חיים שראוי לחיותם

לפני כמה שבועות דני אירגן ערב לאבות בבית הספר שלנו. מסתבר שגם גברים ניו זילנדים מחפשים חברים ורוצים לדבר על דברים אישיים כשניתנת להם ההזדמנות.

הערב זכה להצלחה מסחררת, ודני, שתכנן אירוע חד פעמי, כבר נשאל אם אפשר שיהיו לפחות שני מפגשים ברבעון. מאז אותו ערב הוא עצמו הפך לסוג של כוכב חברתי, ובכל אירוע שאנחנו הולכים אליו מגיח איזה אבא שמעולם לא ראיתי, והוא ודני מדברים כמו חברים ותיקים.

אחד הנושאים שעלה בערב הזה היה החשיבות של לספר לילדים/ות שלנו על החוויות שלנו כילדים/ות, וגם השאלה האם אנחנו עושים/ות את זה ועד כמה.

אני שמה לב שהבנות מאוד אוהבות כשאני מספרת להן על הילדות שלי. זה מאפשר לי להיזכר בדברים טובים מאותה התקופה, לספר את הסיפורים מתוך אהבה למי שהייתי כילדה, לשמוח על הדברים הקטנים שראיתי והעסיקו אותי בתור ילדה, ולשתף אותן בהם.

אני חושבת שהן נהנות לראות שגם אני פעם הייתי ילדה. למשל, הן מאוד התרגשו לשמוע שהכלבה שלי לימדה אותי לקפוץ בריצה שתי מדרגות בבת אחת, ובזמן האחרון הן אפילו שואלות אותי איך הרגשתי בכל מיני מצבים, כמו, למשל, כשחזרנו מאנגליה לישראל. בכלל, אני חושבת שלילד/ה כיף להזדהות עם התמודדויות הילדות של ההורים שלו/ה, ולי, כאמא, כיף שהן מכירות את החיים שהיו לי בגילן, ואת מי שהייתי.

איכשהו זה עשה לי חשק לכתוב על ההורים של אמי – סבתא יונה וסבא אליעזר. אולי כי הם סיפרו לי על הילדות של אמי, ואולי כי באופן לא ממש מודע, הרבה מהבחירות שלי במהלך החיים קשורות (גם) במה שקיבלתי מהם.

מכיוון שגדלתי בין חומות העיר העתיקה, כל ביקור אצל הסבים (או כמו שאני קוראת להם: "סבאים", ואתיר לעצמי להשמיש את הכינוי הזה בפוסט, אולי האקדמיה תשתכנע שהשינוי נחוץ?) בקריות היה כמו חלום.

כשהייתי ילדה ממש קטנה, היינו נוסעים בכל חופשה אני, אחי ואמי לסבא וסבתא. הדרך כללה נסיעה באוטובוס או טרמפ של אבי לתחנה המרכזית בירושלים ומשם עוד אוטובוס לחיפה, שנסע נסיעה נצחית בין אלפי תחנות בכביש הישן.

בדרך, תמיד קיוויתי שאמא שלי תציע שאניח את הראש עליה וארדם. חשבתי שזה ממש רעיון גאוני שאפשר לשכב ככה בנסיעה, כמעט כמו במיטה, ולישון ולא לשים לב לנסיעה.

כשהגענו לחיפה היו שתי אפשרויות לנסוע לסבא וסבתא. הפחות מוצלחת, מבחינתי, היתה לנסוע בקו מאתיים ומשהו ולרדת בצומת ראשית בכביש המהיר בין חיפה לנהריה, ומשם היתה עוד הליכה שרק משכה את הקץ עד שהגענו.

האופציה המועדפת עלי היתה הנסיעה בקו 57 ל"סביניה" השם של אחת השכונות הוותיקות בקריית ביאליק שרק יודעי דבר (זאת אומרת, אמא שלי והסבאים) השתמשו בו כשאמרו לנהג לאן נוסעים. הכי אהבתי את האפשרות הזו כי מהתחנה שירדנו בה, כבר ממש ראו את הבית של הסבאים שלי, וזה כבר ממש הרגיש כמו האושר עצמו.

הבית של סבא וסבתא היה הממלכה שלנו לגמרי. הוא ממש לא היה בית מפואר, אבל היה בו כל מה שצריך.

הסבאים שלי בנו את הבית שלהם בעצמם. בתור ילדה תמיד זה קצת אכזב אותי שאמא שלי לא נולדה לתוך הבית הזה, אלא רק עברה אליו בגיל יותר מבוגר. אולי כי רציתי שהיא תהיה שם מההתחלה, וגם כי רציתי לדעת הכל על הילדות שלה. אני זוכרת שקצת הכרחתי את סבתא להראות לי את הבתים שאמא שלי כן היתה בהם כשהיתה ממש קטנה – והיו כמה וכמה כאלה, בעיקר כי סבא שלי היה פועל (כן, כך כתוב בתעודת הזהות שלו) ואחר כך קבלן, ובכל פעם בנה בית אחר, והמשפחה גרה בו עד שהוא היה נמכר.

