צדות דובונים

כפי שכתבתי בשבוע שעבר, ניו זילנד נסגרה לגמרי לפני שבוע בדיוק.

במקביל התחיל להתגלגל ברשתות החברתיות רעיון שכולם ישימו בחלון שלהם דובון, בהשראת ספר ילדים פופולרי שעוסק בחיפוש דובים.

הרעיון תפס תאוצה והיום קראתי שגם עבר למקומות אחרים בעולם.

וכך, ביום בהיר במיוחד, יצאנו גם אנחנו לחפש דובונים.

חוץ מזה שזה מאוד כיף, ושהבנות אוהבות להיות יסודיות בחיפוש שלהן, זו גם הזדמנות טובה לרחרח מה מצב הנדל"ן בשכונה

סוף הסיור היה מוצלח במיוחד, כי סיימנו אותו בשיח חמוציות שכונתי

ואם הגעת/ן עד לכאן, ויש לכם/ן זמן וחשק – אשמח מאוד אם בא לכן/ם לשתף אותי בתשובות שלכם/ן לשאלות הבאות:

  1. מה הייתם/ן משנים בחייכם/ן האישיים בעקבות המגפה?
  2. מה הייתם/ן רוצים/ות שישתנה בארץ שבה אתן/ם חיים/ות?
  3. מה הייתם/ן רוצות שישתנה בעולם?

מכיוון שאני זו ששאלתי, אשתף במחשבות שלי –

אז מבחינת החיים שלנו, הייתי מאוד רוצה שדני יעבוד תמיד מהבית (הלוואי, הלוואי, הלוואי), וגם לגור יותר קרוב לטבע, ובאיזור עוד פחות עירוני מזה שאנחנו גרים בו.

מבחינת דברים שהייתי רוצה שישתנו בניו זילנד, הייתי רוצה שהמדינה תפסיק להסתמך על תיירות כמקור ההכנסה העיקרי, ותהפוך יותר לכלכלה יצרנית, ופחות כזו הנשענת על פנאי ותרבות שפע.

מבחינת העולם – מאיפה להתחיל…

אבל מצב כזה מחייב חשיבה מחודשת על חלוקת משאבים, ועל הרעיון של שכר בסיס לכל, שאינו מותנה בעבודה, וכמובן, שביטוח רפואי לכל.

חשבתי שהיתי רוצה שיהיו פחות טיסות בעולם, ואולי אפילו שיימכרו "כרטיס כניסה" לארצות, באופן שיווסת את מספר המבקרים בכל מקום, ואת סיבות הביקור.

אז זו ההתחלה, אבל אשמח מאוד לשמוע עוד מחשבות בנושא, אם בא לכן/ם לשתף.

בריאות טובה לכולנו!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

קצת על המצב וטיפה אסקפיזם

אשתדל לא להתייחס כאן יותר מדי למצב בחוץ, כי המצב בניו זילנד חמור כמו בכל יתר העולם, רק כמו בכל דבר אחר – כמה ימים באיחור.

עבורי זה היה מאוד לא פשוט להיות כאן במין מצב כזה של מי ש"רואה את הנולד". המעקב אחר התקשורת הישראלית הבהיר לי לאן פנינו מועדות כאן, והגעתי למצב שיכולתי לומר לחברים/ות הניו זילנדים בדיוק מה הצעדים הבאים שהממשלה הולכת לנקוט, בערך יום לפני שהם ננקטו, למרות שלטעמי לאט מידי.

ראיית העתיד נתנה לי עמדת יתרון כי הספקתי לעבור בספריה יום לפני שהיא נסגרה, ולקנות עוד כמה דפי ציור יום לפני שהחנויות גם הן נסגרות. אבל הוא גם הווה חיסרון, כי הייתי מודעת לכך שצריך לעשות משהו ומהר והרגשתי שאף אחד לא שותף לדעתי.

אחת התכונות שמאפיינות ניו זילנדים היא שהם לא לוקחים דברים קשה מדי, ובדרך כלל אוהבים לרכך דברים, ולא להתרגש מהם יותר מדי. בדרך כלל זו תכונה מעולה בעיני, אבל לא כשמדובר במגיפה קטלנית, שמתקרבת בצעדי ענק למדינה עם מערכת בריאות שגם היא קצת נשארה מאחור.

כפי שכתבתי כאן כבר מספר פעמים בעבר, ראשת הממשלה שלנו היא מנהיגה אמיתית. ולצערי, זה מצרך די נדיר. לכן, כשלקח לה זמן לסגור את גבולות המדינה ולהכריז על מצב חירום, ממש היה לי קשה עם זה.

דפוס ההתמודדות שלי עם המצב הקיים נע על הקו שבין החוקרת (זו שיודעת כמה א/נשים נכנסים/ות ויוצאים/ות מבידוד בכל עיירה נידחת בעולם), לבין המגלומנית ("ג'סינדה, תמסרי בבקשה לבוריס ג'ונסון שהוא אידיוט").

לכולם היה ברור שבאיזשהו שלב הצעד הזה יקרה, אבל הזמן שעבר לא פעל, כידוע, לטובתנו. כשסוף סוף התקבלה ההחלטה להכריז על מצב חירום – דבר שמעולם לא קרה בניו זילנד – נרגעתי שעכשיו לפחות נוכל לנסות ולמגר את המגיפה. מה שמאוד הרשים אותי בהודעה שלה על מצב החירום היה שהיא ציינה במפורש שגם אם המצב הזה יהווה אתגר כלכלי גדול, הרי שהצלתם של חיי אדם עולה על הכל. האופן הפשוט והברור שהיא אמרה את זה בו נגע מאוד ללבי.

