חום ינואר-פברואר

חודש פברואר הוא החודש הכי חם בניו זילנד. מין מקבילה לאוגוסט הישראלי. אפילו העיר שלנו שידועה לשמצה בשל מזג האויר ההפכפך שלה, והרוחות שמגיעות ישר מהקוטב הדרומי, ידעה כמה ימים חמים, ואפילו מאוד חמים. כשהטמפרטורה הגיעה ל-30 מעלות הפסקתי לתפקד. האויר לא זז, והשמש קופחת. לא יודעת איך שרדתי שנים של קייצים מזרח תיכוניים. אבל זה באמת היה קשה.

כשהגענו לכאן והיה לנו מאוד קר באמצע הקיץ, כן, כמעט בדיוק לפני שנתיים, אמרו לנו שלוקח כמה חודשים לדם להסמיך, ולגוף להתרגל לקור. אני זוכרת שהייתי המומה מאיך שהולכים פה בבגדים קצרים, ואני עם מעיל. היום אני מרגישה שכנראה שהדם שלי מאוד הסמיך. אני אפילו מזהה אנשים חדשים בעיר לפי עובי המעיל שהם לובשים בקיץ, ובחיוך גאה עוברת לידם עם כפכפי אצבע ושמלה קיצית.

וככה זה נראה בבוקר חמים ונעים, בדרך לאחת הבריכות העירוניות – בריכת מי ים מחוממים, שהיא פשוטה, כיפית ומקסימה. :

מה שכן, אחרי יום חם, יש לפחות גשם אחד, או יותר, ובקלות יכולים להיות רצף עד שבוע של ימים קרים, ממש ימי חורף של 11 מעלות וגשם.

מה שאומר שכמעט תמיד בחצר שלנו יש פטריות, והן גם מתאימות למאכל

וכך, בימים נטולי כל השראה בישולית, ומטבח חסר מזון זמין ומפתה, אפשר תמיד לאלתר ברגע האחרון חביתת פטריות טבעונית עם פטריות מהחצר.

פרט לפטריות, אני חוששת שהשנה אני מצניעה קצת את ההישגים שלי בתחום הגננות.

הסיבה הראשונה לצניעות הלא אופיינית הזו היא שלקחתי על עצמי השנה אתגר לא פשוט.

מי שמכירים אותי יודעים שיש לי חלום להכין הכל בעצמי, ומכלום. זאת אומרת, מין משק אוטרקי כזה, שבו בני המשפחה שלי לא מתרווחים להם ברכב ממוזג או מחומם בדרך לסופר, ועל הדרך קונים איזשהו ״מעדן״ (השם של הבנות לחטיף צ׳יפס מתפוחי אדמה), אלא נשלחים ברוחות הסוערות ובגשמים לאסוף את התבואה שבתקווה תספק להם ארוחת הערב.

ובכן, השנה אני חושבת שהרחקתי לכת קצת יותר מידי –

הבנתי שזה הרבה יותר כלכלי לשתול צמחים מזרעים לעומת שתילים שאני קונה בשוק, וחשבתי לעצמי שאם אחרים יכולים לגדל מזון מזרעים אז גם אני יכולה ללמוד איך לעשות את זה.

בהתחלה, ובהשפעת הספר הנפלא ״זרע של גזר״ זרעתי זרע אחד בכל פעם, ואז התחילה שורה של התלוננויות (בקול: ״כלום לא גדל לי השנה״, ובלב: ״למה לעזאזל גדלתי במשפחה של אקדמאים! אני לעולם לא אצליח בזה״ וכו׳ וכו׳), אבל לאט לאט התינוקות שלי מתחילים להרים את הראש.

״לשמחתי ההנאה של דני מנושא הגננות היא קצת פחות תכליתית משלי (״אני פשוט נהנה להעביר אדמה ממקום למקום).

כן בטח, נראה אותי אומרת משפט כזה.

הקטנים שלי גדלים בכלים קטנים צמוד לבית כדי שאוכל לטפל בהם באופן יומיומי, להעביר לנקודות שמש שונות לאורך היום, לבדוק מה קורה איתם, וכן, לתת איזה שהוא ליטוף, או מילה טובה.

אני חושבת ששמעתי משפט של התמרמרות מהבנות על העניין הזה.

שיא הגאווה שלי היה שאספתי זרעים מברוקולי ישן, והנבטתי אותם. אני לא יכולה לחכות לאכול את הברוקולי עצמו!

אבל, הסיבה השניה לתסכול מעניין הגננות השנה הוא התמודדות עם חבורת אפוסומים שיורדים מההר שמאחורי הבית שלנו וניזונים מהשתילים המתוקים שלי.

