חג מולד קיצי #4, טקס סיום וחדוות אמהות בלתי צפויה

כמו שכתבתי כבר בעבר, עונת הקיץ בניו זילנד מאוד מיוחדת. קודם כל, האוניברסיטה מתרוקנת לגמרי, והשנה התחלתי להרגיש כמה קשה להיפרד בתקופה הזו מסטודנטים/יות שסיימו ללמוד, ומחברים/ות שנוסעים/ות למשפחה שלהם לחג.

היתרון הגדול בתקופה הזו, זה שכיף לראות מהצד איך כולם נלחצים מההכנות לחג, ולדעת שאנחנו לא צריכים להילחץ מהן (-:

חג המולד הוא גם היום היחיד בשנה שהחנויות סגורות בו, ואיתרע מזלי והתנדבתי ללכת לקניות בסופר בערב החג. האווירה הזכירה לי את החנות של רמי לוי באזור התעשיה תלפיות, ביום שישי בשעה 1:30 בצהריים.

טוב, נו, רק קצת הזכירה.

באופן כללי, אני לא בטוחה אם זה כל כך מוצלח לעם שרעב, מלחמות ומחסור טבועים לו בד.נ.א. לחוות סגירה מוחלטת של חנויות למצרכים בסיסים בכל סוף שבוע (מי אמר חוק המרכולים?) אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

חוץ מזה העיר לגמרי שוממה, ובכל הבניין הגדול של החוג לפסיכולוגיה אין עוד אף אחד חוץ ממני

וכך זה נראה מבפנים

IMG_7040.JPG

*** *** ***

קצת לפני שיצאנו לחופשת חג המולד התקיים טקס הסיום הרשמי של הדוקטורט של דני. וזה היה יום מיוחד במינו!

הבוקר התחיל בקבלת פנים חגיגית באוניברסיטה, כשכל המרצים/ות והמסיימים/ות לבושים בגלימות חגיגיות, ונראים לא פחות מאשר דמות של ג'וקר בחפיסת קלפים. מכיוון שאנחנו ממש לא מבינים בכללי הטקס, למדנו שלכל תואר יש גלימה משלו, וגם כובע מתאים, ושעם הכובע והגלימה שמסיימים איתה דוקטורט, נתקעים לכל החיים. למשל, דני יישאר עם כובע הכרית המוזר הזה לנצח, ולעומת זאת ראש החוג לפסיכולוגיה הסתובב עם גלימה ססגונית מדהימה, והבנתי שהוא סיים באיזה שהיא אוניברסיטה מאוד נחשבת בארצות הברית.

IMG_6590.JPG

למרות שהטקסים האלה מתקיימים בעיר 4 פעמים בשנה, ישנה התרגשות כללית בשבוע של טקסי הסיום. את העיר ממלאות משפחות של תלמידים מכל העולם – ואפשר לראות אנשים בתלבושות מסורתיות מאפריקה, הודו ואיים באוקינוס השקט. מסתבר שמשפחות של סטודנטים/יות מהאיים הפסיפיים אוספות נוצות במשך תקופה ארוכה ותופרות אותן על הגלימה במיוחד לכבוד הטקס.

וכך נראית חנות מזכרות בעיר בזמן שבוע טקסי הסיום.

IMG_6647.JPG

החגיגית ממשיכות בתהלוכה חגיגית מהאוניברסיטה לבניין העירייה. בעוד שהבנות ואני השתרכנו מאחור, דני התחבר עם פרופסור לכלכלה שהספיק לספר לו על במהלך 20 דקות הצעידה על אלגוריתם שהוא עובד עליו כבר חמש שנים, על כך ששניים מהתלמידים שלו שסיימו את לימודיהם באותו יום באים מפקיסטן ומסעודיה ושכל אחד מהם עם משפחתו הזמין אותו לארוחת צהריים בנפרד, כך שהוא צריך לדלג מארוחה לארוחה ולכבוד הארוחות החשובות הללו, הוא הלך באותו הבוקר לטיפול שיניים והחלפת כתר. כתר אחר, לעומת זאת, שכבר יש לו מזה עשור, לא היה צריך להחליף ורופא השיניים אף שיבח את העמידות שלו ואת העבודה שעשה רופא השיניים שאחראי לכתר. כראייה, הוא הכניס שתי אצבעות לפה וחשף את הכתר כדי שדני יוכל להעריך את העבודה המרשימה.

דני הרגיש שהם התקרבו יותר מידי ומהר מידי עבור תהלוכת סיום לימודים, ונפרד ממנו באדיבות אך בתקיפות.

וכך נראה בניין העיריה בטקס חלוקת התעודות

IMG_6629.JPG

מאז הטקס של דני חל שיפור כללי במצב אצלנו בבית. קודם כל, כל דבר שאני לא יודעת, אני אומרת לבנות לשאול את ד"ר דני, ובמקביל, הבנות מוכנות לעשות כל דבר ש"הדוקטור אמר".

**********

לא מזמן היתה לנו שיחה במעבדה לגבי הורות. אחד הסטודנטים, בחור בתחילת שנות השלושים שלו, אמר שכשהוא חושב על הורות, הוא בעיקר מחכה לשלב שבו יהיו לו ילדים בגיל 18 – כי בגיל הזה הוא חושב שמרגישים פחות אחריות מלגדל את הילדים ו(בתקווה) נהנים יותר מחברתם.

אני אמרתי לו בתגובה, שאני כבר מרגישה ככה, ושהרבה פעמים כשאני נוסעת עם הבנות באוטו, ואחת מהן יושבת לידי (בניו זילנד ילדים יכולים לשבת בכל גיל מקדימה, כל עוד שהם עם מושב מתאים), אני מרגישה כאילו שאני נוסעת עם חברה, ולא עם ילדה שאני צריכה "לחנך".

על כל פנים, שיא ההנאה שלי בתקופה האחרונה מההורות היתה כשתמרי ואני התחלנו לעבוד על האלבום ליום ההולדת של יסמין.

בעבר, כשגייסנו את הבנות "לעזור" בהכנת האלבומים האלה, בדרך כלל זה היה כרוך לתת להן עבודות יזומות (גזירה, צביעה, הדבקה), ואילו הפעם, גיליתי עד כמה העבודה עם תמרי היא משהו אחר לגמרי מהעבודה שלי עם עצמי.

זה לא שלא רבנו אי אלו פעמים (כן, שווה לבדוק האם עקשנות היא תכונה גנטית), ולא שלא התעצבנו אחת על השניה. אבל, גם גילינו חיבור מיוחד בינינו בעבודה המשותפת הזו. הילדה גילתה שכשהיא מוסיפה עיטורים לאותיות אפשר להוסיף גם עניין, שמחה ותוכן נוסף, ואני גילתי שהעץ שהצעתי לצייר היה ללא ספק הרבה פחות מעניין ללא הציפורים שתמרי הוסיפה לו.

שתינו כל כך התרגשנו מההנאה שבעבודה המשותפת, שעבדנו במרץ מידי יום על הספר עד שסיימנו. וכך זה נראה ביום עצמו

IMG_7416.JPG

קצת אחרי יום ההולדת הכנו לבנות פינת עבודה חדשה

IMG_7613.JPG

ומכיוון שעכשיו חופשת קיץ הן מבלות בה שעות על גבי שעות

IMG_20180115_201210.jpg

בחופשת הקיץ אנחנו גם אחראים לבדוק את תיבת הדואר של בית הספר. מסתבר שהשנה חוגגים 100 שנה לחינוך שטיינר, או משהו בסגנון, ותיבת הדואר מלאה בגלויות שמגיעות מבתי ספר בכל העולם, והן כל כך צבעוניות ויפיפיות שאני נהנית לאסוף אותן ולראות מאיפה הן נשלחו

IMG_7594.JPG

כך, למשל, נראית גלויה ששלחה ילדה מאיטליה

IMG_7603.JPG

מקולומביה

IMG_7604.JPG

פינלנד

IMG_7606.JPG

וגרמניה

IMG_7598.JPG

רעיון כל כך פשוט וכל כך יפה.

ולסיום כמה תמונות מהגינה שלנו שממלאת אותי בשמחה מידי בוקר

IMG_7633.JPG

IMG_7639.JPG

IMG_20180105_152504.jpg

תבואה יומית ביום מוצלח במיוחד

IMG_20180117_183100.jpg

פורסם בקטגוריה חגים, יומיום, יצירה | 10 תגובות

קאטלינס

כבר תקופה שאנחנו רוצים לסוע לקאטלינס. איזור של טבע בראשיתי שבקושי מיושב, ובקושי מתויר – ונמצא במרחק של שעת נסיעה מהבית שלנו – מה יכול להיות טוב יותר מזה?

וכך, כשאת העיר שלנו פקד גל חום של 24 מעלות במשך שבוע רצוף (!!!  !! !!) החלטנו שנוסעים.

בהרבה מקומות בקאטלינס, אין מים נקיים זורמים, יש מעט מאוד מקומות לקנות בהם מצרכים, והרבה מאוד טבע. בקיצור, כל מה שצריך בשביל להרגיש על אי קטן ומבודד בקצה העולם.

ישנו באתר קמפינג של רשות שמורות הטבע – שהוא הכי בסיסי שיש (שירותים וברז עם מים שצריך להרתיח כדי לשתות) בלב יער מקסים.

IMG_6012.JPG

IMG_5965.JPG

IMG_5968.JPG

בניו-זילנד אי אפשר סתם להקים אוהל בכל מקום, אלא רק באתרים מסודרים. כשמגיעים לאתר צריך למלא טופס עם הפרטים, לצרף תשלום די סמלי, ולשלשל לתיבה שנמצאת באתר. לטופס יש גם ספח של קבלה שתולים אותו על האוהל, וזה הכל. מאוד פשוט, מאוד זול ומבוסס על השיטה שאני הכי אוהבת – אֶמוּן – בלי שער עם שומר/ת בכניסה, בלי פקח/ים, בלי תשלום מופקע, בלי טכנולוגיה מסובכת ובשרות עצמי. אני לגמרי בעד.

