סתו ומתכון לדמפלינג

כשהבנות היו קטנות והן למדו לראשונה שיש בעולם משהו שנקרא מלחמות, הן רצו לטוס למדינות שונות ולפזר שם שלטים שעליהם יהיה כתוב "לא למלחמות". 

מאז הן גדלו, ובעולם, לצערנו, עדיין יש מלחמות. נראה שהעולם לא הצליח להסתדר בינתיים בעצמו והתפקיד הזה עדיין מחכה להן. 

אין לי מה לכתוב על מה שקורה בתחום הזה, חוץ מכך שזה מעציב מאוד. הבנות חשבו גם שזה ממש לא הגיוני להתחיל מלחמה כשיש בעולם מגפה. כנראה שההגיון של מנהיגים "שחשוב להם מאוד הכבוד", כפי שאנחנו מגדירים אותם במשפחה שלנו, פועל קצת אחרת.

כך שלפי שעה אנחנו מגייסים את ישבן הסכסוכים הביתי (חידוש לשוני שלי!) ועורכים דיונים ערים סביב רעיונות ויוזמות לפתרון  הסכסוך הזה, שקרוב לליבנו מאוד מכיוון שגם מאיים על ליטא, ארץ אהבתה של תמרי. 

השילוב של מלחמה ומגפה עולמית ללא ספק כבר התחיל להשפיע על הכלכלה המקומית הניו-זילנדית – שוב תודה למנהיגי רוסיה וסין בהתאמה על התרומה שלכם לעולם.

מאחר שניו זילנדים הם באופן כללי א/נשים פרגמטיים/יות, שלא רואים פחיתות כבוד בעבודת כפיים, שמתי לב שבכמה קבוצות שאני חברה בהן א/נשים כבר חישבו כמה הם חסכו בהוצאות המזון שלהם בשנה האחרונה בזכות ירקות שהם גידלו בעצמם, קיבלו מאחרים או החליפו תמורת ירקות אחרים שהם היו צריכים. 

הגדילה לעשות תושבת דנידין שזכתה לכתבה בעיתון אחרי שהזמינה מוצרים מאמזון באוסטרליה, והראתה שעדיין חסכה 15$ מסל הקניות שלה בסופר המקומי. חשוב לציין שהיא הבטיחה לא לעשות זאת שוב, מעבר לניסיון הזה, כי היא לא רוצה לתרום לזיהום כדור הארץ בהזמנת משלוחים בינלאומיים. 

גיליתי גם קבוצות פייסבוק שא/נשים מוסרים בהם דברים שהם/ן מגדלים/ות, וגם מחליפים עם אחרים/ות. בשביל החוויה, מסרתי קישוא ושתי ביצים תמורת צרור גדול של מנגולד.

למרות שבבית החדש עדיין אין לנו עצי פרי מניבים, המורה לכינור והמצילה בבריכה (!) דאגו לנו לאספקה נדיבה מאוד של תפוחים ואגסים. 

אבל פרט לכך, הגינה היתה כל כך נדיבה אלינו השנה, שהייתי פשוט מאושרת. 

הקיץ התחיל בכך שאספנו את השומים ששתלנו מייד כשעברנו לכאן בסתו שעבר

(כשאמא שלי ראתה את התמונה הזו, היא ישר נזכרה באופן שבו מוצגים עופות באיטליזים בעיר העתיקה).

לראשונה הצלחתי לגדל גזרים

קטפתי הרבה מאוד קישואים

ואת אלה שלא הספקתי לאסוף בזמן, או שלא מצאתי גיליתי אחרי כמה ימים במימדי ענק

העגבניות שלנו מתחילות סוף סוף להאדים

וכמעט כל יום אספתי חבורה עליזה וצבעונית כמו זו

בקיצור, זה היה מאוד מספק. 

האתגר העיקרי שלי השנה היה שחבורת התרנגולת החדשה ממשיכה לחיות בחופשיות בגינה ומתעלמת מהגדר שדני בנה בעמל רב לאזור התרנגולות. 

תרנגולת חופשית

כדי להוכיח לי שהן מצליחות בחוכמתן לחדור דרך רשתות ההגנה שאני מקיפה בהן את הערוגות, הן נוטות להשאיר לי ביצים בדיוק במרכז הערוגה במין קן קטן שהן חופרות לעצמן, סתם כדי לסמן את הטריטוריה. וכך, אחרי כמה ימים שאמרתי ליסמין שאין מספיק ביצים להכין את הבורקס שהיא ביקשה מצאתי את הערימה הזו ממש מתחת לשיח העגבניות 

לפחות פעם בשבוע אני מגייסת את הבנות לעבודות גינה, כחלק מתכנית הלימודים. 

בפעם האחרונה תמרי ואני זרענו גזרים, והעברנו בזיליקום שנבט לעציצים יותר גדולים. החלטנו גם לנסות ולראות מה קורה אם שותלים את הזרעים של התותים ישירות באדמה – כן, כן, הזרעים הקטנים שמצויים על גבי הפרי עצמו. מבטיחה לדווח על תוצאות הניסוי. 

ממש בסיום העבודה, תמרי אמרה: "אני לא יכולה לומר שנהנתי, אבל אני מבינה למה את אוהבת גננות". וכששאלתי בחזרה, "למה?", היא ענתה: "כי אפשר לנסות דברים". 

כחלק מההתרגלות שלנו לסתו, הבנות ואני דיברנו לפני כמה ימים על העונות האהובות עלינו, ויסמין אמרה שהיא פחות אוהבת את הסתו כי הכל מסביב מתחיל להתפרק. אני דוקא מוצאת הרבה יופי בסתו. העבודה בגינה מלמדת אותי שכשאני אוספת את התבואה ומכינה את הגינה לחורף, הכל מעל האדמה קצת מוריד קצב, והכל מתחיל להיות קצת יותר איטי. חשבתי שזה דבר מצויין בשבילי ללמוד מהגינה – איך אני יכולה קצת להתאים את עצמי לעונה הזו, ולקחת את הכל קצת יותר לאט. 

ואני אוסיף שעבורי הגינה היא גם מפלט מפני כל מה שקורה בעולם כרגע, וגם מקום לקצת אופטמיות או תקווה, לפחות בתוך הערוגה הקטנה שאני עסוקה בה.

אגב כך, בדיוק סיימתי לקרוא את ספר מרתק שכתבה פסיכיאטרית בריטית על הקשר בין גננות לבריאות פיזית ונפשית. 

מבין כל המחקרים שהספר סוקר, אחד המעניינים ביותר עוסק בשימוש בגננות בעבודה עם נפגעי/ות טראומה, ובעיקר עם חיילים הלומי קרב. מכיוון שצמחים, בשונה מבעלי חיים, לא יכולים להפתיע אותנו בתנועה לא צפויה שלהם, נפגעי טראומה נעזרים במיוחד מהקשר איתם, ומרגישים מאוד מוגנים בקרבתם של עצים – שהם גדולים ו"שומרים" עליהם. 

הספר גם מספר שגננות משמשת כלי שיקומי לאסירים/ות, באופן שבו היא מאפשרת לא/נשים שמעולם לא חוו הישג או הצלחה להרגיש בעלי ערך. המחברת גם טוענת שעבודה בגינה עוזרת לנו בהתמודדות עם אבל ועם חרדת מוות – נושא שמעניין אותי במיוחד – בכך שהיא מחברת אותנו למעגל החיים, ולקבלה והשלמה עמו. 

מאוד נגע ללבי לקרוא שחיילים במלחמת העולם הראשונה טיפחו גינות ירק בחפירות – גם בשביל שיהיה להם מה לאכול וגם בשביל הבריאות הנפשית שלהם במצב הבלתי-אפשרי שהם מצאו עצמם בתוכו.

וכאן יש ראיון מעניין מאוד עם המחברת. אני ממליצה בחום – כי הוא גרם לי לקרוא את הספר.

********************

בחופשה האחרונה שלנו שנועדה לחנוך את האוהל החדש שלנו – שהוא בערך המקבילה האוהלית לבית שאנחנו גרים בו בכך שהוא מאוד רחב ידיים – התחלנו לגלות שיש עוד דברים שאפשר לעשות בחוף הים פרט לטיול על החוף. 

אני לא יודעת אם זה העור שלנו שהתרגל לטמפרטורת המים, או ההבנה שאין ברירה כי אם להתרגל, אבל שחינו ממש באוקיינוס וזה היה מעולה. המים היו בטמפרטורה החמה של 15 מעלות.

כאן אני מלמדת את תמרי לצלול מתחת לגלים, בעוד יסמין נשארת מאחור לאבטח

האוהל החדש 

ושתי ילדות מרוצות

*********************

כשהייתי בתיכון תמיד הרשים אותי מאוד שבבית של עינת חברתי תמיד היו ימים קבועים לארוחות – יום בורקס, יום פלאפל ויום ספגטי בשישי. 

כאמא, אני חושבת שזה רעיון מעולה – כי מי צריכ/ה עוד חוסר ודאות ביומיום שגם כך יש בו מיליון ואחד דברים שקורים בו זמנית ובאופן לא לגמרי צפוי. 

וכך, מתוך הניסיון שלי לעשות קצת סדר בכאוס הזה שנקרא "החיים" – או לפחות בחלק שיש לי קצת השפעה עליו, אנחנו אוכלים כבר כמה שנים לפי סדר שבועי קבוע (עם הבלחות של ספונטניות כשמרגישים צורך בגיוון). 

זה מאוד מועיל כשבשעה ארבע אחר הצהריים, אין לי שום רעיון מה להכין לארוחת ערב וגם מונע תלונות ובקשות לא צפויות. 

לא ברור לי לגמרי איך זה קרה, אבל דווקא יסמין, שהסבירה לי מפורשות שהיא מעדיפה לא לאכול דברים שמעורבבים עם דברים אחרים, כי זה מייצר טעמים חזקים מידי, מינתה את עצמה לדיאטנית הראשית כשהגיע הזמן לעדכן קצת את הלוח. ולכן, הלוח יצא הרבה יותר שאפתני ממה שתכננתי. 

חדי/ות האבחנה מביניכם/ן שמו בוודאי לב, שפרט לדומיננטיות של הצ'יפס בתפריט, יש עוד מאכל אחד קבוע – דמפלינג. 

לפני שנה בערך, פגי, חברה שלי שהיא במקור מטייוואן, והיא גם מורה אנתרופוסופית מאוד יצירתית, מוכשרת ומקסימה, לימדה אותי איך להכין דמפלינג ומאז המתכון הזה מככב אצלנו בבית וכבר הרבה זמן שאני מחכה לחלוק אותו כאן. 

מצרכים: 

למילוי:

ירקות – מה שיש בבית – בעיקרון גזר, דלעת, קישוא, פטריות, בצל ירוק, תירס, ברוקולי, תרד, כרובית, אפונה, ואפשר גם טופו. 

רוטב סויה

שמן שומשום

תערובת של חמישה תבלינים סיניים 

לבצק: 

קמח מלא וקמח לבן

מים

לטיגון/אידוי: שמן אורז ומים(!)

בהגשה: אם רוצים – אפשר להוסיף להם רוטב שהוא קצת פיוז'ן, כי לימדה אותי להכין אותו חברה חצי יפנית כרוטב לסושי, אבל בעינינו הוא משתדך מעולה עם דמפלינגס, וכל מה שהוא מצריך זה ערבוב של רוטב סויה, קצת חומץ, קצת רוטב צ'ילי אדום (לא מתוק!) וקצת זנגוויל מגורר. 

הכנה:

חותכים לקוביות קטנות את הירקות למילוי ואת הטופו – אם יש.  

מוסיפים קצת רוטב סויה, שמן שומשום וקצת תערובת של חמישה תבלינים סיניים. 

מכינים את הבצק:

מערבבים יחס של ¼ קמח לבן עם ¾ קמח מלא, ומוסיפים מים עד שמתקבל בצק. לוקח קצת זמן למצוא את היחס המדויק בין כמות המילוי לבצק, אז זה קצת ניסוי וטעייה, ותמיד אפשר להכין עוד קצת בצק אם צריך עוד.

שדרוג מעולה לבצק זה להשתמש במקום מים בירק מבושל שיש – אני למשל משתמשת בקישוא או בטטה שאידיתי, או בצל וגזר "משומשים" שבישלתי איתם גרגירי חומוס, מרסקת אותם, ומוסיפה מים רק אם צריך עוד לחות לבצק. 

מכינים כדורים:

משטחים

וממלאים 

מקפלים לחצי, ואפשר להדק בקיפולים מיוחדים ומהודרים (כמו מספר 2 בסרטון הזה). 

מחממים במחבת קצת שמן אורז ומטגנים את הדמפלינג קצת שיקבלו טיפה צבע, ואז מוסיפים מים שיגיעו בערך לחצי גובה הדמפלינג. 

ממשיכים לבשל עם מכסה במשך כמה דקות, הופכים, מבשלים את הצד השני, ומוסיפים מים עם צריך. 

בזמן שמתבשלים אני משתדלת להקפיא כמות לא מבושלת לשבוע הבא – 

והתוצאה 

ולסיום, זו המתנה שפגי הכינה לנו כשעברנו לביתנו החדש 

מאחלת חג פסח שמח ואביבי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

כל מה שרצית לדעת על חינוך ביתי ולא העזת לשאול

בדיוק בזמן הזה של השנה הניו זילנדים, שחזרו לא מכבר מחופשת הקיץ הממושכת שלהם, מתארגנים לשנת הלימודים בבתי הספר. 

אנחנו מתחילות את השנה השלישית של החינוך הביתי. בינתיים בניו-זילנד, הרבה בגלל הגבלות הקורונה בבתי הספר, ישנה עליה חדה במספר המצטרפים/ות לחינוך הביתי. אם בכל השנה שבין אמצע 2020 ו-2021 הצטרפו 557 תלמידים/ות חדשים, הרי שבחודש נובמבר 2021 לבדו, הצטרפו קרוב ל-900 (!) נוספים. 

באופן כללי, זה משהו שיותר מקובל כאן. לא מעט א/נשים שאנחנו מספרים להם שאנחנו מחנכים את הבנות בבית, מספרים שהם בעצמם למדו בבית. 

מה שהתחיל כעוד רעיון שלא חשבתי עליו עד הסוף בשעתו, מסתבר כסידור די מוצלח עבור המשפחה שלנו. כרקע, אסביר שתמרי בחינוך ביתי כבר מתחילת כיתה ה', ועכשיו מתחילה את כיתה ז', ויסמין מכיתה ב' ומתחילה ללמוד בכיתה ד'. 

שואלים אותי די הרבה על החינוך הביתי. אולי זה בגלל שאני מצליחה ליצור את הרושם של אישה שמנסה לא לעשות יותר מידי שטויות עם החיים שלה. לכן, למרות שכבר עסקתי בנושא לא מעט בהקשרים שונים כאן, החלטתי לשתף בצורה מסודרת באיך העניין הזה עובד אצלנו, ולענות על כל מיני שאלות שאני נתקלת בהן:  

איך אתם/ן יודעים/ות מתי להתחיל את שנת הלימודים החדשה? 

זה באמת לא לגמרי ברור, ובהתחלה לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם חופשות בתי הספר והאם לדבוק בהן, או להמשיך ללמד באותה התקופה. 

מאחר שאנחנו לומדות רק שלושה בקרים בשבוע, הבנתי שאנחנו לא לגמרי חייבות חופשה גדולה של 6 שבועות בקיץ, ועוד שבועיים במעבר בין הרבעונים של השנה. כך שפרט לחופשת הקיץ  המשפחתית שלנו, דני היה המורה המחליף במשך שבועיים בקיץ, ואז לבנות היה שבוע שלם של חופש – שהן מאוד העריכו – וחזרנו שוב ללמוד. 

כדי לסמן מעבר בין כיתות, הכנתי השנה בפעם הראשונה תעודות. 

קצת התלבטתי איך לעשות את זה – לא ממש התחשק לי לתת מספיק בקושי בחינוך גופני, או לחילופין לציין לשבח את רמת הסדר והניקיון. ולכן, החלטתי לחלק את התעודה לארבעה תחומים שמדברים אלי ושחשוב לי שהבנות יעריכו במהלך חייהן כחשובים – גוף, נפש, רוח, וחשיבה. זה היה די כיף לכתוב – כי זה איפשר לי לראות את ה"תלמיד/ה" כמכלול, וגם להצביע התפתחויות שהיו השנה ועל דברים שאפשר להתחזק בהם.  

איך אתם/ן יודעים/ות מה תוכנית הלימודים, ומאין יש לכם/ן חומרי לימוד? 

מנהלת בית הספר הקודם של הבנות היתה ממש מקסימה, ושיתפה אותנו בתוכנית הלימודים הכללית של בית הספר. זה עוזר לי לדעת מה לומדים בכל שנה ואילו חומרים להתחיל לחפש.

בהתחלה התלבטתי אם לקנות תוכנית לימודים מוכנה – כזו שתסביר ממש מה לעשות בכל שיעור ובכל תחום, באופן שרק צריך לבוא ולעבוד ביחד על התוכנית. ואפילו קניתי חלק של תוכנית לימודים בחשבון לכיתה ב', אבל ראיתי שזה לא לגמרי מתאים למה שאני מחפשת. 

אני בטוחה שיש תוכניות מעולות אבל הן יקרות, ולא ממש התחשק לי להעמיק בזה ולחפש, אז החלטתי לבנות לעצמנו תוכנית. זה די נחמד ומאפשר גמישות שמתאימה לנו גם מבחינת תחומי העניין, וגם מבחינת האפשרות שלנו לשלב חומרי לימוד בעברית ותכנים מהתרבות שלנו. 

כשאנחנו לומדים על נושא מסוים, אני תמיד מחפשת ספר או שני ספרי יסוד, ומשלימה בספרים מהספריה. 

למרבה המזל, הספריה העירונית בדנידין מדהימה, ויש שם כמעט את כל מה שאני צריכה, ובנוסף אפשר גם להמליץ על ספרים להרחבת אוסף הספרייה, ובמקרים רבים הם נרכשים. 

אבל, כן השקעתי וקניתי ספרים מיוחדים, שמלמדים יכולות כמו רישום צורה, דקדוק, ציור או יסודות בחשבון וגיאומטריה. 

רוב הלימודים בחינוך האנתרופוסופי מבוססים על סיפורים. לכן מספיקים כמה ספרים טובים בכל מיני נושאים כדי לכסות את החומר ולהם להוסיף עבודות, פעילויות, אמנות, מוזיקה, שירה, תנועה ולמעשה כל מה שמתחשק. 

פרט לספרים ולאינספור מקורות אינטרנטיים, וקבוצות של (בדר"כ) אמהות בחינוך ביתי אנתרופוסופי, אני חייבת לציין שאחד המקורות (המפתיעים!) שלי לחומרי לימוד בעברית באים מהחינוך הממלכתי דתי. אני מאוד אוהבת סיפורים של "כה עשו חכמינו". גם בזרמים הקצת יותר חרדיים שמחתי לגלות תכנים שהם טיפה יותר רכים, ואולי פחות אנליטיים, כמו שחיפשתי עבור הבנות. 

איך מתכננים את שנת הלימודים? 

אני חושבת שזה אולי האתגר הגדול ביותר שלי עדיין ולכן, לא במקרה אנחנו קצת מאחור בתכנית הלימודים. 

בכלל, אני חושבת שלקח לי אולי שנה וחצי כדי להבין איך לתכנן וללמד. 

בקיץ – בזמן שדני הוא המורה המחליף שמכסה את כל תחומי המדעים והפיזיקה שאין לי מושג בהם – אני מסתכלת על  תכנית הלימודים של בית הספר, רואה מה מתוכנן לנו לשנה הקרובה ומה אני עוד צריכה להשלים מהשנה/תיים הקודמות, ומחלקת את החומרים באופן סכמטי למספר השבועות שנרצה להקדיש לכל דבר. 

מכיוון שלפעמים נושא אחד מאוד מושך אותנו, אנחנו יכולות למצוא את עצמנו לומדות עליו במשך הרבה מאוד זמן – כמו למשל חצי שנה שהקדשנו ליוון העתיקה, ולפחות שלושה חודשים שמוקדשים לבוטניקה. אני מניחה שאם זה היה תלוי בי, היינו לומדות את האחרון עד סוף התיכון. 

בהתחלה זה היה מאוד מציף כי זה נראה כמו המון עבודה, אבל לאט לאט דברים נבנו, והיום יש לי כבר קצת ביטחון שאנחנו פחות או יותר יודעות מה אנחנו עושות, ובעיקר נהנות. 

פרט לתוכנית הלימודים, יש עוד כמה עוגנים שעוזרים לנו במהלך השנה – למשל, עונות השנה והחגים נותנים משמעות למחזוריות הזמן וסביבם גם יש הרבה פעילויות, שירים ויצירה. 

כך למשל נראו העששיות שהכנו לחגיגת החורף בשנה שעברה. עשינו תהלוכה קטנה ברחובות מילטון (הקודרים והשוממים) ושרנו שירי חורף. זה היה מאוד נחמד. אם יהיו לי השנה אנרגיה וקצת אומץ, אולי אנסה לארגן משהו קצת יותר ממוסד ביישוב. 

איך תעמדו בקצב של תוכנית הלימודים? 

אני חושבת שאני משתדלת לא לתת לזה להטריד אותי יותר מדי, כי זה משהו כשקצת קשה להכיל אותו מרוב שהפרויקט הזה גדול. קשה לי לנבא איך הדברים ייתפתחו במציאות ומה יהיו הרצונות של הבנות ושלי ככל שהן תגדלנה. בנימה אישית, אני מוצאת שהבעת דאגה של א/נשים לגבי קצב התקדמות הילדים/ות בלימודים, מבטאת חוויה אישית של חוסר ביטחון ביכולות הלמידה, יותר מאשר ביקורת כלפי תוכנית הלימודים. לדוגמא, בבתי ספר אנתרופוסופיים, נהוג להתחיל את כיתה א' רק בגיל 7. בניו זילנד, בחינוך הכללי, לעומת זאת, עולים לכיתה א' ביום ההולדת החמישי, גם אם הוא חל שבועיים לפני סוף שנת הלימודים. מעניין לראות איך הורים לילדים/ות בגן האנתרופוסופי מתייסרים עקב ההשוואה בין הילדים/ות שלהם/ן שעדיין משחקים/ות בארגז החול בגיל 6 וחצי, ובין הילדים/ות של חברים/ות וקרובי משפחה שכבר קוראים/ות וכותבים/ות. 

ממה שאני למדה עד כה, אני רואה שהרבה מהלמידה של ילדים/ות היא ממש מהחיים עצמם, ולכן, אני משתדלת שלא לדאוג יותר מידי מתכני הלימודים ומ"כמה אנחנו מספיקות". למשל, השבוע המחברת של יסמין התפרקה, ומצאנו את עצמנו תופרות ומתקנות אותה במשך רוב זמן השיעור. וזה הזכיר לי שבאמת מה שחשוב הוא לא רק תכני הלימוד והיופי שאפשר לתת ולחשוף ילדים/ות אליהם, אלא גם ה"איך" – התהליכים שקורים תוך כדי ומלווים את הלמידה. 

מה עם תעודת בגרות? 

אני ממש לא יודעת, אבל יש כמה אפשרויות שחשבתי עליהן. 

באופן אישי, אני חושבת שאם הייתי חוזרת חזרה ללימודים שלי בכיתה י', הייתי מעדיפה ללמוד בעצמי לבגרויות במקום ללכת לבית הספר, ולעבוד ביתר הזמן. או לחילופין, לקחת קורסים באוניברסיטה הפתוחה וללמוד לתואר ראשון, או לעשות הכשרה מקצועית. 

אפשרות נוספת שקיימת בניו-זילנד, ואני לא בטוחה שבישראל, היא לימודי תעודה ברמה שמקבילה לתעודת בגרות, אבל בתחום מסוים כמו למשל, עסקים, מחשבים או תיירות. משם אפשר להמשיך ולהתקדם בסולם האקדמי לאן שרוצים. 

אולי הכל נובע מהתסביכים שלך? הקושי שלך לשחרר או מחוויות שליליות שאת חווית? 

ברור שלכל הדברים האלה יש איזו שהיא השפעה. אני מאוד אוהבת ללמוד, אבל מאוד לא נהניתי ללמוד בתיכון. למרות חברות נפש שהולכות איתי מאז, באופן כללי לא נהניתי שם מבחינה חברתית, ומבחינת האווירה הכללית. ביחס לכמות הזמן שביליתי שם, מצאתי מעט מדי גירויים אינטלקטואליים ועידוד ליצירתיות. היו לי מעט "מורים/ות לחיים" שעד היום אני מעריכה וזוכרת, אבל הם בהחלט לא היו הרוב, למרות שאני זוכרת שלרובם/ן היו כוונות טובות. 

והגרוע מכל – אני ממש לא בנויה להתחיל את היום מוקדם. 

לא מזמן קראתי את הספר המרתק הזה על שינה ולמדתי שמחזור השינה הביולוגי של מתבגרים/ות שונה משל מבוגרים/ות וילדים/ות. מתבגרים/ות נהיים עייפים מאוחר יותר – ולכן נוטים/ות ללכת לישון ולהרדם בשעה יותר מאוחרת אפילו ממבוגרים/ות. כתוצאה מכך הם קמים/ות מאוחר בבוקר ולמעשה ממש זקוקים/ות לשעות השינה האלה. המחבר עצמו הביע צער על כך שמערכות החינוך מתחילות את יום הלימודים באופן שלא מתאים לגיל הזה. 

שמחתי שלפחות בעניין הזה לנטייה שלי לישון עד מאוחר יש הצדקה מחקרית, למרות שאני כבר מזמן לא מתבגרת. ללא שום צל של ספק, מרבית התגובות המקנאות שאני מקבלת נוגעות לכך שהבקרים שלנו הם רגועים ויש לנו זמן לשבת ולאכול ארוחת בוקר עם הבנות בפיג'מה ללא צורך לזרז אותן להתארגן ולצאת לדרך.

כמה פעמים בשבוע אתן לומדות? 

אנחנו לומדות שלושה בקרים בשבוע, ונוסעות עוד יום אחד לעיר לשיעורים וחוגים.

ביתר הזמן אני עובדת, והבנות משחקות-קוראות-כותבות ובקיצור – עסוקות בעניינים שלהן. 

בהתחלה היה מאוד קשה לי ליצור את המסגרת הנחוצה. הרגשתי הרבה לחץ והמון משקל שמונח על כתפיי – כי כל מה יקרה או לא יקרה תלוי בי. 

ואז למדתי מהפודקאסט המצוין הזה להרפות ולבנות את הדברים לאט לאט. הכנתי לנו לוח שמסביר מה התוכנית השבועית הכללית שלנו כדי שיהווה עוגן לכל מיני בקרים של חוסר תיאום ובלאגן. 

בעיקר למדתי שמה שחשוב הוא יצירת שגרה. ברגע שלכולנו ברור וידוע מראש מתי אנחנו לומדות, מי התלמידה הראשונה, שהיום מתחיל בטיול בוקר ומה קורה בתחילתו של כל שיעור, יש הרבה פחות מאמץ, פחות ויכוחים והתעקשויות והדברים זורמים ומהנים. כמובן שיש גם ימים אחרים שבהם יותר קשה להניע את הבנות (או אותי), וגם את זה צריך לקבל. 

איך נראה היום שלכן? 

היום שלנו, כמו השבוע והשנה, בנוי גם הוא מכל מיני עוגנים שעוזרים להחזיק את הדברים ביחד, ונותנים ודאות. אחרי ארוחת בוקר, אנחנו יוצאות לטיול בוקר קטן, אחר כך יש שיעור לבת אחת, ואז לשנייה. ואחרי ארוחת הצהריים הבנות חופשיות לנפשן (וגם אני!). 

עוד דבר שלמדתי, גם מההאזנה לפודאקסט שציינתי, הוא שצריך להוסיף דברים לאט לאט. בהתחלה הייתי מגיעה עם תוכנית ליום שלם, ואז מתאכזבת אם הבנות לא היו בעניין. אבל אז הפעלתי את השיטה של "למצוא משהו שעובד, ואז להוסיף לו", כלומר מספיק לעשות שיעור קצר שישאיר אצלנו חוויה חיובית. לאחר שנוצרת שגרה ברורה ויציבה, אפשר להתחיל ולהוסיף אליה עוד פעילויות בשיטת המדרון החלקלק. 

למשל, רק לאחרונה התחלתי להוסיף לשיעורים שירה ונגינה מהאתר המעולה הזה. הייתי רוצה בהמשך להוסיף יותר דרמה, תנועה ומלאכת יד. נראה איך זה ילך…

האם את מלמדת את שתי הבנות יחד? 

בהתחלה ניסינו ללמוד שלושתנו ביחד. היו בזה מימדים מאוד נחמדים של דינמיקה בין הבנות, ועזרה שלהן אחת לשניה. אבל אחרי זמן קצר הבנתי שמבחינה התפתחותית זה דורש מיסמין למתוח את עצמה יותר מידי ולהתאמץ, וללמוד חומרים שהיא אולי עדיין לא בשלה אליהם "רוחנית" ונפשית. ומתמרי זה דורש להתאים את עצמה לאחותה הצעירה. זה עורר מריבות, ויכוחים וחוסר שמחה כללית, אז התפצלנו לשני שיעורים – אחד לכל ילדה. 

תחזרי על כל החומרים עוד פעם עם יסמין? 

כן. ואני שמחה ומתרגשת על כך. ברגע שקלטתי שזה מה שהולך לקרות, ניסיתי להיות טיפה יותר מסודרת באיך שאני מארגנת את תכני הלימוד בכל תחום, כדי להקל על עצמי בעוד שנתיים. התחלתי גם לכתוב אילו ספרים הוצאתי מהספריה, אילו פעילויות היו מוצלחות, ואם יש משהו שאני לא מספיקה לעשות עם תמרי או לא מסיימת כמו שרציתי, תמיד תהיה הזדמנות להשלים עם יסמין, וזה נחמד. 

איך את מתכננת את השיעורים?

בכל סוף שבוע אני מכינה את השיעורים לשלושת ימי הלימודים שלנו 

יש לי מחברת שבצד אחד אני מכינה בה את השיעורים של תמרי 

ובצד השני את השיעורים של יסמין

מהפרק הזה בפודקאסט של מורה בבית ספר אנתרופוסופי למדתי שהאסתטיקה במחברת שאני מתכננת בה מאוד חשובה, ומאז אני משתדלת שהדברים יהיו פחות או יותר מסודרים ונעימים לעין, כי ככה יותר נעים לי לעבוד. 

את מלמדת הכל בעצמך? 

כמעט הכל. דני מלמד "תגבור" במתמטיקה, מדעים וטניס בקיץ, נגרות את יסמין, ואת תמרי אמנות לחימה וריצה. 

המורות לנגינה מלמדות נגינה ושירה, והבנות גם למדו שחייה. 

ההורים של דני מלמדים את תמרי ליטאית דרך המחשב. 

וכל היתר – אני. 

מה עם חברה? 

זו נקודה לא פשוטה, בעיקר מאז שעברנו למילטון. 

