שלום, אי בודד וימים נוראים

רציתי להתחיל את הפוסט הזה בסיפורים על הנסיעה של המעבדה לסופשבוע באי, אבל אני לא יכולה להתעלם מהחדשות העצובות מאוד מישראל.

לא משנה מה הנסיבות של הרצח שהיה אתמול בגדה המערבית, באיזה שטח נסעו האנשים שנרצחו, באיזו מפלגה פוליטית הם תמכו, ובתרומה או בהיעדר התרומה של המגורים שלהם בגדה המערבית להמשך הכיבוש או לסיומו, הרג הוא דבר נוראי, ולא משנה מה הסיבות או הנסיבות. זה כל כך עצוב בעיני, וטראגי, ובלתי נתפס.

ובדיוק היום חבר ותיק שלי, מחמוד, העלה תמונה של אבא שלו שהיה פעיל באש"ף וגר בתוניסיה. בדיוק היום, לפני 26 שנים, כשמחמוד היה בן 12, מסוק ישראלי חג מעל הבית שלהם בתוניסיה, הפציץ אותו, והרג את אביו.

ובתמונה, האב דומה בדיוק למחמוד שאולי היום כבר יותר מבוגר מכפי שהוא היה במותו.

וכמה כאב ששני האירועים האלה מלאו אותי. כל כך עצוב, שזה בלתי נתפס.

ועם העצב הזה, הלכתי כל היום הזה, למרות שזה היה יום נפלא, של עבודה, של זמן עם הבנות, של יום ההולדת העברי שלי, של קידוש עם טפטוף קל של גשם בסוכה, אבל בכל זאת.

לפני שבועיים הלכנו הבנות ואני לפסטיבל שלום, שהחוג של דני ארגן. זה היה אירוע גדול וחגיגי, עם דוכנים שהקימו אנשים מכל מיני מדינות, שגרים בעיר שלנו. פגשתי שם ידידה איראנית, שאני מכירה מהגינה, וכך, הסתובבנו לנו בין הדוכנים. אחר כך ישבתי עם הבנות באוהל קטן שבנו לילדים, שבו סיפרו סיפורים, ועשו פעילויות. מכר שלנו מהקהילה היהודית הצטרף אלינו. לפעמים אני מרגישה באירועים כאלה שניו זילנד היא מקום מנותק, שזה מוזר שהם עושים כאן מין אירועי "שלום", ומציגים סמלי שלום שמרגישים לי ריקים מתוכן, מין מילים יפות וחלולות, שאין כיסוי מאחוריהן. הרגשתי מין נוקשות כזאת של עצמי, מין ספקנות שהיא בדרך כלל לא אופיינית לי.

אבל כשיצאנו מהאירוע הבנתי משהו. שכן, זה שלום. שבזכות אירועים כאלה שבהם בכנות מעריכים את היכולת לחיות ביחד, אנחנו באמת יכולים לחיות ביחד בעיר הזו. שבזכות אירועים כאלה, מבקשים מאיתנו בגן בכל פעם שיש חג יהודי להסביר קצת על החג, ולשיר איזה שהוא שיר. ושבעצם, זה משהו מאוד מיוחד, ומעורר קנאה. ושאולי הספקנות שלי, ואולי ההתנשאות ("מה הם יודעים מה זה שלום ומה זו מלחמה, הרי אין להם בעיות בכלל") היא בדיוק מה שפגוע אצלי, אבדן האמון הזה. ואילו דווקא כאן מציעים אלטרנטיבה, כן, הלוואי שכך זה יהיה בכל מקום, ועבור כל בני האדם.

והנה, בשלוש שפות, כמו שצריך

וילדה אחת מכינה חותמת יפה אחת

וזה התוצר הסופי

ואחרי שסיפרתי את כל זה, אני יכולה באמת להתפנות לסוף השבוע הנפלא שהיה למעבדה שלנו בדיוק לפני ראש השנה. כמובן שביקשו מאיתנו לכתוב כבר מזמן מתי המועד הכי נוח לנו לנסוע לסוף השבוע. וכולנו הסתכלנו על אותו סוף השבוע בספטמבר, שאז היה נראה רחוק ביותר. וכמובן שבסוף זה היה המועד הכי לא נוח ולחוץ לכולם, אבל הצלחנו לצאת תשעה חברי המעבדה, המנחה שלנו והבת שלו. והיה כיף.