קודם כל, כי יש בזה משהו שמאוד מעצים – למשל, בסופר ובחלק מהחנויות הגדולות כאן יש קופות לתשלום עצמאי – קצת כמו המערכות האוטומטיות להשאלת ספרים בספריות, וגם לרופא/ה הולכים רק אם באמת לא מסתדרים לבד – כי יש קו חירום שאפשר להתקשר אליו ומסבירים מה לעשות.

חברה שלי ואני דיברנו על זה שמצד אחד יש בזה משהו מאוד מעצים – כי על דברים קטנים שאפשר לטפל בהם לבד בכלל לא הולכים לרופא/ה, וכאן למשל, אני חושבת שאנחנו לא רואים רופא/ה יותר מפעם בשנה. ושכך זה יימשך. טפו, טפו ,טפו.

הצד הפחות מוצלח של "ההעצמה" הזו הוא שלפעמים אם לא דורשים בתוקף להיבדק, לרופאים/ות זה נוח לשלוח הביתה מטופלים, כי גם כאן יש עומס עצום על המערכת הרפואית. וכך, למשל, אצל אותה חברה אובחן סרטן חצי שנה (!!!) אחרי שהיא נבדקה.

שתינו דיברנו על זה שבגרמניה (ארץ המוצא שלה) ובישראל זה בחיים לא היה קורה.

אבל לפחות בעניינים של קמפינג, אני לגמרי בעניין של חינוך לאחריות אישית ומערכת של אֶמוּן.  וזה היה נושא לשיחה ארוכה אצלנו – בעוד שהמכונית מתגלגלת לאיטה בשבילי העפר שמהווים את מרבית דרכי הגישה בקאטלינס – על איך בכלל מייצרים נורמה כזו של אֶמוּן, שאין בה רצון לתחמן את המערכת, ושיש תחושה כללית של אכפתיות ואהבה כלפי המקום. רצון לשלם דברים בזמן, רצון לשמור על הארץ נקייה וכו' וכו'.

הדיון שלנו נסב סביב השאלה האם זה תוצר של תרבות שיש בה הכל – זאת אומרת, ביטחון אישי ושפע, ותחושת "עושר" שמאפשרת להיות ישרים, וללכת לפי החוקים. צריך לזכור שגם  לניו זילנד יש היסטוריה (רחוקה אמנם) של מלחמות, קושי כלכלי והגירה. ושגם כיום יש כאן לא מעט א/נשים שיש להם התמודדויות חומריות לא פשוטות, אבל הנורמה היא עדיין של יושר ויושרה, ככלל.

אני חושבת שמשהו שמקביל לזה בארץ הוא כל מיני פעילויות חברתיות שחברים/ות שלנו מעורבים בהם – כמו ספריות קהילתיות, או תחנות קריאה – שהן באמת למען הכלל ומבוססות על אֶמוּן. אבל אולי גם אותן אנחנו יכולים לעשות ממקום "שבע". אין לי תשובה לכך. אבל מה שכן, דיברנו הרבה על כך שישראל ללא ספק היתה יכולה להיות גן עדן לכל מי שגרים בה – כן, וזה כולל גם א/נשים שחיים עכשיו במחנות פליטים ותחת כיבוש. כי יש מספיק שטח לכולם (או לפחות פעם היה לכך פוטנציאל), יש ים וטבע נפלאים, אוצרות טבע, וא/נשים עם רצון לחיים טובים. אגב, את השיחה הזו בדיוק – על האפשרות של ישראל להיות מקום מדהים לחיות בו – כבר ניהלנו כמה וכמה פעמים גם כשנסענו בכביש החוף, ולא רק בשמורה מרוחקת בניו זילנד.

על כל פנים, אחרי שמונה וחצי שנים של מאמץ ודאגה (מצדי) הבנות סופסוף התגלו כיצורי חוץ. או מה שחברה שלי במעבדה מכנה outdoorsy.

וכך, צלחנו מסלול שבו הן – אולי לראשונה – רצו לפנינו, טיפסו, שכשכו רגלים במיים ועשו כל דבר שרק אפשר.

אתר הקמפינג שבו היינו נמצא ליד מסלול הליכה שאפשר ללכת בו במשך יומיים לאורך נהר עם המון מפלים מקסימים, אבל מצריך מכונית 4 על 4 בגלל דרכי הגישה המאתגרות.

IMG_6032.JPG

IMG_6035.JPG

IMG_6056.JPG

IMG_6037.JPG

באיזור יש עוד מפלים

IMG_6075.JPG

וחופי ים קסומים

IMG_5983.JPG

IMG_5986.JPG

IMG_5995.JPG

IMG_6005.JPG

IMG_6010.JPG

הבנות מאוד נהנו, ויסמין כבר ביקשה שבפעם הבאה ניסע לחודש של חופשה. היא גם גילתה עוד יתרון בחופשות – שכשאוכלים על שמיכת פיקניק לא צריך לבקש רשות לרדת מהשולחן, כי אין שולחן.

ואנחנו נזכרנו שוב כמה חשוב לתפוס מרחק מהיומיום, מהעבודה בגינה, ומהציביליזציה (כן, אין שם קליטה לטלפון הנייד או אינטנרנט), ולהנות מהזמן שלנו יחד כמשפחה. זה עושה את כל ההבדל, והאיכות של הזמן ממש שונה.

*********

בינתיים, בדנידין, הקיץ עשה פלאים לגינה שלנו – כך נראים הקישואים שעוד מעט יהיו מוכנים לאכילה

IMG_6813.JPG

והערוגות מאושרות מהשמש והחום

IMG_6814.JPG

הבוטנאית הצעירה שלנו מאוד התרגשה שחבורת צמחים ילידים – כאלה שהיו בניו זילנד לפני שהבריטים הביאו לכאן אקליפטוסים ואורנים – נותרה מיותמת אחרי יריד בית הספר וחיפשה בית חם ואוהב.

היא בחרה את הצמחים החלושים ביותר, שזקוקים להכי הרבה עזרה וטיפוח, והתחילה כבר לתכנן איפה נשתול כל אחד מהם אחרי שהם ישתקמו

IMG_6084.JPG

מאחר שהילדה הזו לא מבזבזת דקה, היא הראתה לי איזה צמח מאלה שהיא הביאה דומה לאיזה סוג שגדל בחצר שלנו, או בדרך לגן. למען האמת, אני בכלל לא שמתי לב להבדלים ביניהם, עד שהיא הסבירה לי איך היא ממששת את העלים וככה יודעת אם הם מאותו הסוג.

ולסיום, הילדה וציפור השמש שלה יוצאות לחופשת קיץ מהגן

IMG_6682b.jpg

ימים טובים

 

פורסם בקטגוריה חקלאות, טבע, קונפליקט ישראלי פלסטיני | עם התגים | 12 תגובות

ניצני קיץ ומתכון לסלט לכל השנה

יש כל כך הרבה לכתוב ואני מרגישה שהמוח לפעמים כבר אטום אצלי מרוב כתיבה. מאחר ונשאר לי עוד לא הרבה מדי זמן (זו הדרך החדשה שלי להגיד מעט מאוד זמן) לסיים לכתוב את הדוקטורט, אני מנצלת כל זמן עבודה אפשרי לכתוב ולכתוב. זו חוויה מדהימה, השקיעה הזו בעולם של הטקסטים, המילים, החשיבה והיצירה. אבל זה גם תהליך שיכול להיות מאוד בודד ומפרך. וכשאף אחת מהחברות שלי לחדר לא מגיעה למעבדה אני לפעמים לא יכולה לשאת את זה שאני לבד בלי אף אחד שאפשר אפילו לומר לו או לה לבריאות אחרי התעטשות. ושבוע אחד שמתי לב שעברו 6 שעות לפחות מאז שפתחתי את הפה לאחרונה (ולא כדי לאכול או לשתות קפה).

ולכן, למרות שאני כל כך נהנית לכתוב כאן, לפעמים המילים פשוט נעלמות לי, דווקא כשאני רוצה כל כך לשתף.

אצלנו בצד הנידח הזה של העולם הלא יאומן קורה, ובטווח זמן של חודש אחד הולכים לבקר אותנו שני בני דודים מהארץ. התרגשות בעיצומה. האמת היא שיש לי משפחה די גדולה בארץ. תמרי הסבירה שאם כל המשפחה מהקיבוץ (שאחד מבני הדודים שלי גר בו) מתכוונת לבוא, אנחנו נצטרך לשכור שני מטוסי בואינג 787 כדי לטייל איתם בהם. שתי הבנות הסכימו שזה יהיה רעיון מצויין אם חדר האורחים שלנו ישמש בעתיד לארח מטיילים, ושזו תהיה הזדמנות להכיר מטיילים מכל העולם. אני בעניין. דני עדיין מעכל את הרעיון.

אנחנו נורא אוהבים שבאים לבקר אותנו. קודם כל, כי זה מאוד בודד להיות כל כך הרבה זמן רחוקים מהמשפחה שלנו, והחברים/ות. אבל גם כי מאוד כיף להראות את החיים כאן לאורחים/ות, והבנות מאושרות לדבר בעברית עם עוד א/נשים. ביום-יום יש לנו רק עוד משפחה אחת שאנחנו בקשר איתה שדוברת עברית, ובקהילה היהודית אנחנו היחידים מישראל. בדרך כלל אנחנו ממש לא בעניין של הקמת קומונות או התאגדויות ישראליות, וכשהשגריר הישראלי בא לבקר בעיר, לא ממש היינו הראשונים שיקשטו את בית הכנסת לכבודו בדגלים כחולים ולבנים, אבל בכל זאת, השימוש בשפה, והקשר לתרבות מאוד מאוד חסרים לנו.

לא מזמן דיברתי על זה עם חברה מגרמניה שנשואה למקומי, והבנו שתינו שכשגרים בארץ אחרת מוותרים על חלק גדול ומשמעותי בזהות שלנו. הכוונה היא לאו דוקא על ויתור על קשר לתרבות – כי היום אפשר לגור פה בדנידין, להיות מעודכנת בספרים האחרונים שיצאו בהוצאת מגנס (בזכות אבי), ועל השערוריות האחרונות בשלטון הישראלי (כן, צפיתי במקרה באיך שמתנהל דיון בועדה בכנסת לא מזמן, והתחלחלתי). אבל מה שחסר אלה החברים והחברות ובני המשפחה שהכירו אותנו שם –  מאז הילדות שלנו. כנראה שממש אין תחליף למשפחה וחברי ילדות.

*** *** ***

מי שקורא/ת את הבלוג יודע/ת שקיימות היא אחד התחביבים המובילים שלי. אנה, חברתי למשרד, שהיא במקור ממקדוניה וכמוני עסוקה בלהפוך לספקית אוטונומית של הצרכים שלה ושל משפחתה, התחילה עכשיו להכין סבונים כמתנות לחג המולד, והיא כבר כינסה אותנו שלוש פעמים באופן דחוף למה שהבנות ואני מכנות "סדנת סבונים" במטרה שהם יהיו יבשים ומוכנים לשימוש עד אז.

 התהליך עצמו כולל שלב כימי מורכב ביותר של ערבוב סודה קאוסטיק ומים מזוקקים – בשלב הזה חברות צוות הכנת הסבונים לא משתתפות, ורק אנה האמיצה חובשת משקפי מעבדה ומערבבת במרחק בטוח את התמיסה התוססת והמוזרה הזו. לדני השלב הזה הזכיר רקיחה של שיקויי כישוף, קצת אחרי שהוא הספיק להתלונן על כמות האסטרוגן שהיה בחדר בהיותו הגבר היחיד באיזור, כשהיה תורנו לארח את הסדנא.

בשלב הבא כבר מותר לכולנו להשתתף, וכאן אנחנו ממיסות שמן זית, שמן קוקוס ושמן דקלים (כמובן, מסוג שמאושר ככזה שלא פוגע ביערות הדקל הנחוצים לקופי אורנגוטנג).

IMG_4224.JPG

אנחנו מערבבות את השמנים עם תערובת הכימיקלים

IMG_4226.JPG

מוסיפות קצת כורכום לצבע

IMG_4229.JPG

ומעבירות לכלים מתאימים

IMG_4230.JPG

אחרי יום-יומיים אנחנו חותכות (או מבקשות מבני הזוג שלנו שיעשו את השלב הזה)

DSC05882.jpg

ואחרי 4 שבועות, הסבון מוכן לשימוש!

IMG_5883.JPG

כמה שניסיתי לשכנע את דני שהסבון טבעי, הוא עדיין מזועזע מכך שהתרכובת הכימית שדרושה להכין סבון כזה כרוכה בשימוש בסודה קאוסטיק – שהוא היה משתמש בה לנקות את הצנרת בארץ.

על כל פנים, אני מרוצה מהתוצאה.

אנה ואני כל כך עסוקות בליצר את הדברים בעצמנו, ששמתי לב שהמנחה שלי התחיל להתנצל בכל פעם שהוא מביא למעבדה משהו קנוי. מדי יום אנחנו מחליפות עדכונים על מצב הגינה, והחרקים שתוקפים את העגבניות שלנו.

מסתבר שאנה ובן הזוג שלה גידלו ירקות עוד במקדוניה – ואפילו הגיעה למצב שבו היה להם עודף של מלפפונים שהתקלקלו מחוסר שימוש. הלוואי עלינו. וכך, למרות שאני מבלה לילות כימים בגינה, מגדלת את השתילים שלי מזרעים במשך חודשים ארוכים בסלון הבית המחומם היטב, לומדת את כל טכניקות חיפוי האדמה האפשרויות – עיתון, ומעליו קש, וכמובן שדשא מהמכסחת, ובכל שבת מכינה במיקסר תערובת מזוויעה של קליפות בננות, קליפות ביצים, שאריות של קפה מהפרסר ומלח במיוחד כדי להזין את העגבניות ועוד ועוד הגינה שלי עדיין מדשדשת.

לעומת זאת, אצל אנה, שיוצאת לחצר שלה רק פעם בכמה ימים, ובדרך כלל לא מספיקה אפילו ללכלך את הידיים, העגבניות והפלפלים כבר התחילו לפרוח, ויש לה לפחות ארבעה תותים אדומים.

למרות שהגינה שלה ללא ספק ירוקה יותר משלי, כך נראית בשלב זה החממה שלנו (בהדרכת הבוטנאית הצעירה)

IMG_5844.JPG

העבודה בגינה היא התנסות מעניינת בעיני בלמידה על עצמנו, ועל איך שאנחנו מתייחסים לאתגרים חדשים. מכיוון שהתחביב הזה דורש הרבה התמדה, סבלנות ועבודה קשה, זו הזדמנות מאוד מעניינת ללמוד על איך מתמודדים עם כולם. למשל, אני שמה לב לגבי עצמי שמרוב שעסקתי רוב חיי הבוגרים בללמוד להנות מהתהליך, ולא בהכרח מהתוצאה, אני נהנית מכל דבר שקשור בגינה בלי שום קשר למה שבאמת ש"יצא מזה". יש לזה כמובן יתרונות – ההנאה שלי לא תלויה בדבר, למשל, אבל שמתי לב שיש בזה גם חיסרון – כי בכל זאת זה גם כיף לקטוף את הפירות (תרתי משמע) של העבודה הקשה וההשקעה.

בנוסף, התחביב הזה לימד אותי הרבה על חוסן נפשי או יכולת התאוששות (או בקיצור, כל דרך שבה אפשר לתרגם את המושג העמום – Resilience), מכיוון שבגינה (ומסתבר שגם בגידול תרנגולות) קורים תמיד דברים לא צפויים, ואף פעם אי אפשר לדעת אם מה שזרעתי ועמלתי עליו בזיעת אפי באמת יפיק תוצאות רצויות.

מעניין לחשוב על זה בהקשר של הורות. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

בכל אופן, התחלתי להשתמש בכלי האבחוני הזה כדי לשאול חברות/ים איך הם/ן מתמודדים/ות עם הגינה שלהם/ן, ומה הם לומדים/ות על עצמם/ן בתהליך הזה. חברה אחת, למשל, אמרה לי שהיא לא יכולה לדחות סיפוקים, ואם היא רוצה שמשהו יצמח, היא תלך מיד ותקנה שתיל כמה שיותר מפותח כדי שיהיו לה את מירב הסיכויים להצלחה כמה שיותר מהר. חברים אחרים אמרו שהם שמו לב שאחרי התלהבות ראשונית ועבודה מאומצת, הם פשוט התעייפו וזנחו את הפרוייקט.

בקיצור, אשמח לכל תובנה או מחשבה בנושא…

*** *** ***

מכיוון שאני 96% טבעונית (פרט לביצים של התרנגולות שלנו, וכל מיני מקרים מוזרים של דחף לכריך עם סלמון או גלידה) אני משתדלת להשלים חלבונים וברזל מהטבע, וכך אני מכינה סלט שאפשר להכין מכל מה שגדל בגינה או שיש במקרר או מה שזול בעונה. אז אני משתפת בסלט כיפי וסופר משביע שאני מאוד אוהבת להכין. הסלט מבוסס על המתכון הזה – מתוך אחד הבלוגים הנפלאים ביותר (בעיני) לבישול טבעוני.

במונחים ניו-זילנדים (שאני מאתרת בהם שורשים קולינאריים בריטיים חזקים ביותר, והכוונה לבריטניה שלפני גלי ההגירה מהודו והמזרח התיכון והמטבחים העשירים שהגיעו איתם) סלט כזה הוא ארוחה מלאה. במונחים מזרח תיכוניים, זו תוספת נחמדה לארוחה.

מתכון לסלט קינואה לכל השנה

מצרכים לסלט:

כוס פלוס-מינוס של קינואה מבושלת קרה – הסבר מצויין שעזר לי סוף סוף לצלוח את תהליך ההכנה של הקינאה יש בבלוג המקסים והצנוע הזה. אבל בקיצור נמרץ: משרים את הכמות הרצויה לפחות ל-8 שעות במים ומסננים. בסיר מוסיפים בדיוק אותה כמות של מים כמו כמות הקינואה (כוס קינואה = כוס מים), מביאים לרתיחה בסיר מכוסה, ומבשלים 10 דקות. מכבים את הכירה, ומניחים מגבת בין הקינואה למכסה הסיר. כל כך פשוט. אני באופן אישי מכינה כוס קינואה פעם בשבוע ושומרת במקרר לכל דבר שרק יבוא.

עלים ירוקים – כל מה שיש בבית – תרד, קייל, עלים של ברוקולי או ברוקולי עצמו, רוקט, אולי אפשר גם חסה אם כי לא יצא לי לנסות

אגוזים: מה שרוצים מהמבחר הבא, או שילוב של כמה מהם – זרעי חמניה, גרעיני דלעת, שקדים קצוצים, אגוזי מלך קצוצים

 בצל: לבן, סגול, ירוק – מה שרוצים ויש

פרי מתוק ובשל: בדרך כלל אני מוסיפה חמוציות מיובשות, אבל יכול בכיף להיות גם תפוח, אגס, תות, ובקיץ: שזיפים, רימון, אפרסקים, נקטרינות

עשבי תיבול: פטרוזיליה ונענע בכמות מכובדת

רוטב:

1/3 צנצנת קטנטנה של שמן זית

1/6 צנצנת קטנטנה חומץ בלסמי

כפית סילאן, או מייפל (או דבש)

כפית חרדל

מלח, פלפל

לעבודה: 

  קולים במחברת ללא שמן את האגוזים תוך כדי השגחה מלאה – כי יש להם נטיה להחרך בדיוק ברגע שמוסבבים את הראש – עד שהם קצת קצת חומים בהירים, ויש להם טעם קלוי

קוצצים דק את הבצל, את הירוקים (כולל את עשבי התיבול) ומערבבים עם הקינואה

מוסיפים חמצויות או פרי בשל חתוך

את חומרי הרוטב מערבבים בצנצנת קטנטנה

וממש לפני ההגשה מוסיפים את האגוזים ואת הרוטב לסלט, וכך זה נראה שניה לפני הרוטב

IMG_5874.JPG

וכך נראית צנצנת הרוטב הקטנה (אני מעדיפה את כמות הרוטב הזו אבל אם אוהבים יותר רוטב, אפשר לשנות לכלי יותר גדול ולשמור על הפרופורציות שלמעלה…)

IMG_5867.JPG

בתיאבון!!!

