כמו שכתבתי כבר בעבר, עונת הקיץ בניו זילנד מאוד מיוחדת. קודם כל, האוניברסיטה מתרוקנת לגמרי, והשנה התחלתי להרגיש כמה קשה להיפרד בתקופה הזו מסטודנטים/יות שסיימו ללמוד, ומחברים/ות שנוסעים/ות למשפחה שלהם לחג.
היתרון הגדול בתקופה הזו, זה שכיף לראות מהצד איך כולם נלחצים מההכנות לחג, ולדעת שאנחנו לא צריכים להילחץ מהן (-:
חג המולד הוא גם היום היחיד בשנה שהחנויות סגורות בו, ואיתרע מזלי והתנדבתי ללכת לקניות בסופר בערב החג. האווירה הזכירה לי את החנות של רמי לוי באזור התעשיה תלפיות, ביום שישי בשעה 1:30 בצהריים.
טוב, נו, רק קצת הזכירה.
באופן כללי, אני לא בטוחה אם זה כל כך מוצלח לעם שרעב, מלחמות ומחסור טבועים לו בד.נ.א. לחוות סגירה מוחלטת של חנויות למצרכים בסיסים בכל סוף שבוע (מי אמר חוק המרכולים?) אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
חוץ מזה העיר לגמרי שוממה, ובכל הבניין הגדול של החוג לפסיכולוגיה אין עוד אף אחד חוץ ממני
וכך זה נראה מבפנים
*** *** ***
קצת לפני שיצאנו לחופשת חג המולד התקיים טקס הסיום הרשמי של הדוקטורט של דני. וזה היה יום מיוחד במינו!
הבוקר התחיל בקבלת פנים חגיגית באוניברסיטה, כשכל המרצים/ות והמסיימים/ות לבושים בגלימות חגיגיות, ונראים לא פחות מאשר דמות של ג'וקר בחפיסת קלפים. מכיוון שאנחנו ממש לא מבינים בכללי הטקס, למדנו שלכל תואר יש גלימה משלו, וגם כובע מתאים, ושעם הכובע והגלימה שמסיימים איתה דוקטורט, נתקעים לכל החיים. למשל, דני יישאר עם כובע הכרית המוזר הזה לנצח, ולעומת זאת ראש החוג לפסיכולוגיה הסתובב עם גלימה ססגונית מדהימה, והבנתי שהוא סיים באיזה שהיא אוניברסיטה מאוד נחשבת בארצות הברית.
למרות שהטקסים האלה מתקיימים בעיר 4 פעמים בשנה, ישנה התרגשות כללית בשבוע של טקסי הסיום. את העיר ממלאות משפחות של תלמידים מכל העולם – ואפשר לראות אנשים בתלבושות מסורתיות מאפריקה, הודו ואיים באוקינוס השקט. מסתבר שמשפחות של סטודנטים/יות מהאיים הפסיפיים אוספות נוצות במשך תקופה ארוכה ותופרות אותן על הגלימה במיוחד לכבוד הטקס.
וכך נראית חנות מזכרות בעיר בזמן שבוע טקסי הסיום.
החגיגית ממשיכות בתהלוכה חגיגית מהאוניברסיטה לבניין העירייה. בעוד שהבנות ואני השתרכנו מאחור, דני התחבר עם פרופסור לכלכלה שהספיק לספר לו על במהלך 20 דקות הצעידה על אלגוריתם שהוא עובד עליו כבר חמש שנים, על כך ששניים מהתלמידים שלו שסיימו את לימודיהם באותו יום באים מפקיסטן ומסעודיה ושכל אחד מהם עם משפחתו הזמין אותו לארוחת צהריים בנפרד, כך שהוא צריך לדלג מארוחה לארוחה ולכבוד הארוחות החשובות הללו, הוא הלך באותו הבוקר לטיפול שיניים והחלפת כתר. כתר אחר, לעומת זאת, שכבר יש לו מזה עשור, לא היה צריך להחליף ורופא השיניים אף שיבח את העמידות שלו ואת העבודה שעשה רופא השיניים שאחראי לכתר. כראייה, הוא הכניס שתי אצבעות לפה וחשף את הכתר כדי שדני יוכל להעריך את העבודה המרשימה.
דני הרגיש שהם התקרבו יותר מידי ומהר מידי עבור תהלוכת סיום לימודים, ונפרד ממנו באדיבות אך בתקיפות.
וכך נראה בניין העיריה בטקס חלוקת התעודות
מאז הטקס של דני חל שיפור כללי במצב אצלנו בבית. קודם כל, כל דבר שאני לא יודעת, אני אומרת לבנות לשאול את ד"ר דני, ובמקביל, הבנות מוכנות לעשות כל דבר ש"הדוקטור אמר".
**********
לא מזמן היתה לנו שיחה במעבדה לגבי הורות. אחד הסטודנטים, בחור בתחילת שנות השלושים שלו, אמר שכשהוא חושב על הורות, הוא בעיקר מחכה לשלב שבו יהיו לו ילדים בגיל 18 – כי בגיל הזה הוא חושב שמרגישים פחות אחריות מלגדל את הילדים ו(בתקווה) נהנים יותר מחברתם.
