אקלים, ביולוגיה וטיפים להורות בזמן נסיעת בן/בת זוג

השריפות בישראל עוררו בי עצב ודאגה רבים. אם אשים לרגע בצד את העיסוק בהצתות – כן, לא, כמה, במה בוחרים להתעסק במצב חירום, ועד כמה מנסים לעשות הון פוליטי ממצוקה של בני אדם, מה שהעציב אותי במיוחד היה האופן שבו התחממות כדור הארץ מתחילה לבלוט במזרח התיכון – לדוגמה, השפעת האקלים על מלחמת האזרחים בסוריה ועוד. לחצו כאן לקריאה מרתקת (ומדכאת) בנוגע לישראל.

בעיקר – הדאיג אותי מאוד הקושי של אנשים לראות את הקשר הישיר שבין ההתייחסות שלנו לכדור הארץ לבין התוצאות שמתחילות להגיע. בהקשר הזה, נזכרתי בעבודה שלי בהשתלמויות למורים בישראל – למשל, כשמורים מלאי כוונות טובות נערכו ליום או שבוע איכות הסביבה בקנייה של בריסטולים להכנת פוסטרים. או למשל, במצב של צרכנות בלתי פוסקת, או צריכה של מוצרי פלסטיק וניילון שאינם מתכלים (וכן, גם אני חלק מזה – מאוד קשה לעמוד בפני שפע המוצרים שיש בכל מקום, ובפני התחושה שהמודרנה מייצרת שאנחנו "חייבים" רק את זה או את זה). או כמו שהגדירה זאת חברה במעבדה שלנו, שכשהיא הולכת לקנות לעצמה משהו, היא מרגישה כאילו שהדבר הזה באמת יהפוך את החיים שלה לשמחים יותר!

בהקשר הזה, זכורה לי לטובה גננת מיוחדת שסיפרה בהשתלמויות המורים שהיא מכינה ערוגות בחצר הגן עם הילדים. היה לי ברור כבר אז שהיא מבינה מה המשמעות של איכות הסביבה וקיימות, ועושה את מה שהיא יכולה במעט האפשרויות שיש בגן ציבורי רגיל. לזכותם של המורים והגננות בבית הספר כאן, והקהילה בכלל, יאמר שהם/ן ממש חיים את הדברים ולא רק מדברים עליהם מהפה אל החוץ. למשל, המורה של תמרי טבעונית, והסבירה להם על שימוש במוצרי קוסמטיקה שלא פוגעים בבעלי חיים, בנוסף, הם הכינו גינת ירק יפה בכניסה לכיתה (וחפרו במשך שבוע שלם באדמה לשם כך). ובאחרונה, התחילה להסביר להם את הנזקים שבשימוש במוצרי פלסטיק. זה נתן לי הרבה השראה.

Class 1.png

בתקופה האחרונה צפיתי בשתי הרצאות שהיו עבורי מאוד משמעותיות. הראשונה, עוסקת בצורך שלנו לדאוג לאדמה שאנחנו ניזונים ממנה. היא התחברה לי מאוד עם התפיסה שלי של עבודת האדמה. אני מאוד אוהבת לעבוד בגינה, וכמו שכבר כתבתי לא מעט פעמים – רוצה להיות מסוגלת לספק לעצמי את עיקר המזון בעצמי. זה אומר, כמובן, לפתח גמישות לגבי הנכונות להיזון ממוצרים שגדלים באופן טבעי במקום – במילים אחרות, אם גרים במקום שבו חסה, תרד וסלק הם משהו שגדל כל השנה, לראות איך ממקסמים את היכולת להיזון מהדברים האלה (כשאמרתי את זה לדני, הוא קצת נבהל, אני מקווה שברגע שהוא ייראה כמה יפה הדברים צומחים, הוא יישתכנע ששייק תרד וקייל על הבוקר הם החיים האמיתיים).

בקיצור, אני ממליצה בחום לצפות בהרצאה הזו, כי לי היא עושה קישור מעניין בין החיבור לאדמה, למשמעות, להומאניות. עוד קשה לי להגדיר במילים, אבל לי היא הוסיפה רובד של משמעות לחיים. ועוד אחת קצת יותר קלה לעיכול, שהיא קצת יותר פרקטית מבחינת האופן שבו אנחנו יכולים לשנות דברים קטנים בחיינו למען הסביבה. מדובר במשפחה שחיה כבר כמה שנים בניסיון למזער למינימום ההכרחי את כמות הזבל שהם מייצרים. זה מאוד מעניין, ונותן השראה למינימליזם וצניעות מרצון.

