געגוע, עוד חינוך ביתי ומשחק ליום סגריר

כבכל שנה, כשסוף השנה האזרחית מגיע, וכולם מתכננים את חג המולד וחופשת הקיץ עם המשפחות המורחבות שלהם, אני חושבת שהגעגועים שלי למשפחה ולחברים/ות בארץ הופכים יותר ויותר חזקים.

כנראה שלא רק אצלי, כי יסמין אמרה לי לא מזמן שלפעמים היא חושבת שהיה כיף יותר לגור בישראל, כי יש לנו שם משפחה גדולה, ואז אם אין חשק ללכת לשום מקום, פשוט אפשר לפגוש אותם.

ואחרי כמה דקות של שקט ומחשבה, היא אמרה שאולי הכי טוב היה אם הם פשוט היו באים לגור כאן.

האמת היא שזו הפנטזיה שלי כבר כמה שנים, ואני חומדת באופן פעיל לא רק את הבית השכור שלנו, אלא גם את הבתים שלידו בדיוק מאותה הסיבה – כדי שאוכל להביא לכאן את המשפחה המורחבת ולשכן אותם לידנו.

המגפה העולמית גרמה לכל זה להראות עוד יותר דמיוני, ולא ברור, והתחושה הזו כמובן לא מקלה.

בנוסף לענייני הקורונה, ניו זילנד עסוקה עכשיו בדו"ח חשוב שעוסק במה שעל המדינה לעשות כדי לעמוד בהתחייבות שלה להגיע לאפס פליטות פחמן עד 2050, ובדיוק קראתי שרק בחודש הסגר בשנה שעברה, המדינה הצליחה להפחית ב- 41% (!!!) את השימוש בדלקים ובפסולת בלתי מתכלה.

הצעדים שהולכים כנראה לקרות מאוד מרחיקי לכת – עידוד רכבים חשמליים, הפסקת ייבוא של רכבים מבוססי דלק מתכלה עד 2035, הפחתה של 15% בגידול בקר – מה שגם אמור לעזור בניקוי מקורות המים, אבל גם לפגוע בפרנסה של מי במגזר החקלאי שמתבססים על ייצור של מוצרים מן החי.

נושא נוסף שמעסיק את כולם כאן הוא נושא הדיור. למרות הקורונה, והסגר, והמצוקה הכלכלית הכללית, מחירי הבתים כאן עלו בצורה קיצונית (כ-50% ב-2020), והביקוש רק הולך וגדל. זה נובע בעיקר מהזנחה רבת שנים של הדיור הציבורי, בגלל המדיניות של הממשלה השמרנית, וכן מהיעדר מיסוי על השקעות נדל"ן, שנראות כתחביב המועדף לשעות הפנאי של הרבה ניו זילנדים.

אני יכולה לכתוב כאן עמודים שלמים על זה, כולל מניפסטים שלמים על הזכות לדיור (אגב, הכתבה המעניינת שקראתי בדה-מרקר בנושא), אבל אני חושבת שיש מספיק דברים מצערים בעולם, כך שלעת עתה אחסוך מהקוראות הנפלאות שלי את התלונות שלי בעניין הזה. אבל אני מבטיחה שאסקר את הנושא הזה בהרחבה בעתיד.

ועכשיו, לתיאור הקיץ, לכאורה, שהיה כאן עד עכשיו.

אני כותבת לכאורה, כי למרות שהבטחתי לבנות שאקח אותן לים בכל יום שמשי שיש, אני יכולה לספור את מספר הימים האלה בשתי ידי.

כן, כך הים נראה רוב הקיץ השנה – יפה, דרמטי, אבל עם עננים אפורים של גשם מעליו.

מה שכן, השנה הבנות לגמרי גילו את הים. תמרי אמרה כמה פעמים שהיא מתה על הים, ויש לי תחושה שהחלום שלה הוא בית (או עדיף חדר משלה) עם נוף לים.

נראה לי שעם המצב הנוכחי של שוק הנדל"ן בניו זילנד, זה לא יקרה בזמן הקרוב.

הבנות לא מסתייגות גם מהטמפרטורה הממוצעת של המים, שלא עולה הרבה מעל 13 בשיא הקיץ, והן מזנקות פנימה בשמחה.

אני, לעומת זאת, מסתפקת בבריכה מחוממת של 27 מעלות.

הבריכה הזו היא הדבר הכי כיפי שיש, לפחות בעיני.

במחיר של בריכה ציבורית, אני מרגישה כאילו שאני מינימום בחופשת הכל כלול באנטליה, או על ספינת תענוגות.

השנה התמזל מזלי, וחברה שגרה במורד הרחוב קנתה מנוי לבריכה, והיא החליטה לנצל אותו במלוא המרץ. בזכות אותה חברה אני משכימה שלוש פעמים בשבוע ב-6:30 כדי לנסוע יחד לבריכה. מכיוון שהיא לא מסתייגת משום מזג אויר, זה קורה גם כשבחוץ יש 10 מעלות עם גשם.

והכי כיף, שיש להם בית קפה שיושב ממש על המים.

תמרי ממש התרגשה מהנוף

*******

לא מזמן קראתי שרשור בפוסט ששאל מה הדבר הכי מאתגר בחינוך ביתי. אמא אחת כתבה שהילדים (וזה די הצחיק אותי!) ואמא אחרת אמרה משהו שאני יכולה מאוד להזדהות איתו – הספק הפנימי האם אני עושה מספיק.

עקב כך, ועם בוא שנת הלימודים החדשה (שנפתחת רשמית השבוע, למרות שעלינו זה לא מאוד משפיע, פרט לכמה חוגים קטנים שמתחילים מחדש), הכנתי תוכנית שנתית לשנת הלימודים הבאה.