קודם כל, כי זה היה הלילה הראשון שלי בלי דני בלי הבנות מזה שש ורבע שנים. שזה היה מאוד מוזר, אבל גם נחמד מאוד.

ודבר שני, כי היה לנו מזג אויר נפלא, והאווירה היתה טובה, והיה מעניין, ומעשיר, ומלמד.

וככה זה נראה

אי יפה וירוק, בלב המפרץ. לפני מאתיים שנה הוא היה אי שהיו מבודדים בו אנשים שירדו חולים מאוניות שהגיעו מאירופה. וזה החלק העצוב בסיפור. אבל היום יש על האי משפחה אחת, בית אחד שאפשר  להתארח בו בתשלום סמלי ביותר, וכנסיה אחת קטנטנה שנראית כך:

ומבפנים

חברי המעבדה האמיצים סורקים את האי

וגינת המשחקים הקטנה ליד הבית שהתארחנו בו

בפוסט הקודם הבטחתי לספר על התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים. אז בקיצור רב אספר שאני מאוד אוהבת את התפילות של שני החגים, ושהנוסח הרפורמי הוא מקוצר בצורה שלא תיאמן אם כי יש כמה תוספות שאתייחס אליהן בהמשך.

בכל אופן, ראש השנה היה חגיגי, נפלא, מרגש, ומשמח. והאמת שגם ערב יום כיפור. אני זוכרת כילדה שתמיד הרגשתי שהחג הזה מאוד חגיגי, מיוחד, קדוש. פחות בגלל תפיסה שלי שיש מישהו שברגע זה חורץ גורלות, אלא יותר כי היא מעורר התעסקות במשמעות החיים שלנו. בזה שהחיים הם לא דבר מובן מאליו, והם שבירים, ועדינים, ועלולים להיאבד בכל רגע. ושיש לנו אחריות מוסרית, ואחריות אנושית להיות אנשים טובים, לדאוג ולחמול על הזולת, להיות ישרים, רגישים, כנים עם הסובבים אותנו ועם העולם.

אבל, אחרי יום שלם בבית הכנסת, בעיקר כשמחזור הרפורמי לא מסתפק בעשרת הרוגי מלכות, אלא גם מוסיף סיפורי שואה מקוצרים (ולשמחתי, הצלחתי ברגע האחרון ממש, למנוע את שירת שיר הפרטיזנים) – הרגשתי סחוטה לגמרי. סחוטה מהמאמץ הנפשי, סחוטה מהעיסוק בטקסטים שדורשים שאקח אחריות על המון מעשים לא טובים, כשבסך הכל אני משתדלת להיות בסדר בחיים שלי.

וזה גם עורר אצלי מחשבות על כך שהפסיכואנליזה התפתחה דווקא אצל יהודים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

על כל פנים, למרות המותשות מהעיסוק הכללי באשמה, חטאים, מוות והרוגי מלכות, היה חגיגי ומרגש. קראתי לראשונה מתוך ספר תורה של ממש (ויש פה כמה ספרים יפיפיים בבית הכנסת), הייתי קרובה לספרי תורה כמו שבחיים לא הייתי, וגם הסתבר שהמנחה שלי (שבעבר היה נגן חצוצרה) הוא התוקע בשופר המיומן ביותר בכל האי הדרומי.

אני חושבת שהימים הנוראים השביעו את הרעב הרוחני שלי לשנה הקרובה לפחות.

בשורות טובות שיהיו לנו.

נ.ב. אם אתם רוצים לקבל עידכונים טריים למייל בכל פעם כשאני כותבת, אשמח אם תרשמו בפינה העליונה משמאל.