הספרייה, מבט אחר על יעד תיירות מבוקש וכיתת אמן

הסתו התחיל השנה מוקדם מהרגיל, ועם קור קיצוני.

ובימים קרים, המקום המועדף עלינו לבילוי הוא הספרייה העירונית.

בכל עיירה נידחת שעברנו בה בינתיים בניו זילנד תמיד ראינו שלט במרכז העיר שמכוון לכיוון הספרייה, ובעיר "גדולה" כמו שלנו, שגם נבחרה על ידי אונסק"ו להיות עיר ספרות, יש כמה ספריות עירוניות, ואוטובוס ספרייה שעובר בין השכונות השונות פעם ביום.

מה שכיף בספרייה זה שיש בה הכל ובשפע. הספרים מסודרים בה בצורה שמאוד מושכת לקרוא – יש ספריית ילדים מזמינה ונעימה, ספריית עיון וספרות יפה למבוגרים, אזור לבני נוער, קומה עם כתבי עת, סרטים ודיסקים להשאלה, תווים לנגינה, ספרי שמע (Audio books) וכל מה שרק אפשר לרצות.

הצד שאנחנו הכי אוהבים של הספרייה העירונית היא שכולם, אבל כולם הולכים אליה. אפשר לראות שם, למשל בנאים וצבעים בסוף יום עבודה באים לשאול ספרים, ובכלל, זה אחד המקומות הכי שוקקי חיים בעיר. כששאלנו ידידה תיכוניסטית איפה הצעירים מבלים בעיר אחרי בית הספר היא אמרה לנו שבספרייה.

כתבתי כבר בעבר עד כמה ניו זילנדים מגויסים לפרויקטים קהילתיים, ציבוריים ועדיף בחינם, והספרייה היא ממש דוגמה לכך. כי אפשר לשאול ספרים יפיפים, בחינם, ובלי הגבלה על כמות הספרים, ואנשים לגמרי מנצלים את האפשרות הזו. אפשר גם להמליץ לספריה לרכוש ספרים (וניצלתי את האפשרות הזו פעמיים בזמן האחרון – זו היתה ממש תחושה של אזרחות טובה!).

************

ממש לפני שמזג האוויר התחיל להתקרר, הספקנו לצאת לחופשה קטנה שהתחילה בשמורת טבע יפיפייה

המסלול היפה הזה הוביל לקרחון שנראה ככה לפני קצת יותר ממאה שנים

וזה המצב שלו היום

כן, עדות די מבעיתה להתחממות כדור הארץ והשלכותיה.

וככה נראו שתי ילדות מרוצות, וחיות הסוואנה הראשונות בעולם שעשו את המסלול הזה.

ציפור Tomtit ניו-זילנדית חמודה

אחרי הביקור בשמורה עברנו לקווינסטאון, שהיא יעד תיירותי מבוקש, בעיקר בגלל שהנוף בה פשוט מדהים

להודות על האמת, למרות שקווינסטאון באמת מאוד יפה, עד עכשיו לא מאוד אהבתי אותה. כי המרכז העירוני שלה דומה לכל מרכז תיירותי אחר בעולם – מין שדרה עם חנויות מעצבים על חוף של אגם באמת יפיפה.

לדני היתה אבחנה מעניינת שהתיירים שיושבים לצד האגם באותו המקום בדיוק לא נראים כל כך שמחים. חשבתי על זה שזה מזכיר לי קצת שדות תעופה, או מלונות ,שנראים אותו הדבר בדיוק, ושיש מין הנחה ש"ככה אמור להיראות אתר תיירות", ואתו בא סט של ציפיות בנוגע למה שמגדיר "מה עושים תיירים" ושתיירים אמורים בעיקר לשמוח, ליהנות ולקנות, כי זו בעצם פסגת הציפיות שלנו כ"תיירים".

הפעם, ממש הצבתי לעצמי מראש אתגר של ללמוד לאהוב את העיר הזו. מה שהקל על העניין הוא שנסענו לשמור על בית קיץ של חברה, והרגשנו הרבה פחות תיירים, והרבה יותר תושבים.

זה היה נחמד מאוד, וגיליתי שאפשר ליהנות מהנוף גם כשהוא משתקף מחלון של בית מושקע, ולא רק כשהרגליים שקועות בתוך הבוץ.

קצת אחרי שחזרנו לדנידין התקיימה בעיר כיתת אמן של הכנר שלמה מינץ, שביקר בניו זילנד.

הצטרפו אלי שני ילדים צעירים ונלהבים – תמרי וחבר מהכיתה – שבדיוק התחילו ללמוד לנגן בכינור והיינו שלשותינו מרותקים במשך שעתיים וחצי.