המשימה הזו כל כך הלחיצה אותי, שהייתי חייבת את תמיכתו של דני. בלעדיו, ספק אם אי פעם היינו מקבלים אישור מהמדינה לחינוך ביתי, אז טוב שגם הוא יהיה מעורב בתוכנית השנתית.

על כל פנים, ישבנו יחד אחר צהריים אחד והסתכלנו על כל מה שהיה בתוכנית הלימוד שלנו לשנה שחלפה, שהיתה קצת מאולתרת מפאת ההחלטה הלא כל כך מתוכננת לצאת למסע הזה. לשמחתי, גיליתי שעשינו לא מעט ובעזרתו של דני אפילו הצלחתי לתכנן את שנת 2021 (במגבלות חוסר הוודאות של החיים…) באופן שהיה הרבה פחות מלחיץ מכפי שזה נראה מלכתחילה.

אחד הדברים שאני לומדת הוא שלמרות שיש כמה דברים שחשובים לי, ואני צריכה לפעמים קצת להתעקש עליהם, הלמידה הכי כיפית היא זו שהבנות יוזמות. למשל, אני מוציאה ספר מהספריה, אנחנו קוראות אותו ביחד, ואז הן מחליטות מה בא להן לעשות איתו – כמו סיפור הודי מקסים שקראנו על ילדה שהשתמשה בגרגר אורז אחד, ובקצת חשבון כדי לעזור להרבה אנשים עניים.

בקיצור, מסתמן ש(גם) בתחום הזה, פחות תכנון מדוקדק, והרבה יותר הקשבה ללב, עושים את העבודה.

אחד האתגרים שאני נתקלת בהם הוא ללמד חומרים של שכבות גיל שונות, ואיך ליצור מצב שאין תחושה שמישהי צריכה לעשות משהו פחות "מגניב" כי היא יותר קטנה, או לחילופין, לחזור על משהו שכבר למדה בעבר.

בינתיים אין לי פתרון קסם לדבר הזה, ואני מנסה לשלב את התכנים. למשל, כשלמדנו על הודו (כיתה ה'), למדנו משלים הודיים (כיתה ב'), אבל כאמור, זה גם עניין של ניסוי וטעייה, ולא תמיד זה עובד הכי טוב…

עוד דבר נחמד הוא האפשרות להתגמש וללמוד מכל מיני דברים שקורים בחיים.

למשל, לפני כמה שבועות, כשאחת השכנות נתנה לנו הרבה שתילי תות, ניצלנו את הזמן ללמוד קצת על גידול תותים (וגם לשתול אותם מהר לפני הגשם…).

והדבר הכי כיפי בקיץ, כשהוא כבר מגיע, הוא שתמיד אפשר להחליף את זמן השיעור בטיול

********

אם כבר הזכרתי למעלה את הגעגועים שלי לא/נשים שאני אוהבת בארץ, ובמידה רבה גם לתרבות, דני ואני עוקבים באדיקות אחרי העונה החדשה של שטיסל, שהרי כמו שחברה טובה שלי הגדירה – מדובר בתענוג צרוף.

משהו שם כל כך מוכר וקרוב למקומות העמוקים ביותר בלב ובנפש של מי שאנחנו.

מכיוון שמכר שלנו שהוא נוצרי מתודיסטי אדוק אמר לנו פעם אחרי שצפה בסדרה בנטפליקס, שהוא דואג לעתידו של עקיבא, אנחנו מנסים להבין מה יש בה שכל כך נכנס ללב.

אז חוץ מהמשלב הלשוני, והבחירה היפה והמדויקת של המילים, השפה והצליל, אני חושבת שאחד הדברים המקסימים בסדרה הזו היא שהיא לא ממהרת לשום מקום. כמו שהחיים מורכבים, כך גם הדמויות מורכבות, ואין פתרונות פשוטים, ודברים, ובעיקר קשרים, לוקחים זמן, השקעה, והרבה אי ודאות וכאב.

וגם יש שם אהבה גדולה, ועמוקה, וכמעט לא מדוברת, בין הדמויות.

באמת תענוג צרוף.

*******

ולסיום, הבטחתי משחק קטן ליום סגרירי –

אז המשחק התחיל מכך שחברה שלי צפתה בסדרה "שידוכים סטייל הודו" בנטפליקס, ואז חשבה לעצמה, ובקול, שאולי שידוכים זה לא רעיון רע כל כך, ושאולי היא היתה שמחה לבחור בעצמה את בן/בת הזוג לילדים שלה – מה שיאפשר לה לבחור מועמדים טובי לב ונחמדים, שיתייחסו יפה ובכבוד לילדים שלה.

וזה הוביל את דני ואותי למשחק די מוזר שבו חשבנו לעצמנו למי היינו רוצים לשדך את הבנות. זה משחק די נחמד, כי הוא מאפשר לשקלל כל מיני נתונים – מי החתן המיועד, מיהם הגיסים/ות, מיהם המחותנים וכו', ובסופו של דבר, הגענו למסקנה שהחברים/ות שלנו הם/ן די אחלה, ולא היינו מהססים לגביהם בכלל. אולי זה יכול להיות גם קריטריון לבחירת חברים לחיים…

מאחלת סוף שבוע נעים וטוב לכולנו

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על געגוע, עוד חינוך ביתי ומשחק ליום סגריר

  1. דורה הגיב:

    חינוך בייתי זה הדבר הכי רחוק ממני אבל את כותבת נהדר….ומעניין..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s