נ.ב.

כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, אני מצרפת דוגמא לתליית ציורי ילדים במסגרות. לשמחתי הרבה בחנויות יד שניה כאן יש מסגרות יפיפיות וזולות מאוד, שאפשר לפתוח ולהחליף בהן את הציור בכל פעם.

כך נראה הציור של יסמין בתוך מסגרת. בעיני זה "משדרג" ומכבד.

IMG_5640

פורסם בקטגוריה יומיום, מתכונים | 4 תגובות

דיסוננס קוגנטיבי, איך לתלות ציורי ילדים וכל מיני

כשגרנו בירושלים היה לי משחק מחשבתי שהייתי עושה עם עצמי. שכרנו דירת שני חדרים, ותמיד שאלתי את עצמי האם הייתי מוכנה לוותר על חדר אחד אם זה היה מה שהיה פותר את בעיית הרעב בעולם (או לחילופין, מאפשר קורת גג לכל מי שאין לו/ה). התשובה היתה תמיד שכן.

לפני חודש וחצי – כשנודעו תוצאות הבחירות בניו זילנד – נתקלתי בדילמה דומה.

מצד אחד, רציתי מאוד שמפלגת ה"עבודה" המקומית (שלה ולמפלגה המקבילה בארץ משותף, בשלב זה, רק השם) תצליח להרכיב קואליציה עם מפלגת הירוקים (ועם מפלגת ימין נוראית שהיא סוג של צפרדע  שצריך היה לבלוע מכיוון שהיא היתה לשון המאזניים בהרכבת הקואליציה). ומצד שני, מתעורר החשש שמתוך דאגה לאוכלוסיה המקומית שכבר גרה כאן ממשלה כזו תקשה על האפשרות של אנשים כמונו להישאר לעבוד כאן לתקופה קצובה אחרי תום הלימודים.

גם בדילמה הזו הכרעתי לטובת מפלגת העבודה והירוקים, והייתי ממש מאושרת שהם הצליחו להרכיב קואליציה, בעיקר כי אכפת לי מהמקום הזה, ואני רק רוצה שחלקת האלוהים הקטנה הזו תישמר כמו שהיא גם אם אני לא אהיה חלק ממנה. וגם, כמובן, כי ראש מפלגת העבודה, שהפכה לראש הממשלה, היא אישה צעירה, מקסימה ומרשימה ביותר. דברים טובים קורים לפעמים.

חשוב לציין שמכיוון שאין לנו כאן זכות בחירה, לא באמת היתה לנו השפעה, ונשארנו עם המשחק המחשבתי בלבד.

*********

כמדי שנה בתקופה הזו התקיים יריד בית הספר שבו גייסנו ביום עבודה מאומץ אחד סכום השקול ל-30,000 שקלים! זה היה כל כך מרגש וכיף. כרגיל, ביקשתי לעבוד בבית הקפה – כי בעיני זו העבודה הכיפית ביותר ביריד. אין כמו להכין קפה לאנשים, לפרוס עוגות (יפיפיות באמת!) שהכינו ההורים, ולפטפט. תמיד מרשימה אותי ההתגייסות ביום היריד. ההורים נותנים מזמנם ותורמים מוצרים ממש מכל הלב, ויש אוירה חמה, נעימה וחייכנית. כיאה לניו זילנד.

בינתיים הבנות קרעו את היריד

תמרי רכבה על דולי הפוני

IMG_5511.JPG

הבנות הכינו נרות משעוות דבורים וצבעו אותם

IMG_5517.JPG

בקיצור, היה שווה

IMG_5522.JPG

*******

סוף האביב מאפשר להתחיל להנות קצת מהתבואה בחצר

IMG_5588.JPG

כל יום אני מבלה לפחות שעה בעבודה בחוץ, וזה פשוט תענוג. אני מבטיחה תמונות של הערוגות ברגע שאוכל לתפוס קצת זמן מחוץ לעבודה שלי בתוכן.

IMG_4887.JPG

וכשיש מזג אויר טוב, אנחנו זוכים לטייל קצת בחופים שמסביב לעיר שלנו

הדרך לים

IMG_5444.JPG

שפל בחוף הראשון

IMG_5392.JPG

בדרך לחוף השני

IMG_5406.JPG

ים

IMG_3438.JPG

 

IMG_3432.JPG

IMG_5414.JPG

***********

ליסמין היתה תובנה מעניינת לאחרונה לגבי תחומי העניין שלה ושל אחותה. היא אמרה שבכל פעם הן חוזרות לדברים שהן אהבו בעבר. ואני חשבתי שזה מעניין שאנחנו באמת חוזרים בחיים לאותם הדברים רק ממקומות קצת אחרים בכל פעם. וכך, בזמן האחרון הבנות שוב חזרו לענייני המתולוגיה ההינדית ותמרי הכינה סט חדש של דמויות מהמיתולוגיה

IMG_4876.JPG

ובאופן מקרי או לא, בדיוק שהמהברטה זוכה אצלנו לעדנה, חגגו בעיר את חג הדיוואלי.

לכבוד האירוע סגרו את הכיכר המרכזית של העיר לתנועת כלי רכב, והקומה הראשונה של גלריית האמנות העירונית קושטה כולה בחגיגיות

הכנת ציור רצפה מחול צבעוני

IMG_5244.JPG

מבחינת הבנות זו היתה הגשמת חלום מכל בחינה אפשרית

IMG_5257.JPG

IMG_5228.JPG

נו, טוב גם מבחינתי

IMG_5227.JPG

IMG_5239.JPGמאוד מצא חן בעינינו האופן שבו כל העיר התגייסה לחגיגה והיו גם הרבה מאוד לא-הינדים שבאו לאירוע. בכלל, זה די יפה לראות שיש כאן לפחות ניסיון ליצור חברה שהיא עם צביון רב תרבותי.

********

כבר תקופה שהבטחתי לכמה חברות בארץ לשלוח רעיונות לתליית ציורים של ילדים. מכיוון שאצלנו הבית מתפקע לגמרי מעבודות, אנחנו משתדלים לתלות כמה מובחרות על מין "חבל כביסה" פנים ביתי, ולהחליף מידי פעם.

IMG_5487.JPG

זה נחמד כי זה שומר את התמונות בגובה העיניים של הילדים/ות, ובכל מקרה נראה יותר מכבד מאשר ציורים מחוברים עם מגנטים למקרר.

בנוסף, אנחנו גם תולים ציורים בתוך מסגרות, כקישוטים של ממש לבית. ואני מבטיחה דוגמא לזה בפוסט הבא.

מה שכן בניו זילנד בונים בתים עם המון חלונות במקום קירות, כדי שתמיד תכנס כמה שיותר שמש לבית, כך שתמיד אנחנו קצרים במקום לעומת קצב הייצור של האמניות הצעירות.

ולסיום, שתי ילדות עובדות בקליגרפיה – אחת עם עט של חובבים, והשנייה עם נוצה של אחת התרנגולות

IMG_3275.JPG

IMG_3269.JPG

פורסם בקטגוריה חינוך, טבע, יומיום, יצירה | 3 תגובות

אביב של אחרי החגים

יו, כמה זמן שלא כתבתי…

האביב כבר כאן, מה שאומר שהימים מתחילים יחסית קרים (7 מעלות), מתחממים ל-16 מעלות (חולצה קצרה וכפכפים – יום חם  במונחים מקומיים), ואז אחר הצהריים מתחיל גשם חזק שיכול לכלול גם סופות רעמים וברקים. לשמחתי זה אידיאלי לגינה – כי יש מספיק חום לתת כוח לצמחים, ומספיק מים להרוות אותם בהמשך היום. ולכן יש המון עבודה בגינה, וכמעט כל רגע פנוי אני מבלה שם (מה שמחייב אותי לבקש מהבנות שיקראו לי הביתה,  אחרת אני בקלות שוכחת לגמרי את עצמי בחוץ), מה גם שהשקיעה עכשיו כבר עברה לתשע בערב ועוד היד נטויה.

כמו כדי להכחיש את האפשרות שנצטרך אולי לעזוב את המקום המדהים הזה שאנחנו גרים בו, אני מכינה בקצב את השתילים לקיץ. אני לא מאמינה שאי פעם אצטרך לעזוב את הגינה הזו שאני כל כך אוהבת ואת החיים האלה שמתאימים לי כמו כפפה ליד. בינתיים אני עסוקה בשתילי הברוקולי, והעברת התותים לתוך החממה. נראה לי שזו דרך טובה להתמודד עם הדאגה הזו בנוגע לעתיד.

וככה נראים השתילים הקטנים רגע לפני השתילה

IMG_4898.JPG

השנה למדתי להכין עציצי שתילה קטנים מגלילי נייר טואלט שהיתרון בהם הוא שאפשר לשתול שתילים קטנטנים ישר באדמה בתוך העציצון הקטן והוא יתפרק בהמשך לאדמה ויזין אותה. גם החלטתי ביני לביני שאני מקימה את הגינה בלי להוציא על זה כסף בכלל – לשמחתי יש לי המון זרעים שאספתי מהצמחים בשנה שעברה, ושפע של קומפוסט מלא בתולעים (רק שהתרנגולות ואני מתחרות על התולעים…)

החווה הקטנה שלנו גם היא מאוד פעילה, ואפילו התרנגולות מטילות עכשיו בקצב מסחרר

DSC_0024.JPG

הביצים שלהן ממש טובות וטעימות. כן, החלטתי שטבעונות היא לא דת, ואפשר מפעם לפעם לאכול ביצים של תרנגולות שגדלות בשמחה.

התרנגולות שלנו מאוד גדולות וכבדות, חוץ מהצעירה ביותר – קשת – שיש לה את האופי הכי קופצני ופעיל בחבורה.