בכל אופן, לכולם ניתנו 48 שעות להתארגן לעבודה מהבית, ובשעה חמש כבר אפשר היה לראות את כל עובדי האוניברסיטה יוצאים לכיוון הבית עם הציוד שלהם – החל ממחברות וערמות מסמכים וכלה במסכי מחשב וכיסאות משרדיים (כן, כן!).

מכיוון שהבנות החלו בחינוך ביתי כבר בתחילת שנת הלימודים, בחודש פברואר, דני ציין שסביר להניח שהן לעולם לא היו יודעות שבעולם מתרחשת מגפה. זאת מכיוון שאורח החיים היומיומי שלהן לגמרי מנותק מהעולם שבחוץ. אבל מכיוון שהן שמו לב שהבאתי יותר ספרי ספריה מהרגיל, הן שאלו מה קורה, וניצלתי את ההזדמנות להסביר (בעדינות) את המצב החדש.

תמרי מיד אמרה שזה נשמע לה כמו חלום רע, ושאלה איך מנהיגים לא טובים לא ינצלו את ההזדמנות להשתלט על מדינות אחרות. לזה הייתה כמובן תשובה אופטימית (או, יותר מדויק לומר, אופורית), שעכשיו כולם עסוקים בעולם למצוא תרופה למחלה ולשתף פעולה אחד עם השני (לפחות כך אני מקווה, לא בטוחה שאני יכולה לומר משהו טוב על סין וההתנהלות שלה בנושא הזה, אבל לא נכנסתי לפרטים).

וכמובן שתמרי היא היחידה (כמעט) בעולם שידעה מייד מה זה פנגולין.

יסמין, לעומת זאת, קשרה מייד את הכל למשבר האקלים ותהתה, במילותיה –

"how can't people foresee that if they behave this way to nature, this is what will happen?"

אמרתי להן שהן צריכות להנהיג את העולם.

**** ****

אבל אם כבר ניצלתי כאן את ההזדמנות לעשות אאוטינג אלגנטי לעניין החינוך ביתי, אספר קצת איך ולמה כל זה קרה.

מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה (וכן, אני יודעת שזנחתי אותו לזמן מה. זו היתה שנה לא פשוטה, בלשון המעטה – אבל בכל זאת, סליחה), יודע/ת שמאז ומתמיד היתה לי נטייה לחינוך ביתי, ולשמחתי זה הסתדר יפה עם הנטייה של הבנות להעדיף את חיי הבית על פני בית הספר. כלומר, למרות שאנחנו מאוד אוהבים את בית הספר שלנו, קשורים לקהילה שלו ומעורבים בה, הבנות כבר יותר משנה מבקשות להיות בחינוך ביתי.

לא לגמרי ברורה לנו הסיבה, אבל אני רק אומר שגם אמא שלהן מתקשה לעבוד במסגרות שדורשות שעות ארוכות מחוץ לבית, אז יכול להיות שיש בכך מרכיב גנטי.

ולכן, השנה, כשכבר ביום השני ללימודים הן ביקשו להישאר בבית, החלטנו לנסות להקשיב לבקשה.

ההתחלה של החינוך הביתי היתה ממש טובה, וכמובן שגם מאתגרת. עבר עלי יום אחד שבו חשבתי שעשיתי את טעות חיי שהסכמתי לשיגעון הזה, אבל חוץ מזה, זה ממש כיף ונפלא.

קודם כל, כי סוף סוף הגענו למצב שבו הדבר הזה התאפשר מבחינה טכנית. העבודה שלי היא ברובה המוחלט מהבית. אני עורכת מאמרים, מלמדת קורס שכולל שיעור אחד פעם בשבועיים, ועורכת מחקר שמבוצע דרך האינטרנט, והכל די גמיש ונוח.

מעבר לכך, לקחתי את הפרויקט הזה על עצמי רק אחרי שראיתי שהבנות יכולות להסתדר מספיק זמן בעצמן באופן שמאפשר לי לעבוד. כבר כמה חופשים שמתי לב שאנחנו מצליחות לבנות יפה את הימים באופן שבו אני עובדת בבוקר כמה שעות ואנחנו עושות דברים יחד כשאני מתפנה.

כך זה נראה בימים שיש מזג אוויר יפה, כשהבנות רוחצות את הדמויות שלהן –

ותוך כדי כן עושות ניסויים מדעיים עם מים ועלים

וכך נראים "שיעורים" יותר מובנים, שבהן אנחנו לומדות עכשיו על מצרים העתיקה – אחד התחומים שאני ממש מרותקת אליהם בערך מאז שאני זוכרת את עצמי (הציור שלי (-: ).

הלמידה על מצרים גרמה לנו ממש לחבב את המצרים הקדמונים, מה שעורר אצל תמרי תחושות לא נוחות סביב סיפור יציאת מצרים. היא אמרה שאם היא היתה מצריה היא היתה ממש נעלבת שהמציאו סיפור כזה עליהם (וטרחה לציין, שגם היא לא כל כך אוהבת את הסיפור על הפרסים במגילת אסתר). זה עורר גם אצלי שאלות ברוח דומה – מה המשמעות של להמציא מיתוס שמכפיש עם אחר, ואיך אנחנו יכולים לציין ולחגוג את המיתוס הזה בשלוות נפש מידי שנה. כל זה השתלב עם שאלה ששאלו אותי לא מזמן שני חברים מצרים בנוגע לאופן שבו ילדים/ות יהודים/יות לומדים/ות על מצרים.

