עכברי כפר

אנחנו כבר כמעט שמונה חודשים במילטון, ודני ואני דיברנו על זה שאנחנו מתחילים להבין באופן מוחשי את משמעות המושג "עכבר הכפר". 

בזמן שבעיר ממהרים ממקום למקום, מעודכנים ושמים לב מה קורה מסביב ורצים לפעילות הבאה או מתעדכנים בכל בית קפה חדש שנפתח, הרי שבמילטון כמעט ולא קורה דבר – לטוב ולרע. הכל מתנהל על מי מנוחות, אף אחד לא ממהר לשום מקום. שאלות שנשלחות במייל למועצה המקומית נענות אחרי 4 (!) חודשים, ומודעות דרושים למצילים/ות ומפעילים/ות לבריכת השחייה מתחילות להתפרסם בזמן שהבריכה כבר אמורה היתה לפתוח את העונה. 

בקיצור החיים, פשוטים ולא דורשים יותר מידי התחכמויות ומי שאצה לו/ה הדרך לא ישרוד/תשרוד לאורך זמן. מה שמצחיק זה שככה בדיוק הרגשנו לגבי דנידין כשרק עברנו אליה לפני כמעט שמונה שנים. 

בזמן האחרון נתקלנו כמה פעמים בביטוי "תה מגפי גומי" – או בניו-זילנדית "Gumboot tea" והכוונה היא לתה שחור פשוט – לא תה היביסקוס אורגני מתחכם שמיובא בסחר הוגן. ואני חושבת שהביטוי הזה מתאים לחיים במילטון, וגיליתי שאני די אוהבת את זה.

מגפי גומי פה הם פריט הנעלה סטנדרטי, ובכניסה לסופר תמיד אפשר למצוא כמה זוגות מגפיים שלקוחות השאירו בכניסה כדי לא ללכלך את הרצפה בבוץ. 

דני ואני גם שמנו לב שכאשר גרים במקום קטן וקצת מרוחק, פחות חשוב לנו להשיג בדיוק את הדברים הספציפיים שהיינו מורגלים אליהם בעיר (כמו למשל, חמוציות מיובשות בסירופ תפוחים) ואפשר פשוט להסתדר עם מה שיש. 

ומצד שני, יש נכונות מפתיעה ליצירתיות בקרב המקומיים. 

לפני כשבוע נגמרו לנו הדפים במדפסת. הלכתי למקבילה המקומית של חנות "מקס סטוק", אך שם לא היו דפי מדפסת למכירה, וכך גם לא על המדף בסופר. כששאלתי בקופה הראשית אם יש להם דפים למדפסת, הקופאית שאלה כמה דפים אני צריכה. עניתי שחבילה שלמה, והיא הלכה למשרד המנהלת והביאה לי חבילה משם. חשבתי שזה חמוד במיוחד, והרבה יותר נעים מאשר לפטור את הלקוחה בכך ש"אנחנו לא מחזיקים ניירות למדפסת". 

בקיצור, יש משהו נעים ונחמד בפשטות הזו. 

***********

הסימן הראשון לאביב במילטון, אחרי חורף קר ובקרים מלאי קרח, היה עם תחילת עונת ההמלטות. כל השדות התמלאו בין-ליל בטלאים חמודים, אמהות מניקות, ופעיות קטנות ורכות. זה היה פשוט נפלא ללכת ככה בין המוני כבשים וטלאים, ולראות איך מעגל החיים מתחדש ככה. 

הרגשתי מאוד קרובה לכבשים האלה, למרות שהטלאים שלי כבר לא כל כך קטנות. 

מאז שעברנו למילטון, התחלתי להקשיב באופן די קבוע לתוכנית "חיי הכפר" שמשודרת בכל ערב שישי בערוץ הרדיו הממלכתי. התוכנית הזו פשוט מעולה – סוקרים בה את הגידולים בכל האזורים, כמויות הגשמים, וכתבים מקומיים מדווחים על החדשות בכל אחד מאזורי הארץ – למשל איפה התחילו לחסן עגלים, היכן החלו המלטות של איזו חיה, ואיזו תבואה צומחת בכל מקום. למרות שאני לא מתלהבת בכלל מחקלאות שהיא לא בת קיימא, או מבוססת על בעלי חיים. התוכנית הזו מאוד מעניינת ומאפשרת להבין יותר טוב את החיים הלא עירוניים. 

התוכנית רלוונטית במיוחד לאיזור שלנו, כי בכל טיול בוקר, שהוא, לשמחתי, חלק מתוכנית הלימוד הביתית שלנו, אפשר לראות חיות אחרות. 

לאחרונה נפטר החמור של השכנים שלנו, והם מסרו את מעיל החורף שלו, והשאירו פתק חמוד 

ואז הבנתי את פשר הציור בכניסה לביתם

פרט לטלאים ולטבע הפראי שסביבנו, באביב אפשר גם לראות עד כמה תושבי מילטון מקפידים לטפח את הגינות שלהם. 

מי שגרו בבית בעבר תכננו את הגינה באופן שבכל שבוע צצים להם פרחים מסוג אחר. כך שגם אם סגנון הגננות שלהם שונה משלי – ואפרט על כך בהזדמנות אחרת – אני כן מורידה בפניהם את הכובע על התכנון המדוקדק הזה. 

והצבעונים שהבנות שתלו בסוף הסתיו פרחו במלוא הדרם.

והכי כיף היה להתחיל להתיידד עם מגרש המשחקים השווה ביותר באזור

בקיצור, אנחנו לא מתלוננים. 

**********

כשרק עברנו לבית החדש, לבנות היו שיטות שונות לפריקת הארגזים וסידור החדר. לבקשתן, הן ממשיכות לחלוק חדר, וכבר בערב הראשון שלנו כאן, תמרי הספיקה לפרוק את כל הארגזים שלה והצד שלה של החדר היה מסודר להפליא. בבוקר היא כבר ישבה לשולחן העבודה שלה וכתבה להנאתה. 

שיטת הסידור של יסמין, לעומת זאת, היתה לשפוך את כל הארגזים על רצפת החדר. לא משנה כמה ניסינו להזכיר לה לסדר, להציע את עזרתנו וכו' וכו' הילדה לא שינתה את הגישה שלה לעיצוב החדר, ואפילו הסבירה לנו, שהיא מאוד אוהבת לארגן, ופחות לסדר. 

באותה תקופה, ובחסות המעבר, יסמין גם הצליחה לחמוק באופן קבוע מסירוק השיער, עד שנהיה בו קשר גדול במיוחד. ברגע שקצת התאוששנו מכל השינויים, והבית הפך להיות קצת יותר סימפטי למגורים, הכרזנו דני ואני (וגם תלינו שלט בפינת האוכל) שהמוטו של החודש הוא "יסמין מסודרת – החיים מסודרים". 

בתגובה, תלתה יסמין למחרת את השלט הזה – 

בסופו של דבר, ביום ראשון אחד שלא היו לנו בו תוכניות מיוחדות, דני ואני השתלטנו במרץ על צד החדר של יסמין. היא לא התנגדה, ואחרי עבודה של שעתיים אפשר היה ללכת על הרצפה, ומאז, לשבחה יאמר, הסדר פחות או יותר נשמר. 

באותו הערב תמרי אמרה על הסידור ש- "it was long overdue", מה שמעיד על הסבלנות הרבה שלה למצב הזה. 

אבל אני חייבת לציין שעד עכשיו ניצב מחוץ לחדר של הבנות ארגז מלא בחפצים של יסמין, שהיא מסרבת לפרוק בתלונה שמלחיץ אותה שמזכירים לה שכבר עברו שמונה חודשים מאז שעברנו לבית.

אנחנו עדיין מחכים…

ולסיום, נפרדנו היום מחנוכה, כחצי יום לפני המשפחה בישראל. זה חג מעולה וחבל שצריך לחכות עוד שנה עד הפעם הבאה. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה בעלי חיים, טבע, יומיום. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על עכברי כפר

  1. tamarwg הגיב:

    תודה על עוד פוסט רב קסם. ממש מעניין וכיף לשמוע הכול. סוף חג שמח, אוהבת.

  2. נילי הגיב:

    כתבת מקסים!!!

  3. דורה הגיב:

    לא מכירה אבל עוקבת ומקנאה…את כותבת נהדר..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s