הבנות חברות טובות מאוד בינן לבין עצמן. לתמרי יש כמה חברות מבית הספר בעיר, שגם באות לבקר אותה כאן, אבל בינתיים עוד לא התחברנו עם ילדים/ות מקומיים/ות. לצערי כעיירה קטנה וכפרית, אין במילטון חוגים אחר הצהריים, ולכן אין כל כך אפשרות להכיר ילדים/ות בדרך הזו. אני מקווה שלאט לאט נתאקלם וזה ישתנה. 

מה עם מתמטיקה ומדעים? 

לא יודעת למה הרבה א/נשים טרודים/ות דווקא מהנושא הזה. בעיני, המחסור בא/נשים טובים גדול יותר מהמחסור במהנדסים/ות. אבל כדי לא להתחמק מהעניין, אני מודה שזה לא הצד החזק שלי. דני לקח על עצמו להניח את היסודות ואני מניחה שאם אחת הבנות או שתיהן יחליטו ללמוד את זה בצורה מסודרת, נעשה מיקור חוץ של העניין או שנעזר בתוכנית לימודים ייעודית. 

באיזו שפה אתן לומדות? 

עברית היא שפת הבית שלנו, ומכאן גם שפת ההוראה והלימוד. 

אני מתאמנת עם הבנות על קריאה וכתיבה בעברית, וזה לא קל כי האנגלית שלהן בכל זאת הרבה יותר טובה בכל מה שקשור לקריאה ולכתיבה. אבל עברית היא השפה שלנו, התרבות, והזהות וברור לנו שזו מתנה שאנחנו רוצים לתת לבנות. במאמר מוסגר נאמר שמאוד מרשים כאן את הא/נשים שאנחנו יכולים/ות לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. 

לשמחתי הרבה הבנות מבינות את זה ושמחות ללמוד וממש מחכות לרגע שבו תוכלנה לקרוא ספרים בעברית. אני ממש מקווה שנצליח ומחכה לזה. בינתיים אנחנו קוראות כל יום קטעים בקול רם בעברית, ואני משתדלת שיתאימו לחומרי הלימוד שלנו. כמו למשל הספר המקסים הזה, שהיה לי בילדותי, והתאים מאוד ללמידה של יסמין ושלי על שעונים וזמן. 

וזה העמוד שהיה מועדף עלי בילדותי, ואהוב ביותר גם על יסמין 

איך הבנות עם החינוך הביתי? 

שאלתי את הבנות את השאלה הזו – 

תמרי אומרת ש"טוב" וכשאני מבקשת לפרט היא אומרת שזה "כיף ומעניין". השיעורים אמנם מפריעים לבנות במשחקים שלהן, אבל זה בסדר. תמרי לא כל כך נהנית מלימודים של חשבון או קריאה קשה בעברית, אבל כן נהנית מתכני הלימודים, רישום צורה ועבודה בצבעי מים, וגם "מהסיפורים שאמא קוראת לי". היא לא אוהבת כתיבה תמה או הכתבות. בנוסף היא אומרת,"אני לא נהנית מעבודת היד שלי – אני רוקמת קלמר שכבר הרבה מידי זמן אני עובדת עליו – אולי שלוש שנים – וכל הדוגמא היא של איקסים, ועדיין יש לי הרבה עבודה עליו". בנוסף ללימודים עם אמא, היא ממשיכה, "אני לומדת עם אבא פה-קווה (אומנות לחימה סינית), אנחנו מתאמנים בריצה, ולומדים ליטאית. אני נהנית מלמידה של ליטאית ופה-קווה, ומריצות, לפעמים. אבל אני לא מחבבת לעשות מתיחות או ספרינט". 

תמרי אומרת, שהיא קצת דואגת בשלב הזה שהקוראים/ות יחשבו שהיא לא אוהבת הרבה דברים, ולכן היא מיד מוסיפה שהיא מאוד נהנית לשחק עם אחותה. 

יסמין עונה ש"טוב, תודה". ומוסיפה: "אני הכי נהנית בדברים כמו ציורי מים, רישום צורה, סיפורי תנ"ך חשבון ועברית". 

והשאלה שאני שואלת את עצמי הכי הרבה, ואולי אחרי שנתיים קצת פחות, היא האם אני עושה מספיק בחינוך הביתי

קראתי שזו הספק העצמי השכיח ביותר אצל אמהות בחינוך ביתי, ואם יורשה לי, אני חושבת שאצל אמהות בכלל. 

מה שקצת עוזר לי זה להפריד מנטלית בין התפקיד שלי כאמא, לבין ה"עבודה" שלי כמי שמלמדת את הבנות. זה קצת מנחם לדעת שהתשובה לשאלה האם אני אמא טובה דיה נפרדת מהשאלה האם אני מורה טובה דיה לבנות שלי.

ובהקשר הזה כן חשוב לציין שאני לא לבד – יש המון קהילות ועזרה שמוצעת למי שרוצה לנסות – מקבוצות פייסבוק דרך מחלקה מיוחדת במשרד החינוך הניו זילנדי שמספקת חומרי לימוד, קישורים ואפילו תמיכה כספית שנתית (!) לכיסוי הוצאות על חומרי כתיבה, חומרי לימוד ואפילו לחשבונות ביתיים שגדולים יותר כשמבלים גם את הבקרים בבית. אני עוד צריכה לברר אם האיגוד המקצועי של המורים יהיה מוכן לקבל אותי כחברה.  

ותמונות מהלימודים שלנו לאחרונה – 

יסמין לומדת על עונות השנה

ועל משקלים ומידות (המאזניים נבנו בשיעור נגרות)

תמרי לומדת בוטניקה 

אצות

לא תמיד קל לזכור את זה בעומס החיים, אבל אני משתדלת מאוד לזכור להכיר תודה יומיומית על חיי המשפחה שהצלחנו לבנות באופן שיאפשר לבנות, לדני ולי להיות שותפים/ות וליהנות מהתהליך. 

********

אני מוסיפה כאן רשימת מקורות שאני נעזרת בה: 

פורסם בקטגוריה חינוך | 9 תגובות

חג המולד, חברות חדשות וכוכב חורפי להכנה ביתית

תקופת חג המולד היא התקופה העמוסה ביותר בחיי החברה והמשפחה של הניו זילנדי/ת הממוצע/ת. במשך שבועות א/נשים מכינים את הבית, הגינה ואת עצמם/ן לאירוע המכונן של אירוח המשפחה לארוחת החג. כחלק מההכנות, נהוג, אצל המהדרין, לקשט את חזית הבית והחצר באורות צבעוניים. 

כמה ימים לפני חג המולד יסמין ביקשה שנעשה סיור לילי בשכונה, כדי לסקור את קישוטי החג. לאור מספר הכנסיות בעיירה, הגבוה יחסית לגודל האוכלוסייה, ציפינו לתצוגות מרשימות במיוחד. אך הסתבר לנו, שהקישוטים בסופו של דבר היו די צנועים, כמו שאמא של דני אוהבת לומר על דברים לא מושקעים במיוחד. 

מכיוון שאלה הימים הארוכים בשנה, היינו צריכים לחכות עד שעה מאוחרת יחסית לחשכה, ורק בעשר בערב יכולנו להתחיל. יסמין הצטיידה בפנקס ובמצלמה ויצאנו לדרך. דון, החתול הביתי, שתמיד שמח להרפתקאות בשכונה, הצטרף בסקרנות.

במסגרת ניסיונותי להבין את הנפש הניו זילנדית, היתה לי שיחה מעניינת עם אחות שבדקה אותי בערב החג (שום דבר רציני, אמא). היא כבר די מכירה את הבנות ותמיד שולחת להן דרישות שלום. לכן הרשיתי לעצמי לשאול אותה אם היא אוהבת את החג. היא אמרה שכן, אבל שזה בעיקר בגלל זכרונות הילדות. כיום, לנוכח המסחור שלו וההתמקדות במתנות, היא אפילו קצת נבוכה ומתביישת בזה.  

ואלה הכרטיסים שהבנות הכינו לחברים שארחו אותנו בערב החג, ולמורה שלהן לפסנתר. 

בבוקר חג המולד הבנות העירו אותנו בהתרגשות רבה. יחסית לגודל המאורע, אני חושבת שהן היו די סבלניות לנוכח שעת ההשכמה המאוחרת שלנו. 

אני לא יודעת אם כתבתי על זה פעם כאן, אבל אנחנו קונים לבנות מתנות שלוש פעמים בשנה (מלבד דמי חנוכה) – בימי ההולדת שלהן ובחג המולד. בחרנו שזה יהיה המועד היחיד חוץ מימי הולדת שקשור בנתינה חומרית, בעיקר כי חשוב לנו שהשמחה שבחגים היהודיים שאנחנו חוגגים תהיה קשורה בתוכן שלהם ובמנהגים – ולא במתנות. 

הבנות התרגשו מאוד ויסמין עמלה במשך כמה שבועות על המתנות שלה לכולם/ן. לתמרי היא הכינה מחזיקי ספרים מעץ. עם קצת עזרה מאבא.

אני קיבלתי ממנה ציור של תרנגולות פעילות במיוחד – 

ושקיק בד עם סימניות צבעוניות.

תמרי מאוד שמחה לקבל מאיתנו מילון ליטאי-אנגלי, כהכרה במאמץ שהיא עושה בלימודי הליטאית שלה ביחד עם דני. 

את המתנות כולן עטפנו בבדים – מטעמים סביבתיים ואסתטיים.

אחר כך ניגנו Jingle bells בארבעה כלים – יסמין בצ'לו, תמרי בכינור, אני בפסנתר ודני בחליל. אף פעם לא ניגנתי עם מישהו/י (שלא לומר, בקושי ניגנתי בכלל), וזו היתה חוויה מדהימה. 

בגלגול הבא בטוח אנגן בתזמורת קטנה חובבנית. 

******************

קצת לפני חג המולד, המורה לכינור של תמרי הראתה לי שבקצה הגינה שלנו צומח Elderflower או בעברית, פרח הסמבוק, וגם לימדה אותי איך מכינים סירופ ממותק לשתייה. יצאתי למסע חיפוש של שיחים בשכונה, ולשמחתי, חוואי חביב הפנה אותי לשדה של החבר שלו שהיה מלא בפרחים, ומהם הכנתי סירופ טעים ביותר. 

שלב א' – פוסט קטיף

שלב ב' – השריית לילה עם סירופ סוכר, מלח לימון, תפוזים ולימונים. 

שלב ג' – סינון והכנת תרכיז

שלב ד' – בילוי זוגי עם דני 

והמשקה הזה בא בזמן, כי התחיל להיות די חם, וכי כיף להיות בגינה שפורחת למדי

מכיוון שההצלחה שלי בגידול אוכל סובסטנטיבי, הווה אומר, לא רק פטרוזליה, עלי תרד ושני קישואים, די מוגבלת, אני משתדלת בינתיים לנסות ולהפיק את המיטב ממה שיש. 

עכשיו, כשהבנות בחופש גדול מהלימודים, שולחן הלימוד שלנו משמש אותי לייבש פרחי קלנדולה ולבנדר לשמן, עלי ורדים לקרם פנים, וקמומיל לתה. 

אני מניחה שגם זו סוג של פרודוקטיביות. 

הרשתות שפרוסות בגינה מעל הירקות מיועדות להגן קצת מציפורים, אבל בעיקר מהתרנגולות. ועכשיו, האיום הדמוגרפי מצד האחרונות גבר, בעיקר מאז שהצטרפו אלינו עוד ארבע תרנגולות חדשות. 

לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי לצרף את החמודות האלה לחבורה 

בעיני, ככל שלתרנגולת יש מראה יותר מגוחך, הרי זה משובח. 

אנחנו עדיין עסוקים בלעזור תרנגולות החומות הוותיקות להתרגל לחברותיהן החדשות. בנוסף, מכיוון ששתיים מהתרנגולות החדשות הן ממין קטן במיוחד, דון החתול חשב ביום הראשון שלהן שהן סוג של ציפור שכדאי לנסות ולצוד. למחרת בבוקר, קמתי לבדוק מה מצב התרנגולות, בעודי מצפה לגרוע מכל – חתול מחויך שלידו כרעי תרנגולת.  

למרבה המזל זה לא קרה, והוא הבין שהן חלק מהלהקה. 

שתיים מהתרנגולות היותר גדולות לא נוטלות סיכונים מיותרים, ותמרי מצאה אותן כבר בערב הראשון כשהן ישנות על העץ. 

ולא סתם על העץ, אלא די גבוה, קרוב לצמרת שלו

הבנות עקבו אחריהן בערב למחרת כדי להבין איך זה קורה, ולתדהמתן הן גילו שהתרנגולות החדשות משתמשות בגדר שדני בנה במאמץ רב כמדרגה לדילוג אלגנטי אל העץ. עכשיו רק נותר לנו לגלות איך הן יורדות משם מוקדם בבוקר, אבל לפי שעה אין מתנדבות/ים לעבודה הזו. 

התרנגולות הקטנות והחמודות גם מטילות ביצים חמודות. 

ובכלל, הן רכות ונעימות, ואני מאושרת לראות אותן מסתובבות כל היום להנאתן בגינה 

זה די מפתיע אותי עד כמה אני אוהבת תרנגולות, בעיקר לנוכח העובדה שעד לפני כמה שנים קצת פחדתי מעופות. יש לי תחושה של הזדהות איתן – הן אנושיות בסטריאוטיפים שיש להן אחת כלפי השנייה, ויכולות להיות עוינות למדי כלפי מי ששונה מהן, אבל ברגע שהתקבלת לחבורה, צפויים לך חיים נעימים של חברות אמיצה (ופטפטנית למדי) עם חברותייך ללהקה, ועיסוק רב בענייני ביוץ – גם אם בפועל יש להן סיכוי קטן לרבייה ממשית, בהעדר תרנגול זכר בסביבה.  

חוץ מזה הן נשיות, חכמות, חברותיות לבני האדם, ומאוד רגישות. 

בקיצור – חברות. 

*****************

לסיום, אשתף אתכם/ן בפעילות קלה ונחמדה שעשיתי עם יסמין בחורף. למעשה, זה היה יותר לקראת האביב, כי היה בניו זילנד מחסור בדפים צבעוניים שהיינו זקוקות להן. 

את ההוראות לכוכב מצאתי כאן, ולמעשה יש עוד המון גרסאות – וכבר עכשיו מצאתי אחת אחרת לחורף הקרוב. 

כל מה שצריך זה נייר עפיפונים צבעוני, ודבק פלסטי. 

מה שנחמד  זה שאפשר לשמור אותם משנה לשנה, ולתלות על החלונות בתחילת החורף – רק חבל שאני לא זוכרת איפה שמרתי את הכוכבים מהחורף שעבר… 

מאחלת בינתיים ימים טובים ובריאים.

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, חגים, חקלאות | 4 תגובות

עכברי כפר

אנחנו כבר כמעט שמונה חודשים במילטון, ודני ואני דיברנו על זה שאנחנו מתחילים להבין באופן מוחשי את משמעות המושג "עכבר הכפר". 

בזמן שבעיר ממהרים ממקום למקום, מעודכנים ושמים לב מה קורה מסביב ורצים לפעילות הבאה או מתעדכנים בכל בית קפה חדש שנפתח, הרי שבמילטון כמעט ולא קורה דבר – לטוב ולרע. הכל מתנהל על מי מנוחות, אף אחד לא ממהר לשום מקום. שאלות שנשלחות במייל למועצה המקומית נענות אחרי 4 (!) חודשים, ומודעות דרושים למצילים/ות ומפעילים/ות לבריכת השחייה מתחילות להתפרסם בזמן שהבריכה כבר אמורה היתה לפתוח את העונה. 

בקיצור החיים, פשוטים ולא דורשים יותר מידי התחכמויות ומי שאצה לו/ה הדרך לא ישרוד/תשרוד לאורך זמן. מה שמצחיק זה שככה בדיוק הרגשנו לגבי דנידין כשרק עברנו אליה לפני כמעט שמונה שנים. 

בזמן האחרון נתקלנו כמה פעמים בביטוי "תה מגפי גומי" – או בניו-זילנדית "Gumboot tea" והכוונה היא לתה שחור פשוט – לא תה היביסקוס אורגני מתחכם שמיובא בסחר הוגן. ואני חושבת שהביטוי הזה מתאים לחיים במילטון, וגיליתי שאני די אוהבת את זה.

מגפי גומי פה הם פריט הנעלה סטנדרטי, ובכניסה לסופר תמיד אפשר למצוא כמה זוגות מגפיים שלקוחות השאירו בכניסה כדי לא ללכלך את הרצפה בבוץ. 

דני ואני גם שמנו לב שכאשר גרים במקום קטן וקצת מרוחק, פחות חשוב לנו להשיג בדיוק את הדברים הספציפיים שהיינו מורגלים אליהם בעיר (כמו למשל, חמוציות מיובשות בסירופ תפוחים) ואפשר פשוט להסתדר עם מה שיש. 

ומצד שני, יש נכונות מפתיעה ליצירתיות בקרב המקומיים. 

לפני כשבוע נגמרו לנו הדפים במדפסת. הלכתי למקבילה המקומית של חנות "מקס סטוק", אך שם לא היו דפי מדפסת למכירה, וכך גם לא על המדף בסופר. כששאלתי בקופה הראשית אם יש להם דפים למדפסת, הקופאית שאלה כמה דפים אני צריכה. עניתי שחבילה שלמה, והיא הלכה למשרד המנהלת והביאה לי חבילה משם. חשבתי שזה חמוד במיוחד, והרבה יותר נעים מאשר לפטור את הלקוחה בכך ש"אנחנו לא מחזיקים ניירות למדפסת". 

בקיצור, יש משהו נעים ונחמד בפשטות הזו. 

***********

הסימן הראשון לאביב במילטון, אחרי חורף קר ובקרים מלאי קרח, היה עם תחילת עונת ההמלטות. כל השדות התמלאו בין-ליל בטלאים חמודים, אמהות מניקות, ופעיות קטנות ורכות. זה היה פשוט נפלא ללכת ככה בין המוני כבשים וטלאים, ולראות איך מעגל החיים מתחדש ככה. 

הרגשתי מאוד קרובה לכבשים האלה, למרות שהטלאים שלי כבר לא כל כך קטנות. 

מאז שעברנו למילטון, התחלתי להקשיב באופן די קבוע לתוכנית "חיי הכפר" שמשודרת בכל ערב שישי בערוץ הרדיו הממלכתי. התוכנית הזו פשוט מעולה – סוקרים בה את הגידולים בכל האזורים, כמויות הגשמים, וכתבים מקומיים מדווחים על החדשות בכל אחד מאזורי הארץ – למשל איפה התחילו לחסן עגלים, היכן החלו המלטות של איזו חיה, ואיזו תבואה צומחת בכל מקום. למרות שאני לא מתלהבת בכלל מחקלאות שהיא לא בת קיימא, או מבוססת על בעלי חיים. התוכנית הזו מאוד מעניינת ומאפשרת להבין יותר טוב את החיים הלא עירוניים. 

התוכנית רלוונטית במיוחד לאיזור שלנו, כי בכל טיול בוקר, שהוא, לשמחתי, חלק מתוכנית הלימוד הביתית שלנו, אפשר לראות חיות אחרות. 

לאחרונה נפטר החמור של השכנים שלנו, והם מסרו את מעיל החורף שלו, והשאירו פתק חמוד 

ואז הבנתי את פשר הציור בכניסה לביתם

פרט לטלאים ולטבע הפראי שסביבנו, באביב אפשר גם לראות עד כמה תושבי מילטון מקפידים לטפח את הגינות שלהם. 

מי שגרו בבית בעבר תכננו את הגינה באופן שבכל שבוע צצים להם פרחים מסוג אחר. כך שגם אם סגנון הגננות שלהם שונה משלי – ואפרט על כך בהזדמנות אחרת – אני כן מורידה בפניהם את הכובע על התכנון המדוקדק הזה. 

והצבעונים שהבנות שתלו בסוף הסתיו פרחו במלוא הדרם.

והכי כיף היה להתחיל להתיידד עם מגרש המשחקים השווה ביותר באזור

בקיצור, אנחנו לא מתלוננים. 

**********

כשרק עברנו לבית החדש, לבנות היו שיטות שונות לפריקת הארגזים וסידור החדר. לבקשתן, הן ממשיכות לחלוק חדר, וכבר בערב הראשון שלנו כאן, תמרי הספיקה לפרוק את כל הארגזים שלה והצד שלה של החדר היה מסודר להפליא. בבוקר היא כבר ישבה לשולחן העבודה שלה וכתבה להנאתה. 

שיטת הסידור של יסמין, לעומת זאת, היתה לשפוך את כל הארגזים על רצפת החדר. לא משנה כמה ניסינו להזכיר לה לסדר, להציע את עזרתנו וכו' וכו' הילדה לא שינתה את הגישה שלה לעיצוב החדר, ואפילו הסבירה לנו, שהיא מאוד אוהבת לארגן, ופחות לסדר. 

באותה תקופה, ובחסות המעבר, יסמין גם הצליחה לחמוק באופן קבוע מסירוק השיער, עד שנהיה בו קשר גדול במיוחד. ברגע שקצת התאוששנו מכל השינויים, והבית הפך להיות קצת יותר סימפטי למגורים, הכרזנו דני ואני (וגם תלינו שלט בפינת האוכל) שהמוטו של החודש הוא "יסמין מסודרת – החיים מסודרים". 

בתגובה, תלתה יסמין למחרת את השלט הזה – 

בסופו של דבר, ביום ראשון אחד שלא היו לנו בו תוכניות מיוחדות, דני ואני השתלטנו במרץ על צד החדר של יסמין. היא לא התנגדה, ואחרי עבודה של שעתיים אפשר היה ללכת על הרצפה, ומאז, לשבחה יאמר, הסדר פחות או יותר נשמר. 

באותו הערב תמרי אמרה על הסידור ש- "it was long overdue", מה שמעיד על הסבלנות הרבה שלה למצב הזה. 

אבל אני חייבת לציין שעד עכשיו ניצב מחוץ לחדר של הבנות ארגז מלא בחפצים של יסמין, שהיא מסרבת לפרוק בתלונה שמלחיץ אותה שמזכירים לה שכבר עברו שמונה חודשים מאז שעברנו לבית.

אנחנו עדיין מחכים…

ולסיום, נפרדנו היום מחנוכה, כחצי יום לפני המשפחה בישראל. זה חג מעולה וחבל שצריך לחכות עוד שנה עד הפעם הבאה. 

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, טבע, יומיום | 6 תגובות

משבר אמצע החיים

לא מזמן שמתי לב שבשנה האחרונה לא כל כך כתבתי כאן כמו שרציתי ותכננתי.

יש לי כמה פוסטים שכמעט מוכנים, ותקועים, וזה לא כיף בכלל.

אני לא אוהבת להרגיש שמשהו תקוע אצלי, בעיקר כשמדובר בכתיבה. כי אני מאוד אוהבת לכתוב, ודי זקוקה לזה. הכתיבה עוזרת לי להבין את הרגשות שבפנים, והרגשות עצמם מובילים אותי אליה. אבל למרות כל זה, כנראה שהרגשתי שאני פחות פנויה נפשית מבעבר, ולכן לא רציתי כל כך לכתוב.  

אני חושבת שאולי זה קשור במעבר לעיירה החדשה. ההתאקלמות וההסתגלות למקום חדש, אחרי שכבר הרגשתי שבשבע השנים שקדמו למעבר נטענו שורשים בדנידין, גורמות לי להרגיש, במידה מסוימת, עקורה ומנותקת ממקום שהיה טוב לי בו.

אבל יותר מכך, אני חושדת שאולי זה קשור ל"משבר אמצע החיים", בהנחה שאכן אגיע לגיל תשעים.

אני לא מבינה עדיין איך אף אחת מהחברות המבוגרות יותר שלי לא הכינה אותי ליום ההולדת ה-45.

אני לגמרי זוכרת איך בגיל 29 עשיתי מאמץ אדיר להתכונן טוב למעבר לשנות השלושים, וזה עבר די חלק, ואפילו בשמחה. אותו הדבר היה במעבר לגיל 40. אבל עכשיו, פתאום הכתה בי ההכרה בגיל – חשבון נפש ועיסוק במה שהיה עד כה ומה יהיה בעתיד, אבל בצורה הרבה יותר אינטנסיבית.

ובמה אני לא עוסקת –

במחשבות על המעבר לכאן, על הריחוק מהמשפחה, והחברים/ות והתרבות. על כל הלמה, האיך, והמחירים שאני משלמת על המרחק הזה. וכל המחשבות והשיקולים וההבנה שהחיים לא מושלמים, ואנחנו עושים את המקסימום כדי שיהיו טובים דיים.

בבחירה שלי ללדת "רק" שתי ילדות או רק שתי ילדות.

במה שעשיתי מקצועית, ובתכנון להמשך.

בקשר שלי עם ההורים שלי ויתר המשפחה. על הביקורת שהיתה לי כלפי ההורים שלי, ועד כמה דברים בעולם הם אף פעם לא שחורים או לבנים, אלא הרבה יותר אפורים ומורכבים, ועד כמה אני גם אסירת תודה על כל הדברים המאוד טובים שקיבלתי מהם, ועל האהבה המאוד גדולה שיש לנו, ויש לי כלפי כל אחד מאחיי ואחותי.

וכמובן שבאובדן של אחי, נועם, שאולי הדבר היחידי שבו עקפתי אותו בחיים שלי היה שאני עכשיו מבוגרת בשנתיים מכמה שהוא זכה לחיות. ובכמה שאני מתגעגעת אליו.

וכך, לנוכח כל המחשבות האלה, עלתה גם מאוד חזק ההבנה (שאצלי קיימת תמיד) שהבנות לא לנצח תשארנה ילדות, ושלא תמיד הן יגורו איתנו. כלומר הילדות שלהן היא עכשיו וזה הזמן ליהנות ממנה, או כמו שאומרים בניו-זילנד: "ליצור איתן זכרונות" – ביטוי שאני לא כל כך אוהבת כי הוא מסתכל אחורה מהעתיד ולא על עכשיו מההווה.

אז לכבוד יום ההולדת שלי, נסענו לחופשה במקום שאני מאוד אוהבת – בית החופשה של המורה לכינור, שכבר כתבתי עליו כאן, שנמצא על חוף יפיפה.  

וליד יער

 כמו שכתבתי בפעם שעברה, הבית הזה הוא ממש מוזיאון, וממש מזכיר לי בית של סבא וסבתא, שיש בו המון חפצים ישנים, וכל מה שצריך לעשות זה פשוט לגלות אותם.

וכך למשל הפעם גיליתי את הפינה המתוקה הזו

אגב, המעין קערות האלה הן בעצם צדפים שמשתמשים כאן בהן כסבוניות. 

כמו בכל בית של סָבַּאים (כי כך אני אוהבת לומר את המילה הרשמית "סבים"  בצורה יותר ידידותית למשתמש/ת), גם כאן יש כל מיני מסמכים מתקופות אחרות, שכנראה יישארו כאן תמיד. 

וגם בובות של פעם מארצות אחרות, כמו הבובות שהיו בחדר הנעורים של אמי, מהמתכתבת ההולנדית שלה.

בדומה לביקור הקודם שלנו כאן, גם הפעם הנוף נפלא, ועדיין אפשר לשמוע את הים כל הלילה מחדר השינה.

בקיצור, תענוג.

רק הבנות גדלו מאז הפעם הקודמת.

מיד כשהגענו לכאן, תמרי אמרה משהו שמאוד מצא חן בעיני. היא אמרה שכשיש פחות משחקים, אז פחות משעמם. שאלתי אותה למה, ואז היא הסבירה שאז צריך לעשות יותר דברים בעצמנו. 

וזו גם חלק מהמשיכה של דני ושלי למקום – כי הוא לא מכוסה על ידי הרשת הסלולארית שלנו. כלומר אין אינטרנט, אין מיילים, פייסבוק וכל הטוב הזה. בנוסף, וכנראה בגלל זה, הזמן כאן הוא מאוד שונה. מותאם יותר לתנועות השמש, השפל והגאות ולא לשעת עליית מאמר המערכת של 'הארץ' לאפליקציה, שאנחנו עדיין משלמים עליה כדי שיהיה לנו על מה לדבר עם א/נשים מהארץ. 

ומאוד שקט – קצת כמו על חוף הים בסיני, רק שאי אפשר לטפס על גבעה כדי לקלוט משהו ברשת הסלולרית. אפשר פשוט לקחת את הזמן ולקרוא, ולכתוב, ולטייל על החוף, ולצייר, ולבנות פאזלים ולשחק, בלי לבדוק כל שלוש דקות אם מישהו/י חיפשו אותי. קצת כמו העולם שלתוכו נולדנו כילדים. 

זה מיד התקשר לי עם משפט שקראתי לא מזמן מתוך ראיון עם ג'ונתן פרנזן, שאמר שהוא מסופק איך אפשר לכתוב ספרות בדיונית טובה כשיש במקום העבודה חיבור לאינטרנט, או משהו בסגנון הזה, ואני כל כך מבינה על מה הוא מדבר – כשכל דבר נמצא במרחק גיגול מאיתנו, אין שהות לדמיין איך דברים יכולים להיות ואין מרחב לחוסר ודאות ולשיעמום.

אני מרגישה שבמרחב הזה, של הרשתות, והדימויים הבלתי אפשריים של איך החיים אמורים להיות, מאוד קשה להתחבר פנימה, ומאוד קשה להוציא החוצה את מה שיש בפנים. מאוד קשה לראות את היופי בעולם שנמצא מתחת לאף, כי יש כל כך הרבה הסחות דעת מסביב. והסחרור הזה יודע לפרוט לנו על המקומות הכי רגישים.

ומה שבעיקר קשה לי ביומיום הוא שכל הדברים האלה שעולים לרשת נדמים לי כל כך חשובים, ואני חייבת להתחבר אליהם ולקרוא עליהם. וכולם, קשורים או מפורסמים על ידי א/נשים שאני מעריכה או מחבבת, ושאכפת לי מהם. בקיצור, הרבה יותר מידי אינפורמציה ועומס רגשי על המערכת.

למשל, בהנחה שאני מדליקה את הטלפון שלי בבוקר קצת אחרי שאני קמה – בעשר הדקות האלה, כבר הספקתי ללמוד כל כך הרבה דברים על העולם, שהמוח שלי פשוט מוצף בצורה די מטורפת.

הנה עוד רעיון למחקר בקוגניציה….

ולכן האפשרות להתרחק ולשקוע בקריאה ומנוחה, מאוד מועיל מול ההצפה התמידית הזו.

ובחזרה למשבר אמצע החיים – באיזשהו שלב במהלך החופשה, ואחרי הרבה שיחות ארוכות עם דני, מצאתי כמה רעיונות בשני ספרים שיכולים להועיל בהתמודדות.

הראשון מגיע מספר שאבי המליץ לי עליו, וכולל שלוש הרצאות משנת 1946 שהתפרסמו לא מזמן של ויקטור פרנקל. רק אחרי שאבא שלי הבטיח לי שההרצאות לא כוללות תיאורים גרפיים מדי מהשואה, העזתי להוציא את הספר מהספרייה ולקרוא. וזה היה מתגמל. מאוד.

כהבהרה להערה בנוגע לשואה, כדאי אולי שאסביר שמאז שקראתי בגיל 9 את כל מדף ספרי השואה לילדים בספריה הציבורית ברובע היהודי (שאין לי מושג היום איך ספרים כאלה נכתבו בכלל לילדים), אני משתדלת להימנע מאוד מחשיפה לתכנים גרפיים של הנושא. אני חושבת שלפחות עבורי זה לא כל כך בריא.

בכל אופן, שני עניינים שקשורים בשואה ומופיעים בספר עוררו אצלי הזדהות, אולי כי הם הרגישו מוכרים לי כדרכי ההתמודדות שלי עם מצבים בלתי אפשריים. להבדיל וכו'.

הראשון הוא שפרנקל, שגר בוינה לפני המלחמה (וחזר אליה מיד אחריה), פיתח תוכנית למניעת התאבדויות שהיו באותה התקופה נפוצות מאוד  בקרב סטודנטים/יות, במיוחד כשהתפרסמו תוצאות המבחנים. ובספר נזכר (בהערת שוליים) שאחרי ליל הבדולח היה גל התאבדויות של יהודים/יות בוינה. זו הפעם הראשונה ששמעתי על זה וזה נגע מאוד לליבי.

הדבר השני הוא שכשפרנקל היה במחנה ריכוז, היו איתו עוד פסיכואנליטיקאים (בלשון רבים!) והם ניתחו יחד את המצב הנפשי שלהם ושל האנשים סביבם, וחשבו על דרכים להקל את הסבל.

ועכשיו לנושא עצמו –

בדומה ל"אדם מחפש משמעות" גם כאן, פרנקל מתעסק בשאלה של משמעות החיים, ויש כמה נקודות מפתח שמאוד דיברו אלי. אחת, שאני חושבת שהיא מרכזית לחיים טובים היא הכרה, הערכה, ויצירת מקום ליופי. הוא השתמש בדימוי מאוד יפה, לפיו, אם מישהו/י נמצאים בקונצרט ושומעים מוזיקה שמפעימה אותם, אם באותו הרגע ממש, תשאלו אותם (אם הדבר היה אפשרי, כמובן), האם כדאי לחיות, הם יענו שאפילו רק עבור הרגע הזה כדאי לחיות.

והמפתח השני הוא הטענה שלו שאנחנו לא צריכים לצפות למשהו מהחיים, אלא שנכון יותר שנשאל את עצמנו "מה החיים מצפים מאיתנו?". מהן משימות החיים שחיי שלי הציבו לי ושעלי למלא.

אני חושבת שזו הסתכלות נבונה שכוללת בתוכה לא מעט צניעות. היא מאוד שונה מהטרנד הנוכחי של "אני אעצב את החיים שלי" והם צריכים להיות הדבר "הכי" מדהים שיש. אלא שיש לנו משימות שעצם החיים שלנו הציבו בפנינו, והן ספציפיות לנו, ואנחנו צריכים/ות למלא אותם, וזו למעשה משמעות החיים שלנו.

אז אמרתי ששני דברים נראים לי כמועילים בהתמודדות עם משבר אמצע החיים. הספר של פרנקל הוא, כאמור הראשון. הספר השני המעניין שקראתי מספר על התיאוריה של אלפרד אדלר, שאותה אני כמעט לא מכירה. מירי, בת דודתי האהובה (ואני התברכתי בבני דודים/ות אהובים/ות רבים/ות), המליצה לי לפני כמה שנים לעקוב אחרי המחברת, אנאבלה שקד, והספר הזה מעניין, מועיל ונגיש. 

הגישה של אדלר היא הרבה יותר התנהגותית מכפי שאני מעדיפה את הפסיכולוגיה שלי. ככלל, אני מאוד מתחברת לפרויד ולפסיכואנליזה, אבל אני חושבת שבמובנים רבים הגישות משלימות זו את זו, ולאו דווקא מבטלות או מתחרות זו בזו. זאת אומרת, בעיני צריך להכיר את עצמנו לעומק, ולהרגיש בנוח עם הצדדים הפחות זוהרים שלנו, בלשון המעטה, ורק אז אפשר להתחיל לפעול מתוך הכרה פנימית עמוקה. עם זאת, צריך בשלב כלשהו לצאת אל העולם ולפעול בו והגישה האדלריאנית מעולה בעיני בהנעה לפעולה.

עוד דבר שמאוד מצא חן בעיני בספר הזה היתה ההצעה להסתכלות אופקית על העולם – להבדיל מהסתכלות אנכית שבה הדבר החשוב ביותר הוא הצלחה ומצוינות בכל מחיר, או טיפוס במעלה הפירמידה החברתית מתוך מטרה לאכלס את הקודקוד העליון שלה (ע"ע אקזיטים, התעשרות מהירה, כוכבות רשת). בהסתכלות אופקית, מה שחשוב זו פעולה מתוך קשר בין א/נשים, תמיכה הדדית, אתיקה, ושותפות. וזה מאוד דיבר אלי.

אצל דני, משום מה, המעבר לגיל 45 עבר קצת יותר חלק מאשר אצלי. הוא בטח מדחיק.

בערב יום הולדתו הלכנו למסעדה הודית, בעיר סמוכה לעיירה שלנו. אין במסעדה הזו שום דבר מיוחד, פרט לעצם קיומה. 

הביקור במסעדה היה כרוך בסערת רגשות כללית מצד כל המשתתפים, או ליתר דיוק – המשתתפות. מיד כשהגענו למסעדה התפתחה מריבה די גדולה סביב מה מזמינים. דני ותמרי לא צמחונים, ומשתוקקים להזדמנות לאכול בשר שמתגשמת כמעט תמיד רק באירועים כאלה. לעומת זאת, יסמין, שהיא צמחונית פונדמנטליסטית למדי, לא הבינה איך אפשר לאהוב חיות ועדיין לאכול בשר. וכשהיא אמרה את זה בקול, אחותה, שמאוד – אבל מאוד – אוהבת חיות נפגעה קשות. 

וכך התחיל הערב במשבר שנפתח בדמעות מצד כל היושבות לשולחן ונפתר זמנית בנכונות לא צפויה מצד הקרניבורים לאכול אוכל צמחוני. בהמשך, סיפורים מרגשים מהילדות שלנו, כולל תיאורים מפורטים ביותר על החופשות שלי כילדה אצל סבא וסבתא בקריית ביאליק, ועל האופן המקסים שבו ההורים שלי התגייסו וחגגו ביצירתיות רבה את ימי ההולדת של נועם ושלי – כולל כל מיני משחקים ופעילויות מתוחכמים במיוחד.

דני, שלא הבין בכלל איך נקלע למגה-אירוע הזה עם חבורה נסערת שכמותנו שלא נתנה לו לחוות משבר אמצע-חיים בנחת, כבשה מחוות הפיוס של יסמין, שפתאום, שאלה את תמרי ממש בשוך הקרבות, אם היא רוצה ביס מהסמוסה שלה, ובכך בעצם נגמר העניין. 

בדיעבד, זה היה ערב מרגש נורא. מאוד פשוט, והכי משפחתי ונעים שאפשר. 

ולסיום עוד כמה תמונות מהחופשה

פורסם בקטגוריה טבע | עם התגים | 4 תגובות

בת מצווה

תמרי שלנו הגיעה לגיל שהיא מוכנה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות. או לפחות אמורה. 

האמת היא שהיא ילדה נפלאה וסופר-חרוצה. היא קמה כל בוקר, ובשלב שאני ודני עוד מתהפכים במיטה היא כבר משלימה את כל המטלות שלה (כולל האכלת תרנגולות, גם כשהטמפרטורה בחוץ מתחת לאפס), ואחרי העבודה היא מתאמנת בכינור ובפסנתר. כך שאפשר לומר שכל בוקר אנחנו מתעוררים לקול הנגינה שלה. רק אחרי שהיא מסיימת את התורנויות היא מוכנה להתחיל את היום, ללמוד ולשחק. 

אני די בטוחה שאת המשמעת העצמית הזו היא לא קיבלה ממני. 

תמרי לא רצתה לעשות אירוע בבית הכנסת לכבוד בת המצווה שלה, וגם לא מסיבה עם חברים/ות. היא הסבירה שלחגוג עם המשפחה זה משהו אחר מאשר עם א/נשים מחוץ למשפחה, ומבחינתנו זה הסבר מספיק משכנע. 

כך נראה השולחן החגיגי ערב לפני בת המצווה 

וכך נראתה כלת האירוע (ואחותה) עם כרטיס חגיגי במיוחד.

בתור מתנה היא ביקשה משחק ריסק, שהיה גם אחד המשחקים האהובים עלי בגילה. וקיבלה מאיתנו בהפתעה גם ציפורניים בעוביים שונים לעט הנובע שלה. ובמתנות שקיבלנו מהסבתות מימנו ביקור חגיגי בקרקס, וארוחה במסעדה (בקיצור, לא חפצים). 

מכיוון שהרעיון המקורי שלנו ליום ההולדת – ביקור בארץ וטיול בליטא – לא יצאו לפועל בשלב זה, הסתפקנו בביקור באי שאהוב מאוד על תמרי, וגם עלי. 

כתבתי כבר על האי הזה, שהוא למעשה שמורת טבע עם אכסניה קטנה, בפעם הראשונה שהייתי בו, לפני כמה שנים, וגם תמרי מכירה אותו מטיול כיתתי. אבל עבור דני ויסמין זו היתה הפעם הראשונה, ואני חושבת שהאי מצא חן בעיניהם. 

והוא אכן נשאר מקסים כפי שהיה. 

חוץ מאיתנו התארחו באי עוד זוג מבוגר ונחמד, שגר באיזור כפרי קטן ליד העיר. הם כנראה מאוד מחוברים לחיים הכפריים, כי הם סיפרו לנו שהביקור האחרון שלהם באוקלנד, היה בשנת 1987. 

אחד החסרונות באי הוא שהוא חשוף מאוד לרוחות, מכיוון שהוא נמצא באמצע המפרץ, וכי האכסניה שבו כמעט ולא שופצה מאז שנבנתה לצרכי בידוד של מהגרים שהגיעו עם מחלות בסוף המאה ה-19. כשנסענו לשם לסמינרים של המעבדה, העברנו בלילה את המזרנים ושקי השינה שלנו לסלון כדי לישון מול האח, כי הלינה בחדרים היא ממש כמו לינה באוויר הפתוח. וזה גם מה שעשינו הפעם. 

לעומת זאת, הזוג הניו זילנדי ישנו בשלווה ואמרו שהיה להם חם ונעים. מצד שני, הם הביאו שלוש מזוודות ללילה האחד שלהם באי – אחת מהן מיועדת לשמיכת פוך.

מה שהיה מאוד כיף הפעם זה ששאלנו את הקייקים של האתר, ומכיוון שכולנו אוהבים לקייק (בשלב הזה של חיי אני כבר לא בטוחה אם זו מילה אמיתית או עוד אחד מחידושי הלשון שלי – דני טוען שזה השני), זה היה פשוט נפלא להקיף את האי ולהיות מאוד קרובים לכל הציפורים המיוחדות שעליו. 

******

אחד הדברים המטרידים שקראתי לאחרונה הוא שהערך העצמי שלנו נמצא בשיאו כשאנחנו בני/ות 9, ומגיל 12 מתחיל לרדת בתלילות. בפעם הבאה שהוא יגיע לאותה הרמה בה היה בגיל 9, אנחנו כבר נהיה בני/ות 65. זה ציער אותי לחשוב שכך רוב בני האדם חווים את עצמם, בלי שום סיבה בעצם, וגם עורר אצלי את הרצון לעזור לבנות שלנו לשמר על הערך העצמי שלהן (לפחות אצל בת ה-9, לפי הסטטיסטיקה שלעיל, עבור הגדולה זה כבר מאוחר מדי). כל רעיון שתרצו להעלות בתגובות למטה, יתקבל בברכה.  

ביחס לדימוי העצמי הכללי של נשים, אני חייבת לציין שלמרות שלא כתבתי על זה כאן כמעט, התפיסה בניו זילנד של יחסי מגדר מאוד שונה מאשר בישראל. למרות שבניו זילנד שיעור האלימות בתוך המשפחה הוא מהגבוהים במדינות ה- OECD, עדיין היחס החברתי לנשים באופן כללי הוא די שונה. קודם כל, ברמה האישית, אני עדיין מופתעת שלא מטרידים אותי ברחוב. בהתחלה חשבתי שזה מכיוון שכבר יצאתי ממעגל הגיל הרלוונטי, אבל כששאלתי חברות צעירות מארצות אחרות, הן אמרו שגם הן שמו לב לזה. זה גם גורם להרגיש הרבה יותר נוח, ולהרגיש רמת ביטחון אישי יותר גבוהה גם כשאני הולכת ברחוב חשוך בשעת ערב מאוחרת. 

גם ברמה החברתית, יש כאן הרבה פחות לחץ חברתי על נשים סביב המראה החיצוני (לפחות, נשים בגילי, לגבי נשים צעירות, לצערי, נראה שהמצב די דומה לזה שבמדינות מערביות אחרות). כשאמא של דני באה לבקר אותנו היא הופתעה מכמה שנשים מבוגרות כאן לא צובעות את השיער. גם ניתוחים פלסטיים מאוד לא מקובלים, וכן, אני עדיין מופתעת לראות טכנאיות, שרברביות, בנאיות וכו'. נשים כאן גם לא מצופות לחזור לעבודה אחרי שיולדות אם הן אינן רוצות בכך, וגם לגיטימי לגמרי לכתוב בקורות החיים שבעשר השנים האחרונות הייתי עסוקה בגידול ילדים. פשוט ככה.  

לא מזמן חשבתי על כך שהחיים במדינה שבה יש ראשת ממשלה שהיא גם רכה, חמה, אמפטית ואכפתית, אבל גם נחושה, חזקה ומאוד לא קונפורמית, היא מאוד מעצימה עבור נשים צעירות. כאן, למשל, היא מובילה התנצלות רשמית בפני חיפושים בבתים של מהגרי עבודה פסיפיים בשנות ה-1970 – צעד מרשים ואמיץ בפני עצמו. 

בקיצור, משמח אותי להיות חשופה למודל כזה. 

ואגב כך, הזדמן אלי שיר מקסים, שגם העברתי לכמה חברות. 

אגב, מצב הגבריות בניו זילנד לא בהכרח מקביל לקידמה המאפיינת את מעמד האישה בניו זילנד. דני הבטיח לכתוב על זה פוסט אורח בהזדמנות.

******

המגורים בעיירה החדשה עדיין לא פשוטים לי. אני מרגישה קצת כמו דג מחוץ למים – אולי כי הרגשתי מאוד בבית בדנידין, ואני מאוד קשורה למקום ולרשתות החברתיות שלנו שם. כל ביקור בעיר מרגיש לי עכשיו כמו ביקור בארץ שבו אני מנסה לעבור ממקום למקום ולהספיק כמה שיותר דברים בזמן קצוב. 

בינתיים, הבנות ואני נוסעות יום בשבוע לפעילויות שלהן בעיר, ואני נוסעת יום או שניים נוספים בשבוע לעבודה, אם יש לי פגישות או משהו שאני צריכה להיות בשבילו בעיר. אבל זו בהחלט הסתגלות. 

לשמחתי מצאנו מישהי מהעיירה הסמוכה שעובדת גם היא בעיר, ואנחנו חולקים את הנסיעה איתה – מה שחוסך דלק, ופליטת פחמן וגם מעביר את הנסיעה בשיחה נעימה.

