פוסט אורח: דברים שלא הצלחתי לומר בלוויה שלך

הקוראות של הבלוג הזה יודעות עד כמה אמא של דני, לידיה גלר, היא דמות משמעותית בחיים שלנו.

היא התומכת הגדולה בכל הצעדים שלנו, או לפחות מקבלת אותם באהבה, גם אם היא היתה בוחרת אחרת, ומעבר לכך היא תמיד מהווה אור גדול בחיינו, ומשענת אדירה.

לכאבנו הרב, נפרדנו ממנה במוצאי שבת (שעון ישראל), די במפתיע, ואנחנו עדיין מנסים לעכל את כל מה שקרה.

אני לא כל כך טובה לכתוב על הדברים בזמן הווה, וצריכה לקחת את הזמן להבין את כל מה שקורה.

בינתיים אני רק יכולה לכתוב שהתמיכה שאנחנו מקבלים מהמשפחה שלנו, והחברים והחברות שיש לנו כאן ובארץ מאוד מחזקת אותנו.

תודה לכולם/ן.

אני משתפת כאן את מה שדני כתב ביום שני.

*****************************

אמא שלי נפטרה. זה מאד מאד עצוב. וכואב. ובלתי נתפס. וקשה להאמין שרק יום קודם לכן דיברתי איתה והכל נראה בסדר.

אבל אז התקשר שמעון, אחי, ואמר שהיתה תאונה. ובתוך ארבע שעות כבר הייתי על מטוס בדרך.

עוד הספקתי לראות אותה – ללא הכרה אבל בחיים. הספקתי ללטף לה את היד ולומר כמה אני אוהב אותה וכמה מזל היה  לי לקבל אותה בתור אמא שלי. והיד שלה היתה רכה וחמה. כמו שתמיד זכרתי.

אחר כך היתה תקופה קצרה של המתנה ותקופה קצרה עוד יותר של הדרדרות במצב ואז הטלפון מבית החולים. ולא היה לי אויר. וחשבתי שאולי גם אני יכול לברוח מבשורה. או לפחות לא לענות. אבל זה לא באמת עובד ככה.

זה היה כבר ערב וזמן לא ארוך אחר כך הגיעו אחי ובתו, רחלי. בכינו קצת ביחד  והתחלנו להיערך ליום המחרת. זה עתיד להיות יום עמוס שחלקו הראשון סובב את כל הסידורים שצריך לעשות ואין בו זמן להרגיש או לחשוב.

באיזשהו שלב ההכנות הושלמו. היינו מוקפים  באנשים – חברי משפחה קרובים שהכירו את אמא כל החיים – ועדיין  לא היה זמן להרגיש.

אבל אז הגיע הזמן לצאת ללוויה.  נכנסנו ארבעתנו לרכב – אבי, שמעון רחלי ואני.  ברגע ששמעון הניע את הרכב ירדה על כולנו ההבנה שאנחנו נוסעים ללוויה של אמא. זה היה בלתי נתפס  ובלתי ניתן להכלה. פרצנו בבכי שנמשך לאורך כל הדרך. זה היה הרגע הנורא ביותר –  יותר מהלוויה, מדברי הפרידה מאמא  או אפילו מהרגע שבו הכניסו אותה לקבר. ישבנו ובכינו כל הדרך.

ועכשיו השבעה. אנשים זורמים כל הזמן – קצת כדי לנחם אותנו והרבה כדי לנסות להתנחם בעצמם.  היא נגעה בחיים של  רבים  ורק עכשיו אני מתחיל להבין עד כמה. ואנחנו יושבים איתם, מעלים זכרונות, שומעים סיפורים, מדברים גם על דברים אחרים ומדי פעם אחד מאיתנו פורש לחדר ובוכה. זה לפחות מה שאני עושה.

אני בדרך כלל לא אוהב קלישאות – הן מרתיעות אותי וגורמות לי להרגיש שאני מתעצל מדי למצוא את המילים המדויקות.  אז אני אנסה.

אמא היתה העוגן של המשפחה – תמיד מעורבת, יודעת מה קורה עם כל אחד מהילדים ומהנכדים (ויש הרבה מהאחרונים) ומעדכנת גם את כל האחרים. כמו שרחלי כתבה בדברי ההספד שלה: "כשהייתי בהודו ורציתי לשלוח לסבתא תמונה, הייתי צריכה לבחור טוב טוב כי ידעתי שבתוך כמה דקות כל המשפחה תקבל את התמונות בהודעה אישית". ובאמת כך היא גידלה את שמעון ואותי וכך היא מגדלת את הנכדים. והיא חברה של כל אחד מהם באופן ישיר ובקשר מיוחד שנבנה במשך שנים. וכשנעמי, הנכדה הקטנה בת הארבע, שמה עליה את הראש ונרדמה בסוכות האחרון, אמא אמרה לי:  "עכשיו יש לנו קשר משלנו".

אמא תמיד רצתה שהכל יהיה בסדר ובשליטה אצל מי שהיא אוהבת. בתקופת הצבא, בכל יום ראשון היא קמה איתי בחמש רק כדי להכין לי כוס תה וללוות אותי לדלת. והיא ידעה שאני יודע להכין תה. ככה במשך שלוש שנים ארוכות.

ובאוניברסיטה, כשבחרתי ללמוד פסיכולוגיה ואבא לא הבין למה, היא אמרה: העיקר שאתה כן יודע".

ואז הגיעה קרן והפכה במהירות לבת שלאמא שלי מעולם לא היתה. והבנות שקשורות אליה כל כך והיא יודעת בדיוק מה כל אחת מהן אוהבת לאכול כדי שכשהן יבקרו אצלה הן תרגשנה שזה  הבית שלהן.

אבל בימים האחרונים אני מבין יותר ויותר שאמא לא גידלה רק אותנו. בעקבות מודעה על פטירתה שפרסמתי בכמה קבוצות של תושבי נצרת עילית בעבר ובהווה, אני ממשיך לקבל תגובות אישיות מעשרות אנשים שאמא היתה הרופאה שלהם. כאחת מרופאות הילדים היחידות בנצרת עילית בשנות ה-80' וה-90', היא טיפלה (או כמו שרבים מהם אומרים: "גידלה") בדור שלם של ילדים שגדלו בעיר וגם את ילדיהם לאחר מכן.  אנשים שאני לא מכיר  יושבים וכותבים לי הודעות ארוכות על כמה נפלאה היא היתה.

ואני כמובן יודע ומרגיש כמה מזל היה לי שאותי היא המשיכה לגדל גם לאחר היציאה לפנסיה.

אמא יקרה שלי, אני מקווה שבגן עדן תמצאי מישהו שיוכל לתרגם לך את זה  לרוסית, כדי שיהיה לך יותר קל לקרוא. אני כל כך אסיר תודה על שהיה לי אותך תמיד, בלי תנאי, ובאופן מוחלט.

אני אוהב אותך