תמונה מתוך: http://www.possum-nz.com/aboutpossum.htm

החיה הנבזית הזו, ובחרתי תמונה חביבה למדי ועם פה סגור, כדי לא להבריח מכאן את הקוראות עדינות הלב שלי, מבלה את  הלילות שלה על הגג שלנו, ומשם ישר עוברת לערוגות ולתוך החממה (אם היא מוצאת פתח) ואוכלת ה-כ-ל. חוץ מבצל ושום, שהיא פחות אוהבת.

בהתחלה העברנו את הצמחים לחממה, אבל ללא הצלחה מרובה. או שלצמחים היה חם מידי, או שהמפלצות פלשו פנימה דרך פתחים קטנים בחממה.

המורה שלי ליוגה שגר בשכונה הסמוכה, הסביר לי את היתרונות בפיזור של מלכודות בחצר. הן תורמות באופן כללי לצמצום החיה הרעה הזו מהיערות הניוזילנדיים, וכשקוברים אותם באדמת החצר היא הופכת להרבה יותר פורייה.

הסברתי לדני בהתלהבות את העניין הזה, ותיארתי את התפקיד שיהיה לו אם זו תהיה הטקטיקה שנבחר, כי  שחרור החיה מהמלכודת, והקבורה הן ללא ספק תפקיד גברי מובהק. אבל הגבר שלי התחלחל, ודחה את האפשרות על הסף.

ואז גיליתי סרטון אוסטרלי ביו-טיוב שהסביר  שתי עובדות חשובות על אפוסומים – קודם כל, שהם די טיפשים, ולא לומדים מניסיון, ולכן תמיד ייכנסו דרך אותו הפתח.

והדבר השני – שבעזרת רשת ציפורים טובה, אפשר למנוע את הזלילזה.

וכך עשינו:

ואגב למידה –

יש משהי אחת בסביבה הקרובה שהיא תלמידה נלהבת.

כן, כן, אחרי שנה של המתנה נרגשת, קיץ שלם, ואלפי הקראות של סיפורים שמתארים את עולמן של ילדות בית הספר (״אורה הכפולה״, ״האסופית״, ״החיים המאושרים שלי״) וכמה סיפורים שהמצאתי (שאין שום קשר בינם לבין המציאות) על ימי הזוהר שלי וחדוות הלמידה במערכת החינוך הישראלית, בת ה-6.9 שלנו הצטרפה למערכת החינוך הניוזלנדית

וכך היא נראתה ביציאה מהבית (עם פרח למורה, כמובן):

בתחילת היום, כל ילדי והורי בית הספר השתתפו בטקס מעבר של ילדי הגן הבוגרים לכיתה א'. 

מחצר הגן ועד לכניסה לכיתה אל״ף עמדו כל ילדי בית הספר והמורים בשורה ארוכה שהכינה גשר לילדים, להורים ולגננת ללוות את התלמידים הצעירים.

זה היה מרגש.

מאוד.

 בכניסה לכיתה קיבלה את פני התלמידים המורה ג׳יין, שכבר סדרה את השולחנות והכסאות של כל תשעת תלמידיה.

 

בדרך הביתה, בסוף היום, הילדה סיפרה שזהו, עכשיו היא ״ילדת בית ספר״, וגם שבכיתה יש פסנתר ושהיא ניגנה בו את הרסיטל שלה ליתר התלמידים וכולם מחאו כפיים.

ומאז היא מתמידה מאוד בעניין הלימודים, לא מוכנה לפספס רגע ממה שקורה, וסיפרה לי בהתרגשות שמיום ליום ההפסקות מתקצרות (״ביום רביעי ההפסקה הראשונה היתה 50 דקות, והשניה 24 דקות״). כששאלתי אותה איך היא יודעת את כל נתוני הזמנים, היא אמרה שהיא שואלת בכל פעם את המורה.

ולכן, כשבעדכון היומיומי שהמורה שולחת לכל ההורים במייל היא סיפרה שהיא ננזפה באחד הימים כששכחה ללחוץ את ידי התלמידים בכניסה לכיתה, הבטנו דני ואני זה בזו תוך הבנה מיידית במי מדובר.

בקיצור, נראה לי שכנראה שיהיה לה בסדר ב״כיתה״. אני עדיין מלאת חששות, ועסוקה בלבדוק עם רמת הסקרנות והיצירתיות שלה נשארה דומה לכפי שהיתה בשבוע שעבר, עוד לפני שהצטרפה למערכת בית ספרית. אבל אולי אפשר להניח לדאגות האלה בצד בינתיים.

ולסיום, הבבון שלנו בתחביב החדש שגילה:

בדרך כלל הוא גם מקפיד על אכילת בננה בפוזיציה הזו: