בחזרה לעתיד 2

כשהייתי בת עשר, המשפחה שלי גרה שנה באנגליה. זו היתה השנה הנפלאה ביותר בילדות שלי. קודם כל, כי באותה השנה אמא שלי לא עבדה, והיתה הרבה בבית (ואפילו אפתה בעצמה חלות לשבת, כן, כן). אבל גם בגלל שהיה לנו שפע של טבע זמין, נחת, ושלווה, ובית ספר שאהבתי מאוד.  זה היה בית ספר רגיל למדי (בשביל העיר בה גרנו) אבל מיוחד מאוד בשבילי. בכיתה היו אולי 16 תלמידים, והמורה, שהיתה מקסימה במיוחד, ידעה לעשות הכל וללמד הכל בעצמה – ציור, נגינה, שירה, תפירה, בישול, ריצת שטח וכדורגל – כל הדברים החשובים באמת. המורה הזו היתה כל כך מקסימה, שהמשכנו להתכתב אחר כך במשך ארבע שנים.

מאז אותה שנה נפלאה, ידעתי בתוך תוכי שאני רוצה לגור, לפחות לתקופה, במקום אחר. וניו זילנד של העשור השני של המאה ה-21, ובעיקר העיר דנידין, והשכונה שלנו, הם לגמרי, אבל לגמרי אנגליה של שנות ה-80 (אוקי, בלי מרגרט תאצ'ר וההפגנות של מעמד הפועלים).

וכך, כשלפני כמה שבועות תמרי הסבירה לי שאבא של חבר אמר שכדי להיות קיווי אמיתי צריך לאכול וויטביקס, התמלאתי בהתרגשות, כי עברו אולי 30 שנה מאז שראיתי לאחרונה את המאכל (הדי טעים, אני חייבת להודות) הזה:

DSC_0002.JPG

מאז שדני לא כאן, הרגלי האכילה והתזונה שלנו ירדו להם במדרון תלול. נתחיל מזה שבכל בוקר קריר, אני מביאה לבנות את האוכל שלהן לחדר השינה (מה שמייצר גל פירורים ענקי של וויטביקסים, והיה גורם לדני קוצר נשימה).

בנוסף, אם לא הייתי מגבילה את העניין, הילדה (ואחותה) היו יכולות להיות ניזונות מהביסקוויטים היבשים האלה מבוקר ועד ערב, בעיקר, מכיוון שהיה תמריץ טוב לאכול אותם – בכל קופסא של וויטביקס הסתתרו להם קלפים של הנבחרת הלאומית ברגבי:

IMG_0877.JPG

שווה או לא?

היינו עסוקות לגמרי רק בענייני איסוף הקלפי האלה, אלמלא לפני שבוע זעזעה את החיים השלווים והבטוחים כאן רעידת אדמה שהתרחשה רחוק מאיתנו – 400 ק"מ צפונית אלינו, בעיירת נופש שנבנתה לקראת ציפייה לבום תירותי בשנת 2000. בום, שאגב, מעולם לא הגיע. במקרה הייתי ערה בשעה של רעידת האדמה. רק שמעתי רעש חזק ועמום אבל שיערתי שזו היתה רעידת אדמה.

אנחנו גרים מאוד קרוב למפרץ, והיו התרעות לגלי צונאמי. לשמחתנו אנחנו גרים על הר, אז ממש לא דאגתי, אם כי במשך כמה ימים ממש לפני שהלכתי לישון, דמיינתי מה עשוי לקרות לבית שלנו ברעידת אדמה. שכנעתי את עצמי בכל תוקף שהבית חזק מאוד, ושאני יכולה לישון בשקט. כשגרנו בירושלים, תמיד הייתי מדמיינת את הפסנתר של השכנים נופל לנו בדיוק על הראש בחדר השינה. הפעם הצלחתי רק לדמיין את התקרה נופלת עלינו, ומשפחת עכברים שמחה שמתגוררת בעלית הגג, יחד איתה. זה היה יחסית נסבל.

בבוקר שאחרי רעידת האדמה, התעוררתי בציפיה לשמוע מוזיקה עצובה ברדיו (בכל זאת נהרגו שני בני אדם), ודיווחים שוטפים בקול לחוץ וחרד, אבל כלום! הערוץ המקומי שידר עניינים כרגיל – מוזיקה שמחה, ודיווחים מידי פעם על נזקים או כבישים סגורים – אבל הכל בטון רגיל ושמח (כן, הקול הרגיל כאן ברדיו המקומי הוא שמח!). מאוד הופתעתי. שאלתי חברה במעבדה, שגרה עם משפחתה בקרייסטצ'רץ' בזמן הרעידה הגדולה של 2011 (בה נהרגו 183 בני אדם) האם זה ככה תמיד, או שאז זה היה אחרת. היא אמרה שתמיד זה ככה, ושאנשים אוהבים לחזור מהר לשגרה. סיפרתי לה שבישראל זה היה עובד מאוד אחרת, והיא אמרה שלה, לפעמים, המעבר המהיר הזה קצת מפריע, כי היא מרגישה שאנשים לא אוהבים להתמודד עם דברים קשים. זה היה מעניין.

