נערה עובדת

אם תהיתם לאן נעלמתי, נשאבתי לעולם העבודה. הצטרפתי למעבדה בפסיכולוגיה קוגנטיבית, שם אני עוזרת במחקר על טראומה ואמונה דתית. להפתעתי אני מוצאת את עצמי עוסקת יותר ויותר במספרים, ניתוחים סטטיסטיים, ופסיכולוגיה ניסויית. דברים שבחיים לא חשבתי שאתחבר אליהם, פתאום מעוררים בי סקרנות ועניין.

לפני שבועיים, כשמנהל המעבדה (בעצם, הוא בחור שרק עכשיו סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה אבל מציג את עצמו בכל מקום כפסיכולוג חברתי) אמר לי שהוא שמח שאין לו בבית גישה לנתונים של המעבדה כי אחרת הוא היה מתעסק איתם גם בבית, גיחכתי לי בקנאה סמויה (הסברתי לעצמי שלאנשים צעירים יש להט שאצלי כבר אבד). אבל, להפתעתי, אני מתחילה להרגיש בקבוצת סיכון להתמכרות. יש משהו נחמד למדי בלכתוב שאלונים על נושאים מעניינים, לשלוח אותם לעולם האינטרנט (כי היום ככה ממלאים שאלונים, מסתבר, עבור שני סנט לשאלון) ולהתחיל לקבל תוצאות.

אבל לפני שאתמקד בלהלל את הפסיכולוגיה הניסויית (אחרי שקצת השמצתי אותה במשך שלוש שנים של הוראת שיטות מחקר איכותניות) אעבור לנושא החשוב יותר – תנאי המחייה בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת אוטגו.

בשונה מהמעבדות האפלות של האוניברסיטה העברית, שלא לדבר על המרתפים בקמפוס של הר הצופים בו ביליתי (הרבה יותר מידי) שנים, המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה כאן מתוקצבת בצורה קצת  יותר מכובדת. כשהגענו לכאן, דני צחק שכשהוא הגיע בפעם הראשונה לחוג שלו, הוא ראה בניין גדול, נוצץ ומבריק, ואז גילה שזה בניין שעוסק ביזמות וחדשנות (לצערי, לא ממש התחומים שאנחנו עוסקים בהם) והמחלקה שלו נמצאת בבית קט ומט לנפול לידו. קפה (דלוח) יש שם רק אם מזכירים לאחראים שהוא נגמר, בשירותים אין חלון מזכוכית, אלא רק רוח קרה שנושבת, ובכלל, לי הוא מזכיר מקום קצת רדוף רוחות מסרטי אימה בריטיים. אבל, עד שקיבלתי את העבודה במעבדה, אותו בניין ישן של דני, כולל מחשב המקינטוש (שלא תמיד מצליח להתחבר לאינטרנט) היה שיא השאיפות המקצועיות במשפחה שלנו.

ובכן, לפני חודש התחלתי גם אני לעבוד במעבדה, ואז מצב הדברים השתנה. דני התחיל לבקר אותי יותר בכל מיני תירוצים משונים (אוקי, יש מכונת קפה אצלנו במטבח המשותף), ואני התחלתי להתלונן שאנחנו עדיין צריכים להביא ארוחות מהבית לעבודה, ולא מקבלים אותן כאן. אתמול כשהגעתי היתה תחרות של אפיה ביתית. מי שרצה מהחוג הכין מאפים (שווים ביותר), כולל ראש החוג (שזכה) עם פוקצ'ה ממתכון משפחתי שעובר במשפחה, ושהוא לא מוכן למסור עבור שום הון שבעולם.

אני דווקא הצבעתי בעד מאפה שוקולד טבעוני, שהיה ממש מצויין לטעמי, וגם חשבתי שצריך לפרגן למאפה טבעוני שמתחרה עם מיטב החמאות והשוקולדים החלביים המצויים. על כל פנים, ככה זה נראה אחרי האירוע, כשדני בא לשתות את כוס הקפה ההפוך שלו (עם נגיעות של קנמון), אז אלה השאריות, ואם תימצא תמונה יפה של מה שהיה בתחרות עצמה, אני מבטיחה שאוסיף אותה לפוסט הזה.

IMG_20140625_114346

את התמונה הזו שלחנו גם לראש התכנית של דני כדי שיקבל השראה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אוניברסיטה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על נערה עובדת

  1. ADI הגיב:

    קרן המקסימה! כל-כך כיף לשמוע ממך, נהנית מכל רגע בקריאת הבלוג ….אני שמחה לשמוע שהשתלבת בעבודה,
    עשי חיל! את חסרה לנו….נשיקות חמות עדי

    • kerense הגיב:

      תודה עדי יקרה, איזה כיף שאת קוראת אותי, ועוד יותר שאת מכירה מקרוב את מה שאני מדברת עליו (-: חיבוק גדול, קרן

  2. לילך שחף הגיב:

    היי קרן,
    שמחים לשמוע שהשתלבתם ואפילו החיים משעשעים קלות…
    כיף לקרוא אותך. הצחקת אותי ממש 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s