אחד הדברים המתגמלים במגורים בעיירה קטנה, חוץ מהשלווה המוחלטת, הוא הקרבה לטבע. כך למשל נראית השכונה שלנו

וזה הרחוב שלנו 

*******

לסיום, אתוודה, פעם בארבע שנים דני ואני חולקים את אותו התחביב. בתור מי שכמעט תמיד מחמיצה פנים על צפייה בספורט (״לא עדיף לעשות ספורט בעצמנו מאשר לשבת ככה מול המסך ולראות?״ – נסו לדמיין את המשפט הזה נאמר בטון מתלונן ומטיף, מוסיף דני), אני מוצאת את עצמי בקלות מתמכרת לשידורים מהאולימפידה. 

מאז שראיתי את מרי לו-רטון באולמפיאדת לוס-אנג׳לס בשנת 1984 אני יכולה להיצמד במשך שעות לשידורים החיים, ולהתרגש (עד כדי דמעות! באמת!) בשביל הספורטאים/יות. 

אני ערה לכל הביקורת כלפי המשחקים – מבני הענק שנשארים כערי רפאים אחרי המשחקים וההשלכות הסביבתיות והחברתיות שקשורות להקמתם, הלחץ על הספורטאים, הסמים הממריצים, הפציעות ועוד ועוד. ובוודאי שאפשר ליישם הרבה מההצעות שמועלות לפישוט והוזלת האירוע. יחד עם זאת, אני חושבת שהאפשרות להתפעם כל פעם מחדש מהיכולות המנטליות והפיזיות של בני אדם מכל העולם, הנחישות, וההתמדה שלהם, פשוט מעוררים השראה. 

הפעם, הפרש השעות בינינו לטוקיו (רק 3 שעות) מאפשר בקלות לעקוב אחרי גמר הקפיצה המשולשת לנשים מבלי להפסיד יותר מדי שעות שינה יקרות. 

כפי שכתבתי בעבר, ניו זילנדים משוגעים אחרי ספורט, ובבריכה הציבורית של דנידין יש לוח כבוד, שבו מוצגות תמונות של אלופים ואלופות אולימפיים שמוצאם בעיר. כך שכולם די עוקבים ומתעניינים. 

הגדיל לעשות הפוליטק בו דני ואני עובדים, שמשדר את המשחקים על מסך ענק לאורך כל יום העבודה. כשעברתי שם (ונעצרתי, כמובן, לכמה דקות לעקוב אחר ריצת 400 מטרים שליחים) פגשתי עוד מכורה לדבר, אישה סולידית בתחילת שנות השישים לחייה. ההיא אמרה משהו שמאוד מצא חן בעיני – שאולי בגלל הקורונה, והשנה וחצי האחרונות, יש משהו מרגש במיוחד באולימפיאדה הזו. ואני חושבת שיש בזה משהו – משהו בשנה הזו אולי יכול להזכיר קצת לבני האדם שכולנו בני ובנות תמותה, שנמצאים/ות כאן יחד, לתקופה מוקצבת בלבד, ושאולי אפשר לנצל את הזמן הזה לעשות טוב למען בני האדם והעולם. 

הלוואי. 

וכך נראה השיעור בנושא (כן, אנחנו עדיין לומדות על יוון העתיקה, אעדכן בעוד כמה שנים, כשנסיים את החומר), שיצא לנו בתזמון מצויין. 

הבנות גם הן מגלות עניין רב במשחקים האולימפיים, והן שאלו אם מדינת הוותיקן שלחה נבחרת, והוסיפו, בקריצה שהם היו יכולים לנצח בתפילה, אם היה ספורט כזה. 

וכך נראה האימון שלהן בבית – 

פורסם בקטגוריה חגים | 4 תגובות

מעברים

בפוסט הזה אני משתפת בכל מיני דברים שלא בהכרח קשורים אחד לשני אבל מזמן לא כתבתי והם הצטברו אז הם כאן ביחד…

אתחיל בכך שאני לא כל כך אוהבת שינויים. הם מפחידים אותי, מאיימים עלי, ובעיקר, אני מאוד אוהבת את המוכר והנוח. אם זה היה תלוי רק בי, יש סיכוי טוב שעדיין הייתי גרה בדירת חדר ברחוב דוסתאי 14 ועובדת במכון טרומן.

אבל החיים קורים, וכוללים גם שינויים, וכך מצאנו את עצמנו, אחרי חיפוש ממושך, קונים בית בעיירה קטנה וכפרית, 40 דקות דרומית לדנידין.

בשנה האחרונה ראינו המון בתים. השיטה כאן היא שיש בית פתוח שכולם מגיעים אליו בכמה זמנים נתונים, ואחר כך אפשר להגיש הצעה למוכרים, וההצעה הגבוה ביותר, שכוללת כמה שפחות תנאים מקדימים, עשויה להתקבל.

מצוקת הדיור בניו זילנד היא ממש עקב אכילס של המקום (מערכת הבריאות היא העקב השני). כשמישהו/י ״זוכה״ באפשרות לקנות בית, זו ממש נחשבת הצלחה או הישג. כל זה נובע מהזנחה רבת שנים של תחום הדיור, ומכך שיש הרבה א/נשים שמחזיקים בבתים למטרות השקעה. ההשקפה של יסמין בנושא הזה היא נחרצת ולדעתה צריך שלא/נשים יהיה רק בית אחד שהם/ן גרים/ות בו כדי שיהיה מספיק לכולם.

על כל פנים, אחרי שביקרנו בעשרות בתים פתוחים בדנידין, שכבר כשמגיעים אליהם אפשר לראות בכניסה תור (מדכדך) של נעליים של קונים פוטנציאלים אחרים – מקובל כאן לחלוץ נעליים בכניסה לבית – ואחרי שראינו שמרוב ביקוש, כבר קשה להשיג בית שנבנה אחרי 1930, בעל בידוד, ללא רטיבות ובתקציב שלנו, הבנו שאנחנו צריכים לחשוב על פתרון שונה.

העליה הקיצונית (והלא מוצדקת) במחירי הבתים בשנים האחרונות, והתחושה שעוד מעט קניית בית כבר לא תהיה אפשרית, מוכרת לנו היטב מהחיים בארץ, ובמיוחד בירושלים. החזרה על החוויה הזו כבר היתה יותר מדי בשבילנו. ולכן, החלטנו לצאת מאזור הנוחות (או לפחות משוק הדיור הצפוף) – כלומר מהעיר.

הרבה שנים עסקתי בשאלה אם אני מעדיפה לקנות בית או לשכור. מבחינה כלכלית טהורה, דני ואני עשינו את כל החישובים האפשריים, וסביר להניח שלו היינו נשארים בבית שבו גרנו וממשיכים לשלם שכירות די נמוכה, יכול להיות שזה היה מיטיב איתנו כלכלית בטווח הארוך. אבל, אני חושבת שהפסיכולוגיה והרגשות התחילו בשנים האחרונות לעשות את שלהם ואחרי 23 שנות שכירות, (מתוכן 20 של שנינו כזוג – בדיוק השבוע :-)) הבנו שאנחנו רוצים קצת ודאות דיורית בחיים.

כל מעבר דירה מלווה כמובן בכאב, והפרידה מן הבית שגרנו בו בשש השנים האחרונות לא היתה קלה. מצד שני, דני מזכיר לי שאמא שלי לבשה כובע ומעיל בתוך הבית מרוב קור בזמן שביקרה אותנו בסוף הקיץ, ושבחורף יוצאים אדים מהפה כשמדברים בתוך הבית, אלא אם כן יושבים מול האח. מורכב…

אחד הקריטריונים שהעסיקו אותנו בבחירת הבית החדש היה שיימצא בעיירה שבה כבר לא מעלים יהודים על המוקד. חברה טובה מהארץ הזכירה לי שזה לא באופנה כרגע, וחברה ניו זילנדית (חכמה מאוד!) הסבירה לי שפשוט זה לא מעניין אף אחד. בקיצור, יש לנו קצת עבודה פנימית לעשות מול החששות שלצערי מוטבעים בדנ״א שלנו.

וכך, בסוף אפריל נפרדנו מגן העדן הנפלא הזה, לטובת בית חדש יותר וטוב, שעם הזמן יהפוך יותר ויותר להיות חלקת אלוהים הקטנה שלנו.

אז מכאן נפרדנו


וכך נראתה תחילת המעבר.




למזלנו יש לנו חברים מקסימים שעזרו לנו להעביר הכל בקלות יחסית. וזה היה נפלא, ובעיקר מחמם את הלב, כי כשיש שינוי כל כך גדול בחיים, ובכלל, מאוד נעים שיש מי שתומכים ועוזרים.

את התרנגולות ארזנו בארגז אחד (בחלק האחורי של הרכב הנגרר), והבנות הכינו לדון החתול קופסא עם חורי אוורור בצורת חתול, וכתבו ״Caution, cat!".

אני חושבת שקראתי פעם שחתולים מייללים עד 6 יללות ביום. בארבעים הדקות שהעברנו את דון, אני חושבת שהוא ילל את המכסה התלת-שנתית שלו.




והנה ילדה אחת שכבר מתחילה להתאקלם



תמונות נוספות מהבית החדש בפוסטים הבאים.

******

מאז שקנינו את הבית אני עסוקה בללמוד איך לגדל עצים מענפים. כבר כמה שנים שאני אוספת את הזרעים מהחצר ומגדלת מזרעים שלי (שיש להם גם את היתרון שהם מותאמים לתנאים האקלימיים של החצר הספציפית שלנו).




זה ממש כיף ועושה תחושה של שפע.

השכנה המקסימה שלנו הכינה לי ייחורים לעצים לשתול בחצר החדשה. וזה אחד הדברים שעשיתי.

בנוסף נטעתי כבר את העץ שקיבלתי מחברים אחרי שאחי נפטר באדמה של הבית החדש.




******

אחד הדברים שמאפיינים עיירות ניו זילנדיות כפריות הוא שאי אפשר לקנות בהן אוכל צמחוני, ושחלב סויה לקפה עדיין לא הגיע לבית הקפה היחיד במקום, שגם מוכר צ'יפס ודגים ואוכל סיני מוקפץ. הדבר השני הוא שבכניסה לסופר א/נשים משאירים את המגפיים שלהם/ן כדי לא ללכלך את החנות בבוץ. והדבר השלישי, הוא שלל כנסיות מנומנמות, שמזמינות את המקומיים לבוא לתפילה בכל ראשון בבוקר.

העיירה שלנו, מילטון, סימנה וי על כל הסממנים האלה, אבל לשמחתי ראיתי שמורה נלהב בתיכון המקומי מתכנן לפתוח מועדון קולנוע, ושיש סדנת סריגה פעם בחודשיים ללא תשלום. בקיצור, נראה לי שנסתדר כאן.

עוד משהו נחמד הוא שנדמה שכל אחת מתושבות העיירה חובשת כמה כובעים. למשל, הדוורית, שהגיעה במכונית קטנה וחמודה להביא לנו חבילה, היא במקרה גם מישהי שכתבה לי בפייסבוק שיש לה דשן אורגני והמתדלקת בתחנת הדלק למדה בתיכון עם הבעלים הקודמים של הבית. בקיצור, עיירה קטנה.


*******

בשנים האחרונות אני עסוקה מאוד במושג של זמן, יכול להיות שמאז שאחי נפטר (ואחר כך, בת דודתי) הבנתי עד כמה החיים זמניים, ועד כמה החיים הם עכשיו, ואנחנו לא ממש יודעים כמה זמן עוד ישאר לנו. אבל הערך של זמן הוא משהו שמאוד התחדד לי מאז שהפכתי לאמא. הבנתי שמספר השעות ביממה גם הוא קצוב, ושאני רוצה, עד כמה שאני יכולה, לבחור איך לחלק אותן.

מאז שאני ילדה, אמא שלי תמיד היתה צוחקת עלי שאני צריכה יותר שעות ביממה כדי להספיק את כל מה שאני רוצה, ואני חושבת שהיא צודקת במידה רבה. בשנים האחרונות אני מנסה לקחת על עצמי פחות דברים, ויחד עם זאת, להקדיש את הזמן במלואו לדברים שחשובים לי באמת.

וכך לפני כשבוע מצאנו את עצמנו, יסמין ואני, מחליפות סוללה לשעון היד של תמרי, בחנות שנראתה בעצמה, כמו מסע בזמן. החנות היתה מלאה בשעונים כיס ישנים, וכל מיני עתיקות מעניינות.

השען עצמו היה מאוד ידידותי וכשראה שיסמין ואני מתעניינות, הוא הזמין אותנו לראות איך הוא מפרק את השעון, הסביר לנו על החלקים במנגנון, ונתן ליסמין להרכיב על עיניה את זכוכית המגדלת המיוחדת שהוא משתמש בה.

ואז, כשהבין שאנחנו מדברות עברית, הוא סיפר לנו שמי שהקים את החנות היה אדם יהודי שהגיע מפולין ממש לפני המלחמה, והיה אומן במלוא מובן המילה. הוא סיפר שלמד ממנו את המלאכה, ובסוף קנה ממנו את החנות ואת הציוד שבה (והראה לנו מברגים וכלי עבודה "של פעם" עם ידית חזקה מעץ).

בחנות יש לו כמה תמונות של הבעלים הקודמים שבאמת נראה כמו מהגר מכובד מאירופה בחליפה ומגבעת. מה שהיה מעניין, וגם עצוב, זה שלחנות קראו על שם הבעלים הקודמים, ברנשטיין, ושבזמן המלחמה, ואחריה, אנשים לא רצו לקנות בחנות כי הם חשבו שהיא שייכת לאדם גרמני, ומאז שמה שונה ל- Southern Cross Jewellery, כדי לעודד רוכשים פוטנציאליים שלא ששים לבצע עסקאות עם מי שמייצגים עבורם מדינת אויב.

זו היתה חוויה מיוחדת מאוד, וגם אפשרות להיפגש מקרוב עם עולם שקצת הולך ונעלם. חשבתי בלבי כמה עצוב שכשיסמין תהיה גדולה יהיו מעט מאוד, אם בכלל, בעלי מקצוע שעושים בעצמם עבודת אמנות כזו, ולא מחשבים.

******

אגב זמן שחולף, או אינו חולף, כבר מאז פורים יסמין מקפידה להסתובב בעיר מפעם לפעם בתור קרנף.

כך למשל היא נראתה ביציאה מבריכת השחיה



עם אחותה


בטבע



ובשיעור פסנתר.

יסמין, או הקרנף – כפי שאנחנו קוראים לה בימים שהיא קרנפית – ואני לומדות עכשיו על סיפורי המקרא, וזה ממש כיף, כי זו גם הזדמנות טובה ללמד אותה לקרוא ולכתוב בעברית.

יסמין כל כך התרגשה שזו התרבות שלנו, שהיא אמרה לי כמה פעמים שבשביל חומרי הלימוד של אחותה על יוון העתיקה היינו צריכות להוציא הרבה ספרים מהספריה, אבל "בשביל סיפורי התנ״ך לא, כי יש לנו את הכל בבית". שימח אותי מאוד שהיא גאה ומרגישה מחוברת לאוצרות התרבותיים שלה.

והנה כמה לוחמים יווניים במלחמת טרויה

******

לסיום, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לחברתנו היקרה גבריאלה.

את גבריאלה הכרנו לפני כמה שנים, כסבתא של שני ילדים מהגן האנתרופוסופי, שמאז כבר הפכו לילדי בית הספר.

היא הגיעה לכאן מגרמניה כדי לעזור לבתה לגדל את שני ילדיה. או במילים אחרות, היא עברה לצד השני של העולם, עזבה את מקום עבודתה בבית חולים אנתרופוסופי, כדי לעשות את זה.

