חודשיים חלפו מאז שלידה נפטרה, ואני מזכירה לעצמי שאנחנו רק חודשיים בתוך שנת האבל ושהתהליך הזה ייקח עוד זמן.
בתקופה האחרונה אני מבינה יותר את הדימוי של מלאך המוות שבא ומכה. הוא פוקד כל בית, באיזה שהוא שלב בחיים, מתיר אחריו חללים, וכאב גדול, ואז (בתקווה) נעלם לתקופה.
ממש עולה לי בראש הדימוי מהחותם השביעי, על משחק השחמט שלנו אל מול המוות, ואני חושבת שבאיזה שהוא אופן, עד כמה שאנחנו מכחישים זאת, כולנו חיים את חיינו תוך כדי המשחק התמידי הזה.
צילום מכאן
התקופה הזו לימדה אותנו הרבה מאוד, או כמו שדני ניסח זו – היו לו הבנות שלא הגיע אליהן במשך 47 שנים. למדנו המון על עזרה, ועל הצורך לבקש עזרה ועל החשיבות של התמיכה של המשפחה שלנו והחברים/ות, גם כשהם מאוד רחוקים.
מכיוון שדני היה בישראל בכל החודש הראשון, הבנות ואני למדנו בעצמנו איך להתמודד עם מצבים קשים.
בהתחלה הרגשנו שאנחנו ממש צריכות לעבור כל יום בפני עצמו. למדתי מהן שלמרות שעצובים מאוד, חשוב מאוד להכניס קצת שמחה לתוך כל תהליך האבל. זאת אומרת, להחזיק ביחד גם עצב גדול וגם תקווה.
זה לא קל, אבל תרגול עוזר לחזק את המיומנות הזו.
ולכן, השתדלנו לנסות לחגוג את החיים, גם תוך כדי האבל, בדיוק כמו שלידה עצמה חגגה אותם – הלכנו למסעדה לכבודה, ביקשנו מחברים לבוא אליהם לארוחת ערב, שיחקנו טניס שולחן, ובדמינגטון, ונעזרנו בכל מי ומה שאפשר היה כדי להרגיש קצת יותר טוב.
חשבתי בהקשר הזה עד כמה דיני האבלות ביהדות הם קשים ביותר. אני מאוד מעריכה את ההכרה של הדת בכל שלבי האבל, ואת התחושה שיש מבנה קבוע וידוע מראש לאיך שהדברים מתנהלים – השבעה (גם אם אני באופן אישי, בעיקר התעייפתי במהלכה אחרי פטירתו של אחי), השלושים, ושנת האבל.
אבל אני חושבת שהאיסור הדתי על השתתפות בשמחות במשך שנה שלמה הוא מאוד קשה, כי חלק ממה שעוזר לנו להתמודד עם המוות הוא הזכרון של החיים – של כל מה שיש, ושחשוב להמשיך להתאמץ ולחיות בשבילו.
אצלנו מה שמאוד עזר היה מונדיאל הנשים שהתקיים (גם) בדנידין. הבנות ואני התמסרנו לחלוטין לטורניר, צפינו באינסוף משחקים, עודדנו נבחרות (ספרד, כמובן!) וזה אפשר לנו קצת לשים בצד את הצרות.
הצוות המקסים מהעבודה של דני הביא לנו משוק האיכרים המון אוכל טעים ומזין וזו היתה הפתעה גדולה ומרגשת, או כמו שתמרי אמרה "עכשיו אני מרגישה קצת פחות לבד".
המורה לטאי-צ'י הביאה לנו עוגיות ורוזמרין, שמסתבר שמסמל זיכרון.
וחברים/ות מהעיר באו לבקר אותנו. חברה מקסימה במיוחד נתנה לנו ציור שקיבלה בתקופה של התמודדות קשה שהיתה לה בעבר. את התמונה צייר הגנן בגן שהבנות היו בו כשהיו קטנות.
אחד הדברים שהכי עזרו בכל התקופה הזו הוא משהו לכאורה מאוד קטן, אבל מאוד משמעותי. דקלה, חברתי, שהיא נהדרת בכל מובן אפשרי, כתבה לי כל יום פשוט לשאול מה שלומי באותו היום.
זה כל כך עזר, כי יכולתי לשתף אותה בכל הדברים הקטנים – כמו ההחלטה מה לאכול, איך היה במשחק הכדורגל, וכל שטות אחרת. והיא התעניינה, פירגנה וחיזקה אותנו.
זה היה מדהים שהיא עשתה את זה, ואני לגמרי אסירת תודה על כך.
דבר אחרון שאני רוצה לשתף בו, בהקשר הזה של האובדן של לידה, הוא בערכה הלא פחות ממדהימה שהכינה טרי, אמא של עינת חברתי, לילדיה.
זהו קלסר שאפשר למלא בו את כל הפרטים שצריכים במצב שבו מישהו/י מאבד/ת את כישוריי החיים שלהם/ן או חס וחלילה נפטרים, ואם ממלאים אותו מראש, מקלים מאוד על החיים של מי שנשארים/ות אחרינו.
פרט לכך שהוא מאוד פרקטי ושימושי לכולנו, גם אם מחלה קשה או מוות הם נושאים שאנחנו ממש לא רוצים/ות לחשוב עליהם/ן בחיינו, הוא גם מראה על הרבה מאוד חשיבה על מי שיצטרכו להסדיר את כל העניינים שקשורים בחיינו אחרי מותנו. ובעיקר, על הרבה אהבה כלפי הנשארים.
אם תקראו את המכתב המרגש שטרי השאירה לילדיה, ושמופיע בעמוד השער, תראו בדיוק על איזו אהבה אני מדברת. ותודה לעינת שהסכימה שאשתף בחומרים כל כך אישיים עבורה, אבל בודאי שכל אחד/ת יכול/ה למצוא את החיבור שלו/ה אליהם.
******************
נראה שכשיש צרות, הן נוטות לבוא ביחד. ואכן, מייד כשדני חזר לישראל, נאלצנו לטוס לקרייסטצ'רץ' לבדיקות רפואיות מכיוון ששם נמצאת המחלקה הרלוונטית היחידה באי הדרומי.
זה היה די מדאיג, אבל עכשיו לפחות יש לנו אבחנה וטיפול, ואנחנו יודעים בפני מה אנחנו עומדים.
אני יכולה לכתוב מגילות על מערכת הבריאות הניו זילנדית, שהפחד הגדול שלי תמיד היה להזדקק לה, אבל התחלתי להבין שהיא נחלקת למרפאות בקהילה, שעושות הכל כדי למנוע הצפה של מטופלים בבתי החולים ואצל הרופאים/ות המומחים/יות, ולמערכת נפרדת של רופאים/ות מומחים/ות בבתי החולים.
העבודה מול המרפאות בקהילה יכולה להיות מאוד מתסכלת, ודורשת הרבה מאוד נחישות, ועקשנות (במקרה שלנו, שני מכתבים מרופאים מומחים בישראל…) וקצת חוצפה – שילוב שלמרבה המזל יש לי. אבל ברגע שמגיעים לבית חולים מסודר ולרופאים מקצועיים, הכל מאוד יעיל ונוח והתמיכה ממש מחבקת ואכפתית.
טסנו לקרייסטצ'רץ' כי שם נמצא הרופא המומחה היחיד המטפל באי שלנו, ומכיוון שלא הכרנו אף אחד בעיר שיכול היה לעזור לנו, זה מאוד הקל שהצוות בבית החולים, ובמקום שהשתכנו בו, היה כל כך חם ועוזר.
זה היה שילוב ניו-זילנדי מדיוק של התייחסות חמה ולא פורמאלית מידי, אבל גם הרבה כבוד למרחב, והימנעות מחטטנות יתר – תכונות שאנחנו מאוד מעריכים.
בשעה הראשונה שלנו בבית החולים, קיבלתי שקית (מבד כותנה, כמובן) מארגון של אמהות למען אמהות, מלאה בכל טוב – עיתון, קצת אוכל בריא, וכל מיני קרמים שווים.
אבל הכי משמעותי עבורי היה הפתק בכתב יד והסריגה הקטנה שהיו מצורפים אליה –
המחלקה בבית החולים היתה מאוד סימפטית ונוחה, ולשמחתי, היינו חלק מהזמן בצד שפונה לטבע.
מכיוון שקראתי שיש מחקרים שמראים שאפילו חשיפה לעץ מחלון בית חולים (או עציץ בחדר!) משפיעה על תהליכי ריפוי, זה מאוד שימח אותי.
