הביקור

בחודש מרץ התחלתי לכתוב פוסט על פיגוע הטרור בקרייסצ'רץ', ותכננתי להקדיש אותו לאחי, שנודע לי בדיוק אז שהוא נאבק בסרטן. קראתי לפוסט ההוא, פוסט טראומה, ואיכשהו הוא נתקע אצלי – בעודי עסוקה בטראומה האישית של אחי, משפחתו, ומשפחתנו בכלל, אבל אני עוד אכתוב אותו.

יום לפני שיצאנו לביקור המיוחל שלנו בארץ, אחי נפטר באנגליה.

עוד מוקדם לי לכתוב על זה. אני מרגישה שייקח עוד זמן לעבד את מה שקרה.

בינתיים, קצת מתוך הבנה שלצערי זה לא האובדן הראשון או האחרון שאחווה בחיי, התחלתי לקרוא ספר מצויין, שעוזר להבין את שלבי ההתמודדות עם אבל, ונותן לגיטימציה מבורכת לכל התחושות שאירוע כזה מביא איתו.

מה שכן, מאוד מעניין לראות איך ילדים מגיבים לבשורות קשות, וכמה תמיכה ואהבה אינסופית אפשר לקבל מהם.

יסמין למשל אמרה, שהיא חשבה שיש דברים לא טובים שיכולים לקרות כמו מריבות, אבל לא דברים לא טובים כאלה. אחרי שתיקה ארוכה, היא אמרה שכשדבר כזה קורה זה באמת נראה שאין אלוהים, אחרת זה לא היה קורה, והוסיפה אחרי עוד כמה דקות שכשדבר כזה קורה היא היתה רוצה להאמין שיש אלוהים.

תמרי, ברגישות הגדולה שלה, ידעה לומר ולעשות את הדברים הנכונים – לחבק, כשצריך, להזכיר לי לצאת מתוך השריון וההתכנסות, ואפילו להכין את הכרטיס הזה לתיק שיסמין סרגה לאמי לקראת הפגישה איתה

בינתיים אני משתפת בשתי תמונות שלנו – האחת, במבצע ספונטני של שטיפת הבית

והשנייה מהתקופה שהיינו בבית הספר באנגליה. דווקא באותו הזמן לא היינו החברים הכי טובים בעולם, ואפילו הצטערתי שהחליטו לצלם אותנו ביחד. היום אני דווקא שמחה שיש לי את התמונה הזו, ואני חושבת שהיא מאוד חמודה.

ועכשיו לביקור שלנו

אחד הדברים הכי מוזרים היה הערבוב בין האבל והעצב לבין השמחה לפגוש משפחה וחברים/ות שכל כך אוהבים.

התוכנית הראשונית שלי היתה לנסוע עם הבנות לחודשיים, בעיקר כדי שהן תוכלנה לחוות את חיי היומיום בארץ, ולהשתלב בחיים של הסבים והסבתות שלהם (שאצלנו קרויים "הסבאים"). בילדותי היינו נועם ואני נוסעים לפחות פעם בשנה לשבוע אצל הסבים שלי בקריית ביאליק,והזיכרון הכי משמעותי שלי מהם הוא בדיוק מהרגעים שלא עושים בהם שום דבר מיוחד, אלא פשוט נהנים מהשגרה הכי פשוטה יומיומית, אבל ביחד.

לשמחתנו זה התאפשר במידה רבה אצל הוריו של דני בנצרת, כשהבנות טיפלו בגינה

למדו מסבא להכין קומפוט

עשו כל מיני דברים עם סבים שמתרגשים לקבל את הנכדות שלהן

ועשו עבודות עץ אצל חברים מקסימים של הסבים.