IMG_5050.JPG

היא הראשונה שקופצת מחוץ ללול בבוקר, וכמובן שהראשונה שנכנסת לקופסה שבה הן מסתדרות לשינה בלילה

IMG_5111.JPG

קשת מאוד אמיצה ביחס ליתר החבורה, והרשתה לעצמה אפילו להיכנס הביתה שלוש פעמים בשבועות האחרונים ולאכול מהאוכל של דון החתול.

לצד החיונית של קשת, והלול בכלל, לצערנו בחודשיים האחרונים נפטרו שתיים מהתרנגולות שלנו – ג'ירף – שחלתה במחלה שלא ניתנת למניעה וקשורה ברטיבות, ואפרודיטה, שייתכן ונפטרה בנסיבות דומות. כך שעכשיו נוספה לנו דאגה חדשה, וכל בוקר אנחנו הולכים עם חשש מסויים לבדוק את הלול.

למרות שאני משתדלת באופן כללי לא לחשוף את הבנות שלנו יותר מידי לכמה שהעולם יכול להיות נורא ואיום, ולכך שיש בני אדם שיכולים להיות יותר גרועים מזאב ביער, או מכישוף של אל הינדי, דווקא ממוות של חיה אהובה אפשר ללמוד משהו על החיים. אני חושבת שחשוב שילדים/ות ידעו שזה חלק מהחיים, ושלמרות העצב והאבדן , תמיד יתחילו חיים חדשים, ותמיד תהיינה אפשרויות לקשרים חדשים (אה, כן, גם הדוקטורט שלי עוסק בדרכי התמודדות קוגניטיביות עם חרדת מוות).

וכך, קברנו את ג'ירף ואחר כך את אפרודיטה מתחת לאחד מעצי האקליפטוס בחצר, והסברנו לבנות שהגוף שלהן יהפוך לקומפוסט שיחזק את העץ.

כן. ככה זה קצת בחיים.

******

הבנות יצאו בינתיים לחופשת אביב מבית הספר והגן, וזה השתלב מצויין עם הפעילויות שלנו סביב החגים.

אני חושבת שבתקופה האחרונה הפעילות בקהילה היהודית כאן הגיעה אולי לרמה של ימי הזוהר של שלה במאה ה-19.

אז הוקם בית הכנסת הישן, שנראה כך:

(התמונה מכאן)

MA_I028133_TePapa_Interior-Synagogue-Dunedin_full.jpg

(התמונה מכאן)

ושהוחלף, אחרי קצת יותר ממאה שנים, בבניין החמוד והפרקטי הזה – שיש בו את כל מה שצריך בשביל קהילה – ספרי תורה מדהימים, אוירה נעימה, ומטבח מצוייד ונוח.

אחד המאפיינים של בית הכנסת הזה, שהוא הדרומי ביותר בעולם, ומורכב רובו ככולו מאתאיסטים (או כמו שדני עונה לאחרונה כשהוא נשאל האם הוא בן הדת היהודית, שהוא בן התרבות היהודית), הוא שכל אחד/ת יודע/ת לעשות דבר אחד, ורק אותו בלבד: למשל, ראש הקהילה שלנו הוא שף מקצועי, תוקע השופר שלנו הוא נגן חצוצרה בדימוס ועוד ועוד.

וכך, בחודשיים האחרונים, זכינו לארח שני חוקרים מהחוג לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית – שגילו במחסן של המוזיאון העירוני אוצר של לוחות בארמית מתקופת גלות בבל, והקריאו לנו תרגום מרגש מאוד של הלוחות, כולל של שמות היהודים הגולים שכתבו אותם. וגם במאי פולני שמפיק סרטים על יהדות פולין, ובעיקר על היהודים שגרו בעיר שלו – ביאליסטוק.

הוא הקרין לנו כמה סרטים מרתקים, שהעיקרי, והקשה ביותר לצפייה, הוא של קשישים פולנים שסיפרו על העדויות שלהם בתור תושבים שחיו ליד פסי הרכבת במהלך מלחמת העולם השניה. הקישור לסרט (16 דקות) כאן, אבל הוא ממש מצריך בטן חזקה.

בנוסף, התארחה אצלנו בחגים רבה רפורמית מארצות הברית, והתפילה היתה בהחלט שונה, והיה מעניין להיחשף לכיוונים אליהם מתפתחת היהדות הרפורמית בארצות הברית.

IMG_4626.JPG

בימים שבהם אנחנו לא עובדים בגינה, אנחנו עדיין עסוקים בהפקת הסרט מרי הלנה – המבוסס, כזכור, על הסרט צלילי המוזיקה, ומרי פופינס, אבל כולל לביאה בשם מרי הלנה בתפקיד הראשי (תמרי, כמובן).

כך למשל נראות ההכנות לצילום סצנה בהרי הגן הבוטני של נגינה ושירה בטבע (למזלי, המפיקות לא ששות לנסיעות ארוכות)

IMG_3898.JPG

IMG_3905.JPG

כשהסרט ייצא לאקרנים אעדכן.

*****

באיחור אופנתי, וסביב תחילת השנה השנייה שלי בתוך העשור החדש, תקפה אותי ההבנה של משמעות המעבר לעשור הזה. הרבה  פעמים אני אומרת לדני שאני רוצה פשוט להקפיא את הזמן. שהכל יישאר בדיוק כפי שהוא מעכשיו ולתמיד. שההורים שלנו  תמיד יישארו בריאים, שהבנות תשארנה איתנו בהרמוניה (פחות או יותר…) ככה לתמיד, שנישאר תמיד בריאים ועם הרבה כוחות.

אבל אולי חלק מההבנה שבאה עם הגיל היא שכנראה שזה בלתי אפשרי. שהחיים יזמנו עוד הרבה אתגרים, וגם עוד הרבה נחת ודברים טובים.

וכך עם הרגשות המעורבים האלה, חגגתי את יום הולדתי ה-41.

דני והבנות הכינו לי אלבום מקסים עם תמונות מילדותי ומהשנים האחרונות, תמונות של המשפחה שלי, וחברות הילדות, והמון ברכות שהוא אסף מבני משפחה וחברות ילדותי. התרגשתי מאוד!

New Doc 2017-10-17 (1)_3.jpg

ברכה מדולי הכלבה

New Doc 2017-10-17 (1)_1.jpg

תמרי היתה אחראית על האיורים והבדיחות באלבום, ושתיהן הכינו לי במתנה משחקים. נונו דמויות משחק של המשפחה שלנו

IMG_5064.JPG

ובעזרת תמרי של הלול והתרנגולות

IMG_5070.JPG

מבוכים, תווים

New Doc 2017-10-18_1.jpg

ודפי צביעה למבוגרים

New Doc 2017-10-18 (1).jpg

יאללה, אכתוב עוד בקרוב, את האמת, התגעגעתי!

 

פורסם בקטגוריה חקלאות, יומיום | 10 תגובות

מרחיבים אופקים

התקופה האחרונה היתה כל כך עמוסה. התחייבתי לכתוב מאמר לכתב עת וזו הפעם הראשונה מאז שאני אמא שלקחתי על עצמי מחוייבות עם תאריך יעד קרוב ולחוץ, ואני לא אוהבת את זה בכלל.

אמהות יכולות ללקט ואפילו לצוד, הן יכולות לגדל את הירקות והתרנגולות שלהן בעצמן, אבל לעבוד על משהו שמצריך הגשה בזמן קצוב ולגדל ילד/ים בנחת ובסבלנות ופניות נפשית, השילוב הזה הוא ממש אבל ממש לא בשבילי.

במקביל, דני שהגיש את הדוקטורט, פונה לכל כיווני העבודה האפשריים, ואני לא עומדת בקצב. כבר עכשיו אני חברה פעילה בקבוצת הפייסבוק של הורים לילדים בחינוך ביתי במסצ'וסטס, וזה גורם לי להזניח את קבוצת המגורים בקואופרטיב האקולוגי באוהיו, שלא לדבר על בית הספר האנתרופוסופי בוולינגטון. ועם כל המשחקים על החיים הדמיוניים האפשריים  שיכולים להיות לנו, ברקע גם תמיד נמצאת האפשרות הלא בלתי סבירה שבעוד שנה או פחות אמצא את עצמי תקועה בפקק תנועה בכביש שמוביל מנצרת עילית ליקנעם…

הבנות, כנראה הרגישו את העומס הכללי בבית, ובדיוק בתקופה הזו מצאנו את עצמנו מורידים להן יום בגן ובבית הספר. נונו מתלוננת כבר תקופה שהגן "משעמם" ושהוא לא בשביל הילדים, אלא בשביל ההורים שיוכלו לעבוד. תמרי הסבירה גם היא שיש שני דברים שהיא לא אוהבת – ציידים, ושאומרים לה מה לעשות. אמנם ציידים היא לא אוהבת יותר, אבל זה שאומרים לה בבית הספר מה לעשות, זה כבר אישי וממש לא לרוחה.

וכך, הבנות עכשיו בבית כל יום רביעי, וזה בסך הכל נחמד, בהנחה שמסתדרים עם כל העומס הכללי.

סיבה אפשרית נוספת לצורך הדחוף של תמרי להיות בבית זה שהילדה שקועה כרגע כולה בהפקת ענק (שגם אנחנו מגוייסים לה, ובפרט אחותה, שעובדת בפרך מאור ראשון) – הפקת הסרט "מרי הלנה".

בפוסט הקודם סיפרתי על כמה תמרי נלהבה עד אין קץ מהצפייה בסרט ובהצגה של מרי פופינס, ושהילדה כתבה גירסה משל עצמה שמבוססת על הסיפור, שהגיבורה שלה היא לביאה.

היא הכינה לעצמה תלבושת מתאימה

IMG_3325.JPG

לוח זמנים מפורט של ההפקה, ודף עם הוראות שמסבירות איך אני, הצלמת ועורכת הוידאו, אמורה לדאוג לחלק מהאפקטים כשאני מעבירה את הצילומים למחשב, ולבסוף, היא גם מאפרת את שחקני המשנה

IMG_3613.JPG

וכך גם בחופשת החורף הקצרה שיצאנו אליה לכבוד יום ההולדת של דני, עשינו לא מעט טייקים של הסרט.

לומר את האמת, אנחנו ממש נהנים. אף פעם לא שיחקתי בסרט עלילתי באורך מלא, ובטוח שלא בהפקת ענק שכזו.

חלק מההתלהבות סביב מרי פופינס קשורה, לעניות דעתי, גם בג'ולי אנדרוס, שהיא גם אהובת ליבי זה מכבר. בעקבות ההתלבהות מג'ולי אנדרוס, צפינו גם בצלילי המוזיקה. איכשהו הדחקתי עמוק עמוק את החלק האחרון בסרט, שבו מכוון נער במדי הרייך השלישי אקדח כלפי אבי המשפחה. כמעט והתעלפתי כשצפינו בזה ארבעתנו.

ממש לא מומלץ לצפיה למשפחה יהודית בגולה. או בכלל.

הסרט העלה לא מעט שיחות על מלחמת העולם, ולמה גרמניה חשבה שהיא הכי טובה ורצתה להשתלט על העולם. מה אני אגיד, טוב שיש עוד זמן עד שנחשוף עוד צדדים בנושא הזה של מלחמת העולם השניה.

אבל מלחמות עולם בצד, מה שהסעיר את תמרי לגמרי היה הקשר הרומנטי שבין מריה ואבי משפחת וון טרמפ. מאחר והוצאנו ספר על צלילי המוזיקה מהספריה, תמרי שקדה ימים ארוכים על הכנת סט של דמויות הגיבורים בסרט (מנויילנות במסקינג טייפ) ותמונות רקע לסצנות השונות לאורכו.

IMG_3419.JPG

 

IMG_3368.JPG

IMG_3461.JPG

והשיא כמובן היה בהפקת הריקוד הרומנטי בין בני הזוג

Snapshot 1 (16-08-2017 23-04).png

ולסיום, כמה תמונות מחופשת החורף שלנו באתר הקמפינג האהוב עלינו שכבר בילינו בו לפני קרוב לשנתיים

הפעם ישנו בבקתה חמודה וצנועה

IMG_3563.JPG

הצבעים היו חורפיים למדי

IMG_3583.JPG

פגשנו עדר כבשים

IMG_3660.JPG

אינסופי

IMG_3669.JPG

הרים מושלגים

IMG_3654.JPG

וחבורת פינגיוונים חמודים

IMG_3795.JPG

IMG_3790.JPG

ימים טובים לכולם!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

אלוהי הדברים הקטנים

אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצל חמותי, לידיה, זה שחוץ מזה שהיא אחת מהנשים הכי מדהימות בעולם, היא גם יודעת לראות את היופי בכל דבר קטן (אולי זה גם מה שהופך אותה לאחת הנשים הכי מדהימות בעולם, בקיצור, לא ברור מה הביצה ומה התרנגולת).

וכך, למשל, בכל שלולית של בוץ, היא תמצא איזה פרח יפה ותצלם אותו, וכשהיינו פעם יחד בחופשה, ושמעתי אותה מתארת את המקום שאנחנו נמצאים בו, הכל קיבל פתאום אור אחר, וראיתי המון דברים קטנים שבכלל לא שמתי אליהם לב קודם.

כמו שכבר כתבתי כאן פעם, גם אנחנו גילינו לאחרונה את העולם הקסום של הדברים הקטנים. בעיקר אלה שאנחנו יכולות לעשות בעצמנו. הרבה מהתעוררות התשוקה שלי למיניאטורות היתה בהשראת הבלוג המקצועי הזה. אז אנחנו הרבה פחות מקצועיות בעבודה בפימו, ודיוק הוא לא תמיד הצד החזק שלנו, אבל הדברים הקטנים האלה כפיים ממש!.

וכך בנינו לא מזמן דגם של שוק האיכרים שליד תחנת הרכב בעיר שלנו

IMG_1078.JPG

IMG_1075 (2).JPG

ותמרי הכינה לאחותה מתנה של חווה מלאה בחיות

 

IMG_0919.JPG

והבנות עיבו את אוסף חיות הג'ונגל שלהן בעצמן

IMG_2936.JPG

ולכן, כאשר כמה ימים לפני יום ההולדת של תמרי, קראתי פוסט על פעילות של עיר מקרטון בטבעון, ידעתי מיד שזה מה שתמרי מאוד תאהב ליום ההולדת שלה.

IMG_3077.JPG

מצאנו לא מעט קרטונים, וגילינו שגם ילדים ניו זילנדים הם לגמרי בעניין (מאז, שמענו על עוד יום הולדת בהשראת יום ההולדת של תמרי, שבו בנו גן חיות מקרטון).

IMG_3139.JPG

IMG_3140.JPG

בסוף החגיגה היו לנו לא מעט בתים מקרטון, מגרש כדורגל

IMG_3147.JPG

וגן בוטני

IMG_3151.JPG

עם לול תרנגולות, כמובן

IMG_3150.JPG

כמה חודשים לפני יום ההולדת של תמרי, הקרנו בהקרנה ביתית חגיגית באורך מלא (שהיה הרבה יותר ארוך ומייגע מכפי שזכרתי) את הסרט מרי פופינס. תמרי, כמובן, מאוד התלהבה, והדמות של מרי החלה למלא חלק פעיל בחיי המשפחה שלנו. זה היה מאוד נוח, מכיוון שיסמין מילאה את התפקיד של ג'יין ומייקל הילדים, ומרי המקומית ארגנה אותה ואת החדר שלהן בצורה מושלמת.

IMG_2966.JPG

לגמרי במקרה, בשבוע  של יום ההולדת של תמרי התקיימה בעיר שלנו הפקת ענק (במונחים מקומיים) של גרסת ברודווי של מרי פופינס. לדני היה זיכרון מתוק מהצגה (של דודו טופז…) שההורים שלו לקחו אותו אליה בנצרת עלית לכבוד יום ההולדת השמיני שלו, והוא חשב שזה גיל מושלם לחוויה שכזו

IMG_3049.JPG

תמרי היתה כל כך נרגשת מההצגה, שמיד היא החלה לעבוד על הגירסא שלה למחזמר – שנקראת – "מרי הלנה" ומככבת בו לביאה שנושאת את השם הזה.

IMG_3282.JPG

IMG_3263.JPG

*** *** ***

אני יודעת שחינוך יהודי לילדים/ות זה נושא בוער בימים אלה בישראל. לשמחתנו, לא מזמן התגלגל לידנו הספר המקסים הזה

DSC_0020.JPG

שהוא הגרסה המוצלחת ביותר שהייתי יכולה לייחל לה מבחינת חשיפת ילדים לסיפורי המקרא. קודם כל, האיורים יפים ומכבדים – גם את הילדים, וגם את הסיפורים. אבל מעבר לכך, הסיפורים כתובים בשפה יפה וברורה, ומשמיטים בדיוק את מה שאני הייתי משמיטה, הם עדינים מאוד, ובנוסף, יש הקדמה להורים לפני כל סיפור, שמסבירה מה יכול למשוך ילדים לסיפור.

DSC_0021.JPG

כתשובה אפשרית להדתה שספרים כאלה עלולים לייצר, יסמין, שמתעניינת באבולוציה ובחיות פרה-היסטוריות, אמרה שחבל שבישראל לא מלמדים מספיק היסטוריה קדומה (כי אני ציינתי שלא למדתי כלום בבית הספר על היסטוריה קדומה וחיות קדמוניות), ולעומת זאת מלמדים הרבה "היסטוריה מומצאת".

הבנות, שמאוד נהנות בסך הכל מהספר, התלוננו שבשונה מהמיתולוגיה ההינדית, בסיפורים התנ"כיים הללו כמעט כל הגיבורים המרכזיים הם גברים. זה התווסף לתלונה האחרונה של יסמין, שלעומת השפה האנגלית, עברית היא שפה שמעדיפה בנים, ולתלונה נוספת של שתי הבנות, שכמעט בכל הספרים שאנחנו קוראות הגיבורים המרכזיים הם גברים.

בדיוק אז הגיע אלי הפוסט של חברתי נעמה על ספרים עם גיבורות בנות, וקראנו בשמחה את אחד הספרים הממולצים

DSC_0023.JPG

שמחתי מאוד לקרוא על גיבורה בת, והיו הרבה רגעים שממש התפקענו מצחוק. שמחתי שאני זו שהקראתי את הספר כי יכולתי לדלג על כמה קטעים שחשבתי שהם מאוד לא מעצימים לבנות (כמו למשל, אמא שאומרת לבת העשר שלה לשים לב לכמות הקלוריות שיש בקצפת).

ולסיום, כמה תמונות מטיול עירוני חורפי. אני חושבת שסוף סוף אנחנו מתחילים ללמוד לטייל כמו המקומיים – זאת אומרת, הפנמנו את העובדה שכנראה לא חייבים תיק גב לכל טיול, ובטוח שלא בקבוק עם שני ליטרים של מים לאדם באמצע החורף…

IMG_3158.JPG

IMG_3159.JPG

IMG_3174.JPG

IMG_3183.JPG

IMG_3200.JPG

 

פורסם בקטגוריה יומיום, יצירה, ספרי ילדים | 12 תגובות

רב תרבותיות וסוף שבוע של המעבדה

התקופה שלפני הביקור של אמא שלי כאן היתה עמוסה בענייני תרבות, או בעיקר רב תרבותיות.

מכיוון שהבנות היו עדיין לגמרי מוקסמות מענייני המיתולוגיה ההודית, בוקר סטנדרטי נראה בערך כך

IMG_2110.JPG

אחרי שקראנו לא מעט ספרים בנושא, והכרנו לפרטי פרטים חלק ממאות (ואולי אפילו אלפי) האלים ההודים, הבנות הקימו מקדש משלהן בחדר, ותמרי תיעדה את כל האלים שהיא כבר הכירה

IMG_1944.JPG

כשהייתי בהודו לפני אלפי שנים בערך, עינת שותפתי לטיול, ואני היינו מאוהבות באל עם ראש הפיל – גאנש. עכשיו למדתי שהוא סמל למזל טוב והתגברות על מכשולים, למשל, כשילד/ה הינדי/ת עומד/ת בפני התמודדות מאתגרת, אפשר לפנות בתפילה לגאנש, ובתקווה הוא יעזור. כשבונים בית חדש, נהוג לשים פסל שלו ביסודות הבית, כדי שיביא מזל טוב והצלחה לבית וכשעסק פושט רגל, מסמלים זאת באמצעות הפיכת גאנש על ראשו.

