ימי הולדת מלכותיים ורשתות חברתיות

בדיוק בסוף השבוע שנחגג כאן יום ההולדת של המלכה, ועם כל ההערכה שלי לשושלת טיודור, חגגנו לתמרי יום הולדת  של גיל שש. אמנם המלכה אליזבת שמלאו לה השנה 89 (!) נולדה ב-21 באפריל, אבל בניו-זילנד זו סיבה מצויינת לסוף שבוע ארוך בדיוק בסוף השבוע הראשון של יוני. וזה בא לנו בתזמון מצויין.

מכיוון שתמרי נולדה בחג שבועות, הצענו לה שנזכיר את האירוע בארוחת שבועות שעשינו עם חברים, אבל היא ביקשה שנחגוג רק המשפחה, ובגן. באופן לא ברור, הילדה כל כך רגישה, ומתרגשת, שאנחנו חושבים שעצם הרעיון של חגיגה בפורום גדול יותר פשוט היה לה הרבה יותר מידי. וגם ככה היא היתה מאושרת ביותר.

ההכנות הקדחתניות נמשכו עד שעות הלילה הקטנות, ומכיוון שהבנות שלי חוששות מהרעש של בלונים מתפוצצים, הכנו בלונים מנייר צבעוני.

IMG-20150531-WA0002

מסתבר שגיל שש, לפי הגישה האנתרופוסופית, הוא מין "מיני גיל-התבגרות", שבו משהו משתנה במצב התודעתי של הילדים/ות, ואותם הדברים שרק אתמול עניינו אותם, ואפשרו המון משחקים יצירתיים, פתאום נראים משעממים ונטולי עניין. בנוסף יכולות להית לבני השש תנודות קיצונית יותר במצב הרוח,, להראות רגרסיות בכל מיני תחומים ועוד ועוד. בגן ארגנו ערב בנושא הזה במיוחד, וקיבלנו לקט של מאמרים מעניינים מתוך הספר הזה, שעוסק בדיוק בגיל המעברי הזה של 6-7 ושאני מייעדת אותו כמתנה לעצמי מהנסיעה הקרובה של דני לארצות הברית. שמחתי מאוד שהצוות בגן החליט שכדאי להעלות את הנושא הזה, כי בחיים לא הייתי מייחסת משמעות מיוחדת למעבר לגיל שש. בכל אופן, כך נראית המתבגרת הצעירה שלי ברגעי השמחה וההתרגשות של יום ההולדת:

IMG_7922

במקביל לחגיגות יום ההולדת המרגשות, החלטתי גם אני החלטה היסטורית – אני רוצה לנסות ולהיגמל מהשימוש ברשתות חברתיות, או, אם אומר זאת בצורה יותר מפורשת – מהפייסבוק. הכל התחיל בכתבה מרתקת שקראתי לפני כחודשיים על כמות המידע שאנחנו מנדבים, סתם כך, לפייסבוק. הכתבה גם דיברה על היעדר פרטיות, ולפתע התחלתי לחשוב לעצמי, כן, פרטיות היא דבר חשוב, הרשת היא מקום שבו אנשים חושפים הרבה מידע, ואולי לא תמיד מעריכים את הזכות שלהם לפרטיות (ואת כל זה אני חושבת, כמובן, תוך כדי נידוב מידע בחינם לשם כתיבת הבלוג הזה).

הכתבה השנייה, שהיתה ממש מעניינת היתה על התופעה של שיימינג – זאת אומרת, הצבעה על מישהו, והוצאת שם רע ברשתות החברתיות. הכתבה הזו כל כך מעניינת, כי היא בעיקר מתעסקת בתופעה הפסיכולוגית של הצורך שלנו לתייג אנשים כ"רעים מוחלטים", "טובים מוחלטים" ועוד כהנה וכהנה קטגוריות שחורות/לבנות, שגרמה לי לרצות לא להיות חלק מהתופעה החברתית הזו (לפחות עד כמה שאני יכולה לשלוט במעורבות הפומבית שלי בה).

אבל הסיבה האחרונה למהלך היא שפשוט עייפתי מלראות כמה כולם יפים, מאושרים, שמחים ומושלמים בפייסבוק. גיליתי שזה מעייף אותי.

הבעיה היא שאחרי יום של היגמלות, מאוד רציתי לשתף בסטטוס שיום ראשון של ההיגמלות עבר בשלום, אבל לא היה לי כל כך איך. אז אני משתפת בזה כאן.

כנראה שהגמילה לא תחזיק זמן רב מידי.

מאחר שפיניתי לי כל כך הרבה זמן יקר שהיה עד כה מבוזבז, החלטתי להקדיש אותו מיד לצפייה בסרט "אפס ביחסי אנוש". ספק אם הייתי מוכנה לראות את הסרט הזה בישראל, כנראה שהמרחק באמת מקל על היכולת שלי לראות דברים שלא היה לי קל לראות מקרוב. הסרט לרגעים הצחיק אותי ממש – השפה העברית העילגת, בחורה צעירה שכל העבודה שמוגדרת לה בצבא הוא "מש"קית נייר וגריסה", ושהחלום הגדול שלה הוא להיות פקידה בקריה. וברגעים אחרים, ואני חושבת שזה מה שבסופו של דבר תפס אותי יותר, הסרט היה לי עצוב – המראה המדכא של בסיס צבאי בלב המדבר (הבנתי למה דני, בשונה ממני, ממש שונא נוף מדברי), היחסים הכוחניים של גברים לנשים בצבא, והתפקידים המבזים שנשים צעירות משמשות בהם שם (שלא לדבר על קטע לא קל של כמעט אונס בסרט). בסופו של דבר, דני ואני התחייבנו זה לזו שנעשה את המקסימום כדי שהבנות שלנו לעולם לא ייצטרכו ללכת לצבא.

מקווה שיצליח לנו..

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה יומיום. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s