אבל בניו זילנד יש עוד נושא סביבתי בוער, וזהו גידול חתולים. חתולים הם לא חיה שהיתה בניו זילנד לפני שהגיעו לכאן האנגלים לפני כמעט 200 שנה. אני מניחה שהם הביאו איתם את החתולים כדי שהמזון שלהם בשייט הארוך לכאן, לא ייאכל על ידי חולדות ועכברים, וכנראה שמאותה סיבה ממש הם גם רצו לגדל אותם בבתיהם כאן ובחוות – אבל אני מודה שלא העמקתי בהיסטוריה של החתולים בניו זילנד. אבל העניין הוא שניו זילנד היא ארץ של בעלי כנף, והציפורים כאן פשוט לא רגילות לרעיון שיש אפשרות שהן תטרפנה על ידי בעל חיים שהן לא רואות – זאת אומרת, חתול שיזנק עליהן משום מקום. מכיוון שכך, מאוד לא רצינו לקחת חתול, ונכנענו ללחצים כבדים שנמשכו כמעט שנתיים בנושא. מיד כשהחתול שלנו הגיע, הקפדנו לקשור עליו פעמונים ועוד כל מיני דברים אחרים שיאפשרו לציפורים לדעת שהציד הג'ינג'י מתקרב. אבל גם המאמצים האלה מועילים באופן חלקי – ואני כבר שחררתי מפיו לפחות שתי ציפורים שלא ידעו איך להודות לי על מזלן הטוב – ויותר משתיים שלא שפר עליהן גורלן – ובכל פעם כשזה קורה, משהו נצבט אצלי בלב.

מסתבר שאנחנו לא היחידים. אנשים כאן אוהבים מאוד חתולים, ולאוכלוסיה של קצת יותר מ-4 מליון בני אדם, יש כאן יותר מ-1.4 חתולים. וזה הרבה יותר מידי, ובעייה רצינית. לכן, כשהשכנות שלנו (אם חד הורית ושתי בנותיה) אימצו את הגורה פרינסס, התחלתי במסע שכנוע יומיומי לכך שתעוקר, אבל זה לא הצליח לי. דון, היה החשוד המיידי כי בינו ובין פרינסס יש יחסים קרובים מאוד, כי הגורים יצאו ג'ינג'ים וגם כי אנחנו חברים של המשפחה, אז זה בכלל מסתדר. אבל מכיוון שדון מסורס, נונו הסבירה שהזדווגות בין פרינסס לדון לא הביאה את הגורים, כי היא יכולה  להיות "רק בשביל הכיף".

כשההריון התחיל להתקדם, גמלה בליבי החלטה, שאם זה כבר הולך לקרות, אז כדאי לעשות מזה משהו חינוכי, ושמאוד הייתי רוצה שהבנות תראנה את ההמלטה. במאמר מוסגר, אני חייבת את שתי הלידות הקלות שהיו לי גם לבילוגיה המשפחתית, אבל במידה רבה גם לכלבה שלי, שראיתי ממליטה פעמיים בילדותי. זו היתה חוויה כל כך טובה, ומרגשת, שממש לימדה אותי איך ללדת. הסתכלתי איך הכלבה מחפשת לה מקום מוגן וחשוך, מתכנסת בתוך עצמה, מתרכזת, ופשוט ממליטה. כמה פשוט, וכמה טבעי.

מכיוון שפרינסס היא בת בית אצלנו, היתה לי תחושה שעם המזל שלנו, היא צפויה להמליט אצלנו בבית בדיוק כשהמשפחה שלה נסעה לכמה ימים. אבל לשמחתי, זה לא קרה. ובשבת שעברה כשהחלטנו באופן ספונטני לאחד ארוחות ערב עם השכנות, גם פרינסס החליטה שזה זמן טוב להמליט. היה מרתק לחוות שוב את התהליך הזה דרכה, וזו היתה הזדמנות מדהימה להראות לבנות את כל התהליך עצמו – את האופן שהחתולה מחפשת מקום שקט ובטוח להמליט (לשמחתנו, היא חתולה די בטוחה , וממש הסכימה להמליט לנגד עיננו), את השלווה וההתכנסות שלה, ירידת מיים, המלטה של גור, יציאה של השליה, האכילה שלה של שק השליה וניקוי את הגורים, וההנקה. וואוו!!! היה מעניין לראות שהיא לא מתפנה להמליט גור חדש לפני שהיא מתחילה להניק את הקודם

פרינסס והגור/ה הבכור/ה:

IMG_0863.JPG

האמא המסורה בסיום ההמלטה

IMG_0872.JPG

או כמו שתארה זאת נונו אחרי כמה ימים: "בינתיים כל מה שקורה זה שפרינסס מתכרבלת עם הגורים, והגורים יונקים. או שפרינסס הולכת לאכול, והגורים מיללים". חשבתי שזה תיאור לגמרי מדוייק.

בכל מקרה, הבנות היו מאושרות מההמלטה, ולא הפסיקו לדבר על מה שקרה, ושהן לא מאמינות שפרינסס עכשיו אמא וכן הלאה וכן הלאה. תמרי בקושי נרדמה בליל ההמלטה מרוב התרגשות, וקמה כבר ב-6 בבוקר כדי לראות את הגורים. הסברתי לילדה שביום ראשון בבוקר, אנחנו לא מבקרים אף אחד לפני 9 בבוקר, והיא הצליחה להחזיק מעמד עד 8:45, ואז, לפתע פתאום היא נעלמה.

באופן כללי, אני שמחה על העצמאות והיכולת ללכת ולחזור מהבית לחברות ולבית הספר בלי ליווי של הורים, אבל להיעלם ככה בניגוד למה שסיכמנו, זה כבר נושא אחר לגמרי… כמובן שהיה לי ברור שהילדה אצל השכנות, אבל התייחסתי לכל העניין בחומרה רבה, והסברתי שגם פרינסס היתה מאוד דואגת אם פתאום אחד הגורים היה נעלם בלי רשותה, ובלי לתאם איתה. וכך, חשבתי לי בסיפוק שהמסר חילחל.

באותו הערב, כששאלתי את הבנות במה הן גאות בעצמן מאותו היום, תמרי אמרה לי, "אמא, את לא הולכת לאהוב את זה, אבל הייתי גאה בעצמי בבוקר כשהלכתי לראות את הגורים".

פשוט ככה.

וגיל ההתבגרות עדיין לא כאן…

***********

בפוסט הקודם הבטחתי לשתף בכמה טיפים של "איך לשרוד לבד עם ילדים 24/7". אז ככה, מה שגיליתי, ושמאוד עזר לי, זה שאני לא יכולה לעשות כל כך הרבה דברים ביחד, ובעצם, וזו התובנה המשמעותית ביותר שלי בשנים האחרונות, שאני שונאת להיות בלחץ, ושלחץ פוגע ממש באיכות החיים שלי. ושבמידה רבה, אני ללא ספק מעדיפה איכות על כמות, ואפילו מוכנה לוותר על דברים אם הם ידרשו ממני הימתחות שהיא מעבר ליכולת שלי.

אז – טיפ מספר 1: לעשות רק מה שבאמת אפשר

סיפרתי כאן שכבר בשבוע הראשון שדני נסע, הוזעקתי בדחיפות להחליף בייביסיטר מוכרת ואהובה מפאת בכי וגעגועים בלתי נסבלים לאמא. באותו היום הבנתי שאני לא אצליח לעשות הכל בתקופה הזו, ושהמוקד הולך לעבוד להיות 97% בית, ו- 3% מה שאצליח, אם אצליח, מחוץ לבית. מהרגע שזו היתה ההחלטה, העבודה שלי על הדוקטורט עברה לקרן זווית, ועיקר ההשקעה שלי היה בתזונתן ורווחתן שלי ושל הבנות, ובכך שהבית יישאר ברמה סבירה פחות או יותר מבחינה סניטארית.

להפתעתי, ב-3% שמחוץ לבית, הדוקטורט דווקא קיבל תנופה מחשבתית משמעותית, והכיוון כבר הרבה יותר ברור וישים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

יתר הדברים שהוזנחו בתקופה הזו – ספורט, וחברה למשל – פשוט הוזנחו. זה היה קצת מצער, אבל אין מה לעשות. הכל יחכה לעוד שלושה שבועות…

טיפ מספר 2: עבודת ילדים, או בלעז – Child Labour

דבר קשה במיוחד בשהות ממשוכת כל כך לבד, הוא שרואים כמה קשה לארגן אפילו את הבית לבד. אם יש משהו שלא הרמתי מהרצפה, יש סיכוי של 99.99999% שהוא יישאר שם, ולא יצליח להרים את עצמו, כפי שקורה כשדני כאן.

