חורף וכמה אוצרות

למרות שתכננתי לפרסם את הפוסט הזה כבר בתחילת הסתו, שהיה אצלנו קצת אחרי פורים, קצת התמהמהתי, ואני שמחה לחזור בכוחות מחודשים. 

למרות שהצטרפתי ברוב יומרנותי לקבוצת הכותבים/ות של מילטון, לא כל כך כתבתי כאן כי הייתי עסוקה, או בעיקר מושקעת מאוד רגשית, בקורס בהנחיית קבוצות דיאלוג שלימדתי כאן עם חברתי היקרה (עוד מירושלים!) מרים. 

הקורס היה מרתק – קודם כל כי היה כיף גדול לעבוד עם מרים, וללמוד ממנה ומהרגישות והחכמה שלה.

שתינו נהנינו כל כך עד שלא הרגשנו בכלל שאנחנו עובדות אלא שאנחנו עושות את זה בשביל הכיף.

זכינו בקבוצת משתתפים/ות – שייצגו מגוון מרתק של תרבויות, שפות, עיסוקים ותחומי עניין, ופרט לכך שלמדתי מהם הרבה מאוד, הם/ן גם נסכו בי תקווה לעתיד טוב יותר לעולם הזה. 

יש לי הרבה מחשבות שעדיין לא לגמרי מעובדות לגבי ההבדלים בעבודה עם משתתפים/ות בקבוצה רב תרבותית בהקשר הניו זילנדי, לבין ההקשר הישראלי-פלסטיני. אלה עדיין שלבים מוקדמים מאוד בניתוח שלי של מה שהיה בקבוצה, אבל כן שמתי לב שהניו זילנדים הרבה פחות מוחצנים מאשר עמיתיהם במזרח התיכון ופחות עברו חשיפת יתר למתודות של עבודה קבוצתית. מצד שני, הם/ן מאוד מתמסרים/ות לתהליך, משתתפים/ות, ובונים/ות אינטימיות כשהערכים שמובילים אותם/ן הם כבוד הדדי, ורגישות לזולת. זה היה מרתק, ואיפשר דיון מעמיק בשאלות של תרבות, גזענות, אפלייה, וההקשר הפוליטי והכלכלי של כל זה. 

כאמור, למדתי הרבה מאוד – גם דברים משמחים ומעוררי תקווה, וגם דברים שמעלים שאלות די מעציבות בקשר לטבע האדם. לדוגמא, משתתף אחד שניצל מרצח עם בארץ המוצא שלו (הוא לא ניו זילנדי במקור) שיתף, למשל, שמה שהדהים אותו היה שבאותו המקום שבו חי א/נשים חיו בשלום, בשלווה ובשכנות טובה אלה עם אלה, ואז יום אחד, הם פשוט התחילו להרוג זה את זה. הוא הוסיף, שאחד הדברים שלמד מכך הוא שמי שאנחנו חושבים אותם לאנשים טובים, יכולים לפתע להתגלות כאכזריים ביותר, וההפך גם נכון. בקיצור, שהאדם הוא יצור מאוד לא צפוי. כמובן שפרימו לוי אמר את זה כבר קודם, אבל לשמוע את זה ממשהו שעבר את זה על בשרו, ולא מזמן כל כך, היה מאוד קשה (ממש שמתי לב שהפסקתי לנשום כשהוא דיבר). 

על כל פנים, ובמעבר חד מאוד, עכשיו כשהקורס הסתיים, אני יכולה לשתף קצת בכל הדברים שהצטברו אצלי בשלושת החודשים האחרונים. 

החורף התחיל עוד לפני שהספקתי לכתוב על הסתו, שהיה יפיפה כרגיל. 

ישר אחרי פורים, נסענו לחופשה קצרה בבית החופשה ה״רגיל״ שלנו – של המורה לכינור בקצה הדרומי של האי שלנו. 

היה שם יפה. 

מאוד. 

דני ותמרי התאמנו בטאי-צ'י ובאומנויות לחימה

ואחר כך חיפשנו אוצרות בשפע בריכות קטנות 

היה די קר, ומאחר שאין לנו עכשיו אח בבית, האח בבית החופשה התגלה כאטרקציה של ממש. 

בזמן שדני ותמרי הכינו את העצים יסמין הדליקה את האח, והסבירה שזו עבודה שהיא מאוד אוהבת, כי כיף שזה מסוכן, אבל מותר לעשות את זה, בשונה מטיסה, שהיא מסוכנת אבל ממש לא כיפית. 

אגב, חדות ההבחנה ביניכן ישימו לב שתמרי הסתפרה בפעם הראשונה מחוץ לידיו ברוכות הכשרונות של דני. לאחר שכנוע קצר, הלכנו שתינו למספרה המקומית ברחוב הראשי של מילטון. 

הספרית היתה צעירה, חמודה, ועניינית ובלי יותר מידי שואו או פוזה, ובמחיר שווה לכל כיס, היא סיפרה את תמרי ממש יפה. 

ובעוד תמרי יושבת לה מול המראה הבנתי פתאום שחלק מהעונג שלי בגידול שלה ושל אחותה הוא לראות אותן, שכל החיים לפניהן, ובתקווה יהיו להן חיים טובים, שמחים ועשירים, ולראות שהכל עוד הולך לקרות, שכל כך הרבה אפשרויות עוד פתוחות בפניהן, ושיש להן עוד כל כך הרבה ללמוד ולהפיק מהעולם. 

זה מילא אותי באושר. 

******

אחרי יומיים בחופשה (שאחד היתרונות בה היא העדר קליטה סלולרית) יסמין התלוננה שהיא לא מעודכנת במה שקורה בעולם. 

בתקופה האחרונה, יסמין מבקשת כמעט בכל יום לדעת אם יש "חדשות משפחתיות, או חדשות עולמיות בתוך או מחוץ לכדור הארץ". אני מעדכנת אותה בחדשות משפחתיות, אם דיברתי עם מישהו/י מהמשפחה, וכשיש לנו קצת יותר זמן, אנחנו קוראות את חדשות החוץ (ולפעמים המדע) של "הארץ", וגם את מדור החדשות העולמיות של ה- New Zealand Herald, ושל עיתון ה- Guardian. האחרון הוא העיתון המועדף על יסמין כי יש איזור נפרד לחדשות מכל יבשת. אני חושבת שבחיי לא עקבתי כל כך מקרוב אחרי כמה מערכות בחירות במקביל (תורכיה – ברזיל – קולומביה – יוון), וגם לא אחרי התפתחות תרבות הראפ הנשית בסנאגל. 

והנה הילדה כשהיא לא מאזינה לחדשות עולמיות.

*******

הזכרתי למעלה שיצאנו לחופשה ישר אחרי חג פורים. ולמרות שלא השתתפנו באף מסיבה או אירוע עם אחרים, טרחנו כמובן להתחפש כולנו – כי זה מאוד כיף!

דני ירש מאבא שלו יכולות אילתור די מדהימות בתחום הכנת התחפושות. בכל פעם כשהבנות אומרות למה הן מתכננות להתחפש אני עושה את עצמי כאילו שאני לא שומעות בעוד דני שולף נייר ועיפרון, צילום או ציור של התחפושת המבוקשת, לוקח את הבנות לחנות יד שניה, ותוך כמה ימים הכל מוכן. 

וכך למשל, תמרי הפכה לריה מהסרט "ריה והדרקון האחרון"

אגב, את החרב לתחפושת של תמרי יסמין הכינה בהפתעה מחרב ישנה שהן הכינו פעם בגן שעברה שידרוג. 

יסמין עצמה הפכה להיות אלזה מהסרט "לשבור את הקרח".

יש להן תפקידים קבועים בכל חג ומועד – מה שמאוד מייעל את כל העניין.

