משבר אמצע החיים

לא מזמן שמתי לב שבשנה האחרונה לא כל כך כתבתי כאן כמו שרציתי ותכננתי.

יש לי כמה פוסטים שכמעט מוכנים, ותקועים, וזה לא כיף בכלל.

אני לא אוהבת להרגיש שמשהו תקוע אצלי, בעיקר כשמדובר בכתיבה. כי אני מאוד אוהבת לכתוב, ודי זקוקה לזה. הכתיבה עוזרת לי להבין את הרגשות שבפנים, והרגשות עצמם מובילים אותי אליה. אבל למרות כל זה, כנראה שהרגשתי שאני פחות פנויה נפשית מבעבר, ולכן לא רציתי כל כך לכתוב.  

אני חושבת שאולי זה קשור במעבר לעיירה החדשה. ההתאקלמות וההסתגלות למקום חדש, אחרי שכבר הרגשתי שבשבע השנים שקדמו למעבר נטענו שורשים בדנידין, גורמות לי להרגיש, במידה מסוימת, עקורה ומנותקת ממקום שהיה טוב לי בו.

אבל יותר מכך, אני חושדת שאולי זה קשור ל"משבר אמצע החיים", בהנחה שאכן אגיע לגיל תשעים.

אני לא מבינה עדיין איך אף אחת מהחברות המבוגרות יותר שלי לא הכינה אותי ליום ההולדת ה-45.

אני לגמרי זוכרת איך בגיל 29 עשיתי מאמץ אדיר להתכונן טוב למעבר לשנות השלושים, וזה עבר די חלק, ואפילו בשמחה. אותו הדבר היה במעבר לגיל 40. אבל עכשיו, פתאום הכתה בי ההכרה בגיל – חשבון נפש ועיסוק במה שהיה עד כה ומה יהיה בעתיד, אבל בצורה הרבה יותר אינטנסיבית.

ובמה אני לא עוסקת –

במחשבות על המעבר לכאן, על הריחוק מהמשפחה, והחברים/ות והתרבות. על כל הלמה, האיך, והמחירים שאני משלמת על המרחק הזה. וכל המחשבות והשיקולים וההבנה שהחיים לא מושלמים, ואנחנו עושים את המקסימום כדי שיהיו טובים דיים.

בבחירה שלי ללדת "רק" שתי ילדות או רק שתי ילדות.

במה שעשיתי מקצועית, ובתכנון להמשך.

בקשר שלי עם ההורים שלי ויתר המשפחה. על הביקורת שהיתה לי כלפי ההורים שלי, ועד כמה דברים בעולם הם אף פעם לא שחורים או לבנים, אלא הרבה יותר אפורים ומורכבים, ועד כמה אני גם אסירת תודה על כל הדברים המאוד טובים שקיבלתי מהם, ועל האהבה המאוד גדולה שיש לנו, ויש לי כלפי כל אחד מאחיי ואחותי.

וכמובן שבאובדן של אחי, נועם, שאולי הדבר היחידי שבו עקפתי אותו בחיים שלי היה שאני עכשיו מבוגרת בשנתיים מכמה שהוא זכה לחיות. ובכמה שאני מתגעגעת אליו.

וכך, לנוכח כל המחשבות האלה, עלתה גם מאוד חזק ההבנה (שאצלי קיימת תמיד) שהבנות לא לנצח תשארנה ילדות, ושלא תמיד הן יגורו איתנו. כלומר הילדות שלהן היא עכשיו וזה הזמן ליהנות ממנה, או כמו שאומרים בניו-זילנד: "ליצור איתן זכרונות" – ביטוי שאני לא כל כך אוהבת כי הוא מסתכל אחורה מהעתיד ולא על עכשיו מההווה.

אז לכבוד יום ההולדת שלי, נסענו לחופשה במקום שאני מאוד אוהבת – בית החופשה של המורה לכינור, שכבר כתבתי עליו כאן, שנמצא על חוף יפיפה.  

וליד יער

 כמו שכתבתי בפעם שעברה, הבית הזה הוא ממש מוזיאון, וממש מזכיר לי בית של סבא וסבתא, שיש בו המון חפצים ישנים, וכל מה שצריך לעשות זה פשוט לגלות אותם.