אבל גבריאלה לא רק עשתה את זה, אלא שהיא גם עבדה עד לא מזמן כאחות (למרות שבהכשרתה היא רופאה, אבל זה כבר סיפור אחר) במחלקה האונקולוגית בבית החולים בדנידין, היתה פעילה מאוד בבית הספר ובקהילה שלנו – ובזכותה גויסו כספים והוקם עוד מבנה שהיה חיוני לבית הספר.

היא הקימה את קבוצת תיאטרון הבובות שהבנות ואני מציגות בה, ושהעלנו בה השנה את ההצגה ״הנגנים מברמן״ – עיר הולדתה של גבריאלה.




אביה של גבריאלה היה מורה בבית ספר אנתרופוסופי, וגם היא עצמה למדה בבית ספר אנתרופוסופי בילדותה, ושלחה לבית הספר גם את ילדיה. היא מלאת ידע בתחום, ובכלל אשת ספר ודעת, וגם אישה של העולם הישן, שמסתכלת קצת מהצד על המודרנה.

בשנה האחרונה היא ניהלה את קבוצת הקריאה האנתרופוסופית בבית הספר, שהיתה מעשירה ונפלאה.

רצה הגורל, וכמה חודשים אחרי שפרשה לפנסיה המיוחלת גבריאלה עצמה חלתה בסרטן, וטופלה באותה מחלקה עצמה שבו עבדה בבית החולים. היא הספיקה עוד לחזור לגרמניה, ולהיפרד מאחיה, וחבריה, לפני שנפטרה לפני שבועיים בגיל 67.

אני רוצה להודות לגבריאלה על כל מה שנתנה לנו. על החמלה, הדוגמא האישית, וההשראה, ועל המחויבות שלה לבית הספר ולקהילה. היא מודל לחיקוי עבור כולנו.

פורסם בקטגוריה יומיום | 3 תגובות

געגוע, עוד חינוך ביתי ומשחק ליום סגריר

כבכל שנה, כשסוף השנה האזרחית מגיע, וכולם מתכננים את חג המולד וחופשת הקיץ עם המשפחות המורחבות שלהם, אני חושבת שהגעגועים שלי למשפחה ולחברים/ות בארץ הופכים יותר ויותר חזקים.

כנראה שלא רק אצלי, כי יסמין אמרה לי לא מזמן שלפעמים היא חושבת שהיה כיף יותר לגור בישראל, כי יש לנו שם משפחה גדולה, ואז אם אין חשק ללכת לשום מקום, פשוט אפשר לפגוש אותם.

ואחרי כמה דקות של שקט ומחשבה, היא אמרה שאולי הכי טוב היה אם הם פשוט היו באים לגור כאן.

האמת היא שזו הפנטזיה שלי כבר כמה שנים, ואני חומדת באופן פעיל לא רק את הבית השכור שלנו, אלא גם את הבתים שלידו בדיוק מאותה הסיבה – כדי שאוכל להביא לכאן את המשפחה המורחבת ולשכן אותם לידנו.

המגפה העולמית גרמה לכל זה להראות עוד יותר דמיוני, ולא ברור, והתחושה הזו כמובן לא מקלה.

בנוסף לענייני הקורונה, ניו זילנד עסוקה עכשיו בדו"ח חשוב שעוסק במה שעל המדינה לעשות כדי לעמוד בהתחייבות שלה להגיע לאפס פליטות פחמן עד 2050, ובדיוק קראתי שרק בחודש הסגר בשנה שעברה, המדינה הצליחה להפחית ב- 41% (!!!) את השימוש בדלקים ובפסולת בלתי מתכלה.

הצעדים שהולכים כנראה לקרות מאוד מרחיקי לכת – עידוד רכבים חשמליים, הפסקת ייבוא של רכבים מבוססי דלק מתכלה עד 2035, הפחתה של 15% בגידול בקר – מה שגם אמור לעזור בניקוי מקורות המים, אבל גם לפגוע בפרנסה של מי במגזר החקלאי שמתבססים על ייצור של מוצרים מן החי.

נושא נוסף שמעסיק את כולם כאן הוא נושא הדיור. למרות הקורונה, והסגר, והמצוקה הכלכלית הכללית, מחירי הבתים כאן עלו בצורה קיצונית (כ-50% ב-2020), והביקוש רק הולך וגדל. זה נובע בעיקר מהזנחה רבת שנים של הדיור הציבורי, בגלל המדיניות של הממשלה השמרנית, וכן מהיעדר מיסוי על השקעות נדל"ן, שנראות כתחביב המועדף לשעות הפנאי של הרבה ניו זילנדים.

אני יכולה לכתוב כאן עמודים שלמים על זה, כולל מניפסטים שלמים על הזכות לדיור (אגב, הכתבה המעניינת שקראתי בדה-מרקר בנושא), אבל אני חושבת שיש מספיק דברים מצערים בעולם, כך שלעת עתה אחסוך מהקוראות הנפלאות שלי את התלונות שלי בעניין הזה. אבל אני מבטיחה שאסקר את הנושא הזה בהרחבה בעתיד.

ועכשיו, לתיאור הקיץ, לכאורה, שהיה כאן עד עכשיו.

אני כותבת לכאורה, כי למרות שהבטחתי לבנות שאקח אותן לים בכל יום שמשי שיש, אני יכולה לספור את מספר הימים האלה בשתי ידי.

כן, כך הים נראה רוב הקיץ השנה – יפה, דרמטי, אבל עם עננים אפורים של גשם מעליו.

מה שכן, השנה הבנות לגמרי גילו את הים. תמרי אמרה כמה פעמים שהיא מתה על הים, ויש לי תחושה שהחלום שלה הוא בית (או עדיף חדר משלה) עם נוף לים.

נראה לי שעם המצב הנוכחי של שוק הנדל"ן בניו זילנד, זה לא יקרה בזמן הקרוב.

הבנות לא מסתייגות גם מהטמפרטורה הממוצעת של המים, שלא עולה הרבה מעל 13 בשיא הקיץ, והן מזנקות פנימה בשמחה.

אני, לעומת זאת, מסתפקת בבריכה מחוממת של 27 מעלות.

הבריכה הזו היא הדבר הכי כיפי שיש, לפחות בעיני.

במחיר של בריכה ציבורית, אני מרגישה כאילו שאני מינימום בחופשת הכל כלול באנטליה, או על ספינת תענוגות.

השנה התמזל מזלי, וחברה שגרה במורד הרחוב קנתה מנוי לבריכה, והיא החליטה לנצל אותו במלוא המרץ. בזכות אותה חברה אני משכימה שלוש פעמים בשבוע ב-6:30 כדי לנסוע יחד לבריכה. מכיוון שהיא לא מסתייגת משום מזג אויר, זה קורה גם כשבחוץ יש 10 מעלות עם גשם.

והכי כיף, שיש להם בית קפה שיושב ממש על המים.

תמרי ממש התרגשה מהנוף

*******

לא מזמן קראתי שרשור בפוסט ששאל מה הדבר הכי מאתגר בחינוך ביתי. אמא אחת כתבה שהילדים (וזה די הצחיק אותי!) ואמא אחרת אמרה משהו שאני יכולה מאוד להזדהות איתו – הספק הפנימי האם אני עושה מספיק.

עקב כך, ועם בוא שנת הלימודים החדשה (שנפתחת רשמית השבוע, למרות שעלינו זה לא מאוד משפיע, פרט לכמה חוגים קטנים שמתחילים מחדש), הכנתי תוכנית שנתית לשנת הלימודים הבאה.

המשימה הזו כל כך הלחיצה אותי, שהייתי חייבת את תמיכתו של דני. בלעדיו, ספק אם אי פעם היינו מקבלים אישור מהמדינה לחינוך ביתי, אז טוב שגם הוא יהיה מעורב בתוכנית השנתית.

על כל פנים, ישבנו יחד אחר צהריים אחד והסתכלנו על כל מה שהיה בתוכנית הלימוד שלנו לשנה שחלפה, שהיתה קצת מאולתרת מפאת ההחלטה הלא כל כך מתוכננת לצאת למסע הזה. לשמחתי, גיליתי שעשינו לא מעט ובעזרתו של דני אפילו הצלחתי לתכנן את שנת 2021 (במגבלות חוסר הוודאות של החיים…) באופן שהיה הרבה פחות מלחיץ מכפי שזה נראה מלכתחילה.

אחד הדברים שאני לומדת הוא שלמרות שיש כמה דברים שחשובים לי, ואני צריכה לפעמים קצת להתעקש עליהם, הלמידה הכי כיפית היא זו שהבנות יוזמות. למשל, אני מוציאה ספר מהספריה, אנחנו קוראות אותו ביחד, ואז הן מחליטות מה בא להן לעשות איתו – כמו סיפור הודי מקסים שקראנו על ילדה שהשתמשה בגרגר אורז אחד, ובקצת חשבון כדי לעזור להרבה אנשים עניים.

בקיצור, מסתמן ש(גם) בתחום הזה, פחות תכנון מדוקדק, והרבה יותר הקשבה ללב, עושים את העבודה.

אחד האתגרים שאני נתקלת בהם הוא ללמד חומרים של שכבות גיל שונות, ואיך ליצור מצב שאין תחושה שמישהי צריכה לעשות משהו פחות "מגניב" כי היא יותר קטנה, או לחילופין, לחזור על משהו שכבר למדה בעבר.

בינתיים אין לי פתרון קסם לדבר הזה, ואני מנסה לשלב את התכנים. למשל, כשלמדנו על הודו (כיתה ה'), למדנו משלים הודיים (כיתה ב'), אבל כאמור, זה גם עניין של ניסוי וטעייה, ולא תמיד זה עובד הכי טוב…

עוד דבר נחמד הוא האפשרות להתגמש וללמוד מכל מיני דברים שקורים בחיים.

למשל, לפני כמה שבועות, כשאחת השכנות נתנה לנו הרבה שתילי תות, ניצלנו את הזמן ללמוד קצת על גידול תותים (וגם לשתול אותם מהר לפני הגשם…).

והדבר הכי כיפי בקיץ, כשהוא כבר מגיע, הוא שתמיד אפשר להחליף את זמן השיעור בטיול

********

אם כבר הזכרתי למעלה את הגעגועים שלי לא/נשים שאני אוהבת בארץ, ובמידה רבה גם לתרבות, דני ואני עוקבים באדיקות אחרי העונה החדשה של שטיסל, שהרי כמו שחברה טובה שלי הגדירה – מדובר בתענוג צרוף.

משהו שם כל כך מוכר וקרוב למקומות העמוקים ביותר בלב ובנפש של מי שאנחנו.

מכיוון שמכר שלנו שהוא נוצרי מתודיסטי אדוק אמר לנו פעם אחרי שצפה בסדרה בנטפליקס, שהוא דואג לעתידו של עקיבא, אנחנו מנסים להבין מה יש בה שכל כך נכנס ללב.

אז חוץ מהמשלב הלשוני, והבחירה היפה והמדויקת של המילים, השפה והצליל, אני חושבת שאחד הדברים המקסימים בסדרה הזו היא שהיא לא ממהרת לשום מקום. כמו שהחיים מורכבים, כך גם הדמויות מורכבות, ואין פתרונות פשוטים, ודברים, ובעיקר קשרים, לוקחים זמן, השקעה, והרבה אי ודאות וכאב.

וגם יש שם אהבה גדולה, ועמוקה, וכמעט לא מדוברת, בין הדמויות.

באמת תענוג צרוף.

*******

ולסיום, הבטחתי משחק קטן ליום סגרירי –

אז המשחק התחיל מכך שחברה שלי צפתה בסדרה "שידוכים סטייל הודו" בנטפליקס, ואז חשבה לעצמה, ובקול, שאולי שידוכים זה לא רעיון רע כל כך, ושאולי היא היתה שמחה לבחור בעצמה את בן/בת הזוג לילדים שלה – מה שיאפשר לה לבחור מועמדים טובי לב ונחמדים, שיתייחסו יפה ובכבוד לילדים שלה.

וזה הוביל את דני ואותי למשחק די מוזר שבו חשבנו לעצמנו למי היינו רוצים לשדך את הבנות. זה משחק די נחמד, כי הוא מאפשר לשקלל כל מיני נתונים – מי החתן המיועד, מיהם הגיסים/ות, מיהם המחותנים וכו', ובסופו של דבר, הגענו למסקנה שהחברים/ות שלנו הם/ן די אחלה, ולא היינו מהססים לגביהם בכלל. אולי זה יכול להיות גם קריטריון לבחירת חברים לחיים…

מאחלת סוף שבוע נעים וטוב לכולנו

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

קיץ

לפני שאתחיל לכתוב עלינו, ועל איך שאנחנו חווים בינתיים את הקיץ הזה בניו-זילנד, חשוב לי לכתוב שאני יודעת שהמצב בארץ (וביתר העולם) מאוד קשה בימים האלה – שהמגפה שוחקת, מעייפת ומייאשת, ושההשלכות שלה רבות, מורכבות ומדאיגות.

אני חושבת שקשה לנו להבין בדיוק מה קורה מהמרחק והמציאות השונה שאנחנו נמצאים בה, אבל אני חושבת שאני מבינה קצת מכל מי שאני מדברת איתו ואיתה.

דני סיפר שדיבר לפני כמה ימים עם אוניברסיטה שהוא עובד איתה בטורונטו, והבין שהם עובדים מהבית מאז מרץ. זה רק המחיש לנו כמה אנחנו מנותקים כאן ממה שקורה בעולם.

לצערנו, המגפה פגעה גם באביה של חברה יקרה שלנו, שנפטר ממנה ביום שישי האחרון בבית החולים ברמאללה.

כך שמאחורי המספרים והמידע שמגיע אלינו יש א/נשים אמיתיים והתמודדות מאוד קשה שאנחנו ערים לה, גם אם לא לגמרי מבינים אותה.

************

ובאקט של אסקפיזם מתבקש, אספר קצת על אודותנו בימים אלה

אחד הדברים שהכי מאתגרים ניו זילנדי/ית ממוצע/ת הוא קונפליקט. כן, אני יודעת, זה לא אידאלי למצב העסקים של דני, אבל ניו זילנדים יעשו כל דבר כדי שלא, חלילה, לפגוע במישהו/י או ליצור מצב של חוסר הסכמה, חילוקי דעות או אי נעימות.

וכך, יכול להיווצר מצב שאדם (או אישה) מן הישוב, נגיד יהודי/ה, עובדת תקופה ארוכה בצוות, ורק בארוחת סוף השנה, ממש רגע לפני שכולם יוצאים לחודשיים של חופשה, אחרי (כנראה) שעות של הכנה, ניסוח ומחשבה מראש, אחת הסועדים/ות תרהיב באופן נועז (אם כי מתוכנן היטב מראש) לשאול שאלה בסגנון "האם את חוגגת את חג המולד?", תוך כדי שאגלי זיעה מבצבצים על מצחה, ופעימות הלב שלה מאיצות באופן מדאיג.

אחרי התשובה, והרגע שיירשם כנראה כאחד המשמעותיים עבורה בשנה שחלפה, ויהווה נושא שיחה מרכזי סביב שולחן חג המולד המשפחתי, אפשר להמשיך כרגיל בענייני היום.

נראה שלמרות שאנחנו לא חוגגים את חג המולד, הבנות (ודמויות המשחק שלהן) קלטו משהו מרוח הקריסמיסיאדה, ואלה השלטים שנתלו ברחבי הבית.

אה, וגם מעל החנוכיה

אגב קונפליקטים והימנעות מהם, וגם ההבטחה שלי לשתף את הקוראות לשתף גם בצדדים הלא לגמרי זוהרים של החינוך הביתי, סיימתי עכשיו לקרוא ספר מרתק על המשמעות של קונפליקטים ביצירת האמון שלנו בעולם.