פרט לתחפושות, חנויות יד שנייה ממלאות את כל הצרכים הצרכניים שלנו, והן מהוות מקור בלתי נדלה של אוצרות

במילטון עצמה יש כמה חנויות עתיקות נחמדות מאוד

אפרופו עתיקות – 

מהמסע שלנו לישראל הבאתי בשלוש מזוודות ענקיות גם את כל היומנים שלי, שהתחלתי בכתיבתם בגיל 8. כולנו ממש צחקנו מהחוויות שלי מבית הספר היסודי, לפחות כפי שהן משתקפות ביומנים. למשל, אחד האירועים המסעירים ביותר בכיתה ג' היה הספירה לאחור לקראת הטיול השנתי, שהתבטל לבסוף ביום הטיול עצמו, כי לא נמצא מלווה עם נשק. 

היומנים מימי בחטיבת הביניים והתיכון קצת פחות מלבבים והעלו אצלי, וגם אצל הבנות, שאלות רבות סביב חדוות החיים שלי מהשנים האלה, כמו גם הערכים בחברה בה גדלתי. 

במבט לאחור, נדמה כי רוב ימי בחטיבת הביניים והתיכון סבבו סביב מערכות חברתיות, או ליתר דיוק – אילו ילדות דיברו איתי, ואילו לא, וגם הרבה סקרנות – וחוסר ידע מוחלט – בעניינים שקשורים בבנים. 

הבנות הופעתו לגלות (ואני הופתעתי מחדש לגלות) עד כמה היו לי תפיסות פסיביות ושמרניות בתחומים האלה, וכמה חלמתי שאחד מאלפי הבנים שהתעניינתי בהם רק יגידו לי שלום בבוקר. 

זה אפשר לנו לדבר על תפיסות מסורתיות של מערכות יחסים – כפי שהן משתקפות, למשל, בספרים וסרטים ישנים ועל השינויים שחלו בתחום ובפרט ביכולת ובצורך שלנו להיות אקטיביות לגבי הבחירות שאנחנו עושות בחיים שלנו. 

הבנות ציינו גם שהן התרשמו שהיה לי פשוט משעמם בשנים האלה, ואני נוטה להסכים. העולם אמנם היה אחר – לא היה אינטרנט, והיכולת להגיע למידע היתה די מוגבלת, אבל בהתחשב בכך שגדלתי בעיר גדולה, זה די מפתיע. 

אגב עניינים מגדריים – לאחרונה קראתי שניו זילנד מדורגת במקום הרביעי בעולם במדד השיוויון המגדרי. זה מאוד שימח אותי, אבל גם לא הפתיע – אני חושבת שכתבתי כבר לא פעם על כך שאני מרגישה כאן שהיחס כלפי נשים הוא הרבה יותר שיוויני ומכבד. 

בבדיקה קצרה שערכתי עם חברות למעבדה באוניברסיטה, גילנו גם שיש 58% חברות סגל בכיר באוניברסיטה שלנו, וזה גם היה משמח. 

אני לא יודעת איך זה בדיוק קשור לילדות ולחיים שלי בארץ, אבל אני חושבת שיש לי עוד עבודה פנימית לעשות בנוגע לתפיסות המגדריות שלי, ולחשיבה על ידע נשי והמקום שלו בעולם. לא מזמן שמעתי ראיון מאוד מעניין עם מחברת ספר על ידע נשי. אני מבטיחה לכתוב את רשמיי אחרי שאקרא את הספר. 

*****

ולסיום – עוד כמה אוצרות קטנים שהבאנו איתנו מהביקור בארץ של שתי נשים שאני מאוד אוהבת. 

הראשונות הן מפיות הבד החמודות האלה שאמא שלי רקמה אי שם בשנות "בית הספר העממי". 

והשניים הם הציורים היפים האלה של דודתי לאה, שקיבלתי מבת דודתי כשביקרנו אותם במעגן מיכאל, והתאימו בדיוק למסגרות מחנות היד השנייה במילטון. 

מאחלת ימים טובים ושלווים.