חיים שראוי לחיותם

לפני כמה שבועות דני אירגן ערב לאבות בבית הספר שלנו. מסתבר שגם גברים ניו זילנדים מחפשים חברים ורוצים לדבר על דברים אישיים כשניתנת להם ההזדמנות.

הערב זכה להצלחה מסחררת, ודני, שתכנן אירוע חד פעמי, כבר נשאל אם אפשר שיהיו לפחות שני מפגשים ברבעון. מאז אותו ערב הוא עצמו הפך לסוג של כוכב חברתי, ובכל אירוע שאנחנו הולכים אליו מגיח איזה אבא שמעולם לא ראיתי, והוא ודני מדברים כמו חברים ותיקים.

אחד הנושאים שעלה בערב הזה היה החשיבות של לספר לילדים/ות שלנו על החוויות שלנו כילדים/ות, וגם השאלה האם אנחנו עושים/ות את זה ועד כמה.

אני שמה לב שהבנות מאוד אוהבות כשאני מספרת להן על הילדות שלי. זה מאפשר לי להיזכר בדברים טובים מאותה התקופה, לספר את הסיפורים מתוך אהבה למי שהייתי כילדה, לשמוח על הדברים הקטנים שראיתי והעסיקו אותי בתור ילדה, ולשתף אותן בהם.

אני חושבת שהן נהנות לראות שגם אני פעם הייתי ילדה. למשל, הן מאוד התרגשו לשמוע שהכלבה שלי לימדה אותי לקפוץ בריצה שתי מדרגות בבת אחת, ובזמן האחרון הן אפילו שואלות אותי איך הרגשתי בכל מיני מצבים, כמו, למשל, כשחזרנו מאנגליה לישראל. בכלל, אני חושבת שלילד/ה כיף להזדהות עם התמודדויות הילדות של ההורים שלו/ה, ולי, כאמא, כיף שהן מכירות את החיים שהיו לי בגילן, ואת מי שהייתי.

איכשהו זה עשה לי חשק לכתוב על ההורים של אמי – סבתא יונה וסבא אליעזר. אולי כי הם סיפרו לי על הילדות של אמי, ואולי כי באופן לא ממש מודע, הרבה מהבחירות שלי במהלך החיים קשורות (גם) במה שקיבלתי מהם.

מכיוון שגדלתי בין חומות העיר העתיקה, כל ביקור אצל הסבים (או כמו שאני קוראת להם: "סבאים", ואתיר לעצמי להשמיש את הכינוי הזה בפוסט, אולי האקדמיה תשתכנע שהשינוי נחוץ?) בקריות היה כמו חלום.

כשהייתי ילדה ממש קטנה, היינו נוסעים בכל חופשה אני, אחי ואמי לסבא וסבתא. הדרך כללה נסיעה באוטובוס או טרמפ של אבי לתחנה המרכזית בירושלים ומשם עוד אוטובוס לחיפה, שנסע נסיעה נצחית בין אלפי תחנות בכביש הישן.

בדרך, תמיד קיוויתי שאמא שלי תציע שאניח את הראש עליה וארדם. חשבתי שזה ממש רעיון גאוני שאפשר לשכב ככה בנסיעה, כמעט כמו במיטה, ולישון ולא לשים לב לנסיעה.

כשהגענו לחיפה היו שתי אפשרויות לנסוע לסבא וסבתא. הפחות מוצלחת, מבחינתי, היתה לנסוע בקו מאתיים ומשהו ולרדת בצומת ראשית בכביש המהיר בין חיפה לנהריה, ומשם היתה עוד הליכה שרק משכה את הקץ עד שהגענו.

האופציה המועדפת עלי היתה הנסיעה בקו 57 ל"סביניה" השם של אחת השכונות הוותיקות בקריית ביאליק שרק יודעי דבר (זאת אומרת, אמא שלי והסבאים) השתמשו בו כשאמרו לנהג לאן נוסעים. הכי אהבתי את האפשרות הזו כי מהתחנה שירדנו בה, כבר ממש ראו את הבית של הסבאים שלי, וזה כבר ממש הרגיש כמו האושר עצמו.

הבית של סבא וסבתא היה הממלכה שלנו לגמרי. הוא ממש לא היה בית מפואר, אבל היה בו כל מה שצריך.

הסבאים שלי בנו את הבית שלהם בעצמם. בתור ילדה תמיד זה קצת אכזב אותי שאמא שלי לא נולדה לתוך הבית הזה, אלא רק עברה אליו בגיל יותר מבוגר. אולי כי רציתי שהיא תהיה שם מההתחלה, וגם כי רציתי לדעת הכל על הילדות שלה. אני זוכרת שקצת הכרחתי את סבתא להראות לי את הבתים שאמא שלי כן היתה בהם כשהיתה ממש קטנה – והיו כמה וכמה כאלה, בעיקר כי סבא שלי היה פועל (כן, כך כתוב בתעודת הזהות שלו) ואחר כך קבלן, ובכל פעם בנה בית אחר, והמשפחה גרה בו עד שהוא היה נמכר.

בבית היתה מרפסת סגורה, שהיתה מאוד משוכללת בעיני כי היא בעצם קישרה בין שלושה חדרים שונים. כך שמחדר השינה של הסבאים היה אפשר ללכת דרכה לסלון או למטבח, או ללכת בדרך ה"רשמית", מהמסדרון. אני די בטוחה שאני הקפדתי תמיד ללכת דרך המרפסת.

בנוסף היה החדר של אמא שלי שנשאר בדיוק כפי שהיה כשהיא היתה מתבגרת. אני חושבת שכילדה צעירה חשבתי שהוא קצת משעמם, והתמקדתי בארון המשחקים. כשקצת גדלתי קראתי את כל הכרכים של "הארץ שלנו", ו"ומעריב לנוער", של שנות השישים וסרקתי ביסודיות את קופסאות המכתבים של אמא שלי שבילדותה התכתבה עם ילדים מכל מיני מקומות בעולם (כולל ילדה הולנדית ששלחה לה בובות נפלאות).

הבית היה תמיד נקי ונעים, אבל לא מדי – בדיוק באיזון שצריך. אפשר היה לעשות בו מה שרוצים – לאפות עם סבתא, לחטט בארונות ולמצוא אוצרות, לשבת כל היום במרפסת ולהסתכל החוצה, לחזור עם צדפות וחול מהים ובעיקר, אף פעם לא היה שם משעמם.

לסבאים שלי היתה חנות כל בו בשנות השבעים, שהם סגרו בערך כשאני נולדתי. כך שהיו בבית תמיד המון דברים כיפיים להתעסק איתם, ובעיקר פנקסי חשבונות ריקים שהיו אטרקציה בפני עצמם כי הם שילבו באופן מושלם בין דפי חשבונית שנתלשים בקלות לבין ניירות חלקים, ומזה כבר אפשר היה להכין המון דברים.

בנוסף, היה להם את הדבר הכי שווה בעולם בשביל ילדה שגדלה בעיר העתיקה – גינה. בין הגינה לבית היו מדרגות לבנות שאני תמיד התנדבתי לטאטא, כי היה כל כך הרבה סיפוק בעבודה הזו שאיפשרה להפוך את המדרגות שהיו "מלוכלכות" ממחטי אורן, ללבנות בוהקות די מהר, ולזכות בסיפוק מיידי ותשבוחות על מעט מאוד עבודה.

כל אחר צהריים, סבתא היתה נשארת בבית, וסבא לקח את אחי ואותי לים. ממנו למדתי לצלול מתחת גלים גדולים (או לבחור לעמוד עם הצד ולתת לגל להישבר), לשחק מטקות ושח, ללכת הכי רחוק שאפשר על החוף, ולשמוע אותו שר אופרה תוך כדי שהולכים. סבא גם לימד אותי לרכב על אופניים, ובכלל נתן לי המון אומץ בחיים.

בתמונה: אמי והוריה בים

בתור ירושלמים, אחי ואני (ובמידה לא פחותה גם אבי) כל כך אהבנו את הים, שהיינו מתעקשים ללכת גם בחורף, ואיכשהו משכנעים את ההורים לטבול רגליים במים בכל מזג אוויר.