אבל מה שכן, החלטתי שאני מפעילה את הבנות שלי כמה שיותר לעזור. תמרי היא סופר עוזרת, ומשתפת פעולה, וכשאומרים לה תודה, הוא אומרת "בשמחה".

אצל נונו, הסיפור קצת אחר, ברגע שמבקשים ממנה אפילו את הדבר הכי קטן, פתאום נרדמות לה הרגליים.

זה היה די מרגיז בהתחלה, ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם זה, אבל אז החלטתי שני דברים. הראשון, זה שדיברתי על זה באופן מפורש בשיחה של שלושתינו, ואמרתי שיש לה אתגר, והאתגר הזה הוא ללמוד לעזור יותר בבית.

והדבר השני שעשיתי, זה שגיליתי שאי אפשר לקוות שתהיה לך ילדה מלאך (ע"ע תמרי) שמספיקה בקשה קטנה והכל כבר נעשה, אלא שצריך ממש ללמד להוריד מהשולחן, למשל, לעזור לערוך וכו'.

לימדתי את הבנות שזה לא מנומס להתחיל לאכול לפני שכולם יושבים, ושאולי הדבר הכי לא מנומס זה להתחיל לאכול בזמן שאני עוד מכינה דברים כדי להביא לשולחן… זה נקלט די מהר. איכשהו, המילה נימוס היא בעלת תוקף רציני עבורן. וטוב שכך…

וגם, למדתי שבמקרים קשים – למשל, כשלילדים נרדמת הרגל באופן כרוני בדיוק ברגע שיש מטלה שצריכה להיעשות, פשוט צריך להיות יותר ברורים עם זה שכולם עוזרים, ולתת מייד משימות. וזה בינתיים (טפו, טפו, טפו) עובד.

טיפ מספר 3: רשימה לרגעי מצוקה

כבר כשנסעתי אני לשבועיים בישראל, הכנו רשימה טלפונית על המקרר של כל אנשי הקשר שלנו בעיר, וגם של כל המשפחה בארץ, והצמדנו למקרר.

בנוסף הצמדנו למקרר גם דף למצבי מצוקה – בדיוק המצבים האלה שילדים יכולים להוציא מהדעת, הבית הפוך, והמוח כאילו נמחק לגמרי, ולא זוכרים מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב – בין אם זה המצב הנפשי של ההורים, ובין אם לאן לקחת את הבנות כדי שיפסיקו לרגע לריב (כן, גם לנו היו כמה ימים כאלה בחודשיים האחרונים. לשמחתי, יכולה לספור אותם על יד אחת, אבל כדאי שלא אתרברב יותר מידי, כי יש עוד 19 ימים שאפשר להנות מלריב בהם כל היום).

על הלוח כתבנו דני ואני דברים שאנחנו אוהבים לעשות ומשמחים אותנו, ושאנחנו יכולים לעשות אותם גם עם הבנות. כך, למשל, נראה הלוח שלנו, והוא יישאר לפי דעתי על המקרר, לפחות ב- 14 השנים הקרובות (בהנחה שילדים אכן רוצים לצאת מהבית בגיל 18, דבר לא מובטח בכלל).

dsc_0001-2

כפי שאתם/ן רואים/ות, הבלוג הזה הוא סוג של משענת נפשית עבורי, או אפילו הידיעה שהקוראים/ות האהובים/ות שלי כאן. אבל התחביב הזה מאוד לא פרקטי, כי אני כמעט ואף פעם לא מדליקה מחשב בשעות שהבנות שלי ערות.

טיפ מספר 4: שגרה גמישה

כשהייתי בתיכון, היינו תמיד משתעשעות מכך שההורים של אחת מחברותי הקרובות היו מכינים אוכל לפי היום בשבוע – למשל, יום פלאפל, יום ספגטי, יום בורקסים. כמה שצחקנו אז, היום – כשאני אמא – אני חושבת שזה פשוט גאוני. כמה שאני לא אוהבת לבשל, יש ימים שפשוט לא בא לי לחשוב יותר מיד מה להכין.