ביום שלמחרת רעידת האדמה, תמרי ואני נשארנו בבית. הילדה ביקשה יום עם אמא, ואני (למרות שרציתי מאוד את הזמן שלי, ואת העבודה) שמחתי מאוד על ההזדמנות לתת לה זמן של שתינו (דבר שאני מצליחה לאפשר פחות משהייתי רוצה, לצערי)

התחביב האחרון שלנו הוא לעשות מיניאטורות בפימו, וזה כיף ממש. הפעם, הן היו של אריות (כמובן) ודמויות אחרות מחבורת "מלך האריות".

IMG_0856.JPG

מכיוון שתמרי היתה באותו הבוקר בבית, לא הרגשתי צורך דחוף לדבר איתה על הנושא של רעידת האדמה, אבל בשעה שלוש, ישר כשהסתיים בית הספר, חברה של תמרי באה וסיפרה לה את החדשות, ובכללן – שהמורה לאמנות והמורה של כיתה אל"ף היו צריכות לפנות את הבית בלילה בגלל התרעות לצונאמי…

תמרי היתה נסערת, וממש לפני השינה שאלה אותי בדאגה אם המורות עדיין בחיים (!) הרגעתי אותה שכן, ודמיינתי לעצמי אותה במשך רבע שעה בירושלים. זה היה לא פשוט לדמיין.

להפתעתי, הילדה כן הסתדרה בגבורה עם צפיה בסרט של מלך האריות (אפרופו רטרו ). אני, שהייתי מבוגרת מידי כשהסרט יצא, מעולם לא ראיתי אותו, ורק שמעתי מאחיי הצעירים, ומאחותי, שהסרט מפחיד נורא, וכדברי אחותי שזו היתה "אחת האכזבות הגדולות שלה מדיסני".

אני יודעת שכתבתי כבר בעבר על הלבטים שלי לגבי חשיפה למסכים, ועל האפקט הממכר שיש לצפיה בעיני (גם עלינו, המבוגרים, ע"ע השעות שאני מבזבזת בקריאת בלוגים כגון זה). על כל פנים, אחרי התייעצות עם אמא מבית הספר, החלטנו שנעשה אירוע הקרנה חגיגי, וכך זה נראה:

img_0513הסרט עצמו היה בסך הכל בסדר גמור, והילדה שלי נמסה לגמרי מהסצנות הרומנטיות (וגם שחזרה אותן בעצמה):

img_0878

בינתיים, כבר הופק אצלנו ספר עם דיסק, בשלב זה במהדורה עברית בלבד:

IMG_0670 (1).JPGIMG_0681.JPG

הדיסק, היה השקעה של ממש, כולל ליווי מוזיקאלי ושאגות של הילדה ברקע בזמן הקראת הסיפור. אני מוכנה לשתף אתכם בקטע מהספר בקישור הזה. כשנתחיל את פרוייקט ההד-סטארט שלו, אני מבטיחה שקוראי/ות הבלוג יהיו הראשונים לדעת.

הילדה כל כך נהנתה מכתיבת הספר, ובמיוחד היתה מסופקת אם הצליחה לכתוב משהו מצחיק במיוחד. זה היה פשוט נפלא לראות כמה סיפוק יש לה מהדבר הזה.

בנוסף, מתוכננים גם קלפי אריות שניתן לאסוף, וכמובן שעוד ספרים בסדרה, בכללם הספר המדובר "אורי":

IMG_0876.JPG

ומשחק שהבנות שלי מבלות שעות (!!) בלשחק אותו, ושאני משתדלת לחמוק מהחדר בדיוק ברגע שהרעיון עולה – בעיקר כי לקראת ההגעה למטרה (סלע הגאווה) יש לא מעט משבצות שדורשות לחזור לתחילת המסלול.

IMG_0875.JPG

אה, כן, כמעט שכחתי, עוד 24 ימים והגבר שלי כאן!

בפעם הבאה, אני מבטיחה לשתף בטיפים להתמודדות עם הורות 24/7, על חווית ההמלטה של פרינסס החתולה של השכנות, ועל הצעדים האמיצים לעצמאות של בתי הבכורה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך, ניו זילנד, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על בחזרה לעתיד 2

  1. Naama Orbach הגיב:

    פוסט נפלא ועשיר, כהרגלך. אני נפעמת לראות את ההמצאות של תמרי, את היצירתיות המתפרצת, ואת ההעמקה בכל נושא שיש לה תשוקה אליו. הצחיקו אותי קלפי הראגבי. גם אלינו הגיעו השנה קלפי הסופר גול (מודה לאלוהים שרק עכשיו). ומאוד עניין אותי לקרוא על השנה שלך באנגליה.

