מרחיבים אופקים

התקופה האחרונה היתה כל כך עמוסה. התחייבתי לכתוב מאמר לכתב עת וזו הפעם הראשונה מאז שאני אמא שלקחתי על עצמי מחוייבות עם תאריך יעד קרוב ולחוץ, ואני לא אוהבת את זה בכלל.

אמהות יכולות ללקט ואפילו לצוד, הן יכולות לגדל את הירקות והתרנגולות שלהן בעצמן, אבל לעבוד על משהו שמצריך הגשה בזמן קצוב ולגדל ילד/ים בנחת ובסבלנות ופניות נפשית, השילוב הזה הוא ממש אבל ממש לא בשבילי.

במקביל, דני שהגיש את הדוקטורט, פונה לכל כיווני העבודה האפשריים, ואני לא עומדת בקצב. כבר עכשיו אני חברה פעילה בקבוצת הפייסבוק של הורים לילדים בחינוך ביתי במסצ'וסטס, וזה גורם לי להזניח את קבוצת המגורים בקואופרטיב האקולוגי באוהיו, שלא לדבר על בית הספר האנתרופוסופי בוולינגטון. ועם כל המשחקים על החיים הדמיוניים האפשריים  שיכולים להיות לנו, ברקע גם תמיד נמצאת האפשרות הלא בלתי סבירה שבעוד שנה או פחות אמצא את עצמי תקועה בפקק תנועה בכביש שמוביל מנצרת עילית ליקנעם…

הבנות, כנראה הרגישו את העומס הכללי בבית, ובדיוק בתקופה הזו מצאנו את עצמנו מורידים להן יום בגן ובבית הספר. נונו מתלוננת כבר תקופה שהגן "משעמם" ושהוא לא בשביל הילדים, אלא בשביל ההורים שיוכלו לעבוד. תמרי הסבירה גם היא שיש שני דברים שהיא לא אוהבת – ציידים, ושאומרים לה מה לעשות. אמנם ציידים היא לא אוהבת יותר, אבל זה שאומרים לה בבית הספר מה לעשות, זה כבר אישי וממש לא לרוחה.

וכך, הבנות עכשיו בבית כל יום רביעי, וזה בסך הכל נחמד, בהנחה שמסתדרים עם כל העומס הכללי.

סיבה אפשרית נוספת לצורך הדחוף של תמרי להיות בבית זה שהילדה שקועה כרגע כולה בהפקת ענק (שגם אנחנו מגוייסים לה, ובפרט אחותה, שעובדת בפרך מאור ראשון) – הפקת הסרט "מרי הלנה".

בפוסט הקודם סיפרתי על כמה תמרי נלהבה עד אין קץ מהצפייה בסרט ובהצגה של מרי פופינס, ושהילדה כתבה גירסה משל עצמה שמבוססת על הסיפור, שהגיבורה שלה היא לביאה.

היא הכינה לעצמה תלבושת מתאימה

לוח זמנים מפורט של ההפקה, ודף עם הוראות שמסבירות איך אני, הצלמת ועורכת הוידאו, אמורה לדאוג לחלק מהאפקטים כשאני מעבירה את הצילומים למחשב, ולבסוף, היא גם מאפרת את שחקני המשנה

וכך גם בחופשת החורף הקצרה שיצאנו אליה לכבוד יום ההולדת של דני, עשינו לא מעט טייקים של הסרט.

לומר את האמת, אנחנו ממש נהנים. אף פעם לא שיחקתי בסרט עלילתי באורך מלא, ובטוח שלא בהפקת ענק שכזו.

חלק מההתלהבות סביב מרי פופינס קשורה, לעניות דעתי, גם בג'ולי אנדרוס, שהיא גם אהובת ליבי זה מכבר. בעקבות ההתלבהות מג'ולי אנדרוס, צפינו גם בצלילי המוזיקה. איכשהו הדחקתי עמוק עמוק את החלק האחרון בסרט, שבו מכוון נער במדי הרייך השלישי אקדח כלפי אבי המשפחה. כמעט והתעלפתי כשצפינו בזה ארבעתנו.

ממש לא מומלץ לצפיה למשפחה יהודית בגולה. או בכלל.

הסרט העלה לא מעט שיחות על מלחמת העולם, ולמה גרמניה חשבה שהיא הכי טובה ורצתה להשתלט על העולם. מה אני אגיד, טוב שיש עוד זמן עד שנחשוף עוד צדדים בנושא הזה של מלחמת העולם השניה.

אבל מלחמות עולם בצד, מה שהסעיר את תמרי לגמרי היה הקשר הרומנטי שבין מריה ואבי משפחת וון טרמפ. מאחר והוצאנו ספר על צלילי המוזיקה מהספריה, תמרי שקדה ימים ארוכים על הכנת סט של דמויות הגיבורים בסרט (מנויילנות במסקינג טייפ) ותמונות רקע לסצנות השונות לאורכו.

 

והשיא כמובן היה בהפקת הריקוד הרומנטי בין בני הזוג

ולסיום, כמה תמונות מחופשת החורף שלנו באתר הקמפינג האהוב עלינו שכבר בילינו בו לפני קרוב לשנתיים

הפעם ישנו בבקתה חמודה וצנועה

הצבעים היו חורפיים למדי

פגשנו עדר כבשים

אינסופי

הרים מושלגים

וחבורת פינגיוונים חמודים

ימים טובים לכולם!