פניתי לכמה חברים/ות שאני מעריכה את דעתם בשאלה הזו. הם עזרו לי למצוא כיוון בכך שהתייחסו לצורך לראות את המורכבות האנושית, ועל כך שראייה של מישהו רק כטוב או רע, בטח כשמדובר בעם שלם, מחטיאה את הלקח שאפשר ללמוד על יחסים בין בני אדם בכלל.

אם למישהו/י כאן יש מחשבות בעניין, אשמח לקרוא בתגובות שלכם/ן.

**** ****

נורא קיוויתי שלנוכח המצור הצפוי גם לנו אוכל להתגאות קצת במשק האוטרקי שלנו, אבל הקיץ השנה היה קריר במיוחד, ואני חושבת שזה לא יהיה מוגזם לומר שלא היו כאן הקיץ יותר מעשרה ימים שהטמפרטורה בהם עלתה על 27 מעלות.

מכיוון שכך, למרות העבודה הקשה שלי, הגינה הניבה השנה רק כמה עגבניות קטנות, אבל לשמחתי הרבה פרחים יפים, עשבי תיבול, אפונה ושעועית.

לשמחתנו, דווקא עצי הפרי היו מאוד נדיבים אלינו הקיץ

וזה מה שאספתי היום מהגינה.

וכך זה נראה אחרי שדני נאלץ לעמוד כמה שעות, ולהכין אותם לשימור לחורף, כמנהג המקומיים.

ואלה התינוקות שמיועדים לשתילה לקראת החורף

ולסיום, כמה עבודות של תמרי ששימחו אותי, וכמה תמונות מטיולים קטנים באזור העיר שלנו.

אני משתפת בהן בעיקר כדי שנזכור כולנו שעוד יהיו לנו ימים יפים וטובים, ושהמצב הקשה הזה זמני והוא יעבור.

שמרו על עצמכם/ן

פורסם בקטגוריה חינוך, חקלאות, ניו זילנד | 4 תגובות

הכנסת אורחים, חתולים ויום הולדת מיוחד

לאחרונה הבנתי שבשנה וחצי שעברו עבדתי הרבה יותר מידי.

העבודה על הדוקטורט היתה תובענית מאוד, ונראה שהשיטה שלי מימי התיכון של עבודה בלילות כבר קצת פחות יעילה אחרי גיל ארבעים. במקום החריצות והמיקוד של בת 16 שיכולה ללמוד רק כשהחברות שלה ישנות ואי אפשר לדבר איתן בטלפון, בשלב הנוכחי של החיים, כל ניסיון לעבוד אחרי חצות מתגלה כטעות מרה ביום למחרת ומלווה בתופעות ג'ט לגיות שונות ומשונות.

הדבר העיקרי שהבנתי שקרה בשנה וחצי הזו הוא שאיבדתי זמן יקר שאני אוהבת לבלות בבית ועם הבנות. כן, אני שמחה שהדוקטורט הסתיים, ומרוצה מהגשמת החלום הזה, ומהאפשרויות שאולי זה יפתח בהמשך. אבל לא, אני לא בנויה לקצב החיים שהעבודה הזו דרשה ממני. אני לא מצליחה לאזן את זה כל כך טוב עם הדברים האחרים שחשובים לי בחיים, גם אם הם פחות רווחיים כלכלית.

וכך, לשמחתי הרבה, עכשיו אני יכולה קצת להאט את הקצב, לפחות בתקופה הקרובה, ולחזור לדברים שחשובים לי באמת – המשפחה שלי, הבית, הגינה וכל הדברים המשמחים האחרים.

ובתזמון הזה בדיוק הגיעה בת-דודתי, יעל, לעירנו הקטנה והנידחת.

אחד האתגרים שלנו בקבלת אורחים הוא שמאז האורחת האחרונה שביקרה אותנו במרץ, בת של חברים מישראל, חדר האורחים הפך לממלכת החיות. זה התחיל בכמה חיות שבדקו את השטח, ועוד לפני ששמנו לב שנתנו אצבע, כל היד הזו כבר נלקחה מאיתנו.

כל חיה חדשה שמצטרפת לסוואנה מתקבלת בטקס חגיגי, שכולל תרועות רמות של החיות, ארוחות חגיגיות ושלל פעילויות.

בשגרה, בסך הכל שורר דו-קיום עדין אך נסבל בין הדרמות המתחוללות בממלכת החיות לבין פינת העבודה שלי, שנמצאת באותו החדר. אבל המצב הופך להיות הרבה יותר מסובך כשהחיות צריכות לפנות את המרחב שלהן, רחמנא ליצלן, לטובת אורחים/ות.

ואחרי תקופה מסוימת, הן אפילו נעשות חסרות סובלנות לשינוי הזה. כך, למשל, בימים האחרונים לשהותה של בת דודתי אצלנו, היא החלה להרגיש שרגליה נדחקות החוצה מפאת שעטות הרגליים וקוצר הרוח של עדרים שלמים, עם פקלאות על גבם, שהתכוננו להתפנות המרחב הביתי שלהן.

למרות שהסטיגמה של מי גרמה לחיות שלהן להתפנות מהחדר דבקה ביעל, מה שהציל את המוניטין שלה היה מקום העבודה החדש שלה – מושבת הפינגווינים שנמצאת ממש ממולנו – בצידו השני של המפרץ.

לאחר שביקרנו שם, הבנות השתכנעו שזו ללא ספק העבודה הטובה ביותר בעולם.

ואני האחרונה שיכולה לחלוק עליהן.

זו חוויה די מדהימה לראות את החבורה הזו עולה ככה מתוך הים לפתע פתאום.

הפינגווינים במושבה הזו הם פינגוונים כחולים, הסוג הקטן ביותר שיש (גובה של כ-30 ס"מ, ומשקל של 1 ק"ג). בערב שהיינו בו עלו לחוף 121 פינגווינים, אבל בשיא העונה, המספר יכול להגיע ל-600!

איכות התמונה לא משובחת, כי החברים האלה מאוד רגישים לאור, ולכן אי אפשר להשתמש בתאורה מלאכותית בצילום.

******

למרות שאנחנו עדיין זקוקים נואשות לכלב/ת רועים גרמנית לדעתה של תמרי, העולם של בנותיי מתרחש בחודשים האחרונים בממלכת חתולים.

הכל התחיל מסדרת ספרים בשם Warriors (בעברית, לוחמי הפרא), שהילדה החלה לקרוא, ושגורמת לה להישאר עד 1 בלילה כדי לסיים כל ספר.

אני לא מצליחה לעקוב יותר מידי אחרי מגוון הדמויות, והיחסים בין חבורות החתולים השונות, אבל הרושם שלי הוא שזה מעין משחקי הכס לילדים.

העיסוק הזה מספק לא מעט שעות משחק אצלנו ומהווה מקור השראה מרענן לעולם הכלבים וחיות הסוואנה.

כך נראים חתולי משחק תוצרת בית של תמרי

והנה אחד חמוד של יסמין

******

את הזמן שהתפנה לי בבית, אני מנצלת להכין את הגינה שלנו לקיץ.

השנה השתתפתי בקורס מיוחד לחקלאות בת-קיימא. זה נושא שמעניין אותי כבר כמה שנים, ובארץ אפילו בילינו כמה לילות בחוות אדאמאמא שמדגימה יסודות של פרמה-קלצ'ר. הכרתי גם הרבה מהנושאים מהחוברת המעולה הזו של הגינות הקהילתיות בירושלים, אבל עדיין למדתי המון דברים חדשים, בעיקר על החשיבות של האדמה לתנובה החקלאית.

למשל, מסתבר שהרבה שיטות שבהן משתמשת החקלאות המודרנית – כמו להפוך את האדמה כדי לזרוע זרעים חדשים – היא הרסנית, גם עבור האדמה וגם עבור הצמחים. כי האדמה נשחקת והרבה ממנה פשוט הופך לאבק ואובד, והצמחים מאבדים קשרים עמוקים עם מערכת מורכבת של פטריות שמזינה אותם מתחת לפני הקרקע.

בנוסף, ישנם קשרים חשובים בין צמחים, ובין חרקים שמגיעים ומפרים אותם.

התמונה מכאן: https://i.imgur.com/sdqOreU.jpg

בהשראת הסדנה הזו, והסרט המדהים הזה על זוג שהקים יער מזון בבית ניו זילנדי די שגרתי לפני 23 שנים, החלטתי השנה להתמקד בהתחלה של שתילה מתחת לעצי פרי.

בחרתי שני עצי תפוחים באיזור קצת פחות שימושי של החצר שלנו, והתחלתי לשתול שם, נראה לאן זה יתפתח.

בעיקרון לחצר שלנו יש הרבה יותר פוטנציאל, כי יש לה אזורים עם הרבה עצים ועצי פרי, מין "מיני יערות" קטנים, ובקצה יש גם אפיק של נחל, אבל זה ידרוש עוד הרבה השקעה, ולא בטוח ששלנו…

זו אולי תוכנית פעולה טובה ל-23 השנים הבאות. אני רק צריכה לוודא שדני מבין שפנינו מועדות לשם.

מה שכן, שינויי האקלים כבר מאוד מורגשים כשעובדים באדמה. החורף שהיה קל ויבש בצורה מדאיגה, גרם להרבה צמחים לפרוח הרבה לפני שהגיע המועד לכך, ואילו האביב השנה מאוד קר וגשום, וכל זה משפיע את תוכניות השתילה והפיתוח האמביציוזיות שלי.

האביב הלא צפוי הזה גם הביא לכך שפסטיבל האביב של בית הספר התקיים בתוך הכיתה של תמרי, ולא, כרגיל, בחוץ.

כך נראתה ההזמנה של תמרי לאירוע

והגרסה החתולית של יסמין

והארוע עצמו שהיה פשוט מקסים, ופשוט…

מדהים כמה דברים פשוטים כמו סרטים צבעוניים, פרחים, ריקוד ונגינה (של התלמידים עצמם) יכולים למלא בשמחה.

קצת אחרי הפסטיבל האביבי הזה, התארחנו ביום הולדת מיוחד. לנורמה, העוגב הענקי שבבניין העיריה, מלאו 100 שנים, מאז שנבנתה לראשונה בלונדון ב-1919, והגיעה לדנידין ב-1930.

חגיגת יום ההולדת היתה למעשה קונצרט מיוחד של יצירות לעוגב, שביניהם גם יצירה של ריכרד וגנר. הכל היה מאוד יפה, כולל היצירה הזו. ברק לא הכה בנו מהשמיים, אבל זה כן היה עצוב לחשוב שבני אדם שיכולים ליצור דברים כל כך יפים יכולים גם לשנוא באופן כל כך עמוק אנשים אחרים.

עוגב בן מאה, וחוגגת בת שבע וחצי

אבל כל זה לא העיב כלל על שמחת יום ההולדת כולל על עוגת השוקולד עם מאה הנרות שהודלקו לכבוד החגיגה.

ימים טובים ושמחים!

פורסם בקטגוריה חקלאות, טבע, יומיום | 2 תגובות

בין כסה לעשור

אני מתה על חגי תשרי.

תנו לי תקופה בשנה שהמשימה העיקרית והמוערכת בה היא התבוננות עצמית; מחשבות על ההתנהלות שלי מול העולם בשנה האחרונה; איך אפשר להשתפר; קצת חרדות קיומיות, חרדות בנוגע לעתיד והשפעתי (המדומיינת) עליו – ואני שם.

אוקיי, בלי עניין הצום. אני חושבת שהיהודים בעולם סבלו כבר מספיק בלעדיו.

בכלל, יש לי מין תיאוריה כזו שלא סתם רבים מההוגים/ות הגדולים/ות בפסיכולוגיה המודרנית היו יהודים/ות. פרט לנסיבות ההיסטוריות של שייכות לקבוצת מיעוט נרדפת ומה שזה עושה לנפש האדם, יכול להיות שגם דת שמעודדת חשיבה כזו משפיעה קצת על היחס לנושא של עיסוק בעצמי. אני בטוחה שכתבו על זה כבר לא מעט, ואולי אעמיק בזה פעם בעתיד.

השנה בחרנו לעצב את ההזמנה לפעילויות החג של בית הכנסת על גבי כרטיס ברכה משוויץ משנות ה- 1930 עם ציור של הכהן הגדול, מתוך הדף המרתק הזה של אתר בית התפוצות (הגרסה העברית של הדף קצת שואתית מידי עבורי).

את התפילה הובילו אורחים מאוסטרליה. החזנית, שעל הופעתה הראשונה אצלנו סיפרתי כאן, התחתנה בינתיים, והגיעה השנה עם בן זוגה. יש לה קול יפהפה, ושניהם מלחינים נעימות חדשות לטקסטים ותפילות מסורתיים שפשוט תענוג לשמוע.

המסורת בקהילה שלנו כאן שונה מאוד ממה שגדלתי לתוכו, בבית הכנסת היידישאי משהו שבו התפלל סבי בעיר העתיקה בירושלים.

בהתחלה היה לי לא פשוט עם זה. כשגדלים לתוך מסורת אורתודוקסית, הכללים מאוד ברורים ונוקשים (או לפחות הם נחוו כך על ידי בשנות ה-80') וכל מה שחורג מהמוכר מרגיש קצת חורק ולא מתאים. היום, למרות שאני עדיין מתגעגעת לחלק מהדברים שאני רגילה אליהם, אני גם שמחה מאוד ממה שיש, ומתרגשת מההסתכלות החדשה על התפילות המוכרות והישנות, שלא תמיד קל לתווך אותם לקהל שרובו ככולו אינו דובר עברית, ויודע מעט מאוד על שורשיו היהודיים.

אחד הדברים המקסימים שהחזנים עשו היה שהם הזמינו מתפללים/ות לעליות לתורה לפי התמות השונות בפרשה. כך שלעליה הראשונה, למשל, הוזמנו מי שהועמדו השנה במבחן, בדומה לזה שאברהם נדרש לו בעקדת יצחק, וכן הלאה. כמובן שמצאתי את עצמי מתנדבת לעליה הזו. השנה הזו זימנה לי גם את המבחן בעל פה על התזה (שעבר בהצלחה לפני כשבועיים), ובעיקר את ההתמודדות הגדולה עם האבל והאובדן של אחי. והניסיון לפצח את השילוב הבלתי נתפס שבין חווית עצב גדולה, לבין שמחה ואושר מעצם החיים.

אבל מה שבעיקר מצא חן בעיני היה האופן שבו הם חיברו בין הטקסטים והמסורות לבין ההזדמנות שלנו להעמיק בחשיבה על מה שהיה ואיך אנחנו רוצים להתנהל בעתיד, וזה הפך את כל העניין להרבה יותר מרגש ומשמעותי.

אחת מחברות הקהילה נשאה דבר תורה מעניין שעסק בפגיעות, ונגע גם בפגיעות והשבריריות של הקהילה שלנו – שהיא גם מאוד קטנה, ומתוך כך חמימה ומשפחתית, אבל גם כזו שהקיימות שלה מוטלת בספק. זו שאלה שאנחנו עוסקים בה זמן רב, איך "לפתוח" את הקהילה, ועד כמה לאפשר סוג של חברות למי שאינם/ן יהודים/ות (למשל, בני/ות זוג של חברי/ות קהילה) אבל שרוצים/ות לתמוך בה. וזו שאלה משמעותית עבור קהילה שרגילה להיות קצת סגורה (ואולי אפילו מסתורית?) בפני הציבור הלא יהודי בעיר, שאין לה בדיוק רצון להתחיל לעסוק בשאלות בסגנון "מיהו יהודי?" ושרוצה להסתכל קדימה, ולראות איך אפשר להיפתח למה שקורה סביבנו.

אגב פתיחות לסביבה, לפני החגים הציעה המועצה הבין-דתית של עריית דנידין, לעזור לנו להכין את בית הכנסת לאביב ולחגים. כמובן ששמחנו, וציפינו לאחר-צהריים מנומנם, שיכלול כמה קשישים שמצוידים בעיקר ברצון טוב.

להפתעתנו, מלבד לכמה אנשים מבוגרים תושבי העיר, שהגיעו לעבוד במרץ בניקיון בית הכנסת וטיפול בגינה, חבורה של כ-30 מתנדבים/ות – מיסיונרים/ות צעירים/ות שנסעו מכל המחוז (עד כשלוש שעות נסיעה), רק כדי לעזור לנו – הגיעה גם היא, מוכנה לעבודה קשה. בתוך שעה וחצי הם ניקו לנו את כל החלונות, סדרו את הגינה, וטיפלו בלא מעט טחב וירוקת שהצטברו מהחורף. רובם סיפרו שזו הפעם הראשונה שלהם בבית כנסת, והיו מאוד נרגשים וסקרנים לשמוע ולראות מה יש בבית כנסת, וקצת על הדת.

והנה חלק מהמתנדבים וחברי הקהילה

המחווה הזו ריגשה אותנו מאוד. היא עזרה לנו להרגיש רצויים ושייכים, וגם עוררה רצון לעזור לקהילות אחרות בעיר.

המחווה הזו היתה חשובה במיוחד לאור תחושת הפגיעות שקהילות רבות חשות כאן עכשיו בעקבות מתקפת הטרור בקרייסטצ'רץ', ושהעלתה גם אצלנו בקהילה שאלות על מה זה ביטחון, ומה מעניק ביטחון – טיפוח יחסי שכנות טובים או גדרות ושומרים. הדיון הזה העלה הרבה רגשות, בעיקר כי כולם/ן באים/ות עם הרקע והמטענים שלהם/ן בנושא.

אבל מסביבנו, הרשימה אותנו באמת התגובה הציבורית למתקפת הטרור. היא התחילה בתגובה האנושית, הרגישה והאמפתית של ראשת הממשלה לקורבנות ומשפחותיהם, והמשכה בקו אסרטיבי והחלטי של חקיקה מיידית של איסור על החזקת נשק חצי-אוטומטי.

זה היה מדהים לראות כיצד ראשת הממשלה אינה משתמשת באירוע כהזדמנות לניגוח וקיטוב, אלא בוחרת לחבק, מילולית ממש, את מי שנפגעו, ולגייס את כלל הציבור לעמוד לצד החלשים.

ערוץ הרדיו הממלכתי ערך חשבון נפש נוקב בשאלה כיצד אירוע כזה היה יכול להתרחש, ומה זה אומר על החברה הניו-זילנדית. חשוב לציין שהמחבל עצמו היה תושב אוסטרלי, ולא "צמח" כאן, אבל ללא ספק גם כאן יש גזענות, כמו בכל מקום, ואירוע הטרור עורר וממשיך לעורר שיח ציבורי בנושא הזה.

בעיר שלנו התקיימה עצרת בהשתתפות 16,000 איש, כשראש העיר, שהיה עטוי בכפייה כמחווה לקהילה המוסלמית בעיר, שיתף במהלכה בכמה תובנות, שאני זוכרת שהיינו מעלים כשהנחינו קבוצות דיאלוג יהודיות פלסטיניות בארץ – שאם מישהו/י מרגיש/ה גזענות כלפי אחרים/ות, עליהם/ן להסתכל אל תוך עצמם/ן, ולראות שהבעיה היא בתוכם/ן וששם צריך להתחיל.

בסוף אותו הערב, אגב, הוא ביקש מהמשתתפים/ות שלפני שהם הולכים הביתה, הם יסתכלו סביבם ויראו אם יש מישהו/י שהם אינם מכירים, ואם כן, שיראו כלפיהם אכפתיות וחמלה.

זה היה מרגש מאוד, וכל השיח האנושי הזה, שלא היתה בו טיפת כוחנות או ציניות, היה מפעים. אגב, ראש האיגוד המוסלמי של המחוז ציין שאסלמופוביה ואנטישמיות הינם סוגים של שנאה שקשורים אלה באלה. אני מציינת את זה כי לא היתה שום ציפיה או צורך שיזכיר את זה בשעתה הקשה של הקהילה שלו, אבל בכל זאת הוא טרח לעשות את הקישור, והוכיח בכך שהוא רואה איך כל זה מתחבר לתמונה הכללית, ולא רק לקורבנות של הקבוצה שלו.

כאן יש עוד תמונות מאותו האירוע אם אתם/ן רוצים/ות להתרשם.

בהמשך לכך, הציבור הניו-זילנדי גייס תוך מספר שעות 10 מיליון דולר לעזור למשפחות הקורבנות, נשים בכל המדינה חבשו כיסוי ראש לאות סולידריות עם הנשים המוסלמיות, והמונים נהרו למסגדים והקיפו אותם כחגורת מגן אנושית בזמן התפילות.

ועוד כמה תמונות רחוב

 

אותנו גם מאוד הרשימה התגובה החמה של הקהילות היהודיות ברחבי המדינה, שמיהרו לגנות את הפיגוע, והציעו מיד את עזרתן.

והנה רישום של ראשת הממשלה, שצייר אחיה של מרצה מהחוג לפסיכולוגיה

ולסיום – משימה קטנה לקוראים/ות המסורים/ות של הבלוג –

אני רוצה להזמין אתכם/ות לשחק איתי משחק שקשור בשנה שחלפה ובזו שמתחילה.

זה יחסית משחק קצת יותר מאתגר מאלה הרגילים שאני משעשעת את עצמי בהם (אם היית חיה, איזו חיה היית, או אם היית רופאה, במה היית מתמחה. אני אגב, הייתי אלבטרוס ופסיכיאטרית).

הרעיון – אתם/ן תכתבו כאן למטה, שיר שמשקף את השנה שחלפה בשבילכם/ן, ושיר שמבטא את מה שאתם/ן מאחלים/ות לעצמכם/ן לשנה הבאה,

ואני – בתמורה – אכין פלייליסט של כל השירים ואשתף אתכן/ם בחזרה.

אתם/ן לא חייבות לכתוב לי מייד, כי זה עשוי לדרוש קצת מחשבה, אבל אם נציב כיעד את מוצאי יום כיפור (רביעי בערב) זה יהיה נפלא.

ומכיון שלי כבר היה זמן לחשוב, אשתף ראשונה –

השיר שמשקף את השנה החולפת עבורי הוא ללא ספק של מאיר אריאל – מודה אני

והשיר שממנו אני מסתכלת קדימה לשנה החדשה – משנה לשנה של יהודית רביץ

מיטבי/ות הלכת, מוזמנים/ות לחשוב רק על שירים של מאיר אריאל, וחוץ מזה, כל שפה הולכת.

מאחלת לכם/ן גמר חתימה טובה. שנדע רק שמחה, בריאות וימים של שלום.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

הביקור

בחודש מרץ התחלתי לכתוב פוסט על פיגוע הטרור בקרייסצ'רץ', ותכננתי להקדיש אותו לאחי, שנודע לי בדיוק אז שהוא נאבק בסרטן. קראתי לפוסט ההוא, פוסט טראומה, ואיכשהו הוא נתקע אצלי – בעודי עסוקה בטראומה האישית של אחי, משפחתו, ומשפחתנו בכלל, אבל אני עוד אכתוב אותו.

יום לפני שיצאנו לביקור המיוחל שלנו בארץ, אחי נפטר באנגליה.

עוד מוקדם לי לכתוב על זה. אני מרגישה שייקח עוד זמן לעבד את מה שקרה.

בינתיים, קצת מתוך הבנה שלצערי זה לא האובדן הראשון או האחרון שאחווה בחיי, התחלתי לקרוא ספר מצויין, שעוזר להבין את שלבי ההתמודדות עם אבל, ונותן לגיטימציה מבורכת לכל התחושות שאירוע כזה מביא איתו.

מה שכן, מאוד מעניין לראות איך ילדים מגיבים לבשורות קשות, וכמה תמיכה ואהבה אינסופית אפשר לקבל מהם.

יסמין למשל אמרה, שהיא חשבה שיש דברים לא טובים שיכולים לקרות כמו מריבות, אבל לא דברים לא טובים כאלה. אחרי שתיקה ארוכה, היא אמרה שכשדבר כזה קורה זה באמת נראה שאין אלוהים, אחרת זה לא היה קורה, והוסיפה אחרי עוד כמה דקות שכשדבר כזה קורה היא היתה רוצה להאמין שיש אלוהים.

תמרי, ברגישות הגדולה שלה, ידעה לומר ולעשות את הדברים הנכונים – לחבק, כשצריך, להזכיר לי לצאת מתוך השריון וההתכנסות, ואפילו להכין את הכרטיס הזה לתיק שיסמין סרגה לאמי לקראת הפגישה איתה

בינתיים אני משתפת בשתי תמונות שלנו – האחת, במבצע ספונטני של שטיפת הבית

והשנייה מהתקופה שהיינו בבית הספר באנגליה. דווקא באותו הזמן לא היינו החברים הכי טובים בעולם, ואפילו הצטערתי שהחליטו לצלם אותנו ביחד. היום אני דווקא שמחה שיש לי את התמונה הזו, ואני חושבת שהיא מאוד חמודה.

ועכשיו לביקור שלנו

אחד הדברים הכי מוזרים היה הערבוב בין האבל והעצב לבין השמחה לפגוש משפחה וחברים/ות שכל כך אוהבים.

התוכנית הראשונית שלי היתה לנסוע עם הבנות לחודשיים, בעיקר כדי שהן תוכלנה לחוות את חיי היומיום בארץ, ולהשתלב בחיים של הסבים והסבתות שלהם (שאצלנו קרויים "הסבאים"). בילדותי היינו נועם ואני נוסעים לפחות פעם בשנה לשבוע אצל הסבים שלי בקריית ביאליק,והזיכרון הכי משמעותי שלי מהם הוא בדיוק מהרגעים שלא עושים בהם שום דבר מיוחד, אלא פשוט נהנים מהשגרה הכי פשוטה יומיומית, אבל ביחד.

לשמחתנו זה התאפשר במידה רבה אצל הוריו של דני בנצרת, כשהבנות טיפלו בגינה

למדו מסבא להכין קומפוט

עשו כל מיני דברים עם סבים שמתרגשים לקבל את הנכדות שלהן

ועשו עבודות עץ אצל חברים מקסימים של הסבים.

כנראה שבשנים האחרונות עשינו קצת אידיאלזציה לישראל, כי הבנות הופתעו והתאכזבו לראות שיש הרבה זבל שזרוק ברחוב, ובנוסף, הן גם ציינו ש"ישראל ממש לא Plastic Free". בהקשר הזה, אני התרשמתי שא/נשים חיים בארץ כאילו אין מחר, ואפילו זכיתי לכמה הערות מלגלגות כששאלתי בכמה מקומות אם יש כוס רגילה במקום חד פעמית (בדיחות בסגנון "זה פלסטיק שמתמחזר, חחח").