את סוף השבוע שבין שלל הבדיקות בילינו, אם אפשר לקרוא לזה כך, במין אכסניה מדהימה שהיא של עמותה שיכולות להתארח בה משפחות שגרות רחוק ושמישהו/י מילדיהם נמצאים/ות בבית החולים.
זה בניין מקסים, חם ונעים, שנמצא ממש במרחק של 5 דקות הליכה מבית החולים, וממרכז העיר, ויש בו את כל מה שצריך כשנמצאים במצב חירום – פשוט חשבו שם על הכל: מטבח מצויד, ארוחות שמתנדבים מכינים, הרבה אוכל שאפשר פשוט לקחת, חדר משחקים, חדר שקט להורים, חדר מחשבים לא/נשים שצריכים לעבוד בזמן שבני/ות משפחה מטופלים, מכונות כביסה וייבוש ועוד ועוד.
בקיצור, כל מה שא/נשים בצרה עשויים/ות להזדקק לו.
כל המוסד הזה ממש נגע ללבנו.
היתה לנו שיחה מעניינת בנושא, שבמהלכה יסמין אמרה משהו שאני מאוד מסכימה איתו – שזה די מדאיג שמוסדות כל כך חיוניים תלויים בתרומות וברצונם הטוב של א/נשים פרטים. אחרי דיון ממושך, המסקנה שלנו בנושא היתה שאנחנו צריכים להגיע למצב שבו הכסף שנמצא בעולם יעבור בדיוק לדברים האלה, ושהתרומות יהיו בשביל ה"פינוקים" – למשל, קפסולות למכונת הקפה בבית האירוח שהשתכנו בו.
במילים אחרות, אנחנו צריכים להמשיך ולדרוש מהממשלות ונציגי/ות הציבור שלנו לדאוג לכל זה, ולא לבנות על רצונם הטוב של אילון מאסקים למיניהם. התובנה שלי מכל העניין היא שיש כל כך הרבה כסף שמסתובב בעולם, ושעד שיהיה סדר כלכלי חדש, שבו ישימו את צרכי הבסיס של כל הא/נשים בראש סדר העדיפויות, ולא את עושרן של קבוצות מסויימות, אנחנו צריכים שיהיה לנו כמה שיותר כסף כדי שנוכל אנחנו לתרום אותו למוסדות האלה – ועל כך כתבתי עוד קצת בהמשך הפוסט הזה.
בזמן שבין הבדיקות הכרנו את כרייסטצ'רץ', והעיר מאוד מצאה חן בעייננו, עד כדי כך שיסמין אמרה שאם היא תכתוב פעם דוקטורט, היא תרצה לבוא ולעשות אותו שם.
העיר עצמה, שהיא השנייה בגודלה בניו זילנד, קצת גדולה על מידותי (380,000 תושבים), אבל היא מלאת חן, והתושבים שפגשנו היו סופר נחמדים וחברותיים.
המרכז העירוני שטוח והמון א/נשים מתניידים באופניים. בקרבת בית החולים נמצא גן בוטני מקסים ממש.
וקייאקים שאפשר לשוט בהם לאורך הנהר
וכך לפי תמרי (בכרטיס יום הולדת שציירה עבור חברה)
הסתובבנו קצת בעיר, שעדיין נמצאת בתהליכי בניה, 12 (!!) שנים אחרי רעידת האדמה הגדולה.
אחי טוען שהקבלנים שהם עובדים איתם בטח הגיעו מישראל. הוא כנראה לא הפנים שכאן דברים קוראים עוד הרבה יותר לאט…
בשבילי זה היה מאוד מיוחד לראות את כל זה. מייד כשהגענו לניו זילנד עבדתי על מחקר על ההשלכות הפסיכולוגיות של רעידת האדמה הגדולה, ואף פעם לא הייתי עד עכשיו בקרייסטצ'רץ'.
למרבה האירוניה, ביום השני שלנו בעיר היתה רעידת אדמה מאוד מורגשת (6.2 בסולם ריכטר) – שלוש דקות שבו בניין בית החולים התנדנד כמו גל גדול. האחיות אמרו שזו לא תופעה יומיומית, אבל הרגיעו אותנו שזה אולי הבניין הבטוח ביותר בניו זילנד כי הוא חדש ובנוי כולו על קפיצים.