אחרי שהיינו חוזרים מהים, מתרחצים ואוכלים ארוחת ערב, הגיע הזמן שלי ושל סבתא לצאת לטייל. ההתלבטות היחידה היתה אם לפנות שמאלה לכיוון של הבתים היותר ותיקים והגינות השקטות ומטופחות, או ימינה, למרכז המסחרי הקטן – לאזור של החנויות. ומהרגע שההחלטה הזו התקבלה, התחיל הזמן שלנו להנות.

סבתא סיפרה לי המון סיפורים בהליכות האלה שלנו – על איך שהיא הגיעה באופן לא חוקי לישראל בתקופת המנדט, על החיים שלהם כשגרו באוהל, על הנחש שהכיש אותה, על דודתי שהיתה הילדה הכי פראית בפלסטינה של שנות השלושים, ורוב היום היתה עסוקה בטיפוס על גגות ובמעשי קונדס אחרים, על היום שאמי נולדה, שהיה היום המושלג היחיד בחיפה בשנת 1950, ועל כמה שדודתי (שהיתה כבר בת 15) היתה מאושרת שיש לה אחות, הכינה לה אלבום, והתייחסה אליה ממש כמו ילדה שלה.

בערבים שבהם בחרנו במסלול היותר "ממוסחר", סבתא ואני גם היינו עושות window shopping יסודי תוך כדי טיול.

סבא וסבתא שלי חיו את החיים הכי טובים בעיני. הם היו צנועים, ידעו לעשות הכל בעצמם – לחיות באוהל, לבנות בתים, לא לחיות מעבר היכולות שלהם, ובעיקר, לא לשים לב לנורמות של אחרים,או לפחות ככה אני חוויתי אותם . הם ידעו לגדל ירקות ותרנגולות, לבשל, לאפות, לתפור, לתקן הכל, לשחות בים ולספר המון ולתת לנכדה שלהם הרבה ממה שהייתה צריכה אז בחיים.

החלום הגדול של הסבאים שלי היה לתת לאמא שלי עתיד טוב. הם חסכו זמן רב כדי לקנות לה פסנתר, ואחר כך כדי לממן את הלימודים שלה באוניברסיטה. אני חושבת שהם קיוו שהיא תחזור לקריות ותעבוד לידם כעורכת דין, וגם דאגו לזכויות בניה כדי שיוכלו לבנות לה בית צמוד לשלהם.

אמא שלי עשתה בחירות אחרות, ולא חזרה בסופו של דבר מירושלים, ולפעמים אני חושבת על הקרן הזו שהייתי יכולה להיות אם הייתי נולדת שם. על כל פנים, סבתא יונה היתה ללא ספק אחת הדמויות המשמעותיות והאהובות עלי ביותר בילדותי, ובמידה רבה היא עדיין ממלאת את התפקיד הזה גם בחיי הבוגרים.

אני חושבת שאני כל כך אוהבת את החיים שלנו כאן כי הם מזכירים לי קצת את החיים של הסבים שלי, ואת מה שאני רוצה לעצמי – פשטות, צניעות, זמן וקצב רגוע של החיים וזה הכל בעצם.

ואולי, דווקא כשאני כמעט מסיימת את הדוקטורט שלי שמתעסק בחרדת מוות וההתמודדות איתה, למדתי משהו על החיים עצמם. שלפחות עבורי המשמעות שלהם היא בדיוק באותם רגעים קטנים פשוטים ושמחים של אותנטיות וקרבה.

את הפוסט הזה אני מקדישה לדודי יגאל, ולאמי – הקוראת הנאמנה של הבלוג.

גמר חתימה טובה!

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה חינוך | 12 תגובות

יולי ללא פלסטיק

אני ממש לא מבינה גדולה בעניינים סביבתיים, אבל הבנתי שבתחום הזה מקובל לדבר על שלושה Rים: צמצום הצריכה, שימוש מחדש בדברים קיימים ומיחזור. וגם, שהתרומה שלהם להפחתת טביעת הרגל האקולוגית היא בדיוק בסדר הזה – זאת אומרת הכי טוב לצרוך פחות (בעיקר מוצרים מהחי), ולצמצם את כמות הזבל שאנחנו מייצרים למינימום הבאמת הכרחי, אחר כך להשתמש מחדש במה שיש, ואם אין ברירה – למחזר.

Reduce

ממש אחרי שחזרתי מהביקור בארצות הברית, התגלגלה לי למייל הזמנה להצטרף ל"חודש יולי ללא פלסטיק" – מין מבצע שארגן ארגון אוסטרלי, שכנראה פעם נרשמתי לרשימת התפוצה שלהם.

כפי שכתבתי בעבר, יש לי שתי חברות שממש מחויבות לעניין כבר תקופה, ובית הספר והגן גם הם מצמצמים את השימוש בפלסטיק למינימום ההכרחי בלבד, ובדברים האלה מסתבר שלחץ חברתי עובד וזה היה רק עניין של זמן עד שאשאב גם אני לעניין הזה.

זה היה טיימינג מוצלח במיוחד – דני היה בארצות הברית, שזה תמיד זמן טוב לפרויקטים חדשים שהוא ייאלץ להשלים איתם ולהסתגל אליהם בשובו ביתה, והבנות היו בחופשת חורף מבית הספר והגן – שזה זמן מצויין להתפנות לפרויקטים חדשים.

לשמחתי מצאתי דף שמסביר בדיוק איך אפשר לעשות את זה בעיר שבה אנחנו גרים, ומסתבר שזה לא כל כך קשה, ואפילו מאוד מתגמל.

קודם כל, גיליתי שיש שתי מחלבות שמוכרות חלב ישר מהמחלבה בבקבוק זכוכית בכמה מקומות בעיר. החלב מפוסטר, אבל לא עובר הומוגניזציה, והוא סופר טעים, ועם מיליון אחוזי שומן. בדיוק מה שצריך.

העיקרון פשוט וחכם – קונים בפעם הראשונה את החלב עם הבקבוק (ומשלמים פיקדון עבור הבקבוק), ואז, בכל פעם שקונים חלב פשוט מחזירים את הבקבוק הקודם, ולוקחים אחד אחר. כל כך פשוט, וידידותי לסביבה.

והיתרון הגדול הוא שדווקא המכולת השכונתית הדי נידחת שלנו היא אחת המשווקות של החלב.

בעצם זה היה הדבר הראשון שרציתי להתחיל ממנו. כפי שהסבירו במיילים המפורטים שקיבלתי תוך כדי החודש מהארגון האוסטרלי – קשה מאוד להפסיק להשתמש בפלסטיק כשכל כך הרבה דברים שאנחנו משתמשים בהם ביומיום הם ארוזים, חד-פעמיים או מפלסטיק. אבל כן אפשר להתחיל בדברים קטנים שאפשר להפחית את השימוש בהם. למשל, הם הציעו שבמקום לקנות יוגורט בהרבה כלי פלסטיק קטנים, אפשר לעבור לכלי אחד גדול, וזה כבר צמצום של הנזק הסביבתי.

במקרה שלנו – הדבר הכי פלסטיקי ביומיום הוא קנקני חלב שקונים בסופר. אז זה היה שינוי מספר אחד.

השלב השני היה לעבור לקנות מצרכי יסוד בחנות שהמצרכים בה לא ארוזים מראש. הרעיון הוא לחסוך את הפלסטיק שמשתמשים בו בדיוק לרבע השעה שעוברת מהרגע שאני קונה את האורז שלי ועד שאני מעבירה אותו לצנצנת בבית.

גם זה התגלה כאתגר פשוט, ואני חושבת שבארץ יהיה עוד הרבה יותר פשוט. בעיר שלנו יש חנות אחת שמוכרת כמעט הכל במחיר כמעט זהה לזה של הסופר אבל במיכלים גדולים. הרעיון הוא שבאים עם צנצנות משלנו, שוקלים את הצנצנת כשמגיעים, המוכרים רושמים את המשקל של כל צנצנת בטוש על תחתית הצנצנת, ממלאים מה שרוצים וכשמשלמים מפחיתים את המשקל של הצנצנת מהמשקל של מה שכבר קנינו. זה עובד מעולה! יתרון גדול בזה הוא שבאמת אני מרגישה שאני שמה לב מה אני קונה, איזו כמות אני באמת צריכה – ויש הבדל גדול בין להוסיף עוד חבילה של משהו לסל, לבין לבחור, לשקול, ולהיות ערה באמת למה שאני צריכה וקונה.

וזה גם עובד יופי עם ילדים – כי הבנות ממש מתלהבות מזה שהן יכולות בעצמן לשקול, לארוז, ולשים בסל, וגם להיות בקשר ישיר עם המוכרים/ות. והדבר הכיפי ביותר זה שיש להם מכשיר שטוחן בוטנים לחמאת בוטנים במקום, אה. וגם עוגיות מיובאות (אמנם באריזות פלסטיק) מהולנד. יאם!

אבל מבחינה פרקטית, זה גם עובד טוב כי בחנות הזו יש את כל מוצרי היסוד שצריכים – כולל שמן זית, דבש, סבון כלים, אבקת כביסה, ואפילו אוכל לתרנגולות, וכל מה שצריך לעשות זה להביא כלים משלנו ולמלא במקום. בארץ זה יכול לעבוד בקלות כי בעצם אפשר לקנות ה-כ-ל לא ארוז – מקטניות, דרך תבלינים, בשר ודגים, מאפים, אגוזים וכו' וכו' וכו'. כאן זה עדיין מאוד קשה, וטוב שיש את החנות הזו שבה זה אפשרי – כי בכל יתר המקומות הכל ארוז בניילונים )-:

וכך נראה סל כשחוזרים איתו מהקניות

מה שמאוד נחמד בלנסות להסתדר בלי פלסטיק זה כאמור החיבור שלנו למה אנחנו רוכשים, למה וכמה, אבל מעבר לכך, נראה שילדים מאוד מגלים רגישות לנושא הזה, ובאמת אכפת להם לדאוג לכדור הארץ. הבנות כל כך התלהבו מהעניין שתמרי שאלה אותי כמה אנשים משתתפים בחודש יולי ללא פלסטיק (אמרתי שלפחות אלף, אני מקווה שהמספר אמין). היא שאלה אם דוּן החתול שמח שאנחנו משתתפות בזה (עניתי שכן, כי זה שומר על הטבע גם בשבילו) והסבירה שבשביל משפחה שממשיכה במשך כל השנה להיות בלי פלסטיק, זה כבר לא חודש יולי ללא פלסטיק אלא פשוט חודש יולי רגיל (או במילותיה שלה – Ordinary July).

הפרויקט הבא היה להכין תחליף לעטיפות ניילון לכריכים, וכיסויים שיחליפו את הניילון הנצמד שמשתמשים בו לקערות. חיכיתי כבר המון זמן כדי להכין את עטיפות הבד האלה שהן מעולות.

הן עשויות מבד שממיסים לתוכו שעוות דבורים, ואז הן יכולות לאטום – כמו פלסטיק – דברים לחים. הן שומרות על טריות של דברים כי הן אטומות והן אנטי-בקטריאליות (שעוות הדבורים אמורות למנוע התפתחות של בקטריות). אם מחממים את העטיפה קצת עם האצבעות כשמהדקים סביב קערה – היא נצמדת. אפשר לשטוף במים קרים והיא נשמרת ככה לשימוש שנה שלמה. ויש לה ריח נהדר.

אבל הדבר השווה ביותר הוא תהליך ההכנה –

קודם כל גוזרים בד כותנה בגודל הרצוי

מגייסים ילדה חרוצה לגרור שעוות דבורים

הילדה מפזרת את השעווה על הבד, ואז מכניסה לתנור שחומם ל-150 מעלות למשך חמש דקות.

כשמוציאים מהתנור מוודאים שכל הבד מכוסה בשעווה, ואז תולים כמה דקות בחוץ להתייבש.

וזהו! עטיפת הבד מוכנה.

אם היא עגולה, אפשר לעטוף איתה קערה

ואם היא מרובעת, היא נחמדה גם לכריכים, או לכל שארית אוכל אחר (חצי דלעת, אננס, אבוקדו, חצי תפוח או חצי אגס ועוד).

וקל לאחסן אותן

Reuse

מסתבר שגם הבנות משתדלות לצמצם את טביעת הרגל האקולוגית שלהן –

למשל, כלב לברדור שסיים את תפקידו ככזה, הפך להיות קוקר ספניאלית מתוקה במיוחד

חיות הסוואנה שלהן מחליפות זהות בהתאם לצרכי העלילה

והן אפילו ארגנו סט דינוזאורים ישן, ומשטח מחיה שהן הכינו למכירה

ודבר אחרון בענייני מחזור –

כמו שכתבתי בעבר, חנויות יד שניה ומכירה של דברים משומשים הם דבר רציני כאן. כשסטודנטים/יות עוזבים/ות את הדירה שבה הם/ן גרו ועוברים לעיר אחרת, הם/ן מוכרים ה-כ-ל. אותי זה מאוד מרשים. ומאוד מקובל לקנות בגדים בחנויות יד שניה – זה אפילו נחשב הדבר הכי שווה לעשות – מסתבר שגם ראשת הממשלה ובן זוגה קונים בגדים בחנויות יד שניה (ומחרימים חנות שהתייחסה בצורה מחפירה לעובדים/ות). זה כיף גדול לבלות בחנויות האלה.

איפה עוד אפשר למצוא שמלות כמו זו?

מבחר כזה של בדים

ושל בגדים

אני יכולה לבלות שעות במקומות האלה – ולמצוא בגדים מגניבים שבודאות אין לאף אחת אחרת.

אני יודעת שיש תרבויות שממש לא מקובל לקנות בהן בגדים משומשים. לא מזמן קראתי מאמר שהסביר שאנשים ממש נרתעים מבגדים משומשים, ושהרתיעה עומדת ביחס ישר למרחק שהבגד היה במגע עם הגוף של הבעלים הקודמים. זאת אומרת, ככל שהבגד היה קרוב יותר לגוף (פיג'מה למשל), כך אנשים יותר נרתעים מלקנות אותו כשהוא משומש. חברה סינית שלי שתמיד מעבירה לי בגדים שווים שהיא לא משתמשת בהם ממש התפדחה כשהצעתי לה להציע בגד לחברה אחרת שהיתה איתנו, שגם היא סינית, והיא אמרה שזה ממש לא מקובל בתרבויות אסיאתיות.

ולסיום, בלי קשר, כמה תמונות מתהלוכת העששיות החורפית של הכיתה של תמרי

פורסם בקטגוריה יצירה, סביבה | 2 תגובות

ראשת הממשלה

כפי שבטח כבר ידוע לכל, ראשת ממשלת ניו זילנד יַלְדָה בת.

אז קודם כל קצת עליה – היא בת 37, נמרצת, חריפה ורהוטה, והלב שלה נמצא במקומות הנכונים, ונראה בינתיים שגם המעשים. לדוגמא, לאחר שנים של הזנחה, לפני חודש וקצת הועבר תקציב של מאה מליון דולר (ניו זילנדי) לטיפול בחסרי בית, ובאופן כללי היא עסוקה הרבה בבעיות של עוני ילדים ואלימות נגד ילדים – שתיהן בעיות מאוד כאובות כאן.

במהלך קמפיין הבחירות שלה היא נשאלה (בחוצפה) על גילה, והאם היא לא מתכננת ללדת. המראיין זכה להרבה ביקורת, בעיקר כי לא היה שואל שאלה דומה מועמד גבר, אבל היא צלחה את השאלה הזו בגבורה. על כל פנים, זה היה מאוד מפתיע כאשר כמה חודשים אחר כך היא הודיעה שהיא אכן בהריון.

ההודעה הזו היתה אחד האירועים – אם לא האירוע – החדשותי המסעיר ביותר בניו זילנד מאז שאנחנו כאן. חברה ניו זילנדית שלי במעבדה התמלאה בכזו התרגשות שהזכירה לי את מצב העוררות התמידי החדשותי בארץ. למיטב ידיעתי, חוץ מג'סינדה היתה רק ראשת ממשלה אחת בהיסטוריה שילדה בזמן הכהונה שלה – בנזיר בוטו בפקיסטאן. כך שזה באמת אירוע מסעיר גם במימדים חוץ ניו זילנדיים.

