נדיר שיש לי תחושות געגועים עזות מידי לארץ הקודש.
כמובן שלאנשים אהובים כן, ומאוד, אבל ליתר, אפשר להגיד קצת פחות.
אבל היום היה מין יום כזה של געגועים.
קודם כל, כי חג שבועות הוא ללא ספק אחד האהובים עלי. אם לא מתחילים את היום במדפי הגבינה של רמי לוי, אפשר אפילו להגיד שזה חג מקסים במיוחד בירושלים.
השנה, הזמנו אלינו שתי משפחות לארוחת צהריים חגיגית. לבנות נעזרתי בגרסה מעובדת של מגילת רות, ולשמחתי הן הסתפקו בשלב זה רק בשתי השמעות של הסיפור. אחר כך אנחנו המבוגרים דיסקסנו את הפרטים החשובים יותר של המגילה – משהו בסגנון, באיזו זווית רות שכבה בדיוק למרגלותיו של בועז. דווקא שם נדמה היה שהזיכרון של כולנו נוטה לבגוד בנו.
מזג האוויר הזכיר לי שאנחנו נמצאים יותר באיזור שאפשר לקרוא לו לפעמים "צפון אנטרקטיקה" מאשר דרום ניו-זילנד, והאח שלנו לא הפסיק לזלול עצים.
מי אמר שצריך טלוויזיה?
על כל פנים, למרות ה"אח המבערת" (כפי שנוהגת לומר אחותה), החברה הטובה, בורקס מעולה שהכינו האורחים, ועוגה מעולה עוד יותר, הרגשתי קצת געגועים.
למשפחה, לחברים/ות המוכרים שאיתם השיחות זורמות בכלל בלי מאמץ, ובלי שאני צריכה מידי פעם שיתרגמו לי מילה או יסבירו איזה שהוא מושג. כן, זכרתי שהרבה מהשיחות נסובו אז על דאגה מהמצב הכללי, הפוליטי, הכלכלי, וקיטורים מפה ועד הירח, לכל זה לא התגעגעתי. התגעגעתי רק לאנשים עצמם.
כנראה שאצטרך להתנחם בקורותיו של דון דרייפר הנערץ, טוב שיש אפשרות לברוח ממחשבות לפעמים.
אהבות חדשות 
אני חוזרת אליך בעקבות תגובתך על העיבוד שלי למגילת רות:
הבנתי שהתרחקתם מרצון, ולכן כשתחושו מעת לעת געגועים אתם מוזמנים שוב לאתר שלי: http://www.childbooks.co.il
בהצלחה
חיה
תודה רבה חיה. לגמרי מרצון (-:
בוודאי, שמחה שגיליתי את האתר שלך. מבחינתי זה ממש אוצר.
כל טוב,
קרן
מתגעגעת הרבה. באמת. הרבה פעמים.