בת מצווה

תמרי שלנו הגיעה לגיל שהיא מוכנה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות. או לפחות אמורה. 

האמת היא שהיא ילדה נפלאה וסופר-חרוצה. היא קמה כל בוקר, ובשלב שאני ודני עוד מתהפכים במיטה היא כבר משלימה את כל המטלות שלה (כולל האכלת תרנגולות, גם כשהטמפרטורה בחוץ מתחת לאפס), ואחרי העבודה היא מתאמנת בכינור ובפסנתר. כך שאפשר לומר שכל בוקר אנחנו מתעוררים לקול הנגינה שלה. רק אחרי שהיא מסיימת את התורנויות היא מוכנה להתחיל את היום, ללמוד ולשחק. 

אני די בטוחה שאת המשמעת העצמית הזו היא לא קיבלה ממני. 

תמרי לא רצתה לעשות אירוע בבית הכנסת לכבוד בת המצווה שלה, וגם לא מסיבה עם חברים/ות. היא הסבירה שלחגוג עם המשפחה זה משהו אחר מאשר עם א/נשים מחוץ למשפחה, ומבחינתנו זה הסבר מספיק משכנע. 

כך נראה השולחן החגיגי ערב לפני בת המצווה 

וכך נראתה כלת האירוע (ואחותה) עם כרטיס חגיגי במיוחד.

בתור מתנה היא ביקשה משחק ריסק, שהיה גם אחד המשחקים האהובים עלי בגילה. וקיבלה מאיתנו בהפתעה גם ציפורניים בעוביים שונים לעט הנובע שלה. ובמתנות שקיבלנו מהסבתות מימנו ביקור חגיגי בקרקס, וארוחה במסעדה (בקיצור, לא חפצים). 

מכיוון שהרעיון המקורי שלנו ליום ההולדת – ביקור בארץ וטיול בליטא – לא יצאו לפועל בשלב זה, הסתפקנו בביקור באי שאהוב מאוד על תמרי, וגם עלי. 

כתבתי כבר על האי הזה, שהוא למעשה שמורת טבע עם אכסניה קטנה, בפעם הראשונה שהייתי בו, לפני כמה שנים, וגם תמרי מכירה אותו מטיול כיתתי. אבל עבור דני ויסמין זו היתה הפעם הראשונה, ואני חושבת שהאי מצא חן בעיניהם. 

והוא אכן נשאר מקסים כפי שהיה. 

חוץ מאיתנו התארחו באי עוד זוג מבוגר ונחמד, שגר באיזור כפרי קטן ליד העיר. הם כנראה מאוד מחוברים לחיים הכפריים, כי הם סיפרו לנו שהביקור האחרון שלהם באוקלנד, היה בשנת 1987. 

אחד החסרונות באי הוא שהוא חשוף מאוד לרוחות, מכיוון שהוא נמצא באמצע המפרץ, וכי האכסניה שבו כמעט ולא שופצה מאז שנבנתה לצרכי בידוד של מהגרים שהגיעו עם מחלות בסוף המאה ה-19. כשנסענו לשם לסמינרים של המעבדה, העברנו בלילה את המזרנים ושקי השינה שלנו לסלון כדי לישון מול האח, כי הלינה בחדרים היא ממש כמו לינה באוויר הפתוח. וזה גם מה שעשינו הפעם. 

לעומת זאת, הזוג הניו זילנדי ישנו בשלווה ואמרו שהיה להם חם ונעים. מצד שני, הם הביאו שלוש מזוודות ללילה האחד שלהם באי – אחת מהן מיועדת לשמיכת פוך.

מה שהיה מאוד כיף הפעם זה ששאלנו את הקייקים של האתר, ומכיוון שכולנו אוהבים לקייק (בשלב הזה של חיי אני כבר לא בטוחה אם זו מילה אמיתית או עוד אחד מחידושי הלשון שלי – דני טוען שזה השני), זה היה פשוט נפלא להקיף את האי ולהיות מאוד קרובים לכל הציפורים המיוחדות שעליו. 