מה שכן, נראה שג'סינדה מוכנה היטב לעניין – מי שישאר בבית עם התינוקת יהיה בן הזוג שלה (שבמקצועו מגיש תוכנית רדיו פופולרית על דייג), והם עטופים בלא מעט עזרה משפחתית ויכולות כלכליות המאפשרות גם לקנות עזרה. זה עורר לא מעט ביקורת סביב הדימוי שהאמהות העתידית של ראשת הממשלה מייצרת עבור נשים – שעשויות להרגיש מחויבות גם ללדת, וגם להמשיך לעבוד מיד אחר כך – תופעה שהיא לא לגמרי מובנת מאליה כאן. הביקורת היתה גם סביב מה שהמודל הזה עשוי לייצר עבור נשים שעושות בחירות אחרות – כמו להישאר עם הילד/ה שלהן בבית ולא לחזור לשוק העבודה מיד בתום "חופשת" הלידה.

וכך היא נראתה היום כשיצאה מבית החולים עם התינוקת שלה. בניגוד לנסיכות אנגליות, היא נראתה אנושית – בדיוק כמו כל אחת מאיתנו – לא מורמת מעם, עם נעליים שטוחות, ומלאת תודה על תשומת הלב הציבורית הרבה שקיבלה, ולצוות בית החולים. בהחלט מודל מרשים למנהיגות.

**** **** ****

אם כבר בהורות עסקינן, יש לי שתי המלצות על ספרים מ-ע-ו-ל-י-ם על הורות –

הראשון הוא הספר – איחזו בילדיכם שקראתי בהמלצת חברה. הספר מנתח בצורה מעניינת מאוד איך בתרבות המודרנית ילדים וילדות צעירים/ות וגם מתבגרים/ות מבלים הרבה מאוד שעות בחברת ילדים/ות אחרים/ות ומפתחים היקשרות רגשית לבני גילם יותר מאשר היקשרות למבוגרים/ות, ועל ההשפעות של היעדר היקשרות מספקת עם מבוגרים/ות על ההתפתחות.

מצאו חן בעיני כמה דברים שהרגשתי אינטואיטיבית מאז שאני אמא, ושהספר הקדיש להם מקום מיוחד. כמו למשל, הצורך שלנו שמי שישמור/תשמור על ילדינו בהעדרנו יהיה/תהיה מישהו/י שתתאפשר איתו/ה היקשרות בטוחה. אנחנו שמנו לב לאורך השנים, שלפני שאנחנו מפגישים את הבנות עם בייביסיטר חדש/ה, חשוב לנו להרגיש קודם כל שאנחנו מרגישים בטוחים איתו/ה, ויכולים לראות בו/ה מודל להיקשרות טובה עבור בנותינו. בעצם, המבחן שלי היה האם היה לי כיף באופן אישי לבלות שעה עם מי שישמור/תשמור על הבנות שלי. תמיד הפתיע אותי בארץ שהדימוי שדי הוכיח את עצמו היה שמי שמטפלת (בעיקר נשים) בילדים, עושה זאת בעיקר מפני שהיא איננה יכולה לעשות משהו אחר להתפרנס ממנו – בעיקר נשים מבוגרות, ולא תמיד משכילות.

אני תמיד הרגשתי שמי שאני רוצה שישמרו על הבנות שלי חייבים להיות אנשים שאני מעריכה מכל מיני בחינות, ושזו בכלל לא עבודה טכנית, אלא עבודה שדורשת הרבה מאוד רגישות ויכולות נפשיות ויצירתיות.

אגב, הצורך הזה בהיקשרות עם מי שישמור על הילדים/ות שלנו בהעדרנו, עמד בסתירה מוחלטת לנורמה בהרבה מקומות שמשאירים ילדים/ות שבוכים כשנפרדים מהם בגן, ושזה "בסדר" ולא צריך "לגונן יותר מידי". בהחלט מעורר מחשבה.

עוד דבר מעניין בספר הזה מתייחס לתפקיד שלנו כהורים דווקא עכשיו, כשהמסגרות של המשפחה המורחבת והקהילה לא תמיד חזקות כפי שהיו בעבר. המחברים מדגישים את החשיבות של טקסים משפחתיים (ארוחות משפחתיות, חופשות משפחתיות ומה לא) כנורמה מחייבת עבור המשפחה והילדים/ות. ומתוך כך, נגזרת ההתייחסות של הילדים/ות שהמשפחה היא נתון יסודי והנחת מוצא שממנה יוצאים אל העולם.

זה היה מאוד מעניין, כי אחד המחברים סיפר שכשבתו היתה בגיל ההתבגרות היא רצתה לעשות מסיבה לחברים/ות שלה, וביקשה שהבית ישאר פנוי עבורה בשביל המסיבה. ההורים הבהירו לה, למורת רוחה הראשונית, שהם באים כעסקת חבילה עם כל מסיבה שהיא מארגנת בבית. והמחבר עצמו מספר איך לקח על עצמו את התפקיד של בישול במסיבה בכוונה כדי שיוכל לדבר ולהכיר את החברים/ות של בתו.

מה שהיה עוד יותר יפה היה שהוא הסביר שבדרך כלל אופי ההיקשרות של הילדים/ות משפיע גם על סוג החברים/ות שהם יבחרו, ושסביר להניח שלהורים של החברים/ות האלה יש תפיסות דומות לגבי ההורות. וכך, ההורים התחילו להתחבר ביניהם, עד כדי כך שאותה נערה ביקשה שהם יחגגו את ראש השנה ביחד עם החברות שלה והמשפחות שלהם.

אותי זה מאוד ריגש, כי אני חושבת שבמידה רבה החיבור של ילדים לא רק לילדים אחרים אלא גם למבוגרים שסביבם מאפשר לנו ליצור עוד דמויות היקשרות מבוגרות לילדים/ות שלנו גם כשלא גרים קרוב לקרובי משפחה, כמו שאולי היה אידיאלי שיהיה.

בנוסף, זה נתן חיזוק לנטייה הדי טבעית שלי להתחבר גם עם החברים/ות של הבנות שלי, ועם ההורים שלהם, ולהבין שלא רק שאני רוצה לעשות את זה באופן טבעי כי הם חלק מהעולם של בנותיי, אלא שיש לקשרים האלה משמעות יותר רחבה של יצירת קהילה או "כפר" קטן ובטוח עבור הילדים, ובמידה רבה, גם עבורי. מאד אהבתי את האמירה של מישל אובאמה על החשיבות בבניית הכפר שלנו – ולא לחכות או להסתמך על מה שיש או שאין.

הספר השני שעליו אני רוצה לכתוב הוא בלי גבולת – הספר השני והמצויין של שי אור. הספר הזה עזר לי לבחון עוד יותר את הבחירות שאני עושה כאם, את איך שאני רואה את עצמי כ"מנהיגה" במשפחה שלי, שמעודדת את הבנות שלי לחשוב על מה עומד מאחורי כל החלטה או בחירה בחיים שלנו, ולא איך צריך לעשות דברים כי "ככה צריך". בנוסף, הוא עזר לי ללמוד איך לחדד לעצמי מה באמת חשוב לי באיך שחיי המשפחה שלנו מתנהלים ואיך לתווך את זה לבנות שלי כדי שלא יראו בזה סתם חוק שרירותי, אלא כנורמה שאני רוצה לפתח בקשרים בינינו. כמובן שיש עוד הרבה דברים שאפשר לעבוד עליהם, אבל הגישה של הספר, והאופן שבו שי אור מאתגר את המחשבה שלנו לגבי "חוקים" המקובלים לגבי הורות ("צריך גבולות"), היא סופר רלוונטית בעיני.

**** **** ****

לסיום, אני חייבת לעדכן שתמרי אמרה לי באופן חשאי שלמרות שהיא מאוד אוהבת חתולים, היא ממש אוהבת כלבים. הוצאנו שני ספרים מהספריה שמתארים יותר מ-450 סוגי כלבים, ומכיון שבשלב זה לא ברור לנו איפה נגור, ואיפה נוכל לשכן כלב, נשארנו עדיין ברמת הפנטזיה ודרגנו את סוגי הכלבים שאנחנו הכי אוהבים.