כך נראה הלוח שלנו למשל:

DSC_0002 (1).JPG

כל זה עם גמישות מסויימת, כמובן…

זה גם מאוד עוזר כדי להרחיק רעות חולות – למשל, הבנות שלי יכולות לבקש דגים וצ'יפס 365 ימים בשנה, ומאז שיום חמישי הוא היום לדגים וצ'יפס בבית (בתנור) זו התשובה הקבועה שלי כשיש בקשה לדגים וצ'יפס.

טיפ מספר 5: אין כמו בבית

בעבר, אני חושבת שהייתי מאוד מנסה לקחת את הבנות כל יום למשהו מחוץ לבית – בעיקר כפעולת מניעה – לשחיקה שלי מיום שלם בבית, כדי לראות בני אדם אחרים, כדי להתאוורר, כדי למנוע מריבות.

עכשיו התחלתי לשים לב, שאחרי שבוע שבו הבנות בבית הספר ובגן, ואני בעבודה, פשוט טוב לנו להיות בבית כמה שיותר. באיזה שהוא אופן, השהות בבית מאפשרת פחות הסחות דעת, ולהיענות לצרכים של כל אחת מאיתנו. והגינה, עבורי, היא מפלט אם אני זקוקה לטבע.

הנה למשל ילדה בפעילות ביתית של אחר צהרים קריר

IMG_0882.JPG

אבל לפעמים אנחנו גם יוצאות מהבית, ואז גם אני שמחה מאוד

למשל, לעיירת הנמל הסמוכה

IMG_0834.JPG

טיפ מספר 6: שזו תהיה הפעם האחרונה שאנחנו מתפצלים לכל כך הרבה זמן

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בעלי חיים, חינוך, חקלאות, טבע, מתכונים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על אקלים, ביולוגיה וטיפים להורות בזמן נסיעת בן/בת זוג

  1. Naama Orbach הגיב:

    אהבתי מאוד לקרוא. על הגינה, על ההמלטה המרגשת (אני זכיתי בילדות לראות המלטה של עז וזה לגמרי שינה את היחס שלי כלפי אותה עז, גיליתי כלפיה הערכה מחודשת וחמלה), ומאוד מאוד הזדהיתי עם הגישה השונה של שתי הילדות למשימות העזרה בבית. גם אצלנו זה בדיוק בדיוק כך. הגדול מאוד משימתי ותקתקן ואוהב להשתתף לרוב בעזרות הבית, והקטן – חולמני ושקוע בעולמו ואיטי בהרבה. זה לא שהוא לא מסוגל לעשות את המשימות, אלא שבדרך למשימות יש לו שיחות מאוד דחופות עם הפליימוביל, עם המראה או עם אצבעות הרגליים שלו (סיפור אמיתי). אנחנו משתדלים מאוד לא "למתג" את הגדול כעוזר הנצחי ולבקש משניהם עזרה במקביל, ("מי יכול להביא לי נעלי בית מחדר השינה?), ולעודד ולהודות לשניהם כצוות אחד. הטיפים שלך מצוינים, אנסה אותם.

    • kerense הגיב:

      תודה נעמה. ממש הצחקת אותי עם השיחה עם אצבעות הרגליים. ואני חשבתי שרגליים נרדמות זה מתוחכם. מסכימה לגמרי עם הצורך להמינע מתייוג, כי קשה מאוד להשכיח אותו אחר כך… תודה על הפרגון!!

  2. Naama Orbach הגיב:

    ולגבי ההרצאה המעולה של בי ג'ונסון, אני נחשפתי אליה בריאיון מעולה שערכה איתה פודקאסטרית נהדרת בשם ג'ס לייבלי , ממליצה לך לשמוע את הראיון המלא שמספר בפירוט על התהליך שעברה המשפחה:
    http://jesslively.com/beajohnson/

    • kerense הגיב:

      תודה!! שמעתי אותה מתראיינת לפני חצי שנה ברדיו ניו זילנד, ועכשיו הגעתי לאתר. תודה על הקישור, אקשיב. זה אתגר כי אנחנו מייצרים כל כך הרבה זבל בלי למצמץ. שינוי גדול כנראה מגיע בצעדים קטנים… חיבוק לך

    • kerense הגיב:

      הקשבתי, תודה נעמה! מראיינת נבונה מאוד, וזה היה מעניין ביותר. חיבוק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s