קצת על המצב וטיפה אסקפיזם

אשתדל לא להתייחס כאן יותר מדי למצב בחוץ, כי המצב בניו זילנד חמור כמו בכל יתר העולם, רק כמו בכל דבר אחר – כמה ימים באיחור.

עבורי זה היה מאוד לא פשוט להיות כאן במין מצב כזה של מי ש"רואה את הנולד". המעקב אחר התקשורת הישראלית הבהיר לי לאן פנינו מועדות כאן, והגעתי למצב שיכולתי לומר לחברים/ות הניו זילנדים בדיוק מה הצעדים הבאים שהממשלה הולכת לנקוט, בערך יום לפני שהם ננקטו, למרות שלטעמי לאט מידי.

ראיית העתיד נתנה לי עמדת יתרון כי הספקתי לעבור בספריה יום לפני שהיא נסגרה, ולקנות עוד כמה דפי ציור יום לפני שהחנויות גם הן נסגרות. אבל הוא גם הווה חיסרון, כי הייתי מודעת לכך שצריך לעשות משהו ומהר והרגשתי שאף אחד לא שותף לדעתי.

אחת התכונות שמאפיינות ניו זילנדים היא שהם לא לוקחים דברים קשה מדי, ובדרך כלל אוהבים לרכך דברים, ולא להתרגש מהם יותר מדי. בדרך כלל זו תכונה מעולה בעיני, אבל לא כשמדובר במגיפה קטלנית, שמתקרבת בצעדי ענק למדינה עם מערכת בריאות שגם היא קצת נשארה מאחור.

כפי שכתבתי כאן כבר מספר פעמים בעבר, ראשת הממשלה שלנו היא מנהיגה אמיתית. ולצערי, זה מצרך די נדיר. לכן, כשלקח לה זמן לסגור את גבולות המדינה ולהכריז על מצב חירום, ממש היה לי קשה עם זה.

דפוס ההתמודדות שלי עם המצב הקיים נע על הקו שבין החוקרת (זו שיודעת כמה א/נשים נכנסים/ות ויוצאים/ות מבידוד בכל עיירה נידחת בעולם), לבין המגלומנית ("ג'סינדה, תמסרי בבקשה לבוריס ג'ונסון שהוא אידיוט").

לכולם היה ברור שבאיזשהו שלב הצעד הזה יקרה, אבל הזמן שעבר לא פעל, כידוע, לטובתנו. כשסוף סוף התקבלה ההחלטה להכריז על מצב חירום – דבר שמעולם לא קרה בניו זילנד – נרגעתי שעכשיו לפחות נוכל לנסות ולמגר את המגיפה. מה שמאוד הרשים אותי בהודעה שלה על מצב החירום היה שהיא ציינה במפורש שגם אם המצב הזה יהווה אתגר כלכלי גדול, הרי שהצלתם של חיי אדם עולה על הכל. האופן הפשוט והברור שהיא אמרה את זה בו נגע מאוד ללבי.

בכל אופן, לכולם ניתנו 48 שעות להתארגן לעבודה מהבית, ובשעה חמש כבר אפשר היה לראות את כל עובדי האוניברסיטה יוצאים לכיוון הבית עם הציוד שלהם – החל ממחברות וערמות מסמכים וכלה במסכי מחשב וכיסאות משרדיים (כן, כן!).

מכיוון שהבנות החלו בחינוך ביתי כבר בתחילת שנת הלימודים, בחודש פברואר, דני ציין שסביר להניח שהן לעולם לא היו יודעות שבעולם מתרחשת מגפה. זאת מכיוון שאורח החיים היומיומי שלהן לגמרי מנותק מהעולם שבחוץ. אבל מכיוון שהן שמו לב שהבאתי יותר ספרי ספריה מהרגיל, הן שאלו מה קורה, וניצלתי את ההזדמנות להסביר (בעדינות) את המצב החדש.