אני אמרתי לו בתגובה, שאני כבר מרגישה ככה, ושהרבה פעמים כשאני נוסעת עם הבנות באוטו, ואחת מהן יושבת לידי (בניו זילנד ילדים יכולים לשבת בכל גיל מקדימה, כל עוד שהם עם מושב מתאים), אני מרגישה כאילו שאני נוסעת עם חברה, ולא עם ילדה שאני צריכה "לחנך".
על כל פנים, שיא ההנאה שלי בתקופה האחרונה מההורות היתה כשתמרי ואני התחלנו לעבוד על האלבום ליום ההולדת של יסמין.
בעבר, כשגייסנו את הבנות "לעזור" בהכנת האלבומים האלה, בדרך כלל זה היה כרוך לתת להן עבודות יזומות (גזירה, צביעה, הדבקה), ואילו הפעם, גיליתי עד כמה העבודה עם תמרי היא משהו אחר לגמרי מהעבודה שלי עם עצמי.
זה לא שלא רבנו אי אלו פעמים (כן, שווה לבדוק האם עקשנות היא תכונה גנטית), ולא שלא התעצבנו אחת על השניה. אבל, גם גילינו חיבור מיוחד בינינו בעבודה המשותפת הזו. הילדה גילתה שכשהיא מוסיפה עיטורים לאותיות אפשר להוסיף גם עניין, שמחה ותוכן נוסף, ואני גילתי שהעץ שהצעתי לצייר היה ללא ספק הרבה פחות מעניין ללא הציפורים שתמרי הוסיפה לו.
שתינו כל כך התרגשנו מההנאה שבעבודה המשותפת, שעבדנו במרץ מידי יום על הספר עד שסיימנו. וכך זה נראה ביום עצמו
קצת אחרי יום ההולדת הכנו לבנות פינת עבודה חדשה
ומכיוון שעכשיו חופשת קיץ הן מבלות בה שעות על גבי שעות
בחופשת הקיץ אנחנו גם אחראים לבדוק את תיבת הדואר של בית הספר. מסתבר שהשנה חוגגים 100 שנה לחינוך שטיינר, או משהו בסגנון, ותיבת הדואר מלאה בגלויות שמגיעות מבתי ספר בכל העולם, והן כל כך צבעוניות ויפיפיות שאני נהנית לאסוף אותן ולראות מאיפה הן נשלחו
כך, למשל, נראית גלויה ששלחה ילדה מאיטליה
מקולומביה
פינלנד
וגרמניה
רעיון כל כך פשוט וכל כך יפה.
ולסיום כמה תמונות מהגינה שלנו שממלאת אותי בשמחה מידי בוקר
תבואה יומית ביום מוצלח במיוחד
אהבות חדשות 
מקסים קרן! נהנית כל פעם מחדש!
בסוף עוד תכתבי ספר.
שוב מזל טוב לדני עם הכובע המצחיק.
עובדת בנווה שלום עם שירין ודיברנו עלייך.
סיגלית
תודה רבה סיגלית, כיף לך שאת בנוה שלום, ועוד יותר מזה, עם שירין. אהבתי לשתיכן.
קרן,מקסים מעניין ומצחיק.יש שגיאת הגהה אחת כשכתבת על הנוצות צריך להיות לכבוד
הטקס ולא מה שכתוב…
עשר כוח!!!!!
תודה אמא (-:
מעניין מאוד , קרן! כמנהגך כתוב מאוד יפה . נהניתי מאוד גם מצילומי המשפחה שלך ומהגלויות מזל טוב לדני או לד"ר דני והתמונות משעשעות כאילו חוגגים שם את חג הפורים…. תודה על השיתוף היפה !
תודה רבה רבקה. לגמרי, זו הרגשה מצחיקה נורא שכולם מתחפשים ככה, אבל מצד שני זה נעשה בצורה ויפה ומכובדת. ניו זילנדים טובים בלעשות דברים לפי כללי הטקס, אבל עם קריצה והומור עצמי. חיבוק לך
היי קרן,
איזה כייף, תמשיכו להנות וחיבוק לכולם.
(גם לתומריקו שלנו)
מיקי
תודה רבה מיקי. כמה כיף שתומר היה ויהיה אצלנו! אורח שווה ביותר – הבנות שואלות כל הזמן מתי הוא יחזור מהר קוק. חיבוק מאיתנו
מזל טוב לדני ולנונו! נתת לי השראה ומתחשק לי לנסות להכין ספר לנועם שיהיה בן 6 במאי, אולי בעזרת אחיו הגדול. מה היה ה"קונספט", של הספר שהכנתן?
תודה נעמה!! מה שאנחנו מנסים לעשות בספרי יום הולדת זה לשקף את השנה שחלפה – במה הילדה התפתחה ואיזו חוויות היו לה או למשפחה בשנה הזו. בתחילת הספר יש בדרך כלל ברכה מהאחות, ובסוף הספר, מההורים, ובין לבין – הרבה דברים שעשינו או חווינו בשנה האחרונה. מקווה שהתיאור עוזר (-: