שגרה

אפשר לומר שאנחנו מתחילים להיכנס לסוג של שגרה מבורכת בעיר החדשה שלנו.

תמרי התחילה בגן, ובינתיים היא עושה מאמצי על להשתלב, וללמוד אנגלית. היא שרה שירים בשפה קצת מוזרה בבית, שאני תוהה אם היא באמת אנגלית (או תערובת של משהו מאורי במבטא של תמרי). הגן עצמו, נמצא במקום פשוט מקסים. זה הנוף שנשקף ממנו:

בכל פעם שאני מקפיצה אותה לגן, אני פשוט מאושרת מהנוף הזה. היום אפילו ראיתי אנייה ששטה לתוך הנמל. ממש כיף להתחיל ככה את היום.

באופן די מוזר, מתוך 16 ילדים בגן, 3 (כולל תמרון) הם מישראל. זה די נחמד וגם מאוד מפתיע.

מאז שיש לנו את האוטו החדש והאהוב, אנחנו מתחילים יותר ויותר לגלות את המקום המקסים הזה  שאנחנו גרים בו. הגיחה הראשונה שלי עם באוטו עם הבנות היתה לחוף הים הכי קרוב אלינו – בשכונת סנט קלייר.

מה שהתחיל כבילוי מסעיר ומרגש, הפך לעוד יותר מסעיר כשגל גדול פתאום התקרב אלינו. נונו שמה לב אליו ראשונה, ונבהלה, וגם חששה שמשהו נסחף  למים. לשמחתי, האירוע עבר בשלום אבל מסתבר שהשאיר חותם מעבר למה שהיה נראה על פני השטח לראשונה. נונו אמרה שהיא לא רוצה ללכת יותר לחוף הים בסנט קלייר, ושגם כשהסבאים יבואו לא כדאי לקחת אותם לשם. או במילותיה – יש שני דברים משעממים – "לישון וסנט קלייר".

בכל אופן, ניסיתי קצת להתמודד עם הטראומה הזו בשיטתי הטיפולית – דיבור ולהמשיך הלאה. תמרי הסבירה לי את מגרעות השיטה: "גם אם אני שמה את זה מאחורי, תמיד הסיפור הזה ישאר בראש שלי". מה שנכון נכון. 

בכל כניסה לגן, פארק או מסלול טיולים בעיר שלנו יש שלט שמסביר מה מותר ומה אסור לעשות בפארק (להדליק אש, להיכנס עם אופנוע, או אפניים וכן הלאה). תמרי שנדלקה על חוקים ברורים ומסודרים כל כך, התחילה לאמץ את השיטה בעצמה.
בימים האחרונים נונו מבקשת שנספר שוב ושוב על שלדים של ציפור מואה שבמוזיאון. תמרי אמרה שהסיפור הזה כבר "משגע" אותה (מה שגורם לי לחשוב מאיפה היא למדה את הביטוי הזה. זאת אומרת, לנסות אולי לשים לב למה שיוצא לי מהפה). בכל אופן, היא הכינה שלט עם ציור של עצמה עם ציפור מואה ואיקס גדול על"הסיפור".

האירוע המלהיב הקרוב במחוזותינו, פרט לחגיגות שימור המגוון הביולוגי בחצי האי שלידנו, הוא יום ההולדת של תמרי. הכתר עבורה כבר מוכן, ואפילו הזמנו עבורה מארצות הברית ספר פאזלים יפה של פו הדב עם האיורים המקוריים. תמרי הזהירה את נונו שלא תחליט לחגוג באותו היום יום הולדת לזאב, או לאף אחת מהחיות האחרות שלה.

אך למרות ההתרגשות מיום ההולדת, נראה שאירוע מסעיר עוד יותר מתקרב לעיר. בדפדוף בעיתון היומי העין (החדה במיוחד) של תמרי קלטה מודעה עם דובונים. מסתבר שיום אחרי יום הולדתה הלועזי יהיה יום של בית חולים לחיות. סטודנטים/יות באוניברסיטה מזמינים ילדים להביא את הדובון החולה שלהם לבית החולים, שם קבוצה של כ-130 סטודנטים/ות לרפואה ייבדקו וינסו לרפא את החיה האומללה.

תמרי התהלהבה מאוד, ומייד אחרי שקבענו תור, היא ארגנה את החיות שלה בטור ארוך מאחורי .הדלת

מיד אחר כך, תמרי ביקשה שנכין רשימה של המחלות שסובלות מהן כל החיות. בגלל שאני יודעת שחלק מהדמויות המשמעותיות שעוקבות אחרי הבלוג הזה קשורות קשר הדוק לזאבי, קלאמה, יאסו ולידה הבובה, אני חוסכת מכם את פירוט המחלות, ולו מפאת החיסיון הרפואי שאני מחוייבת לו.

אפרופו חיות, דני כבר חודש שלם נשאר הנרי התרנגול מהספר של הדוד משה ונאלץ להעיר את כולנו בבוקר בקריאה רמה של "קוקו-ריקו".

והסיפור האחרון שבו אני אשתף היום הוא הבילוי שלנו בבריכה העירונית – בריכת מואנה (אוקיאנוס בשפה פולונזית). אקדים ואומר שאחד הדברים שהרגשתי שקשים לי בחיים בירושלים היו העלויות הגבוהות של שחיה בבריכה. בעיני זה משהו בסיסי באיכות החיים, וצריך להיות נגיש לכל תושב/ת. לפני שנה כתבתי מכתב לעיריית ירושלים ותהייתי למה אין בריכות יותר זולות בעיר, או מסובסדות על ידי העירייה. למרבה ההפתעה, בדיוק לפני שבוע, קיבלתי תשובה עם הסבר מתפתל שלא בדיוק נתן לי הרבה יותר ממה שידעתי קודם.  על כן, כשנתבקשנו לשלם 21 ש"ח לכרטיס עבור כל המשפחה (כן, כן, זה המספר) הייתי נכונה לשחות אפילו בגיגית. הבריכה העירונית ממש מקסימה, והבנות הפכו לדגיגים לגמרי. מכיוון שאסור לצלם בבריכה, מי שממש סקרן/ית מוזמנת לכאן.

ולסיום כמה תמונות עונתיות –