בגלל שמוקד רעידת האדמה הגדולה של 2011 היה ממש בסמוך למרכז העסקים העירוני, כל האיזור שם נבנה לגמרי מחדש – וזה ממש תענוג לחובבי אדריכלות מודרנית, כמוני.
וזה פסל שנמצא ממש ליד הגלריה לאמנות שמסמל את העובדה שהיא היתה סגורה במשך 5 (!) שנים בשל רעידת האדמה.
אחרי כל תיאורי הדרמות ששיתפתי בהן, שבנו הביתה, ואני מקווה שלחיים המשעממים והשקטים שלנו, שבהם אני עוסקת בעיקר בגידול מלפפונים
ובלהתראיין על התפיסות שלי את מצב הסכסוך הישראלי פלסטיני לרדיו הקהילתי בדנידין.
בפוסט הבא אני מבטיחה לשתף בהכנות שלנו לבחירות הכלליות שמתרגשות ובאות עלינו, וסביר להניח שגם בתוצאותיהן. אבל לפני שאפרד כן אשתף בכמה מחשבות שהבטחתי שאעסוק בהן בנוגע לכסף, חמלה ודאגה לזולת.
בשנים האחרונות התחדדה אצלי התובנה שכסף הוא דבר מאוד חשוב כדי לדאוג לנו ולא/נשים שיקרים לנו, וכדי לעשות דברים טובים בעולם.
אני שומעת לא מעט פודקסטים שעוסקים בנושא, עם תובנות מאוד מעניינות על היחס שלנו לכסף, ועל המקום שלנו, כנשים, בתוך עולם חומרני מאוד וקפיטליסטי.
באחד הפודקסטים שאני שומעת, המגישה מציינת כמעט בכל פרק, עד כמה העולם שאנחנו חיות בו מעוות מבחינת חלוקת הרכוש המאוד לא שיוויונית, והאפליה כלפי קבוצות מוחלשות, אבל יחד עם זאת, על הצורך שלנו לבנות את עצמנו כלכלית, עד שהמערכת כולה תשתנה.
וזה מביא אותי קצת לנושא של עיסוק בכסף והפניות שלנו לראות את האחר/ת ולתמוך באחרים/ות תוך כדי הבלבול שהמערכת הקפיטלסטית עשויה לייצר.
אני חושבת שהצורך שלנו בכסף כדי להתקיים ולדאוג לעצמנו ולאחרים/ות הוא אמיתי ונכון, ולכן, חשוב שנדבר על כסף, נלמד איך מנהלים אותו ומתנהלים איתו ונדע איך לדאוג להתפרנס ולבנות את עצמנו כלכלית.
הנושא הזה מתבלבל, בעיני, אצל א/נשים שמתמסרים/ות לחלום הקפיטליסטי, או קונים את הפנטזיה שבו – של בתים מפוארים, רכבי שטח, טיולים בעולם וחיי פזרנות, וכמובן שההשלכה של כך היא עבודה סביב השעון כדי לממן את אורח החיים הזה.
שמתי לב לכך שיש א/נשים שההתמסרות שלהם/ן למערכת הקפיטליסטית משאירה להם/ן מעט מאוד פניות וזמן כדי לראות את מה שחשוב (בעיני) באמת – היכולת להיות שם עבור אחרים/ות כשהם/ן זקוקים לעזרה או תמיכה.
כך, גם א/נשים שלמדו להיות רופאים/ות כי זה מקצוע מכניס ובצדו מעמד חברתי, לא תמיד ניחנו במרכיב החיוני ביותר למקצוע הזה – כפי שהסבירה לנו לידה – אהבת אדם.
כפי שציינתי למעלה, כסף הוא דבר חשוב ואני רוצה שיהיה לי הרבה ממנו – בעיקר כדי שאוכל לתרום לדברים שחשובים לי – כי באופן אישי אני זקוקה למעט מאוד מבחינה חומרית כדי להיות מאושרת. אבל חשוב לא להתבלבל, ולחפש את הערך העצמי שלנו בהצלחות החומריות, כי כפי שאני מתחילה לראות – בדרך שוכחים את מה שבאמת משמעותי – לכתוב לשאול אחרים/ות שעוברים תקופה קשה כל יום מה שלומם/ן.
אהבות חדשות 