כמובן שמאז שלתמרי יש את הנעליים החדשות החגיגיות, הילדה נועלת אותן לכל מקום – עם מכנסיים קצרים ביום קריר למדי לקבוצת משחק – כדי שיראו אותן – (לא משנה שהזכרתי שחולצים שם נעליים בכניסה), בתוך הבית מהבוקר עד הערב, ויש לי תחושה שנצטרך ללכת בגללן/בזכותן גם לבית כנסת הערב – כי זה האירוע החגיגי היחיד באופק שהצלחתי לחשוב עליו לשאלת הילדה.
אפרופו אופנה, יש לנו שגרת בוקר חדשה (ומבורכת) שנראית כך –
תמרי, זאת אומרת כריסטופר רובין, שואלת – "ארנב (זאת אמרת נונו), שאני אבחר לך (בלשון בזכר) בגדים?". וכמובן שיסמין אומרת כן, ואין אפשרות אחרת. בזמן שהשתיים עסוקות בענייני הלבוש, אני זוכה לכמה דקות של שינה נפלאה. לזכותה של תמרי יאמר שהיא מקפידה מאוד על הסגנון שלה עצמה – ובאמת בוחרת יופי. לגבי יסמין, יש לי תחושה שהשיטה שלה היא שמה שיוצא קודם מהמגירה יהיה הבגד לאותו היום. לפעמים זה יוצא ממש מוצלח, לפעמים קצת ביזארי – למשל היום:
בלי קשר לענייני אופנה, בזמן האחרון אני דואגת שמרוב נטייה שלי לאנתרופוסופיה, ולגדל ילדים בקצב קצת יותר איטי מזה שהמודרנה מכתיבה, דווקא מתגלה אצלנו בבית נטיה די מובהקת לפעלתנות יתר. ביום אחד השבוע, די סתמי, מצאתי את עצמי מדביקה את הבלונים המאולתרים שמתחת לכבוד מסיבת ארנב. היוזמה (של תמרי כמובן) כמעט ונקטעה באמצע, כשתמרי גילתה בחדר שלה ארגז קרטון והחליטה להפוך אותו לבית של איזה שהוא כלבלב, לא לפני שהיא ונונו חיתלו את החבורה. על כל פנים, המסיבה התקיימה כרגיל, דני הגיע מוקדם מהלימודים במיוחד בשביל האירוע. אני חייבת להודות שהנוכחות של דני באירוע קצת הקלה את תחושת המוטרפת שלי מהמציאות המקבילה שבה העולם של הבנות שלי מתקיים.
וכעבור שעות אחדות, בדרך לבית הכנסת, כשאני הכתבתי (במידת מה) את סגנון הלבוש:
האמת שהתקבלנו מאוד יפה ובמצב הקהילה הנוכחית יש פוטנציאל לא קטן שאהיה כאן שליחת ציבור. אבל זה כבר לפוסט אחר.