תמרי מאוד אוהבת בורדר קולי – שלצערי (ומתוך הבנה שהתפקיד של מימוש הצורך הזה ייפול על ההורים) קיבל את הדירוג של 6 מתוך 6 נקודות בצורך שלו בפעילות גופנית. ניסיתי להסביר לתמרי מה המשמעות של העניין, בעיקר כשחוזרים הביתה בשלוש, וקר בחוץ, וגשום, ויש כלב מקפץ שמשתוקק לטיול שלו.

התמונה מכאן

אני באופן אישי מעדיפה כלבים עם יותר הומור עצמי – ולכן נוטה לכיוון של כלב רועים אפגני

התמונה מכאן

או צ'או צ'או

התמונה מכאן

בכל מקרה, הבקשה לכלב נשמעת לי איכשהו יותר פשוטה מזו ששמעתי כאן לא מזמן לסוס.

וכמה תמונות מחופשת חורף קצרה

פורסם בקטגוריה ניו זילנד | עם התגים , , | כתיבת תגובה

מגלה את אמריקה

אני לא יודעת איך הצלחתי להגיע לגילי המופלג בלי שאי פעם ביקרתי בארצות הברית. מי ששומעים את זה בדרך כלל מרימים גבה.

אז לאחרונה זה קרה.

קיבלתי מהאוניברסיטה מענק לנסוע לכנס של האגודה למדעי הפסיכולוגיה בסן-פרנסיסקו. הכנס היה נהדר – שמעתי שני חוקרים בעלי שם עולמי, שמוכרים אפילו בניו זילנד, בתחומים של זיכרון והבעות פנים ורגשות, וגם זוכת פרס ישראל אחת. שמעתי עוד המון הרצאות מעניינות וחדשניות על זהות קבוצתית, תקווה, חיפצון (objectification), דה-הומניזציה, ועוד המון הרצאות על זיכרון וטראומה. בקיצור היה מעניין ומעשיר.

גם אני הצגתי בכנס – פוסטר שלא בדיוק זכה לתהילת עולם. כך זה נראה מאחורי הקלעים.

וחוץ ממעניין היה גם כיף. סן-פרנסיסקו מדהימה – ברגע שיוצאים מהמרכז העירוני הלא מאוד מרשים – או נקי – ושעמוס בחסרי בית (שמוכרים את מרכולתם על המדרכה!!) ובאנשים באופן כללי, השכונות שמסביב יפיפיות, ומלאות חן.

כמובן שגם מילאתי את חובותיי כתיירת

אבל עם כל הכבוד לכנס, ולעיר עצמה, ללא ספק שהשיא של הביקור היה הבילוי שלי בפאלו אלטו. בעיקר, כי היו לי שלושה ימים וחצי ברוטו עם שירה, חברת הילדות האהובה שלי, שלא ראיתי כבר ארבע שנים וחצי.

נראה שכל הפעילויות המעניינות ביותר בקליפורניה מתרחשות אצל שירה – ביומיים וחצי (נטו) שהייתי אצלה, הספקתי להשתתף ביום הולדת של ילד בן 8 בגינה הציבורית, לשחק כדורגל במשחק ידידות בין הורים וילדים (על תקן ההורים), ואפילו גייסתי את הבנים של שירה לעזור לי בעבודה השנתית של קישוט אלבום יום ההולדת של תמרי

הילדה, אגב, שחגה את יום ההולדת יום לאחר שובי הביתה, מאוד העריכה את המאמץ והתרגשה

הילדים של שירה (הבנים התאומים ואחותם הבכורה) מאוד חכמים, מושקעים וחשופים לעולם, ועוד לפני שהספקתי להניח את המזוודות הם כבר הספיקו לחשב את הפרש השעות בין ניו זילנד לארצות הברית, להמיר עבורי את הטמפרטורה מפרנהייט לצלזיוס ולשיר לי (ביפנית!) שיר על פריחת הדובדבנים.

החיים בפאלו אלטו נראו לי שלווים ונעימים ובאופן כללי הם יכולים להתנהל ממש על מי מנוחות. אולי פרט לריצת בוקר לא צפויה שלי בעקבות הילדים של שירה שדהרו במהירות עצומה על הקורקינטים שלהם לבית הספר. מסתבר שאני האמא (המלווה) היחידה שמתאמצת לרוץ בעוד ששירה עצמה צעדה לה בנחת מאחור ונהנתה מבוקר אביבי שלו.

היו גם כמה רגעים מפתיעים ולא צפויים עבורי בפאלו אלטו – כמו למשל, ביקור בגינה בחג השבועות, שהזכיר לי לגמרי את גינת בית אלישבע בשבת אחר הצהריים. לגינה הצטרפו משפחות דתיות (כן, עם כיפה וכיסוי ראש – מראה שאני לא מורגלת בו כבר בכלל!) מרובות ילדים, בבגדי חג ותוך כדי אכילת Bisli, במבטא אמריקאי. זה היה מפתיע, אבל הבנתי בדיעבד שזה לא בדיוק היה מדגם מייצג.

שירה לקחה אותי גם להופעה של יזהר אשדות, שהיתה נהדרת. גם שם ראיתי כמות ישראלים שלא נחשפתי אלה מאז הביקור שלי בארץ לפני שנתיים. בקיצור, נראה שעברית כשפה סודית שימושית יותר בדנידין.

זה די מדהים איזה כוח יש למוזיקה להחזיר אותנו בזמן. משהו באופן שבו היא נחווית גורם לאיבוד תחושת הזמן והמקום – ושירה ואני הרגשנו כאילו שאנחנו שוב בנות 16 שמרגישות שהשירים נכתבו במיוחד בשבילן.

היה קצת עצוב לראות את כמות הישראלים שגרה מחוץ לארץ, במיוחד כי רבים מהם מאוד הזכירו לי את הרקע שלנו. גם לאמי היתה התרשמות דומה כשראתה לא מזמן באנגליה כמה הרבה ישראלים חיים שם ולא מתכוונים לחזור. ומה אני אגיד?

שירה ומשפחתה פינקו אותי מאד. והנה עוד כמה תמונות מהמקומות היפיפים שהם לקחו אותי אליהם.

מלבד הכנס והביקור אצל שירה, הרשמים שלי מארצות הברית היו מעורבים. מצד אחד ראיתי הרבה יופי. מצד שני, אולי הם הושפעו מכך שהאזור של המלון הזול שהשתכנתי בו במהלך ימי הכנס, התברר כמצוי באחד מרחובות העוני והפשע הידועים בעיר…

אבל גם הרבה דברים אחרים בלטו לי לעין. קודם כל, אני לא חושבת שהשתמשתי בכל כך הרבה כלים חד פעמיים או מפלסטיק בארבע וחצי השנים האחרונות בניו-זילנד, כמו בתשעת הימים שלי בארצות הברית. בהתחלה ניסיתי למחזר את כוס הקפה החד פעמית, אבל היא נזלה לי בתיק. אחר כך פשוט השלמתי בשתיקה עם המצב. זה בעיקר בלט לעין מכיוון ששתי חברות שלי בניו-זילנד הן לגמרי Zero Waste – זאת אומרת, עושות כל מאמץ לא להשתמש בכלים מפלסטיק ולא לקנות דברים שארוזים בפלסטיק או ניילון. כמות הפלסטיק החד-פעמי שראיתי בביקור האירה באור קצת מגוחך את המאמצים הניו-זילנדיים להפחית את הזיהום הסביבתי.

התרשמתי שהחיים בארצות הברית יכולים להיות מאוד מפנקים למי שיש להם כסף – יש הכל, ומהכל – וכל דבר שקונים מיוצר באופן שיהיה הכי נוח לשימוש, וידרוש הכי פחות מאמץ מהמשתמש/ת (נזכרתי תוך כדי כך בערמת העצים שמחכה לנו בחנייה ושצריך להעביר לאחסון בסככה בחצר האחורית לקראת החורף). וכל זאת לעומת הניו זילנדים שלא מתביישים בעבודה פיזית וממאמץ באופן כללי, ושצניעות היא קוד חברתי מוערך אצלם. בארצות הברית התרשמתי שכסף הוא שם המשחק, ושאם אין לך מספיק ממנו, זה בטוח כי עשית משהו לא טוב. זה היה די מדהים כי כשביררתי מחיר בחנות למברשת איפור, ואמרתי למוכר שזה מעבר לתקציב שלי (מה שמאוד מקובל בניו זילנד ואפילו מוערך – יש תקציב, עומדים בתקציב, לא חיים מעבר לאמצעים וכו'…), הוא נראה היה מזועזע לגמרי.

ובחזרה לדנידין –

בשדה התעופה קידם את פני שלט שאומר שגם אם מגיעים לעיר לביקור קצר, יש סיכוי שכרטיס החַזוֹר ייוותר ללא שימוש. והאמת היא שיש לנו כאן כמה חברים שעברו בדנידין במהלך טיול ופשוט נשארו. התגעגעתי מאד להומור הניו-זילנד הקטן והפשוט שלא לוקח את עצמו ברצינות מדי.

וזה ציור על אחד המבנים של האוניברסיטה משנת 1990. ריגש אותי לראות אותו, והרגשתי שחזרתי למקום הנכון בשבילי לפחות בשלב הזה. רענן אותי להיזכר שהמוטיבציה לשמירה על כדור הארץ היא כי אכפת ממנו, ולא בגלל מה שעלול לקרות אם לא נשמור עליו, כמו שאנחנו רואים שכבר מתחיל לקרות.

פורסם בקטגוריה ארצות הברית, ניו זילנד | 3 תגובות

הספרייה, מבט אחר על יעד תיירות מבוקש וכיתת אמן

הסתו התחיל השנה מוקדם מהרגיל, ועם קור קיצוני.

ובימים קרים, המקום המועדף עלינו לבילוי הוא הספרייה העירונית.

בכל עיירה נידחת שעברנו בה בינתיים בניו זילנד תמיד ראינו שלט במרכז העיר שמכוון לכיוון הספרייה, ובעיר "גדולה" כמו שלנו, שגם נבחרה על ידי אונסק"ו להיות עיר ספרות, יש כמה ספריות עירוניות, ואוטובוס ספרייה שעובר בין השכונות השונות פעם ביום.

מה שכיף בספרייה זה שיש בה הכל ובשפע. הספרים מסודרים בה בצורה שמאוד מושכת לקרוא – יש ספריית ילדים מזמינה ונעימה, ספריית עיון וספרות יפה למבוגרים, אזור לבני נוער, קומה עם כתבי עת, סרטים ודיסקים להשאלה, תווים לנגינה, ספרי שמע (Audio books) וכל מה שרק אפשר לרצות.

הצד שאנחנו הכי אוהבים של הספרייה העירונית היא שכולם, אבל כולם הולכים אליה. אפשר לראות שם, למשל בנאים וצבעים בסוף יום עבודה באים לשאול ספרים, ובכלל, זה אחד המקומות הכי שוקקי חיים בעיר. כששאלנו ידידה תיכוניסטית איפה הצעירים מבלים בעיר אחרי בית הספר היא אמרה לנו שבספרייה.

כתבתי כבר בעבר עד כמה ניו זילנדים מגויסים לפרויקטים קהילתיים, ציבוריים ועדיף בחינם, והספרייה היא ממש דוגמה לכך. כי אפשר לשאול ספרים יפיפים, בחינם, ובלי הגבלה על כמות הספרים, ואנשים לגמרי מנצלים את האפשרות הזו. אפשר גם להמליץ לספריה לרכוש ספרים (וניצלתי את האפשרות הזו פעמיים בזמן האחרון – זו היתה ממש תחושה של אזרחות טובה!).

************

ממש לפני שמזג האוויר התחיל להתקרר, הספקנו לצאת לחופשה קטנה שהתחילה בשמורת טבע יפיפייה

המסלול היפה הזה הוביל לקרחון שנראה ככה לפני קצת יותר ממאה שנים

וזה המצב שלו היום

כן, עדות די מבעיתה להתחממות כדור הארץ והשלכותיה.

וככה נראו שתי ילדות מרוצות, וחיות הסוואנה הראשונות בעולם שעשו את המסלול הזה.

ציפור Tomtit ניו-זילנדית חמודה

אחרי הביקור בשמורה עברנו לקווינסטאון, שהיא יעד תיירותי מבוקש, בעיקר בגלל שהנוף בה פשוט מדהים

להודות על האמת, למרות שקווינסטאון באמת מאוד יפה, עד עכשיו לא מאוד אהבתי אותה. כי המרכז העירוני שלה דומה לכל מרכז תיירותי אחר בעולם – מין שדרה עם חנויות מעצבים על חוף של אגם באמת יפיפה.

לדני היתה אבחנה מעניינת שהתיירים שיושבים לצד האגם באותו המקום בדיוק לא נראים כל כך שמחים. חשבתי על זה שזה מזכיר לי קצת שדות תעופה, או מלונות ,שנראים אותו הדבר בדיוק, ושיש מין הנחה ש"ככה אמור להיראות אתר תיירות", ואתו בא סט של ציפיות בנוגע למה שמגדיר "מה עושים תיירים" ושתיירים אמורים בעיקר לשמוח, ליהנות ולקנות, כי זו בעצם פסגת הציפיות שלנו כ"תיירים".

הפעם, ממש הצבתי לעצמי מראש אתגר של ללמוד לאהוב את העיר הזו. מה שהקל על העניין הוא שנסענו לשמור על בית קיץ של חברה, והרגשנו הרבה פחות תיירים, והרבה יותר תושבים.

זה היה נחמד מאוד, וגיליתי שאפשר ליהנות מהנוף גם כשהוא משתקף מחלון של בית מושקע, ולא רק כשהרגליים שקועות בתוך הבוץ.

קצת אחרי שחזרנו לדנידין התקיימה בעיר כיתת אמן של הכנר שלמה מינץ, שביקר בניו זילנד.

הצטרפו אלי שני ילדים צעירים ונלהבים – תמרי וחבר מהכיתה – שבדיוק התחילו ללמוד לנגן בכינור והיינו שלשותינו מרותקים במשך שעתיים וחצי.

קודם כל, כי אני לא מבינה כלום, אבל ממש כלום במוזיקה. וזה היה מרתק ללמוד, למשל, כמה חשובה הבנת הרקע התרבותי והאישי הספציפי למלחין (לצערי, בלשון זכר באופן די גורף), לפרשנות שנדרשת לביצוע של היצירה.

היה גם ממש מעניין לראות כמה חשובים ההיבטים הטכניים הקשורים בנגינה בכינור – לאן מפנים אותו, איך מפעילים את שרירי הכתף כדי שיתמכו בכינור באופן שייצור התנגדות ביחס ללחיצה של הקשת, הקצב, הרטט, ההבדל בין העליה האטית והדרמטית של הקשת לירידה שלה ועוד ועוד.

אחד הרגעים המרשימים ביותר היה כשמינץ לקח את הכינור של אחת הנגניות הצעירות בכיתת האמן, ו"חרק" עליו עם הקשת במשך כמה דקות ארוכות, כדי להשביח את עומק הצליל שהוא מפיק. וזה באמת עבד. היה קצת מביך כשהוא אמר לה שאת זה כנראה היא לא תלמד מהמורה שלה (שישבה בקהל)… בכל זאת ישראלי.

בקיצור, בשעתיים וחצי למדנו ה-מ-ו-ן.

כשגרים בעיר קטנה ונידחת, הזדמנות כזו היא ממש כמו חלום. והיינו ממש מאושרות לזכות להיות בה.

כיתת האמן הזו גרמה לי להתגעגע למשהו שקיים עבורי רק בירושלים – איזה שהוא עומק אינטלקטואלי, רגשי ויצירתי שנוגע לי ישר עמוק ממש בתוך הלב.

חזרתי הביתה מלאת התרגשות וגעגועים רבים. היה לי קשה לשים את האצבע בדיוק לְמָה. אולי לרקע התרבותי האירופי-צנטרי שאנחנו כל כך רחוקים ממנו כאן, אולי לידע הרחב שקושר בין מוזיקה, אמנות, היסטוריה, ונפש האדם, ואולי למקום שבאתי ממנו.

ובתקופה הזו של השנה, סביב כל ימי הזיכרון והעצמאות בישראל אני מוצאת את עצמי תמיד מאוד אבודה.

אולי כי כל כך בלתי אפשרי לי נפשית להתמודד עם כל הכאב שישראל מייצרת עבורי שאני בוחרת להרחיק את עצמי ממנו. אולי זה מנגנון ההגנה הכי טוב שעובד לי בשלב זה של החיים. כל כך הרבה כאב סביב הסבל ההיסטורי ומה שהטראומה הזו ייצרה.

ובשביל לא לסיים בנימה כזו, רציתי להמליץ על ספר ילדים שאמי שלחה לנו, שהוא פשוט נפלא בכל מובן ואפילו תפסתי את דני מעיין בו אחרי שהשכבתי את הבנות אתמול.

לקישור לביקורת שכתב יהודה אטלס, בצורה הרבה יותר טובה ממה שאני יכולה להתיימר לו: https://www.haaretz.co.il/literature/1.1246283

הנאה מובטחת!

פורסם בקטגוריה טבע, ספרי ילדים | 10 תגובות

קיץ, כסף וחיות סוואנה נדירות

הקיץ הזה היה מיוחד ומאוד שונה מהקודמים לו כאן.

קודם כל, ביקרו אותנו שני בני דודים שלי, וזה היה נורא כיף שהם היו איתנו. זה נורא מעניין לשמוע את הרשמים של מי שמבקר במקום, לעומת מי שגרים בו. למשל, בן דודי ובת זוגתו שמו לב שהניו-זילנדים אוכלים אוכל מאוד לא בריא, ושבמקומות שהם לא עיר אוניברסיטאית, תופעות של השמנת יתר מאוד נפוצות. בן הדוד השני שלי התגלה כיצור חברותי ביותר (בכל זאת, קיבוצניק…), ומסתבר שהוא הכיר יותר אנשים בעיר ביומיים שהיה אצלנו מכל הרשתות החברתיות שאנחנו עמלנו עליהן במשך ארבע שנות מגורים כאן. על כל פנים, הבנות התרגשו מאוד מהמבקרים ומאז הן שואלות מתי כבר יבואו אלינו האורחים הבאים.

מעבר לכך מזג האוויר השנה היה חם בצורה בלתי רגילה.

באחד הימים הטמפרטורות בעיר שלנו הגיעו ל- 35 מעלות, שזה שיא של כל הזמנים. כל המאווררים אזלו בחנויות, והנהלת האוניברסיטה המליצה למי שלא חייבים להגיע לעבודה להישאר בבית. הייתי נשארת בכיף, אבל כשגרים בבית מעץ, עם שטיחים עבים מקיר לקיר ווילונות תרמיים מיוחדים זו לא אופציה מפתה במיוחד. כבר בשעה אחת וחצי בצהריים, כל האמיצים שכן הגיעו לעבודה התחילו לאט לאט לנזול החוצה לכיוון הים, וגם אני מצאתי את עצמי יוצאת לחוף עם חברות. זו היתה בסך הכל הפעם השנייה ששחיתי במי האוקיינוס מכיוון שהיה מספיק חם בחוץ. אבל האוקיינוס קר. ממש. ומרגישים את הלב פועם בחוזקה מרוב קור מתחת למים, אבל הגלים כל כך גבוהים והמים צלולים ונפלאים שזו חוויה מדהימה לשחות בהם.

IMG_7965.JPG

IMG_7958.JPG

חוץ מזה, גילינו מסלולים נחמדים בקרבת העיר, והבנות הלכו (כמעט בלי להתלונן) 15 ק"מ. סוף סוף הרגשנו קצת קיווים.

IMG_7883.JPG

אכלנו המון תותי פטל בדרכים

בקיצור, היה כיף.

מה שכן, יום אחרי החום הגדול התחילה סערה טרופית. כך נראתה ברכת השחייה העירונית שליד הים שהוצפה על ידי הגלים

,

(תצלום של צוות Saint Clair Salt Water Pool)

כך (בתמונה העליונה) נראה הנהר במרכז הקמפוס אחרי גשם של 103 מ"מ שירד בשלוש שעות – קצת יותר משישית מהכמות הממוצעת בשנה רגילה במרכז הארץ. וכך (בתמונה התחתונה) הוא נראה ביום רגיל…

IMG_20180213_105928.jpg

 אלו היו תהפוכות קיצוניות ביותר. אבל פרט לכך, התענגנו על כך שהיו שפע של ימים שמשיים יפיפים וקיציים באמת.

בימים שבהם היינו בבית, הבנות מצאו עניין מבוקר ועד ערב במשחקי סוואנה בלתי נגמרים.

הסלון שלנו מתמלא מידי יום בשאגות, דהרות רגליים שועטות, ומאבקים בין אריות וחיות בר אחרות, וזה יכול להימשך בעוצמות גבוהות, עד שעות מאוחרות מאוד.

המערכת האקולוגית של הסוואנה החלה לגדול בצורה אקספוננציאלית בדיוק כשאני הייתי בעיצומה של קריאת ספר על חינוך ילדים להתנהלות כלכלית נבונה.

פרט לכך שהכותבים הם נוצרים מאמינים (ולכן, הספר כולל כמה אזכורים על כך שהרכוש שלנו ממילא שייך לאלוהים), ושיש להם תפיסה קצת סמכותנית של הורות, בעיני, אני חושבת שהספר הזה מעניין ומועיל מאד.

IMG_20180129_162430.jpg

כבר תקופה שאני עסוקה בנושא של חינוך ילדים להתנהלות כלכלית נבונה ואיך בכלל מסבירים לילדים את המושג הזה של כסף, במיוחד מכיוון שזו אחת המטרות ששמתי לנגד עיני ברשימת הדברים שצריך ללמד ילדים עד גיל 18.

לפני כשנה החלטנו לתת לבנות דמי כיס, כי רצינו שיהיה להן כסף משלהן, וגם כדי שהן תתרגלנה מה עושים עם כסף, איך מחלקים אותו בין הוצאות וחסכונות וכן הלאה. אבל מהר מאוד שמנו לב שהבנות בכלל לא הבינו מהו הערך של כסף. מידי חודש היה "נוחת" עליהן סכום של כסף (צנוע מאוד, אמנם), ובאותו האופן שבו הוא הגיע, היה גם סיכוי שהוא יתאדה, והבנו שקשה להמשיג את הערך של כסף אם לא מתנסים במשמעות של עבודה כדי להרוויח אותו.

וכך החלטנו לשלב את הרצון להתנסות חינוכית בתחום, עם המשאלה שלנו למיקור חוץ של חלק ממטלות הבית.

החלטנו שאנחנו משלמים 10 סנט לכל מטלה שהבנות מבצעות בבית, והגדרנו את המטלות ככאלו שלא קשורות בדברים בסיסיים שהחיים בעולם הזה דורשים מאיתנו. למשל, אנחנו לא משלמים על סידור של החדר, או על לשים דברים במקום, בישול, עריכה או או הורדה מהשולחן וכל מה שקשור בהתארגנות אישית אלא רק על עבודות שקשורות בניהול משק הבית שלנו, שנשמח להעביר לאחרים (מיקור חוץ, כבר אמרנו?).

וכך, לכל ילדה יש טבלה, שמידי יום היא מסמנת בה את המטלות שהיא מילאה, ובסוף סוף-השבוע – ביום ראשון אחרי ארוחת הערב – הבנות מקבלות את המשכורת השבועית שלהן לפי העבודות שהן ביצעו.

אצל תמרי העניין הזה תפס מיד. היא קמה כל בוקר ודבר ראשון מאכילה את דוּן החתול, בודקת שיש מספיק גלילי נייר טואלט בשירותים, ובכלל, היא מדקדקת וממלאה בחריצות ובהגדלת ראש את כל העבודות שלה.

זה למשל פתק שהיא השאירה לנו על המקרר באחד הימים

IMG_20180116_095627.jpg

אחותה לעומת זאת, מצאה את הדרך הנוחה ביותר להתמודד עם האתגר החדש – היא לקחה על עצמה מעט מאוד מטלות, שגם אותן היא ממלאה רק בימים שנחה עליה רוח טובה במיוחד, אבל סידרה את העסקה המשתלמת ביותר: חסכונות משותפים יחד עם אחותה. בתמורה, תמרי חכרה מנונו חלק מחיות הסוואנה שלה.

כל עוד זה בסדר מבחינת תמרי, זה מקובל גם עלינו.

האתגר הפיננסי הבא היה תרגול חסכנות. בדיוק אז התגלה בסוואנה שהחיה שבדיוק חסרה להמשך העלילה היא צבוע. מסתבר שזו לא החיה הנפוצה ביותר שילדים אוהבים שתהיה להם ולכן גם קשה למצוא אותה בחנויות, אבל הצלחנו למצוא איזשהו סט שאפשר להזמין מסין, ושמצריך תקופה ארוכה יותר של עבודה וחסכון. זה הולך להיות אתגר לא פשוט לבנות, ואני מקווה שיאפשר ללמוד קצת סבלנות, נחת והכרת תודה על מה שכבר יש בעולם שבו בלחיצת כפתור, ובחוב לחברת אשראי (או לבנק) אפשר לקנות הכל בשפע מטורף.

בינתיים הן מנסות להפעיל את כל האמצעים לשכנע אותנו להתגייס כלכלית לעניין הדחוף הזה. כך, למשל, תמרי ניסתה להסביר לי מה דרוש להן כדי להגיע לסכום היעד.

IMG_8067.JPG

בינתיים לא השתכנעתי.

הדמות הבאה שהבנות רוצות אחרי הצבועים היא כלב בר אפריקאי. תאחלו לנו הצלחה עם הפרויקט הזה.

פורסם בקטגוריה חינוך, טבע, יומיום | 2 תגובות

תרנגולות או לא להיות – פוסט אורח 3

ציור של Harrison Weir מתוך: http://www.reusableart.com/tag/harrison-weir

אני רוצֶה לדבר קצת על תרנגולות. יצורים מוזרים מאד ודי מגוחכים למראה.

החיים של התרנגולות שלנו נראים די פשוטים, במבט ראשון. הן מבלות את היום שלהן בחיפוש אוכל, הטלת ביצים מדי פעם ורביצה על המרפסת שלנו בניסיון לנצל דלת שמושארת פתוחה כדי לגנוב לדוּן החתול את האוכל שלו.

אבל במבט שני, תצפית ממוקדת על אורח החיים שלהן (שהחופש הגדול של הבנות אפשר לי עד עכשיו) יכולה להעלות תובנות מעניינות לא רק על חיי החברה שלהן אלא גם על של בני אדם.

נתחיל בקצת היסטוריה.

לפני כמעט שנה קיבלנו מהגננת של יסמין שש תרנגולות – את זה הקוראים והקוראות המתמידים והמתמידות של הבלוג הזה כבר יודעות. חמש מהתרנגולות היו גדולות ושחורות (אחת אפורה אבל לא עשו מזה עניין גדול) ואחת מזן אחר – חומה וקטנה יותר מכולן, אשר על שום צבעה נקראה קשת. היא ללא ספק חכמה וזריזה מכולן ויכולה לקפוץ הכי גבוה – גם על גג הלול. והיא גם הכי נוירוטית – לא יושבת לרגע במקום, הראשונה לזנק בבוקר מתוך הלול ולזהות שאריות אוכל שאנחנו מוציאים לקומפוסט.

מהר מאד ראינו איך כל היתר מתייחסות אליה כאל אזרחית סוג ב'. כשחילקנו אוכל הן איפשרו לה לאכול רק אחרי שהן כולן אכלו; בתוך הלול, למרות שהיה מקום לכולן לישון על מוט מיוחד שהתקנו עבורן, היא תמיד ישנה על רצפת הלול מתחתן. על כל זה התווספה העובדה שדוּן מדי פעם רדף אחריה בחצר בשביל לחלץ עצמות (שלו, לא שלה) אבל את האחרות לא הטריד. בקיצור, החיים שלה לא היו תותים.

הדבר המעניין שקרה הוא שעם הזמן, קשת, שהרשימה כנראה בכישוריה המנטליים, התחבבה על מנהיגת התרנגולות – התרנגולת הגדולה ביותר ששמה היה ג'ירף על שום צווארה הארוך. מכאן ואילך, קשת חסתה תחת כנפיה תרתי משמע ומעמדה הלך והתחזק.

לימים, נפטרו לצערנו ג'ירף, האפורה ותרנגולת שחורה נוספת. באופן מדהים, קשת מינפה את המעמד המיוחד שזכתה לו אצל ג'ירף ז"ל והפכה למנהיגת שארית הפליטה.

במעבר מהיר להווה, עם תחילת החופש הגדול הגננות ביקשו שניקח מהגן את שתי התרנגולות למשך תקופת הקיץ. התרנגולות – אחת שחורה ואחת חומה (גדולה יותר מקשת ולכן זכתה לשם קשת ענקית) התקבלו בשמחה רבה על ידנו, גם כי היה לנו קצת עצוב עם לכתן של שלוש התרנגולות וגם כי הן גמלו לנו בהטלות תכופות על הנדיבות שלנו בזרעונים, בשאריות מזון ובגישה אקראית לאוכל של דוּן.

עכשיו, סביר אמנם לצפות לקשיי קליטה מסויימים. במיוחד, היה ניתן לשער שקשת, כמנהיגה נוירוטית תראה לחדשות מי הבוסית. אבל מה שקרה היה מאד מעניין. בעוד שהתרנגולת השחורה החדשה (ששמה ג'ירף קטנה, על שם ג'ירף ההיסטורית) לא חוותה קשיי קליטה משמעותיים, קשת ענקית, לעומת זאת, סבלה מהתעללות ממושכת וממוקדת של קשת. הבחירה של קשת לעשות את המוות דווקא לתרנגולת שנראית הכי דומה לה מעלות מחשבות על שוני ודימיון ועל מי אנחנו רואים כמתחרים.

הרפרנסים המיידיים שעולים אצלי הם מערכון גלי העלייה של לול והסרט "השעה ה-25" עם אדוארד נורטון, ובמיוחד העצה שקיבל לפני שנכנס לכלא לגבי איך לשרוד שם: "תמצא את מי שאין לו חברים ותכסח אותו במכות ואז כבר אף אחד לא יציק לך" (תרגום חופשי שלי מהזיכרון). אגב, אחת הפרשנויות לאמירה הזו היא שהסרט שיצא לאחר אירועי ספטמבר 2001 מסביר כך את הפלישה האמריקנית לעיראק.

אז מה היה לנו כאן, לסיכום? תרנגולת שחוותה שעבוד בגלל השוני שלה הופכת למנהיגה שלילית שמתנהגת באותה צורה לתרנגולת אחרת ומכוונת את עיקר החיצים שלה לתרנגולת מהקבוצה שלה, שכנראה (וזו פרשנות שלי בלבד) מאיימת על הייחודיות שלה ועל המעמד העדיף שלה על פני התרנגולות האחרות (השחורות, כבר אמרתי?); תרנגולת חדשה שסופגת תוקפנות ומבליגה, למרות שהיא יותר גדולה וחזקה מהתוקפת שלה אבל כנראה שהפנימה את יחסי הכוח. ואולי זה רק עניין של זמן עד שתבין שקשת קטנה ממנה ואז כבר לא יעמדו לקשת היוזמה ההתקפית והעליונות האווירית שלה.

במקום לעשות סקירת ספרות, לבנות מתודולוגיה, לראיין, לשקלד ראיונות ולנתח אותם, יכולתי פשוט לשבת במרפסת ולהוציא תחת ידי עבודה טובה לא פחות בפסיכולוגיה פוליטית.

פורסם בקטגוריה חקלאות, טבע, יומיום | 8 תגובות