******

אחד הדברים המטרידים שקראתי לאחרונה הוא שהערך העצמי שלנו נמצא בשיאו כשאנחנו בני/ות 9, ומגיל 12 מתחיל לרדת בתלילות. בפעם הבאה שהוא יגיע לאותה הרמה בה היה בגיל 9, אנחנו כבר נהיה בני/ות 65. זה ציער אותי לחשוב שכך רוב בני האדם חווים את עצמם, בלי שום סיבה בעצם, וגם עורר אצלי את הרצון לעזור לבנות שלנו לשמר על הערך העצמי שלהן (לפחות אצל בת ה-9, לפי הסטטיסטיקה שלעיל, עבור הגדולה זה כבר מאוחר מדי). כל רעיון שתרצו להעלות בתגובות למטה, יתקבל בברכה.  

ביחס לדימוי העצמי הכללי של נשים, אני חייבת לציין שלמרות שלא כתבתי על זה כאן כמעט, התפיסה בניו זילנד של יחסי מגדר מאוד שונה מאשר בישראל. למרות שבניו זילנד שיעור האלימות בתוך המשפחה הוא מהגבוהים במדינות ה- OECD, עדיין היחס החברתי לנשים באופן כללי הוא די שונה. קודם כל, ברמה האישית, אני עדיין מופתעת שלא מטרידים אותי ברחוב. בהתחלה חשבתי שזה מכיוון שכבר יצאתי ממעגל הגיל הרלוונטי, אבל כששאלתי חברות צעירות מארצות אחרות, הן אמרו שגם הן שמו לב לזה. זה גם גורם להרגיש הרבה יותר נוח, ולהרגיש רמת ביטחון אישי יותר גבוהה גם כשאני הולכת ברחוב חשוך בשעת ערב מאוחרת. 

גם ברמה החברתית, יש כאן הרבה פחות לחץ חברתי על נשים סביב המראה החיצוני (לפחות, נשים בגילי, לגבי נשים צעירות, לצערי, נראה שהמצב די דומה לזה שבמדינות מערביות אחרות). כשאמא של דני באה לבקר אותנו היא הופתעה מכמה שנשים מבוגרות כאן לא צובעות את השיער. גם ניתוחים פלסטיים מאוד לא מקובלים, וכן, אני עדיין מופתעת לראות טכנאיות, שרברביות, בנאיות וכו'. נשים כאן גם לא מצופות לחזור לעבודה אחרי שיולדות אם הן אינן רוצות בכך, וגם לגיטימי לגמרי לכתוב בקורות החיים שבעשר השנים האחרונות הייתי עסוקה בגידול ילדים. פשוט ככה.  

לא מזמן חשבתי על כך שהחיים במדינה שבה יש ראשת ממשלה שהיא גם רכה, חמה, אמפטית ואכפתית, אבל גם נחושה, חזקה ומאוד לא קונפורמית, היא מאוד מעצימה עבור נשים צעירות. כאן, למשל, היא מובילה התנצלות רשמית בפני חיפושים בבתים של מהגרי עבודה פסיפיים בשנות ה-1970 – צעד מרשים ואמיץ בפני עצמו. 

בקיצור, משמח אותי להיות חשופה למודל כזה. 

ואגב כך, הזדמן אלי שיר מקסים, שגם העברתי לכמה חברות. 

אגב, מצב הגבריות בניו זילנד לא בהכרח מקביל לקידמה המאפיינת את מעמד האישה בניו זילנד. דני הבטיח לכתוב על זה פוסט אורח בהזדמנות.

******

המגורים בעיירה החדשה עדיין לא פשוטים לי. אני מרגישה קצת כמו דג מחוץ למים – אולי כי הרגשתי מאוד בבית בדנידין, ואני מאוד קשורה למקום ולרשתות החברתיות שלנו שם. כל ביקור בעיר מרגיש לי עכשיו כמו ביקור בארץ שבו אני מנסה לעבור ממקום למקום ולהספיק כמה שיותר דברים בזמן קצוב. 

בינתיים, הבנות ואני נוסעות יום בשבוע לפעילויות שלהן בעיר, ואני נוסעת יום או שניים נוספים בשבוע לעבודה, אם יש לי פגישות או משהו שאני צריכה להיות בשבילו בעיר. אבל זו בהחלט הסתגלות. 