IMG_1940.JPG

בדיוק באותה התקופה, התקיים פסטיבל פרינג' בעיר שלנו, וזוג רקדנים הגיעו מבנגלור להופעה, עם סגנון ריקוד שמבוסס על ריקוד הודי מסורתי, והוא ממש מיוחד. ממליצה להציץ כאן ולהתרשם.

IMG_1829.JPG

כדי לפצות על כך שדנידין נמצאת בפריפריה של הפריפריה של העולם, יש בעיר הזו פסטיבלים על בסיס יומיומי כמעט וכמעט כולם בחינם או במחיר סמלי. וכך, למחרת ההופעה בפסטיבל הפרינג', השתתפנו אנחנו בפסטיבל מספרי סיפורים מהעולם.

שמענו סיפורים מאיראן, ערב הסעודית (כן, הבחירה שלנו בסיפורים מהמזרח התיכון לא היתה מקרית), אבל גם מיפן, ברזיל ואפילו סיפור בשפת הסימנים.

שמענו מקהלה בשירים מאורים מסורתיים, וצפינו בריקוד דרקונים סיניים

IMG_1848.JPG

וגם אני סיפרתי סיפור . מפאת קוצר הזמן להתכונן לדבר הזה, ושמלה לבנה שהיתה חייבת להילבש באיזה שהוא שלב, בהיעדר כל אפשרות אחרת, בחרתי את חנהלה' ושמלת השבת.

כל מספרת סיפרה סיפור שאורכו לא יותר מחמש דקות בשפת המקור, ואחר כך באנגלית, ועל כל זה חזרה פעמים, כדי שהקהל יוכל לעבור ממספרת למספרת.

הבנות (וגם אני) די התרגשנו מהעניין. ותוך כדי ההתארגנות לצאת, שמעתי את תמרי מפזמת את הפזמון הבא: "דיל דיל דָל, האם לאמא יהיה קהל". מזל שיש מישהי שמצליחה לקחת אחריות על כל החרדות האפשרויות בסביבה.

וכך נראתה ילדה נרגשת בדרך לאירוע

IMG_1837.JPG

וכאן יש סיקור חדשותי קצרצר של הארוע.

הפסטיבל כבר הוכתר בהצלחה, וצפוי להתפתח למשהו עוד יותר גדול בשנה הבאה.

*** *** ***

פעם בשנה, ראש המעבדה שלנו, שהוא גם המנחה שלי לדוקטורט, משכנע את ראש החוג שלנו שהמעבדה ממש חייבת סוף שבוע ביחד. וזה סוף שבוע נהדר. כי אנחנו גם מדברים על עבודה, גם מטיילים בטבע, והדבר הכי כיף הוא שאנחנו צוחקים המון.

אז השנה בטיול שלנו פגשנו את חבורת המתוקים הזו, שהיו קפצניים ושמחים במיוחד.

IMG_2888.JPG

וכאן אפשר לראות את החמודים האלה בפעילות (והקרדיט לסרטון, למנחה שלי, ג'יימין הלברשטט).

ואחר כך את הצמד הזה

IMG_2905.JPG

וזה היה הנוף מהמקום שישנו בו

IMG_2911.JPG

ובלילה, אחרי כמה כוסות יין, ומשחקי קלפים, התפננו לתחביב שלנו מידי שנה בשנה – ניסיונות תקשורת עם כוחות עליונים. חשוב לציין שבמעבדה שלנו חוקרים חרדת מוות, דתיות ועוד כל מיני תהליכים קוגנטיביים שקשורים בשניהם. לכן אנחנו מנסים מתודות שונות בתקשורת עם רוחות רפאים, ולוקחים את העניין הזה ברצינות מוחלטת.

IMG_2915.JPG

כשחזרתי הביתה, חיכתה לי הפתעה לכבוד יום האם, שכאן הוא דבר גדול. בשנה שעברה הבנות ודני הכינו לי ארוחת בוקר במיטה, השנה כבר היתה ירידה בסטנדרט, ואני הייתי צריכה לגלגל לעצמי את הסושים, אבל עדיין היה כיף ומשמח.

IMG_2927.JPGכרטיס משתי הבנות

IMG_2924.JPG

IMG_2925.JPG

וציור של תמרי של העיר מוסקבה, אליה היא רוצה שנעבור אחרי ניו זילנד.

IMG_2926.JPGאמרתי שזה יכול להיות בסדר, למרות שאני לא לגמרי בטוחה בזה….

פורסם בקטגוריה טבע | כתיבת תגובה

אמא, סתו ותרנגולות

אמא שלי היתה אצלנו בחודש האחרון. זו אולי אחת הסיבות שלי לחוסר הכתיבה בבלוג.

הסיבה השניה היא שאמא שלי היא הקוראת מספר אחת של הבלוג הזה, והיחידה שחושבת שהבדיחות שלי מצחיקות אז הסתפקתי בלהצחיק אותה כאן.

היה לי כל כך כיף שהיא כאן. בשנים האחרונות, בכל פעם שאני מבלה זמן עם כל אחד מההורים שלי, אני מרגישה תחושה טובה של בטחון, אהבה, פרגון לבחירות שלי ותמיכה. זה לא תמיד היה ככה, וכולנו עבדנו קשה כדי להגיע לשם. וזה כיף ומתגמל. ולכן, כשאמא שלי כאן אני הכי מאושרת בעולם. וגם הבנות.

IMG_2086.JPG

התקופה הזו היא כבר ממש סתו אצלנו

IMG_2601.JPG

IMG_2619.JPG

, מה שאומר שצריך להכין המון דברים לחורף – לאסוף את שרידי הירקות שגדלו בקיץ, להכין את הגינה לגידולי חורף, והכי חשוב, להכין עצים לאח.

יש נשים שבן הזוג שלהן יוצא בעצמו לכרות עצים לקראת החורף. אני, לעומת זאת, בורכתי בכזה שמתקשר לחברת העצים ומוסר את מספר כרטיס האשראי. ואחרי יום מונחת הערמה הגדולה הזו בחניה שלנו

IMG_1705.JPG

וזו עבודה פיזית טובה של כמה שעות להעביר את כולם למחסה שלהם לקראת החורף, ובעיקר, לא לעשות יותר מדי בלאגן בסדר שדני מנהיג שם בקפדנות

IMG_1891.JPG

ניו זילנדים, כפי שכבר כתבתי בעבר, לא אוהבים לזרוק כלום. ולכן, ערמת עלים גדולים שלא מתכלה בקומפוסט, הופכת לחומר בערה מצויין לאח

IMG_1905.JPG

לאחרונה גם התגשם חלום ישן שמלווה אותי כבר כמה שנים, והצטרפו אלינו 3 תרנגולות שחורות, מקסימות ומשמחות.

IMG_2796.JPG

החלק הראשון של הסיפור הזה היה קצת דרמאטי-טראומטי. לפני הגעתה של אמי, קיבלנו 4 תרנגולות קטנות ומתוקות להפליא, אבל ראשן נכרת בזו אחר זו במשך שלושה ימים רצופים על ידי סמור אכזרי. זה היה ממש סיפור מתח, שבמהלכו קראתי המון עמודים באינטרנט על קניבליזם אצל תרנגולות (ואמי ואני חיפשנו כל יום עדויות לאחריות לפשע אצל החשודות השונות, שהתנהגו בתמימות מוגזמת לטעמנו). כשאחרונת החשודות נרצחה גם היא באישון ליל, וכשדני (תוספת בלתי צפויה, ומועילה ביותר, לצוות החקירה) גילה סימני דם על הגדר מחוץ ללול, כבר לא היה ספק בנוגע לזהות המפגעים.

וכך, למדנו בדרך הקשה (מאוד מאוד) שצריך לאטום לול של תרנגולות בלילה לגמרי, כדי ששום טורף פוטנציאלי לא יגיע.

בימים הראשונים היינו כולנו בטראומה, חוץ מדני, שהיה הראשון שהבין שזה חלק ממה שכרוך בלגדל בעלי חיים. למרות טקס הקבורה הצנוע שערכנו לתרנגולות, לא ידענו איך להתאושש. אה, כן, אמא שלי הציעה שפשוט נוותר על כל העניין…

IMG_2103.JPG

אבל בדיוק אז, הגננת של יסמין סיפרה שהיא רוצה למסור חלק מהתרנגולות שלה, ושהן מחונכות, ומבית טוב. היא הגיעה אלינו הביתה לבדוק שהלול אטום כמו שצריך, ולמחרת הופיעה עם שק יוטה גדול ובתוכו שלוש החברות הנפלאות האלה

IMG_2697

התרנגולות האלה אכן מחונכות היטב, ויודעות לחכות בלול לארוחת הערב, ואז אנחנו נועלים אותו ובודקים כמה פעמים שאין שום חריץ ברשת שסביבו, וכך הן נשארות מוגנות עד הבוקר.

במשך היום הן מסתובבות בשמחה בגינה, ואני מאושרת כל כך לראות את החיוניות הזו סביבנו.

אגב, מסתבר שתרנגולות הן השריד הקרוב ביותר לדינוזאורים (באמת!!!). וכשמסתכלים מקרוב על היצורים האלה, ועל איך שהם מתהלכים, הקשר ברור לגמרי.

הבנות עדיין שואלות כל בוקר אם התרנגולות עדיין שלוש, ותמרי הסבירה לי (עם נימה של צחוק, תודה לאל) שהתרנגולות שלנו הן חיות בסכנת הכחדה, אבל אנחנו מקווים שהקשר החדש עם המתוקות האלה, ישקם קצת את נזקי הטראומה.