תמרי מיד אמרה שזה נשמע לה כמו חלום רע, ושאלה איך מנהיגים לא טובים לא ינצלו את ההזדמנות להשתלט על מדינות אחרות. לזה הייתה כמובן תשובה אופטימית (או, יותר מדויק לומר, אופורית), שעכשיו כולם עסוקים בעולם למצוא תרופה למחלה ולשתף פעולה אחד עם השני (לפחות כך אני מקווה, לא בטוחה שאני יכולה לומר משהו טוב על סין וההתנהלות שלה בנושא הזה, אבל לא נכנסתי לפרטים).

וכמובן שתמרי היא היחידה (כמעט) בעולם שידעה מייד מה זה פנגולין.

יסמין, לעומת זאת, קשרה מייד את הכל למשבר האקלים ותהתה, במילותיה –

"how can't people foresee that if they behave this way to nature, this is what will happen?"

אמרתי להן שהן צריכות להנהיג את העולם.

**** ****

אבל אם כבר ניצלתי כאן את ההזדמנות לעשות אאוטינג אלגנטי לעניין החינוך ביתי, אספר קצת איך ולמה כל זה קרה.

מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה (וכן, אני יודעת שזנחתי אותו לזמן מה. זו היתה שנה לא פשוטה, בלשון המעטה – אבל בכל זאת, סליחה), יודע/ת שמאז ומתמיד היתה לי נטייה לחינוך ביתי, ולשמחתי זה הסתדר יפה עם הנטייה של הבנות להעדיף את חיי הבית על פני בית הספר. כלומר, למרות שאנחנו מאוד אוהבים את בית הספר שלנו, קשורים לקהילה שלו ומעורבים בה, הבנות כבר יותר משנה מבקשות להיות בחינוך ביתי.

לא לגמרי ברורה לנו הסיבה, אבל אני רק אומר שגם אמא שלהן מתקשה לעבוד במסגרות שדורשות שעות ארוכות מחוץ לבית, אז יכול להיות שיש בכך מרכיב גנטי.

ולכן, השנה, כשכבר ביום השני ללימודים הן ביקשו להישאר בבית, החלטנו לנסות להקשיב לבקשה.

ההתחלה של החינוך הביתי היתה ממש טובה, וכמובן שגם מאתגרת. עבר עלי יום אחד שבו חשבתי שעשיתי את טעות חיי שהסכמתי לשיגעון הזה, אבל חוץ מזה, זה ממש כיף ונפלא.

קודם כל, כי סוף סוף הגענו למצב שבו הדבר הזה התאפשר מבחינה טכנית. העבודה שלי היא ברובה המוחלט מהבית. אני עורכת מאמרים, מלמדת קורס שכולל שיעור אחד פעם בשבועיים, ועורכת מחקר שמבוצע דרך האינטרנט, והכל די גמיש ונוח.

מעבר לכך, לקחתי את הפרויקט הזה על עצמי רק אחרי שראיתי שהבנות יכולות להסתדר מספיק זמן בעצמן באופן שמאפשר לי לעבוד. כבר כמה חופשים שמתי לב שאנחנו מצליחות לבנות יפה את הימים באופן שבו אני עובדת בבוקר כמה שעות ואנחנו עושות דברים יחד כשאני מתפנה.

כך זה נראה בימים שיש מזג אוויר יפה, כשהבנות רוחצות את הדמויות שלהן –

ותוך כדי כן עושות ניסויים מדעיים עם מים ועלים

וכך נראים "שיעורים" יותר מובנים, שבהן אנחנו לומדות עכשיו על מצרים העתיקה – אחד התחומים שאני ממש מרותקת אליהם בערך מאז שאני זוכרת את עצמי (הציור שלי (-: ).

הלמידה על מצרים גרמה לנו ממש לחבב את המצרים הקדמונים, מה שעורר אצל תמרי תחושות לא נוחות סביב סיפור יציאת מצרים. היא אמרה שאם היא היתה מצריה היא היתה ממש נעלבת שהמציאו סיפור כזה עליהם (וטרחה לציין, שגם היא לא כל כך אוהבת את הסיפור על הפרסים במגילת אסתר). זה עורר גם אצלי שאלות ברוח דומה – מה המשמעות של להמציא מיתוס שמכפיש עם אחר, ואיך אנחנו יכולים לציין ולחגוג את המיתוס הזה בשלוות נפש מידי שנה. כל זה השתלב עם שאלה ששאלו אותי לא מזמן שני חברים מצרים בנוגע לאופן שבו ילדים/ות יהודים/יות לומדים/ות על מצרים.