כנראה שבשנים האחרונות עשינו קצת אידיאלזציה לישראל, כי הבנות הופתעו והתאכזבו לראות שיש הרבה זבל שזרוק ברחוב, ובנוסף, הן גם ציינו ש"ישראל ממש לא Plastic Free". בהקשר הזה, אני התרשמתי שא/נשים חיים בארץ כאילו אין מחר, ואפילו זכיתי לכמה הערות מלגלגות כששאלתי בכמה מקומות אם יש כוס רגילה במקום חד פעמית (בדיחות בסגנון "זה פלסטיק שמתמחזר, חחח").

אני התרשמתי שכן יש יותר הקפדה על התחשבות במרחב הציבורי – א/נשים פחות מדברים בקולי קולות בטלפון, ומנסים יותר להתחשב בזולת.

אגב כך, סוף סוף סרנו למשרד הפנים כדי לשנות את המען שלנו לביתה של אמי, וגם כאן, היחס היה סופר יעיל ואדיב!

בקיצור, יש תקווה.

הבנות התלוננו שהאנשים בישראל עצבניים וצועקים, והן אמרו ששמו לב שהאמהות עצבניות על הילדים, והבנים כועסים וצועקים. בהקשר הזה אפילו זכינו למחמאה לא צפויה מתמרי, שאמרה שברגעים כאלה למרות שאנחנו מעצבנים אותה, היא שמחה שאנחנו ההורים שלה.

לחברה שלי, שהיא פסיכולוגית וגם מאוד חכמה, היה הסבר מעניין לכך שאולי בארץ הפער בין התנהגויות שמקובלות בתוך הבית (להיות עצבניים כלפי הילדים), לבין התנהגויות של חוץ הוא יותר קטן מאשר בניו זילנד .זאת אומרת, שאנשים מרשים לעצמם להתנהג בחוץ בצורה דומה יותר לאיך שהם היו אולי מדברים לילדים שלהם בעצבנות בבית. ויש בזה משהו בהתחשב בזה ששיעור האלימות במשפחה בניו זילנד הוא מהגבוהים בארצות ה- OECD.

אני חושבת שזה הסבר מעניין, ומוסיפה, שגם החום מאוד משפיע בעיני – וגיליתי שהסבלנות שלי הרבה יותר קצרה כשבחוץ 40 מעלות….

הבנות נדהמו מהחום, ושאלו כמה וכמה פעמים איך התמודדתי עם זה כילדה.

זו היתה הדרך שלהן להתמודד עם השרב

יחד עם זאת, הבנות קלטו מהר מאוד את הדברים הנפלאים שיש למקום להציע, ויש כאלה בשפע –

קודם כל, תמרי צינה שהאוכל בארץ יותר עסיסי. ואני האחרונה שיכולה להתווכח עם זה.

אגב כך, גילתי טריק להתמודדות עם יוקר המחיה בארץ. האוכל הכי שווה בעיני הוא אוכל הרחוב – שיכול להחליף בקלות ארוחת צהרים ב-20 ש"ח, בעוד שבבתי קפה ישבתי רק בשביל קפה (אין מצב שאני אשלם 60 שקלים על סלט!!).

יסמין היתה בהיי מטורף משפע הפירות והירקות

ושתיהן התאהבו בים שהוא באמת חם ואפשר לשחות בו.

הן גם נפגשו בפעם הראשונה עם גורת מדוזה על החוף, ואמרו שהן לא כל כך אוהבות איך שהיא מרגישה, ואני בצעד הירואי ונחוש (ולראשונה בחיי, נוגעת מבחירה במדוזה) הראתי להם כיצד משיבים אותה לים.

אבל ללא ספק מבחינת העניין, אין בעיני תחליף לאוצרות הארכיאולוגיים שיש לארץ להציע, ואבא שלי ואני ממש משוגעים על הדבר הזה.

אולי זו ירושה מהימים שסבא שלי למד באוניברסיטה העברית בשנות ה- 1930', ואפילו הדריך טיולים לירדן, סוריה ומצרים (בתמונה, הוא מאחור במרכז, חובש מגבעת)

על כל פנים, נראה שהבנות הבינו שאנחנו לגמרי בעניין, ולשמחתנו, שיתפו פעולה, וממש גמעו כל דבר בתחום.