לשמחתי מצאנו מישהי מהעיירה הסמוכה שעובדת גם היא בעיר, ואנחנו חולקים את הנסיעה איתה – מה שחוסך דלק, ופליטת פחמן וגם מעביר את הנסיעה בשיחה נעימה.

אחד הדברים המתגמלים במגורים בעיירה קטנה, חוץ מהשלווה המוחלטת, הוא הקרבה לטבע. כך למשל נראית השכונה שלנו

וזה הרחוב שלנו 

*******

לסיום, אתוודה, פעם בארבע שנים דני ואני חולקים את אותו התחביב. בתור מי שכמעט תמיד מחמיצה פנים על צפייה בספורט (״לא עדיף לעשות ספורט בעצמנו מאשר לשבת ככה מול המסך ולראות?״ – נסו לדמיין את המשפט הזה נאמר בטון מתלונן ומטיף, מוסיף דני), אני מוצאת את עצמי בקלות מתמכרת לשידורים מהאולימפידה. 

מאז שראיתי את מרי לו-רטון באולמפיאדת לוס-אנג׳לס בשנת 1984 אני יכולה להיצמד במשך שעות לשידורים החיים, ולהתרגש (עד כדי דמעות! באמת!) בשביל הספורטאים/יות. 

אני ערה לכל הביקורת כלפי המשחקים – מבני הענק שנשארים כערי רפאים אחרי המשחקים וההשלכות הסביבתיות והחברתיות שקשורות להקמתם, הלחץ על הספורטאים, הסמים הממריצים, הפציעות ועוד ועוד. ובוודאי שאפשר ליישם הרבה מההצעות שמועלות לפישוט והוזלת האירוע. יחד עם זאת, אני חושבת שהאפשרות להתפעם כל פעם מחדש מהיכולות המנטליות והפיזיות של בני אדם מכל העולם, הנחישות, וההתמדה שלהם, פשוט מעוררים השראה. 

הפעם, הפרש השעות בינינו לטוקיו (רק 3 שעות) מאפשר בקלות לעקוב אחרי גמר הקפיצה המשולשת לנשים מבלי להפסיד יותר מדי שעות שינה יקרות. 

כפי שכתבתי בעבר, ניו זילנדים משוגעים אחרי ספורט, ובבריכה הציבורית של דנידין יש לוח כבוד, שבו מוצגות תמונות של אלופים ואלופות אולימפיים שמוצאם בעיר. כך שכולם די עוקבים ומתעניינים. 

הגדיל לעשות הפוליטק בו דני ואני עובדים, שמשדר את המשחקים על מסך ענק לאורך כל יום העבודה. כשעברתי שם (ונעצרתי, כמובן, לכמה דקות לעקוב אחר ריצת 400 מטרים שליחים) פגשתי עוד מכורה לדבר, אישה סולידית בתחילת שנות השישים לחייה. ההיא אמרה משהו שמאוד מצא חן בעיני – שאולי בגלל הקורונה, והשנה וחצי האחרונות, יש משהו מרגש במיוחד באולימפיאדה הזו. ואני חושבת שיש בזה משהו – משהו בשנה הזו אולי יכול להזכיר קצת לבני האדם שכולנו בני ובנות תמותה, שנמצאים/ות כאן יחד, לתקופה מוקצבת בלבד, ושאולי אפשר לנצל את הזמן הזה לעשות טוב למען בני האדם והעולם. 

הלוואי. 

וכך נראה השיעור בנושא (כן, אנחנו עדיין לומדות על יוון העתיקה, אעדכן בעוד כמה שנים, כשנסיים את החומר), שיצא לנו בתזמון מצויין. 

הבנות גם הן מגלות עניין רב במשחקים האולימפיים, והן שאלו אם מדינת הוותיקן שלחה נבחרת, והוסיפו, בקריצה שהם היו יכולים לנצח בתפילה, אם היה ספורט כזה. 

וכך נראה האימון שלהן בבית – 

פוסט זה פורסם בקטגוריה חגים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על בת מצווה

  1. יהלי הגיב:

    מזל טוב!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s