בחזרה לעתיד

IMG_4801

אחד הדברים שהתחלנו לשים לב אליו בניו זילנד, הוא שנראה שהמקום הזה נתקע אי שם בשנות השמונים.

כשהגענו לכאן, אמא שלי סיפרה בדיחה על מטוס מאנגליה שנוחת בניו זילנד. הטייס אומר לנוסעים שהשעה בלונדון עכשיו 7:00 בבוקר, ובניו זילנד 24 שנים אחורה.

בהתחלה, לעין בלתי מזוינת, נראה שהגענו למדינה מערבית מהשורה הראשונה – שירותים אוטומטיים מבריקים בכל קרן רחוב, ארנק דיגיטלי, קופות אוטומטיות בסופר, אוטובוסים משוכללים עם מתקן מיוחד לאופניים, דלתות אוטומטיות שנפתחות לנכים בכל מקום ועוד.

אבל אז, מתגלה מציאות קצת אחרת.

החשיפה הראשונה שלנו לנושא היתה דווקא ביום שלג, מהסוג שבירושלים היו מכריזים עליו כרצף של כמה ימי שבתון, עדיף עם גשר לסוף השבוע.

בגלל שלא ידענו איך המקומיים מתמודדים עם כמה סנטימטרים של החומר הלבן הזה כשהוא מעורבב בפיסות ברד אימתניות, החלטנו לעקוב אחרי הנחיות הגן – זאת אומרת, להקשיב לערוץ הרדיו ולשמוע מה מודיעים. איתרע מזלנו, אבל בדיוק בזמן מהדורת החדשות (שגם כך משודרת במבטא ניו-זילנדי לא מובן עד צורם) הבנות שלנו היו עסוקות בדיבור די קולני, ונשארנו עם ספק קל, אבל עם איזושהי תחושה מוצקה שלא הודיעו כלום חשוב ברדיו והעניינים כרגיל.

בקיצור, ארזתי את תמרון ויצאנו לדרך, רק כדי למצוא את עצמנו בשכונה הררית מכוסת קרח. כמובן שהיינו היחידות שהגיעו לגן. הטיפוס בגבעה התלולה עוד איכשהו עבר בסדר אבל בירידה בלי מקדם חיכוך לכביש עשינו סקי עד שהצלחתי למצוא סיבוב שיעצור אותנו (וטוב שכך כי הסיבוב הבא כבר הוביל לים…). למרות שניסיתי להעביר לתמרי תחושה שהכל בסדר, בשלב מסויים, תוך כדי שהלב שלי פועם בקצב מטורף, אמרתי לה שעכשיו אמא צריכה להתרכז קצת בנהיגה ושעוד מעט היא תוכל לדבר איתה על מה סבא וסבתא עושים עכשיו בישראל ואם אורי בדיוק עכשיו משחק בגן במומינים או ישן בבית.

למחרת בבוקר, סיפרתי לגננות בגן את מה שהיה, והן אמרו שבאמת היו הורים שלא קיבלו את הסמס שהן שלחו מכיון שלא לכולם כאן יש טלפון נייד. לא היה לי נעים להציע להן לפתוח קבוצת ווטסאפ. במקום זה, למחרת חילקו לכולנו דף קשר וביום שלג אנחנו אמורים לחכות לטלפון ולהעביר להבאים בתור (נדמה לי שכשהייתי בצופים בכיתה ו' היה לנו נוהל דומה). למזלנו, עד עכשיו לא היה יום שלג נוסף.

בכל אופן, מאז שמנו לב שהנוסטלגיה לשנות השמונים היא מאפיין שחוזר על עצמו בצורה ייחודית למקום. שלל תחנות הרדיו המקומיות מציעות בעיקר מוזיקה מיושנת להחריד (למרות שלנו זה נורא נחמד להרגיש שאנחנו בערב כיתה שנמשך כל היום) רוב הסיכויים לפתוח את הרדיו ולנחות על  like a prayer של מדונה

ואני כמעט בטוחה שראיתי אתמול ברחוב מישהי עם טלפון נייד עם אנטנה נשלפת .

***

אני חייבת לעדכן את הפוסט הזה, כי בינתיים נחשפתי לדבר המוזר הבא –

יום אחד הייתי צריכה לעשות שיחת טלפון בינעירונית במעבדה. שאלתי את מנהלת המעבדה מה עושים, והתשובה שלה היתה "לחייג אפס". עשיתי כמו שהיא הנחתה, והגעתי למרכזנית (כן, כן!) שלה הייתי צריכה להכתיב את מספר הטלפון המבוקש בקרייסצ'רץ'.

לנגד עיני ראיתי אותה רצה לחבר את החוטים.

מוזר למדי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ניו זילנד, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על בחזרה לעתיד

  1. אמא הגיב:

    חחחח
    האם מכונת הזמן גורמת לכם להרגיש בכתה ו' קצת?? בכלל לא??
    מה עם האפנה?
    תסרוקות?
    מי עכשיו נשיא ארה"ב

  2. דקלה הגיב:

    הא הא
    אני עושה קצת השלמות לבלוג כפי שהבנת… איכשהו הצטרפתי באיחור (אבל למי אכפת- היה לי אותך בפרטי, ועכשיו יש לי מלא מה לקרוא ממך…;))- ושורת הסיום פה הרגה אותי מצחוק…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s