המחברים מתבססים על ניסוי מפורסם במהלכו אמהות מתבקשות לשמור על פנים קפואות במהלך שתי דקות במסגרת האינטראקציה שלהן עם התינוק/ת שלה/ן. מה שקורה בשתי הדקות האלה הוא שהתינוק/ת מתאמצת בכל דרך אפשרית ליצור קשר עם האם, ולתקן את הנתק בינהם. אחרי שתי דקות האם חוזרת להיות עצמה, והתינוק/ת חוזרת להיות רגועה ושמחה.

הספר כולו סובב סביב הרעיון שבחיים נתקלים בהמון חיכוכים, פשוט כי אנחנו בני אדם. אני חושבת שהנתון שהמחברים הצביעו עליו בניתוח של היחסים היומיומיים בין אמהות לילדיהן היה 30% של זמן הרמוני, לעומת 70% של זמן של חוסר חיבור או דיס-הרמוניה. הרעיון, אם כך, הוא לא לנסות בכל מצב להימנע מקונפליקטים, אלא להיפך – לאפשר לעצמנו להיות בתוך חוסר הסדר או הכאוס שמריבות מעוררות, כדי ללמוד איך להתפייס, ומתוך כך להתפתח ולגדול.

בסך הכל הרעיונות בספר משכנעים ומעניינים מאוד וכאן יש ראיון מרתק עם המחבר.

אגב, למי שתאזין לראיון – המראיינת הזו פשוט נפלאה – יש לה שלוש שעות של תוכנית בוקר כל יום במקבילה המקומית של רשב ב', רק שיש לה הכי הרבה סבלנות בעולם, והיא חריפה מאד ומבינה בהמון תחומים. כך למשל, אפשר לשמוע אצלה בתכנית, סתם כך ביום רגיל, בשעת האזנת השיא, ראיון של חצי שעה (!) עם מעט מאוד הפרעות מצידה, עם חוקר שיטות חקלאות מאוריות מסורתיות.

**********

השנה תכננו לצאת לחופשה שהמטרה העיקרית שלה היתה לנוח. כמה ימים לפני שתכננו להזמין מקום באתר קמפינג, חברה הציעה לנו את בית החופשה שלה בכפר קטן ודי נידח בדרום האי שלנו.

כך זה נראה מלמעלה.

מזג האוויר באיזור כל כך הפכפך, שתוך שעה הוא יכול להשתנות מכך:

לכך:

קצת כמו ביקור אצל אופטיקאי/ת…

הנדירות של מזג אוויר שמשי גורמת להעריך אותו במיוחד ואני לא יודעת אם אתם/ן מכירים/ות את הטיפוס – יש אנשים שכמעט אף פעם לא מחייכים אבל כשזה כבר קורה, החדר כולו מתמלא באור או במלים של ג'ון לה קארה זצ"ל, כשהוא מחייך אתם מרגישים קצת קרובים יותר לאלוהים. אז כך גם האי הדרומי.

בימים הסגריריים של החופשה בילינו את הזמן בבית של החברה, שהיתרון הגדול שלו היה ניתוק מוחלט מרשת אינטרנט – שזה סטארט אפ שתמיד נשמע טוב בתיאוריה אבל הוא הרבה יותר מוצלח במציאות. ממש לא הפריע לנו לא לדעת שיש סוג חדש של נגיף הקורונה או שמכונית התפוצצה במינסוטה…

הניתוק הזה השאיר הרבה מאוד זמן לקרוא, לשחק, לצייר ולהנות מהשלווה.

וממה שיש לבית להציע –

בית בובות

עם מיניאטורות מקסימות

מוזיקה

אוסף ספרים מעולה, כולל מדריך שימושי לנימוסין והליכות

והמון פאזלים

אני ניצלתי את הזמן להכין חומרי לימוד ליסמין.

וגם לקרוא את מומו , של מיכאל אנדה שמזמן רציתי לקרוא.

הספר הזה מרתק ונפלא, ומזכיר לנו את ערכו של הזמן המוקצב לנו בחיים האלה ומה אנחנו בוחרים/ות לעשות איתו, או לחילופין, על הנכונות שלנו למכור אותו או לשעבד אותו לכל מיני דברים שלא בהכרח ממלאים אותנו.

זה גרם לי לחשוב על רוב הדברים שאני עושה ושלכאורה הם חסרי כל תועלת או תוחלת – כמו לאפות בעצמי לחם, לגדל את הירקות של עצמנו, לצייר כרטיסי ברכה במקום לקנות וכו' וכו'. מנקודת מבט תועלתנית, כל הדברים האלה שכל כך ממלאים אותי באושר, הם לא מאוד יעילים. הרי הרבה יותר זול ומהיר לקנות כרטיס ברכה מוכן, או ירקות ולחם, אבל האושר עבורי בעשייה של כל זה בעצמי לא נמדד בזמן או בכסף.

יסמין העירה בהקשר הזה שלא היה בבית החופשה שעון קיר. בעלת הבית צחקה כשאמרתי את זה, והסבירה שזה לא מכוון. אבל אני חשבתי שזה מאוד מתאים.

אגב, נראה לי שבכפר הזה חיה לפחות מישהי אחת שגם עסוקה בדברים לא מאוד רווחיים – והחלום שלי הוא להגיע לאפשרות לעשות דבר כזה בכניסה לבית שלנו –

וזה מה שהיה למקום להציע בימים בהירים –

עצי Rata בני למעלה מ-1000 שנה, שצומחים בסביבות חג המולד

ושכיף לטפס עליהם

שם הכפר במאורית הוא Papatowai, והמשמעות היא "המקום בו היער נפגש עם הים", ואכן, כך נראה היער בקצה הרחוב

והנוף במעלה היער

בקיצור. היה יפה.

יפה מאוד אפילו

וכשחזרנו מהחופשה בילנו את חג המולד בבית הסופר-מקושט של החברים שלנו

ולסיום אני רוצה לשתף בשיר מקסים, ששמעתי לא מזמן של המשורר הסיני לאו טסה ששמעתי בנאום הפרישה של המנחה של דני מעבודתו, ושהגיע לי בדיוק בזמן (התרגום מכאן).

"יש לי שלושה דברים ללמד:

פשטות, סבלנות, וחמלה.

שלושת אלו הינם האוצרות הגדולים שלך.

היה פשוט במעשיך ומחשבתך,

ותחזור למקור תחילת הדברים.

היה סבלני עם אויביך כמו עם חבריך,

ותקבל את דרכם של דברים.

סלח וחמול לעצמך

וכך תוכל להשלים עם כל היצורים בעולם".

שנה אזרחית טובה!!

פורסם בקטגוריה טבע, ניו זילנד, ספרים מומלצים | 6 תגובות

חינוך ביתי – כל מיני

הקוראות הקבועות של הבלוג כבר יודעות עד כמה אנחנו אוהבים את דנידין ואת ניו זילנד. וגם הקוראים. הנושא היחיד, אולי, שבו אנחנו בכל זאת מרשים לעצמנו להתנשא מעל ניו זילנדים הוא בענייני אוכל.

למרות המבחר הרחב של מסעדות עם אוכל אסייתי מצויין, הרגלי האכילה והתחכום הקולינרי של קיווים די מדכדכים. וריאציות שונות של לחם תפל עם גבינה, בייקון ותפוחי אדמה מאכלסות את מרבית הארוחות במהלך השבוע, מלבד בסופ"ש שבו יוצאים לבית קפה או מסעדה לאכול מאכלים מיוחדים שמבוססים על בייקון ותפוחי אדמה, לחם תפל וגבינה. מבחינתנו, מדובר כמובן ביתרון כלכלי כשהאוכל הביתי טוב יותר מההיצע שמסביב. זה בעיקר משעשע כשדני לוקח לעבודה שאריות מארוחת הערב של אתמול בקופסת פלסטיק שקנינו בה פעם אוכל לדון החתול (בד"כ אנחנו זוכרים לשטוף בין לבין) ושותפותיו לשולחן האוכל בהפסקת הצהריים לוטשות עיניים מקנאות לכלי הפלסטיק בעודן לועסות כריך עם, נכון – תפוחי אדמה עם בייקון וגבינה.

עם זאת, תזונת הניו זילנדים לא יושבת לנו בתודעה באופן תכוף מדי, בעיקר מכיון שהמגע שלנו איתה דרך טלוויזיה ופרסומות כמעט ואיננו קיים.

לפני כמה ימים, כשבסדרת המתח הבריטית שהתחלנו לצפות בה התחילו לענות את אחת הדמויות בדרכים שאני מעדיפה לחסוך כאן את התיאור שלהן, ניסינו להתאוורר באמצעות צפיה בתכנית ניו-זילנדית (על בסיס סדרה בריטית), שבה מנסים לתקן את התזונה – ועל הדרך את ההוצאה הכספית על מזון – של משפחות ניו-זילנדיות טיפוסיות.

כדי לסבר את האוזן, קנייה טיפוסית בסופר אצל משתתפי הסדרה כוללת בקבוק קוקה-קולה של ליטר וחצי ליום לאבא. האמא, לעומתו, שכנראה מקפידה יותר, שותה קוקה-קולה רק מפחיות (36 לשבוע). מיותר אולי, אבל חשוב לציין שישנו מתאם הדוק בתכנית בין הרגלי השתיה להרגלי האכילה של המשפחה. על בישול של ממש אין מה לדבר כמובן ומרבית האוכל שלא מוזמן בטייק-אווי, מגיע במתכונת של "חמגשיות".

אבל הדבר המעניין היה כשהגיעו שני המומחים להציל את המשפחה – שף בעל שם בניו-זילנד (אנחנו לא הכרנו…) ומסעדן סלבריטאי (כנ"ל).

שניהם היו מאד מאד נחמדים והשתדלו ללמד את בני הזוג כמה מתכונים שיוכלו להכין בעצמם לילדים – כולם דורשים עד 15 דקות עבודה כדי שלא יהיה קשה מדי או יידרוש זמן שהיה בלתי סביר במטבח. ככל שצפינו בבישול המודרך משהו נראה לנו מאד מוכר במתכונים ובגישה הפדגוגית כלפי המודרכים שלומדים כיצד להכניס תפוח אדמה עם גבינה מעליו לתנור. זה מאוד הזכיר לנו את המתכונים בספר ילדים מבשלים.

והנה הילדות שלנו מבשלות (כחלק מתוכנית הלימודים שלהן):

dsc_0008-1

 

אחד הדברים שהם ללא ספק מוצלחים ביותר בקונספט של חינוך ביתי הוא האפשרות להכפיף כל עבודת בית נדרשת לתוך מה שמכונה אצלנו "תוכנית הלימודים". אמנם התחייבתי בעבר שיש לי כוונות להכין את הבנות לחיים האמיתיים על ידי רכישת כמה שיותר כישורי חיים, אולם למזלי הרב, האופן שבו ניתן להבין את המושגים "כישורי חיים" ו"תוכנית לימודים" הוא די רחב ונתון לפרשנות. כך, כבר עכשיו הם כוללים יום של אפיה ובישול, יום גננות, קבוצת תיאטרון הבובות של אמהות בית הספר (שגם הבנות הצטרפו אליה) ועוד. אני מנסה גם להכניס את ניקיון הבית אבל בינתיים בהצלחה מועטה.

מה שמאוד נחמד בחינוך אנתרופוסופי, שאנחנו משתדלים ללמד בהשראתו, הוא שמה שנחשב לימוד כולל הרבה עבודה עם הידיים – עבודת אדמה, סריגה, עבודה בעץ, תפירה, ועבודות אמנות בחומרים שונים.

אחד הפרויקטים הנחמדים שעשינו לא מזמן, היה צביעת צמר לצעיף שיסמין סורגת.

היה חסר לה צמר בצבע צהוב וכתום, וממש לא הצלחתי למצוא כזה בשום מקום.

וכך, באמצעות מים חמים, חומץ וצבעי מאכל, השגנו את התוצאה הרצויה –

dsc_0020-1

למרבה המזל, בית הספר שהיה של הבנות מאוד תומך ועוזר לנו. הם שיתפו אותנו בתוכנית הלימודים, ומאפשרים לבנות לקחת חלק בכל מיני דברים קטנים שקורים בבית הספר, ולנו להשתמש בספריית המשאבים שלהם. בנוסף, אני משתתפת בקבוצת קריאה של בית הספר שמאוד עוזרת לי להבין את סוג החינוך הזה, ואת מה שאני רוצה שניתן לבנות.

בהמלצת המורה של יסמין הגענו לספר מצויין ללימוד ציור שאנחנו מאוד נהנות ממנו.

בהמלצת אחד הסבים, צפינו לאחרונה בסרט שלגיה ובעוד כמה סרטי נסיכות של דיסני, ותמרי ממש נהנתה מהם. נראה לי שהם הגיעו לה בזמן הנכון.

אחרי שעברנו על כל הספרים בנושא בספריה הילדה התפנתה לתכנן תלבושות כדי שהן תוכלנה לשחק בעצמן בדמויות (נראה אם תוכלו לנחש מאילו סרטים):

ואז לתפור אותן:

וכך (בערך) נראה התוצר הסופי

אבל הדבר הכי כיפי באמת בחינוך הביתי, נכון לדקות אלה, הוא תחושת חירות מאוד גדולה. הודות לגמישות העבודות שלי, אנחנו בעצם חופשיות לעשות מה שאנחנו רוצות, וזה באמת כיף.

זו חירות שאף פעם לא הרגשתי, ודי מתאימה למי שאני, וכנראה שגם לבנות…

בצד הכלכלי של תוכנית הלימודים, מכיוון שהאביב כבר כאן והתרנגולות שלנו מטילות בקצב מסחרר, אפשרנו לבנות לפתוח מחדש את העונה בדוכן הביצים שלהן.

השנה, ברוח תוכנית הלימודים, החלטנו שחלק מההכנסות יכללו השתתפות בעלות המזון של התרנגולות. ועדיין, הבנות מרוויחות $1.5 כל אחת לקופסא של שש ביצים. לא רע בשביל שלוש דקות של עבודה, מה גם שהשכנים הם לקוחות קבועים, שאפילו פתחו אצל הבנות חשבון. זה מלמד את הבנות על היתרון של לקוחות קבועים, אבל גם את הצורך להתגמש ולהמתין בסבלנות ללקוחות שמשלמים בהקפה.

null

בבחינה של השנה האחרונה, פרט למגיפה עולמית, החינוך הביתי היה האתגר העיקרי שלי. עיקר הקושי היה בלהבין איך זה בכלל עובד, ומה מתאים לנו. די מהר הבנתי שאני לא לגמרי בנויה לחינוך ביתי שלא כולל תכנית לימודים, ושישנם דברים בסיסיים שחשוב לנו לחשוף את הבנות אליהם.

מצד שני, קראתי אינספור בלוגים והאזנתי ללא מעט פודקסטים שהמסר בהם היה ברור – שהמטרה של חינוך ביתי היא לא לשחזר את בית הספר בבית, אלא לבנות משהו אחר.

בנוסף, קראתי המלצה לכתוב לנו מין "תוכנית על" של החינוך הביתי, שתענה בעיקר על השאלות – למה אנחנו עושים את זה, מה המטרה שלנו, ואיך להגיע אליה. גייסתי את היועץ האסטרטגי הביתי, והתחלנו לעבוד על התוכנית, וזה כבר הרגיע אותי – כי הבנתי שאני לא צריכה לעשות את הכל בבת אחת, אלא שביחד נוכל לקדם את הדברים לאורך השנים שיש לנו כל עוד הבנות גרות בבית. אגב, נונו הכריזה שהיא מתכוונת לגור איתנו כל החיים. כך שנראה שאין צורך למהר.

אני מבטיחה שאשתף בתוכנית האסטרטגית שלנו כשתהיה מוכנה.

פורסם בקטגוריה חינוך, יומיום, יצירה | 6 תגובות