קודם כל, כי אני לא מבינה כלום, אבל ממש כלום במוזיקה. וזה היה מרתק ללמוד, למשל, כמה חשובה הבנת הרקע התרבותי והאישי הספציפי למלחין (לצערי, בלשון זכר באופן די גורף), לפרשנות שנדרשת לביצוע של היצירה.

היה גם ממש מעניין לראות כמה חשובים ההיבטים הטכניים הקשורים בנגינה בכינור – לאן מפנים אותו, איך מפעילים את שרירי הכתף כדי שיתמכו בכינור באופן שייצור התנגדות ביחס ללחיצה של הקשת, הקצב, הרטט, ההבדל בין העליה האטית והדרמטית של הקשת לירידה שלה ועוד ועוד.

אחד הרגעים המרשימים ביותר היה כשמינץ לקח את הכינור של אחת הנגניות הצעירות בכיתת האמן, ו"חרק" עליו עם הקשת במשך כמה דקות ארוכות, כדי להשביח את עומק הצליל שהוא מפיק. וזה באמת עבד. היה קצת מביך כשהוא אמר לה שאת זה כנראה היא לא תלמד מהמורה שלה (שישבה בקהל)… בכל זאת ישראלי.

בקיצור, בשעתיים וחצי למדנו ה-מ-ו-ן.

כשגרים בעיר קטנה ונידחת, הזדמנות כזו היא ממש כמו חלום. והיינו ממש מאושרות לזכות להיות בה.

כיתת האמן הזו גרמה לי להתגעגע למשהו שקיים עבורי רק בירושלים – איזה שהוא עומק אינטלקטואלי, רגשי ויצירתי שנוגע לי ישר עמוק ממש בתוך הלב.

חזרתי הביתה מלאת התרגשות וגעגועים רבים. היה לי קשה לשים את האצבע בדיוק לְמָה. אולי לרקע התרבותי האירופי-צנטרי שאנחנו כל כך רחוקים ממנו כאן, אולי לידע הרחב שקושר בין מוזיקה, אמנות, היסטוריה, ונפש האדם, ואולי למקום שבאתי ממנו.

ובתקופה הזו של השנה, סביב כל ימי הזיכרון והעצמאות בישראל אני מוצאת את עצמי תמיד מאוד אבודה.

אולי כי כל כך בלתי אפשרי לי נפשית להתמודד עם כל הכאב שישראל מייצרת עבורי שאני בוחרת להרחיק את עצמי ממנו. אולי זה מנגנון ההגנה הכי טוב שעובד לי בשלב זה של החיים. כל כך הרבה כאב סביב הסבל ההיסטורי ומה שהטראומה הזו ייצרה.

ובשביל לא לסיים בנימה כזו, רציתי להמליץ על ספר ילדים שאמי שלחה לנו, שהוא פשוט נפלא בכל מובן ואפילו תפסתי את דני מעיין בו אחרי שהשכבתי את הבנות אתמול.

לקישור לביקורת שכתב יהודה אטלס, בצורה הרבה יותר טובה ממה שאני יכולה להתיימר לו: https://www.haaretz.co.il/literature/1.1246283

הנאה מובטחת!

פוסט זה פורסם בקטגוריה טבע, ספרי ילדים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על הספרייה, מבט אחר על יעד תיירות מבוקש וכיתת אמן

  1. לילך שחף הגיב:

    הכתיבה שלך מקסימה כתמיד.
    ובקשר לכאב – נראה לי שלא משנה כמה רחוק הולכים זה תמיד נשאר חלק מכל ישראלי.
    העצוב בזה שאין אבולוציה והכל נשאר אותו דבר…

  2. Tali Meretsky הגיב:

    נהדרת שכמותך. כל כך מזדהה עם כל כך הרבה מדברייך. דש מהאי הצפוני…

  3. אורי הגיב:

    קרן יקרה, תודה שאת מספרת ומשתפת. דש לדני ולבנות בפתחו של הקיץ

  4. Adi Peled-Sarig הגיב:

    ממשיכה לקרוא את הבלוג היפה שלך בשקיקה, מתענגת על הנופים הרחוקים והחוויות המיוחדות שלכם.
    גם אני מתגעגעת לירושלים ואני במרחק ארבעים דקות נסיעה.. מתגעגעת אליה גם כשאני מגיעה לביקור.. : )
    נשיקות לך ולבנות

  5. Naama Orbach הגיב:

    כמה נהדר זה שכולם מבלים בספריה. היא נראית באמת שווה מאוד!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s