ובחזרה לביקור של אמי – היא הגיעה כל כך נמרצת (דני אומר שהיא צריכה לקצץ בכמויות הקפה שהיא צורכת), שחרשתי איתה את החלק הדרומי של האי הדרומי. נהגתי 2,200 ק"מ במשך שבעה ימים, שתיתי המון קפה, וראיתי כל זרזיף מפל אפשרי. וזה היה כיף. מאוד.

במאמר מוסגר אני אשתף כאן שאני תמיד מתלבטת בין היענות למי שמבקשים/ות לראות תמונות לבין מי ששונאים/ות שמכריחים אותם/ן לצפות במצגות תמונות מטיולים של אחרים/ות. אני משתדלת לשמור על האיזון הזה ועם הקוראים/ות המתוסכלים/ות (משני הצדדים) סליחה.

IMG_2299.JPG

מפגש ראשון עם החוף המערבי של ניו זילנד

IMG_2312.JPG

IMG_2360.JPG

ציפור Weka חמודה

IMG_2382.JPG

שפע של מים

IMG_2301.JPG

ועוד מים

IMG_2570.JPG

IMG_2419.JPG

IMG_2542.JPG

חוף מלא בחלוקי נחל

IMG_2440.JPG

באחת האבנים שלקחתי למזכרת מהחוף יש נקודות של זהב, זכר לבהלה לזהב שהיתה באי הדרומי לפני כמאתיים שנה. אני שומרת אותה למקרה שהעניין של הדוקטורט לא יסתדר…

****

הקושי היחידי בביקור של אמי הוא בפרידה ממנה כי כבר בשניה שאנחנו נפרדות בשדה התעופה, והיא נכנסת לשער שמוביל למטוס, אני מתחילה להתגעגע. וכל הדרך לאוטו מקללת את כל שדות התעופה בעולם, באשר הם.

אולי היתרון היחידי בלהקפיץ אותה לשדה התעופה ב-4 בבוקר, זה שאפשר לחזור לישון אחר כך. וכשקמים, כבר יום חדש, ונראה שכל הביקור שלה כאן היה סוג של חלום. זו כנראה האפשרות המועדפת עלי בשלב זה להתמודד עם כאב המרחק והגעגועים.

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, טבע | 8 תגובות

דברים שצריך ללמד ילדים עד גיל 18

כשכותבים דוקטורט, זה כנראה הזמן הפורה ביותר להסחות דעת.

וכך, בדיוק כשאני צריכה לנתח נתונים ולכתוב תוצאות מניסוי שמודד רמות שונות של חרדת מוות, מצאתי את המחשבות שלי נודדות לכלים שהייתי רוצה להעניק לבנות שלי להמשך חייהן העצמאיים.

למרות שאני לא עושה את זה בפועל, אני מאוד מתחברת לרעיון של חינוך ביתי. באופן כללי, מהחוויה שלי כילדה, פרט לשנה בבית הספר שהייתי בו באנגלייה בכיתה ד', בית הספר היה מקום שלא אהבתי ללכת אליו. היו אמנם לא מעט תכנים שעניינו אותי, אבל הרגשתי שבית הספר מאוד מוגבל מבחינת מה שלומדים בו. הרגשתי שלפני האוניברסיטה בקושי נפגשתי בבית הספר עם מורים שעודדו חשיבה ולמידה עצמאית, למרות שהיו לי גם מורים מקסימים שכן עשו את זה. אבל בעיקר, הרגשתי שבית הספר הקנה לי תכנים אינטלקטואליים בעיקרם, ולא כישורי חיים.

הבנות שלנו כן הולכות לגן ולבית ספר, ואני חושבת שבמקרה שלהן טוב שכך, כי אחרת יש סיכוי גדול שהן לא היו יוצאות מהבית או רואות בני אדם במשך חודשים ארוכים. אני, על כל פנים, מסתכלת על בית ספר כסוג של בייביסיטר, שכן מאפשר אינטראקציות חברתיות בלא נוכחות ההורים, אבל שבמקרה הטוב אני מקווה שלא יגרום יותר נזק מתועלת.

בנימה רצינית יותר, אני כן ערה לכך שבית הספר מוריד ממני כמה מטלות שלצערי אני לא יודעת לעשות, ועדיין לא למדתי (ללמד לסרוג, למשל). אבל שיש עוד המון עבודה לעשות בבית…

על כל פנים, תוך כדי שאני אמורה להיות שקועה ונלהבת מהממצאים שלי, הרכבתי את הרשימה הראשונית הזו לדברים שאני רוצה ללמד את הבנות שלי להמשך חייהן העצמאיים. הרשימה מאוד ראשונית, כך שכל רעיון שיש לקוראות שלי להוסיף יתקבל בברכה. כמובן שלחתי את הרשימה ישר לדני, בבהלה של איך נספיק את הכל. למזלי, דני הזכיר לי שיש לנו עוד כמה שנים לפרויקט הזה, ושאפשר לחלק אותו לשלבים שמתאימים לכל גיל. כן, מחשבה נכונה.

השתדלתי לכלול ברשימה דברים שאינם טריוויאלים, כמו ללמוד לשחות, או לרכב על אופניים.

אז יאללה, מתחילים:

  • על הגוף שלנו – כל המערכות ואיך הכל עובד
  • תזונה, מה הגוף צריך, מה חשוב, ואילו מזונות מספקים אלו צרכים
  • איך להתנהל כלכלית: תקציב, חסכונות, צרכנות נבונה, איך להתמודד עם תרבות הצריכה ומסרי שיווק
  • על מין, מיניות ויחסים בין גברים ונשים (או יחסים זוגיים מכל סוג שהוא)
  • על יחסים בין בני אדם בכלל: איך לומר למישהו שכועסים, איך להתנצל ואיך לסלוח, איך לבקש עזרה, איך לבטא רגשות
  • איך לנהל משא ומתן
  • יסודות הפסיכולוגיה – התנהגויות של קבוצה, מסכות, פרסונה, התמודדות עם רגשות, אכזבות, אבדן וכו' וכו' וכו'
  • על ארצות, תרבויות ונורמות לבוש והתנהגות שונות
  •  שפות
  • איך לגדל ירקות ופירות
  • איך לבשל ולאפות
  • איך לנקות הכל
  • איך כותבים מכתב רשמי
  • איך כותבים קורות חיים
  • איך מתקשרים לברר על משהו
  • איך לסדר ולארגן את הבית
  • איך להתלבש בצורה טובה וחסכונית
  • דימוי גוף חיובי
  •  לתפור ולסרוג
  • להשתמש במחשב
  • איך להתמודד עם ביקורת
  • איך לטפל במישהו חולה
  • איך לפתח עסק עצמאי
  • עקרונות בסיסיים בטיפול, גידול וחינוך ילדים
  • תנ"ך ומיתולוגיות אחרות
  • מדיטציה ויוגה
  • לתקן מכוניות או לפחות לדעת מה הם כל החלקים במכונית, איך מחפשים חלקים משומשים, איך מחפשים הוראות לתיקון בעצמנו. ובעצם, איך לתקן כל דבר, לעבוד עם כלים, לבנות דברים ולמלא את הצרכים בעצמנו ככל הניתן

החברות שלי במעבדה, הן ממש מדהימות. ולמרות שהן יותר קרובות לגיל של הבנות שלי מאשר לגיל שלי (כן, כן, חישוב מתמטי פשוט ששמתי לב אליו לאחרונה…) , אפשר לדבר איתן על כל דבר שבעולם, ולעומק, ורוב הסיכויים שכל שאלה שאני משתפת אותן בה, הן כבר חשבו עליה קודם. בקיצור, אספתי גם מהן רעיונות ואני מוסיפה אותם כאן:

  • לאפשר לילדים להכיר דרכי חיים שונות, ולתת לגיטימציה לבחור את דרך החיים שתשקף את הערכים שלהם.
  • כל הנושאים שקשורים בסמים – פה באמת מתגלה הפער הבינדורי בין חברותיי לביני, וגם הרקע התרבותי השונה שלנו – לדעת את ההבדל בין סוגי סמים שונים, ושזה לגיטימי לומר לו.
  • איך להתמודד עם דברים שקורים – בעיקר דברים לא טובים, או כשמרגישים לא טוב
  • מיומנויות של ניהול זמן
  • נחישות וחוסן נפשי
  • איך לשים דברים בפרופורציה
  • איך לדאוג לצרכים של עצמן, ולהיות אוטונומיות ומסופקות (גם בתוך מערכות יחסים)
  • איך להתמודד עם רגשות שליליים ועם טעויות, ואיך להפיק מטעויות לקחים וללמוד מהמצבים האלה
  • חשיבה ביקורתית, ואיך להימנע מחשיבה דיכוטומית. להישאר פתוחים לרעיונות חדשים, וסקרניים.
  • איך להתמודד ולתפקד במצבי לחץ
  • איך לנהל דיונים
  • שהחיים הם לא משהו אישי. כל אחד הוא מרכז היקום של עצמו, אבל אנחנו לא המרכז של היקום של אחרים. ולכן, התנהגויות של אחרים הרבה פעמים הן אינן אישיות כלפינו אלא קשורות באנשים אחרים עצמם.
  • שלכל האנשים/נשים יש את הפגיעויות שלהם/ן, ואת הקשיים שעברו בחיים, ושצריך לאהוב אותם כולל הפגיעויות שלהם, ולשמור על עצמנו מפני מקומות לא נעימים אצל אחרים.
  • ששוק העבודה הוא הרבה יותר רחב ממה שנראה על פני השטח, ושיש מי שמבצע כל עבודה, וכל עבודה מכבדת את בעליה
  • לא לפחד מהשקט, ולאפשר לשמוע את המחשבות של עצמנו
  • שהאהבה של ההורים אינה מותנית במעשים של הילד/ה, אלא שתמיד הוא/היא אהובים, לא משנה מה.

ולקינוח, כמה תמונות,מטיול קטן

IMG_1670.JPGIMG_1671.JPGIMG_1686.JPGIMG_1697.JPGIMG-20170225-WA0005.jpgIMG_1674.JPG

ומהגינה

IMG-20170223-WA0005.jpeg

שאף פעם לא מפסיקה להפתיע ולשמח

IMG_1781.JPG

IMG_1779.JPG

IMG_1787.JPG

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 12 תגובות