ובאיזה עוד מקום בעולם אפשר לפגוש ברחוב ארכיאולוגים שמצאו בדיוק שברי חרס עם סימון של הלגיון העשירי הרומי, וגם משקולת של כהנים מימי הבית השני

והן קצת התחברו למזרח-תיכוניות שלהן

ובשורה התחתונה

המקום המדהים בעיני– העיר העתיקה. ללא ספק.

רגע השיא הקולינארי – היו הרבה, אבל ללא ספק הארוחה שחברי בשיר הכין לכבודי, שהיתה מדהימה (ואל תגלו ליסמין שאכלתי דג).

הגילוי המפתיע – שליד הפח בשכונה של אמא שלי אפשר למצוא הכל. אני חושבת שאם בפעם הבאה אשריין מכולה, אני יכולה להאכיל את חצי דנידין ממה שזורקים שם (באריזות שלמות…).

התסכול – הזמן שהלך והתקצר. בני/ות משפחה וחברים/ות שחשבתי שבחודשיים אראה אותם/ן מידי יום, ובסוף נפגשנו במקרה הטוב פעמיים.

רגע של גאווה – הבנות בביקור בתערוכת "מבוך השלום" שדני אצר על יישוב סכסוכים במוזיאון המדע בירושלים, והיום היא מוצגת במוזיאון הארכיאולוגיה בקיבוץ עין דור.

רגעי נחת – האחיינים/ות הנפלאים/ות שלי, והילדים/ות הנפלאים שפגשתי.

תחושת התודה הגדולה ביותר – למשפחה שלנו כולל דודים/ות, ובני/ות דודים/ות ולחברים/ות המדהימים/ות שלנו, שעשו כל מאמץ להתאים את עצמם ללוח הזמנים המוזר שלנו והמשתנה, וקבלו אותנו באהבה ונדיבות. אין לי מילים להודות על כל זה.

חברת התעופה השווה ביותר – ללא ספק – אייר ניו זילנד, שעושים הכל, אבל הכל, שיהיה נעים בטיסה, אבל לא פורמאליים מידי, אלא עם הרבה חן, והעיקר – עם Wifi חינם בטיסה!

סרטי הטיסה הטובים ביותר – מכיוון שהפעם לא טסתי עם טורקיש אירליינס, לא זכיתי להשלים קולנוע מזרח תיכוני או אירופאי איכותי. אבל כן צפיתי ב"ספר הירוק", שהוא מעניין, אה, וראיתי גם את אמפרית הקיסרים 2 – לפחות 4 פעמים בהלוך – ולמדתי דבר או שניים על פינגווין קיסרי. בדרך חזרה, היה מעט גיוון, וראינו את מרי פופינס חוזרת. הבנות נכנסו לבינג' מטורף, ובאיזה שהוא שלב ביקשו לראות את הסרט הזה שוב גם בספרדית, צרפתית וגרמנית.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, ישראל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הביקור

  1. Naama Orbach הגיב:

    מאוד התעצבתי לשמוע על מותו של אחיך. התמונות שלכם כילדים מקסימות ממש, בתמונה "הרשמית" זה ממש מתוק שהוא מניח עליך את ידו (אולי ביימו אותו אבל עדיין זה חמוד). נהנית מאוד מהתצפיות שלך ושל הבנות על ישראל ועל ניו זילנד. יש משהו בלהיות שייכת ולא שייכת לשני מקומות בו זמנית שמאפשר נקודת מבט אנתרופולוגית.

    • kerense הגיב:

      תודה רבה נעמה. אכן, זה בדיוק מסוג הדברים שלגמרי מערערים את האשליה שיש סוג של סדר וביטחון בעולם. ואכן ביימו, על כך גם התבעסתי, כמובן. תודה על המילים היפות שלך. חיבוק גדול מאיתנו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s