בבית היתה מרפסת סגורה, שהיתה מאוד משוכללת בעיני כי היא בעצם קישרה בין שלושה חדרים שונים. כך שמחדר השינה של הסבאים היה אפשר ללכת דרכה לסלון או למטבח, או ללכת בדרך ה"רשמית", מהמסדרון. אני די בטוחה שאני הקפדתי תמיד ללכת דרך המרפסת.

בנוסף היה החדר של אמא שלי שנשאר בדיוק כפי שהיה כשהיא היתה מתבגרת. אני חושבת שכילדה צעירה חשבתי שהוא קצת משעמם, והתמקדתי בארון המשחקים. כשקצת גדלתי קראתי את כל הכרכים של "הארץ שלנו", ו"ומעריב לנוער", של שנות השישים וסרקתי ביסודיות את קופסאות המכתבים של אמא שלי שבילדותה התכתבה עם ילדים מכל מיני מקומות בעולם (כולל ילדה הולנדית ששלחה לה בובות נפלאות).

הבית היה תמיד נקי ונעים, אבל לא מדי – בדיוק באיזון שצריך. אפשר היה לעשות בו מה שרוצים – לאפות עם סבתא, לחטט בארונות ולמצוא אוצרות, לשבת כל היום במרפסת ולהסתכל החוצה, לחזור עם צדפות וחול מהים ובעיקר, אף פעם לא היה שם משעמם.

לסבאים שלי היתה חנות כל בו בשנות השבעים, שהם סגרו בערך כשאני נולדתי. כך שהיו בבית תמיד המון דברים כיפיים להתעסק איתם, ובעיקר פנקסי חשבונות ריקים שהיו אטרקציה בפני עצמם כי הם שילבו באופן מושלם בין דפי חשבונית שנתלשים בקלות לבין ניירות חלקים, ומזה כבר אפשר היה להכין המון דברים.

בנוסף, היה להם את הדבר הכי שווה בעולם בשביל ילדה שגדלה בעיר העתיקה – גינה. בין הגינה לבית היו מדרגות לבנות שאני תמיד התנדבתי לטאטא, כי היה כל כך הרבה סיפוק בעבודה הזו שאיפשרה להפוך את המדרגות שהיו "מלוכלכות" ממחטי אורן, ללבנות בוהקות די מהר, ולזכות בסיפוק מיידי ותשבוחות על מעט מאוד עבודה.

כל אחר צהריים, סבתא היתה נשארת בבית, וסבא לקח את אחי ואותי לים. ממנו למדתי לצלול מתחת גלים גדולים (או לבחור לעמוד עם הצד ולתת לגל להישבר), לשחק מטקות ושח, ללכת הכי רחוק שאפשר על החוף, ולשמוע אותו שר אופרה תוך כדי שהולכים. סבא גם לימד אותי לרכב על אופניים, ובכלל נתן לי המון אומץ בחיים.

בתמונה: אמי והוריה בים

בתור ירושלמים, אחי ואני (ובמידה לא פחותה גם אבי) כל כך אהבנו את הים, שהיינו מתעקשים ללכת גם בחורף, ואיכשהו משכנעים את ההורים לטבול רגליים במים בכל מזג אוויר.

אחרי שהיינו חוזרים מהים, מתרחצים ואוכלים ארוחת ערב, הגיע הזמן שלי ושל סבתא לצאת לטייל. ההתלבטות היחידה היתה אם לפנות שמאלה לכיוון של הבתים היותר ותיקים והגינות השקטות ומטופחות, או ימינה, למרכז המסחרי הקטן – לאזור של החנויות. ומהרגע שההחלטה הזו התקבלה, התחיל הזמן שלנו להנות.

סבתא סיפרה לי המון סיפורים בהליכות האלה שלנו – על איך שהיא הגיעה באופן לא חוקי לישראל בתקופת המנדט, על החיים שלהם כשגרו באוהל, על הנחש שהכיש אותה, על דודתי שהיתה הילדה הכי פראית בפלסטינה של שנות השלושים, ורוב היום היתה עסוקה בטיפוס על גגות ובמעשי קונדס אחרים, על היום שאמי נולדה, שהיה היום המושלג היחיד בחיפה בשנת 1950, ועל כמה שדודתי (שהיתה כבר בת 15) היתה מאושרת שיש לה אחות, הכינה לה אלבום, והתייחסה אליה ממש כמו ילדה שלה.

בערבים שבהם בחרנו במסלול היותר "ממוסחר", סבתא ואני גם היינו עושות window shopping יסודי תוך כדי טיול.

סבא וסבתא שלי חיו את החיים הכי טובים בעיני. הם היו צנועים, ידעו לעשות הכל בעצמם – לחיות באוהל, לבנות בתים, לא לחיות מעבר היכולות שלהם, ובעיקר, לא לשים לב לנורמות של אחרים,או לפחות ככה אני חוויתי אותם . הם ידעו לגדל ירקות ותרנגולות, לבשל, לאפות, לתפור, לתקן הכל, לשחות בים ולספר המון ולתת לנכדה שלהם הרבה ממה שהייתה צריכה אז בחיים.