וכך למשל הפעם גיליתי את הפינה המתוקה הזו

אגב, המעין קערות האלה הן בעצם צדפים שמשתמשים כאן בהן כסבוניות. 

כמו בכל בית של סָבַּאים (כי כך אני אוהבת לומר את המילה הרשמית "סבים"  בצורה יותר ידידותית למשתמש/ת), גם כאן יש כל מיני מסמכים מתקופות אחרות, שכנראה יישארו כאן תמיד. 

וגם בובות של פעם מארצות אחרות, כמו הבובות שהיו בחדר הנעורים של אמי, מהמתכתבת ההולנדית שלה.

בדומה לביקור הקודם שלנו כאן, גם הפעם הנוף נפלא, ועדיין אפשר לשמוע את הים כל הלילה מחדר השינה.

בקיצור, תענוג.

רק הבנות גדלו מאז הפעם הקודמת.

מיד כשהגענו לכאן, תמרי אמרה משהו שמאוד מצא חן בעיני. היא אמרה שכשיש פחות משחקים, אז פחות משעמם. שאלתי אותה למה, ואז היא הסבירה שאז צריך לעשות יותר דברים בעצמנו. 

וזו גם חלק מהמשיכה של דני ושלי למקום – כי הוא לא מכוסה על ידי הרשת הסלולארית שלנו. כלומר אין אינטרנט, אין מיילים, פייסבוק וכל הטוב הזה. בנוסף, וכנראה בגלל זה, הזמן כאן הוא מאוד שונה. מותאם יותר לתנועות השמש, השפל והגאות ולא לשעת עליית מאמר המערכת של 'הארץ' לאפליקציה, שאנחנו עדיין משלמים עליה כדי שיהיה לנו על מה לדבר עם א/נשים מהארץ. 

ומאוד שקט – קצת כמו על חוף הים בסיני, רק שאי אפשר לטפס על גבעה כדי לקלוט משהו ברשת הסלולרית. אפשר פשוט לקחת את הזמן ולקרוא, ולכתוב, ולטייל על החוף, ולצייר, ולבנות פאזלים ולשחק, בלי לבדוק כל שלוש דקות אם מישהו/י חיפשו אותי. קצת כמו העולם שלתוכו נולדנו כילדים. 

זה מיד התקשר לי עם משפט שקראתי לא מזמן מתוך ראיון עם ג'ונתן פרנזן, שאמר שהוא מסופק איך אפשר לכתוב ספרות בדיונית טובה כשיש במקום העבודה חיבור לאינטרנט, או משהו בסגנון הזה, ואני כל כך מבינה על מה הוא מדבר – כשכל דבר נמצא במרחק גיגול מאיתנו, אין שהות לדמיין איך דברים יכולים להיות ואין מרחב לחוסר ודאות ולשיעמום.

אני מרגישה שבמרחב הזה, של הרשתות, והדימויים הבלתי אפשריים של איך החיים אמורים להיות, מאוד קשה להתחבר פנימה, ומאוד קשה להוציא החוצה את מה שיש בפנים. מאוד קשה לראות את היופי בעולם שנמצא מתחת לאף, כי יש כל כך הרבה הסחות דעת מסביב. והסחרור הזה יודע לפרוט לנו על המקומות הכי רגישים.

ומה שבעיקר קשה לי ביומיום הוא שכל הדברים האלה שעולים לרשת נדמים לי כל כך חשובים, ואני חייבת להתחבר אליהם ולקרוא עליהם. וכולם, קשורים או מפורסמים על ידי א/נשים שאני מעריכה או מחבבת, ושאכפת לי מהם. בקיצור, הרבה יותר מידי אינפורמציה ועומס רגשי על המערכת.

למשל, בהנחה שאני מדליקה את הטלפון שלי בבוקר קצת אחרי שאני קמה – בעשר הדקות האלה, כבר הספקתי ללמוד כל כך הרבה דברים על העולם, שהמוח שלי פשוט מוצף בצורה די מטורפת.

הנה עוד רעיון למחקר בקוגניציה….

ולכן האפשרות להתרחק ולשקוע בקריאה ומנוחה, מאוד מועיל מול ההצפה התמידית הזו.