פניתי לכמה חברים/ות שאני מעריכה את דעתם בשאלה הזו. הם עזרו לי למצוא כיוון בכך שהתייחסו לצורך לראות את המורכבות האנושית, ועל כך שראייה של מישהו רק כטוב או רע, בטח כשמדובר בעם שלם, מחטיאה את הלקח שאפשר ללמוד על יחסים בין בני אדם בכלל.

אם למישהו/י כאן יש מחשבות בעניין, אשמח לקרוא בתגובות שלכם/ן.

**** ****

נורא קיוויתי שלנוכח המצור הצפוי גם לנו אוכל להתגאות קצת במשק האוטרקי שלנו, אבל הקיץ השנה היה קריר במיוחד, ואני חושבת שזה לא יהיה מוגזם לומר שלא היו כאן הקיץ יותר מעשרה ימים שהטמפרטורה בהם עלתה על 27 מעלות.

מכיוון שכך, למרות העבודה הקשה שלי, הגינה הניבה השנה רק כמה עגבניות קטנות, אבל לשמחתי הרבה פרחים יפים, עשבי תיבול, אפונה ושעועית.

לשמחתנו, דווקא עצי הפרי היו מאוד נדיבים אלינו הקיץ

וזה מה שאספתי היום מהגינה.

וכך זה נראה אחרי שדני נאלץ לעמוד כמה שעות, ולהכין אותם לשימור לחורף, כמנהג המקומיים.

ואלה התינוקות שמיועדים לשתילה לקראת החורף

ולסיום, כמה עבודות של תמרי ששימחו אותי, וכמה תמונות מטיולים קטנים באזור העיר שלנו.

אני משתפת בהן בעיקר כדי שנזכור כולנו שעוד יהיו לנו ימים יפים וטובים, ושהמצב הקשה הזה זמני והוא יעבור.

שמרו על עצמכם/ן

פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך, חקלאות, ניו זילנד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על קצת על המצב וטיפה אסקפיזם

  1. tamarwg הגיב:

    אז סגרו גם אצלכם אני מבינה. מקווה שיהיו לכם ימים שלווים בבית… ובריאות לכול. התמונות נפלאות ומשמחות ממש! תודה

  2. Naama Orbach הגיב:

    הן באמת צריכות להנהיג את העולם. גם אצלנו מצרים העתיקה זה נושא חזק מאוד לאחרונה, במיוחד אצל נועם שפשוט מוקסם מהאלים/פרעונים/חיות ומיתוסים. יש לו "אוסף מצרים" עם כל מיני דברים שיצר, צייר ואסף. אני גם מאוד מתחברת לנושא הזה וזה באמת מעניין לחשוב על זה בהקשר של סיפור יציאת מצרים, שתמיד עורר בי אי נוחות (אחרי הכל אני בכורה) ומאז ומתמיד היה נראה לי מזעזע שהרגו את כל הבכורים באיזו נקמה אלוהית מזוויעה. ולכן אני שונאת את החג הזה ותמיד ממש רוצה לעשות סדר קטן בלי אף אחד. ועם זאת – כשהשנה זה מה שהולך לקרות זה קצת מוזר ופחות כיף מבפנטזיה שלי.

    • kerense הגיב:

      מעניין מאוד מה שכתבת נעמה. תודה. אני חושבת שאצלי הקסם של הצבעוניות של מצרים (היה לי את אותו הספר שאני מראה לבנות על מצרים העתיקה בתור ילדה), חיפה קצת על הסיפור עצמו, וזה הקל… אנחנו כבר עשינו סדר אחד קטן, כשרק הגענו לכאן, ועוד לא הכרנו אף אחד. דווקא זה היה מקסים וכיף. אנחנו גם מקפידים על בדיקת חמץ ערב קודם והבנות מממש מחכות לזה כל השנה! מקסים שגם נועם מתחבר לנושא. חיבוק מאיתנו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s