החלום הגדול של הסבאים שלי היה לתת לאמא שלי עתיד טוב. הם חסכו זמן רב כדי לקנות לה פסנתר, ואחר כך כדי לממן את הלימודים שלה באוניברסיטה. אני חושבת שהם קיוו שהיא תחזור לקריות ותעבוד לידם כעורכת דין, וגם דאגו לזכויות בניה כדי שיוכלו לבנות לה בית צמוד לשלהם.

אמא שלי עשתה בחירות אחרות, ולא חזרה בסופו של דבר מירושלים, ולפעמים אני חושבת על הקרן הזו שהייתי יכולה להיות אם הייתי נולדת שם. על כל פנים, סבתא יונה היתה ללא ספק אחת הדמויות המשמעותיות והאהובות עלי ביותר בילדותי, ובמידה רבה היא עדיין ממלאת את התפקיד הזה גם בחיי הבוגרים.

אני חושבת שאני כל כך אוהבת את החיים שלנו כאן כי הם מזכירים לי קצת את החיים של הסבים שלי, ואת מה שאני רוצה לעצמי – פשטות, צניעות, זמן וקצב רגוע של החיים וזה הכל בעצם.

ואולי, דווקא כשאני כמעט מסיימת את הדוקטורט שלי שמתעסק בחרדת מוות וההתמודדות איתה, למדתי משהו על החיים עצמם. שלפחות עבורי המשמעות שלהם היא בדיוק באותם רגעים קטנים פשוטים ושמחים של אותנטיות וקרבה.

את הפוסט הזה אני מקדישה לדודי יגאל, ולאמי – הקוראת הנאמנה של הבלוג.

גמר חתימה טובה!

פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על חיים שראוי לחיותם

  1. לילך שחף הגיב:

    כמה יפה תיארת את בית הסבים – גם עבורי תמיד היה ממלכת החלומות… והחדר של נילי בו היינו מתארחים מקור לחיטוטים בלתי נדלים 🙂
    מוזר לי גם היום לעבור בקריות ולדעת שכבר אין שם את בית הסבים אפילו שכבר חלפו כל כך הרבה שנים.

    • kerense הגיב:

      תודה רבה לילך. משמח אותי לדעת שאת יודעת בדיוק על איזו חוויה אני מדברת. זה מרגש. את יודעת, זה מוזר איך זכרונות נשארים חיים אצלנו, בעוד שהמציאות כל כך משתנה. אני מרגישה שאני לא כל כך טובה בלהבין את זה. נושא למחקר, אבל לא שאני אעשה אותו (-; חיבוק גדול ושנה טובה לכולכם

  2. Naama Orbach הגיב:

    נהניתי מאוד לקרוא על הבית של סבא וסבתא שלך וכל החוויות הקטנות והגדולות שחווית שם. גם הילדים שלי מאוד אוהבים לשמוע על הילדות שלנו ושל סבא וסבתא שלהם.

    • kerense הגיב:

      תודה רבה נעמה יקרה. כן, זה ממש מעניין לראות כמה זה עוזר לילדים/ות לראות את מגוון הרגשות וההתמודדויות שלנו כשהיינו בגיל שלהם/ן. זה ממש מלמד. חיבוק נעמה יקרה ושנה טובה

  3. נילי הגיב:

    התרגשתי מאד לקרוא את הבלוג. הקשר שלך ושל נועם לסבאים היה מאד מיוחד עד כדי כך שכאשר הם באו לביקור החבאתם להם את הענליים כדי שלא יחזרו הביתה.

  4. שירה לב-ציון הגיב:

    איזה מרגש לקרוא את התיאורים הללו! את ברת מזל על הילדות הנפלאה הזו, על משפחה מיוחדת שכזו, ולא פחות חשוב – על ההסתכלות שלך – העין הטובה בה את רואה את הכל. את יכולה לכתוב ספר ממש. אני אהיה הראשונה לקנות אותו…

    • kerense הגיב:

      תודה רבה שירה יקרה. הוחמאתי מאוד. מציאות החיים כמובן יותר מורכבת מאיך שהיא מצטיירת
      בבלוג, אבל אני חושבת שבשנים האחרונות אני נעשית יותר טובה בלהכיר תודה על הדברים הטובים שהיו וישנם בחיים. חיבוק גדול, ושנה טובה

  5. דורה הגיב:

    כמה יפה כתבת ותיארת…מצטרפת לבקשה שתכתבי ספר

  6. פרי העץ הגיב:

    עונג של ממש לקרוא את הפוסט הזה. כל כך ברור ממנו שההשפעה של הילדות על חיי האדם בבגרותו היא מכרעת. ומהכתיבה שלך עולה בבירור הקו המקשר הזה, וניכרת ההשקעה המרובה שחווית בילדותך ומניבה פירות עכשיו, וממשיכה גם לבנותיך.

  7. פינגבאק: הביקור | אהבות חדשות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s