ובחזרה למשבר אמצע החיים – באיזשהו שלב במהלך החופשה, ואחרי הרבה שיחות ארוכות עם דני, מצאתי כמה רעיונות בשני ספרים שיכולים להועיל בהתמודדות.

הראשון מגיע מספר שאבי המליץ לי עליו, וכולל שלוש הרצאות משנת 1946 שהתפרסמו לא מזמן של ויקטור פרנקל. רק אחרי שאבא שלי הבטיח לי שההרצאות לא כוללות תיאורים גרפיים מדי מהשואה, העזתי להוציא את הספר מהספרייה ולקרוא. וזה היה מתגמל. מאוד.

כהבהרה להערה בנוגע לשואה, כדאי אולי שאסביר שמאז שקראתי בגיל 9 את כל מדף ספרי השואה לילדים בספריה הציבורית ברובע היהודי (שאין לי מושג היום איך ספרים כאלה נכתבו בכלל לילדים), אני משתדלת להימנע מאוד מחשיפה לתכנים גרפיים של הנושא. אני חושבת שלפחות עבורי זה לא כל כך בריא.

בכל אופן, שני עניינים שקשורים בשואה ומופיעים בספר עוררו אצלי הזדהות, אולי כי הם הרגישו מוכרים לי כדרכי ההתמודדות שלי עם מצבים בלתי אפשריים. להבדיל וכו'.

הראשון הוא שפרנקל, שגר בוינה לפני המלחמה (וחזר אליה מיד אחריה), פיתח תוכנית למניעת התאבדויות שהיו באותה התקופה נפוצות מאוד  בקרב סטודנטים/יות, במיוחד כשהתפרסמו תוצאות המבחנים. ובספר נזכר (בהערת שוליים) שאחרי ליל הבדולח היה גל התאבדויות של יהודים/יות בוינה. זו הפעם הראשונה ששמעתי על זה וזה נגע מאוד לליבי.

הדבר השני הוא שכשפרנקל היה במחנה ריכוז, היו איתו עוד פסיכואנליטיקאים (בלשון רבים!) והם ניתחו יחד את המצב הנפשי שלהם ושל האנשים סביבם, וחשבו על דרכים להקל את הסבל.

ועכשיו לנושא עצמו –

בדומה ל"אדם מחפש משמעות" גם כאן, פרנקל מתעסק בשאלה של משמעות החיים, ויש כמה נקודות מפתח שמאוד דיברו אלי. אחת, שאני חושבת שהיא מרכזית לחיים טובים היא הכרה, הערכה, ויצירת מקום ליופי. הוא השתמש בדימוי מאוד יפה, לפיו, אם מישהו/י נמצאים בקונצרט ושומעים מוזיקה שמפעימה אותם, אם באותו הרגע ממש, תשאלו אותם (אם הדבר היה אפשרי, כמובן), האם כדאי לחיות, הם יענו שאפילו רק עבור הרגע הזה כדאי לחיות.

והמפתח השני הוא הטענה שלו שאנחנו לא צריכים לצפות למשהו מהחיים, אלא שנכון יותר שנשאל את עצמנו "מה החיים מצפים מאיתנו?". מהן משימות החיים שחיי שלי הציבו לי ושעלי למלא.

אני חושבת שזו הסתכלות נבונה שכוללת בתוכה לא מעט צניעות. היא מאוד שונה מהטרנד הנוכחי של "אני אעצב את החיים שלי" והם צריכים להיות הדבר "הכי" מדהים שיש. אלא שיש לנו משימות שעצם החיים שלנו הציבו בפנינו, והן ספציפיות לנו, ואנחנו צריכים/ות למלא אותם, וזו למעשה משמעות החיים שלנו.

אז אמרתי ששני דברים נראים לי כמועילים בהתמודדות עם משבר אמצע החיים. הספר של פרנקל הוא, כאמור הראשון. הספר השני המעניין שקראתי מספר על התיאוריה של אלפרד אדלר, שאותה אני כמעט לא מכירה. מירי, בת דודתי האהובה (ואני התברכתי בבני דודים/ות אהובים/ות רבים/ות), המליצה לי לפני כמה שנים לעקוב אחרי המחברת, אנאבלה שקד, והספר הזה מעניין, מועיל ונגיש. 