    • kerense הגיב:

      תודה רבה נעמה. בחיים שלי לא שמעתי על הסופר גול, אבל עשיתי חיפוש עכשיו ברשת, כדי שאהיה בעניינים. תוהה מה דעתך המקצועית על עיצוב הקלפים בשני המקומות. אשתף אותך בשלי הלא מקצועית, בהזדמנות.

  2. Nili Segal הגיב:

    קרן, הפוסט שלך מקסים וממש כיף לקרוא אותו!!!!!!!

  3. תמר וייס-גבאי הגיב:

    מרתק, קרן, והספר של תמרי מדהים ממש, הרעיון והביצוע! הם ראו את מלך האריות יותר מפעם אחת או שזו הייתה הקרנה אחת חגיגית חד פעמית?

    • kerense הגיב:

      תודה רבה תמר! ההקרנה היתה חד פעמית. הסתבר לי אחר כך שחברה ששמרה עליהן היתה בבית של חברים שלה ששם צפו במלך האריות 2, ואחר כך צפו קצת בבית בשירים וכו'. אני מגבילה את הצפייה לפעם בשבוע, והסברתי לבנות שזה ממכר, ואולי אפילו מזיק למוח בגילאים צעירים. בינתיים, הן קיבלו את ההסבר. חיבוק גדול לך יקירה

  4. ההוא משם הגיב:

    שלומות מכרייסטצ'רץ',
    קאיקורה הייתה קיימת מאז ומתמיד ולא רק משנת 2000, לא יודע מי סיפר לך אחרת 🙂
    לגבי בתים ורעידות אדמה: מה שנפל ונחרב הם בעיקר בתי לבנים – שבהם השלד הנושא היה הלבנים (בייחוד לופטים/ מבני תעשייה עתיקים שלא עמדו בשום תקן).
    רוב ההרוגים ברעידה של 2011 הגיעו מבניין אחד שהתמוטט…(העובדה היא שברעידה של 7.1 בספטמבר 2010 לא היו הרוגים). למיטב זכרוני, אותו בניין גם כן לא עמד בתקן…
    עניין נוסף הוא הקרקע עצמה – כי היו פה בתים שנשארו שלמים אבל נטו בזוויות שונות ומשונות כיוון שהקרקע הפכה לבוצית…
    לגבי התקן עצמו: חפשי ASNZ 1170 ושם ישנו פירוט לגבי הדרישות מכל בניין.
    לגבי הבית שאת גרה בו: מן הסתם יש לו שלד עץ שגמיש דיו לעמוד בזעזועים והקירות החיצוניים הם רק חיפוי, כך שלא סביר שהבית יתמוטט עלייך. במחקרים לאחר הרעידה נמצא שהרבה ממבני העץ הם פשוט over engineered כך שהם לא סבלו נזקים קריטיים…
    מאוד מומלץ שיהיו לך מספיק אמצעים להעביר ארבעה ימים ללא קניות (מספיק מים/ קופסאות שימורים/ חומרי חיטוי/ בגדים להחלפה)
    ואגב, אצלך הרעידה האחרונה הסתכמה ב"בום", אבל אצלנו בכרייסטצ'רץ' הבית רעד משהו כמו שלוש דקות…(וזה המוווון זמן)…
    (ואם תהית – אל הבלוג הגעתי דרך: https://botd.wordpress.com/top-posts/?lang=he שמתעדכן כל יום)
    יום טוב,
    🙂

    • kerense הגיב:

      תודה על הפרטים והדיוקים. כן, כמובן שהתכוונתי שקייקורי התפתחה במיוחד מבחינת הכנה לקליטת תיירים לקראת שנת 2000 אבל היתה קיימת כבר עוד קודם. תודה על ההברה שלך לקוראים שאינם בקיאים בתולדות העיירה.
      לגבי קרייסטצ'רץ' – אני מניחה שהתכוונת לבניין ה- CBD – כן, זה מאוד עצוב וטראגי.
      תודה על ההסברים המפורטים לגבי התאמת הבנייה למציאות של רעידות אדמה. זה היה ברור לי שזו אחת הסיבות לבניה בעץ, למרות החסרונות שיש בה (טיפול, שחיקה, בידוד וכו'), ואני ערה לנושא של האדמות והאפשרות להחלקה וסחיפת קרקע.
      ותודה על הטיפים לגבי ההיערכות בבית – חשבתי על זה גם בעקבות הרעידה הזו, בעיקר כי אנחנו גרים מחוץ לעיר. מבחינת מזון, נראה לי שהשכונה יכולה לבוא אלינו לסעודות לכמה ימים לפחות, אבל חשבתי שמים ורדיו שפועל על סוללות, הם רעיון לא רע בכלל.
      בשמחות…

  5. טל שני הגיב:

    קרן, פשוט יפיפה ומרגש לקרוא ולראות את היצירות המופלאות. תמיד אני נהנית כל כך מהבלוג שלך ולא מספיקה להגיב… אז הפעם – שולחת חיבוקים ושמחה על העושר של החוויות שלכם :).

  6. פינגבאק: אלוהי הדברים הקטנים | אהבות חדשות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s