עיר הקודש ושנאת חינם

תכננתי לפתוח את הפוסט הזה במשפט מפוצץ כגון "ההכנות לפסח בעיצומן" אבל מאז מצאנו את עצמנו משתתפים בתחרות בניית ארמונות בחול. החלטנו שאם כבר באנו מעיר בעייתית כמו ירושלים אז לפחות נעשה על זה איזשהו הון. למען האמת, אנחנו סתם קצת פופוליסטים זולים, אבל זה מה שיצא, והקרדיט על הפיסול המדוייק לדני.

בכל אופן, מה שכן בעיצומו אצלנו זו אפיית החמץ.

אבל למרות אפיית החמץ הנמרצת, תמרי הסבירה לי שהיא "שומרת את כל החגים" משפט מטריד בפני עצמו.

אתמול קנינו  3 חבילות של מצות יהודה מהקהילה היהודית וגם קנינו מפיות חגגיות, ההכנות הן ברמת התוכנית בשלב זה. האמת שזה קצת מוזר לחגוג את פסח בסתו (מה שמוציא את העוקץ מ-90% משירי החג). שלושה ימים לפני ליל הסדר אנחנו משתתפות בחגיגות הסתו בבית הספר האנתרופוסופי, שגם לו שווה פעם להקדיש מילה, כי זה פשוט המקום הכי יפה שראיתי עד עכשיו. כל כך יפה, עד שמייד רציתי שתמרי ונונו ילמדו שם. יש שם גן ובית ספר יסודי, ודני הסביר לי שאני ממש לא צריכה בשלב זה לדאוג שאין חטיבה ותיכון.

כמו שכבר סיפרתי, יש לנו מנהג שמיועד להזכיר את הדברים הנעימים שהיו לכל אחד/ת במשפחה כל יום. כבר חודש פלוס שבסוף ארוחת ערב, כשאנחנו שותים/ות משהו חם, אנחנו שואלים/ות ועונים/ות במה הרגשתי היום שמחה, במה הרגשתי היום אהובה ובמה הרגשתי היום גאה. בכל אופן, תמרי הציעה להוסיף עוד שניים – הראשון –

"במה כעסתי היום על נונו"

והשני – "במה הרגשתי היום לחוצה".

הראשון נפסל קטגורית, אבל השני דווקא משרת ונטילציה חיונית. ככה למשל גילינו שתמרי לא אוהבת את המנהג שלנו לצאת ברגע האחרון ובדרך כלל גם לאחר לאוטובוס שעובר פעם בשעה.