הגישה של אדלר היא הרבה יותר התנהגותית מכפי שאני מעדיפה את הפסיכולוגיה שלי. ככלל, אני מאוד מתחברת לפרויד ולפסיכואנליזה, אבל אני חושבת שבמובנים רבים הגישות משלימות זו את זו, ולאו דווקא מבטלות או מתחרות זו בזו. זאת אומרת, בעיני צריך להכיר את עצמנו לעומק, ולהרגיש בנוח עם הצדדים הפחות זוהרים שלנו, בלשון המעטה, ורק אז אפשר להתחיל לפעול מתוך הכרה פנימית עמוקה. עם זאת, צריך בשלב כלשהו לצאת אל העולם ולפעול בו והגישה האדלריאנית מעולה בעיני בהנעה לפעולה.

עוד דבר שמאוד מצא חן בעיני בספר הזה היתה ההצעה להסתכלות אופקית על העולם – להבדיל מהסתכלות אנכית שבה הדבר החשוב ביותר הוא הצלחה ומצוינות בכל מחיר, או טיפוס במעלה הפירמידה החברתית מתוך מטרה לאכלס את הקודקוד העליון שלה (ע"ע אקזיטים, התעשרות מהירה, כוכבות רשת). בהסתכלות אופקית, מה שחשוב זו פעולה מתוך קשר בין א/נשים, תמיכה הדדית, אתיקה, ושותפות. וזה מאוד דיבר אלי.

אצל דני, משום מה, המעבר לגיל 45 עבר קצת יותר חלק מאשר אצלי. הוא בטח מדחיק.

בערב יום הולדתו הלכנו למסעדה הודית, בעיר סמוכה לעיירה שלנו. אין במסעדה הזו שום דבר מיוחד, פרט לעצם קיומה. 

הביקור במסעדה היה כרוך בסערת רגשות כללית מצד כל המשתתפים, או ליתר דיוק – המשתתפות. מיד כשהגענו למסעדה התפתחה מריבה די גדולה סביב מה מזמינים. דני ותמרי לא צמחונים, ומשתוקקים להזדמנות לאכול בשר שמתגשמת כמעט תמיד רק באירועים כאלה. לעומת זאת, יסמין, שהיא צמחונית פונדמנטליסטית למדי, לא הבינה איך אפשר לאהוב חיות ועדיין לאכול בשר. וכשהיא אמרה את זה בקול, אחותה, שמאוד – אבל מאוד – אוהבת חיות נפגעה קשות. 

וכך התחיל הערב במשבר שנפתח בדמעות מצד כל היושבות לשולחן ונפתר זמנית בנכונות לא צפויה מצד הקרניבורים לאכול אוכל צמחוני. בהמשך, סיפורים מרגשים מהילדות שלנו, כולל תיאורים מפורטים ביותר על החופשות שלי כילדה אצל סבא וסבתא בקריית ביאליק, ועל האופן המקסים שבו ההורים שלי התגייסו וחגגו ביצירתיות רבה את ימי ההולדת של נועם ושלי – כולל כל מיני משחקים ופעילויות מתוחכמים במיוחד.

דני, שלא הבין בכלל איך נקלע למגה-אירוע הזה עם חבורה נסערת שכמותנו שלא נתנה לו לחוות משבר אמצע-חיים בנחת, כבשה מחוות הפיוס של יסמין, שפתאום, שאלה את תמרי ממש בשוך הקרבות, אם היא רוצה ביס מהסמוסה שלה, ובכך בעצם נגמר העניין. 

בדיעבד, זה היה ערב מרגש נורא. מאוד פשוט, והכי משפחתי ונעים שאפשר. 

ולסיום עוד כמה תמונות מהחופשה

פוסט זה פורסם בקטגוריה טבע, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על משבר אמצע החיים

  1. נילי הגיב:

    קרן אהובה כתבת מקסים!

  2. נאור הגיב:

    פוסט מעניין. תודה על הדברים.
    אאמץ את ההמלצה לספר של ויקטור פרנקל. עושה רושם שיעזור לקראת גיל 40 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s