אני התרשמתי שכן יש יותר הקפדה על התחשבות במרחב הציבורי – א/נשים פחות מדברים בקולי קולות בטלפון, ומנסים יותר להתחשב בזולת.

אגב כך, סוף סוף סרנו למשרד הפנים כדי לשנות את המען שלנו לביתה של אמי, וגם כאן, היחס היה סופר יעיל ואדיב!

בקיצור, יש תקווה.

הבנות התלוננו שהאנשים בישראל עצבניים וצועקים, והן אמרו ששמו לב שהאמהות עצבניות על הילדים, והבנים כועסים וצועקים. בהקשר הזה אפילו זכינו למחמאה לא צפויה מתמרי, שאמרה שברגעים כאלה למרות שאנחנו מעצבנים אותה, היא שמחה שאנחנו ההורים שלה.

לחברה שלי, שהיא פסיכולוגית וגם מאוד חכמה, היה הסבר מעניין לכך שאולי בארץ הפער בין התנהגויות שמקובלות בתוך הבית (להיות עצבניים כלפי הילדים), לבין התנהגויות של חוץ הוא יותר קטן מאשר בניו זילנד .זאת אומרת, שאנשים מרשים לעצמם להתנהג בחוץ בצורה דומה יותר לאיך שהם היו אולי מדברים לילדים שלהם בעצבנות בבית. ויש בזה משהו בהתחשב בזה ששיעור האלימות במשפחה בניו זילנד הוא מהגבוהים בארצות ה- OECD.

אני חושבת שזה הסבר מעניין, ומוסיפה, שגם החום מאוד משפיע בעיני – וגיליתי שהסבלנות שלי הרבה יותר קצרה כשבחוץ 40 מעלות….

הבנות נדהמו מהחום, ושאלו כמה וכמה פעמים איך התמודדתי עם זה כילדה.

זו היתה הדרך שלהן להתמודד עם השרב

יחד עם זאת, הבנות קלטו מהר מאוד את הדברים הנפלאים שיש למקום להציע, ויש כאלה בשפע –

קודם כל, תמרי צינה שהאוכל בארץ יותר עסיסי. ואני האחרונה שיכולה להתווכח עם זה.

אגב כך, גילתי טריק להתמודדות עם יוקר המחיה בארץ. האוכל הכי שווה בעיני הוא אוכל הרחוב – שיכול להחליף בקלות ארוחת צהרים ב-20 ש"ח, בעוד שבבתי קפה ישבתי רק בשביל קפה (אין מצב שאני אשלם 60 שקלים על סלט!!).

יסמין היתה בהיי מטורף משפע הפירות והירקות

ושתיהן התאהבו בים שהוא באמת חם ואפשר לשחות בו.

הן גם נפגשו בפעם הראשונה עם גורת מדוזה על החוף, ואמרו שהן לא כל כך אוהבות איך שהיא מרגישה, ואני בצעד הירואי ונחוש (ולראשונה בחיי, נוגעת מבחירה במדוזה) הראתי להם כיצד משיבים אותה לים.

אבל ללא ספק מבחינת העניין, אין בעיני תחליף לאוצרות הארכיאולוגיים שיש לארץ להציע, ואבא שלי ואני ממש משוגעים על הדבר הזה.

אולי זו ירושה מהימים שסבא שלי למד באוניברסיטה העברית בשנות ה- 1930', ואפילו הדריך טיולים לירדן, סוריה ומצרים (בתמונה, הוא מאחור במרכז, חובש מגבעת)

על כל פנים, נראה שהבנות הבינו שאנחנו לגמרי בעניין, ולשמחתנו, שיתפו פעולה, וממש גמעו כל דבר בתחום.

ובאיזה עוד מקום בעולם אפשר לפגוש ברחוב ארכיאולוגים שמצאו בדיוק שברי חרס עם סימון של הלגיון העשירי הרומי, וגם משקולת של כהנים מימי הבית השני

והן קצת התחברו למזרח-תיכוניות שלהן

ובשורה התחתונה

המקום המדהים בעיני– העיר העתיקה. ללא ספק.

רגע השיא הקולינארי – היו הרבה, אבל ללא ספק הארוחה שחברי בשיר הכין לכבודי, שהיתה מדהימה (ואל תגלו ליסמין שאכלתי דג).

הגילוי המפתיע – שליד הפח בשכונה של אמא שלי אפשר למצוא הכל. אני חושבת שאם בפעם הבאה אשריין מכולה, אני יכולה להאכיל את חצי דנידין ממה שזורקים שם (באריזות שלמות…).

התסכול – הזמן שהלך והתקצר. בני/ות משפחה וחברים/ות שחשבתי שבחודשיים אראה אותם/ן מידי יום, ובסוף נפגשנו במקרה הטוב פעמיים.

רגע של גאווה – הבנות בביקור בתערוכת "מבוך השלום" שדני אצר על יישוב סכסוכים במוזיאון המדע בירושלים, והיום היא מוצגת במוזיאון הארכיאולוגיה בקיבוץ עין דור.

רגעי נחת – האחיינים/ות הנפלאים/ות שלי, והילדים/ות הנפלאים שפגשתי.

תחושת התודה הגדולה ביותר – למשפחה שלנו כולל דודים/ות, ובני/ות דודים/ות ולחברים/ות המדהימים/ות שלנו, שעשו כל מאמץ להתאים את עצמם ללוח הזמנים המוזר שלנו והמשתנה, וקבלו אותנו באהבה ונדיבות. אין לי מילים להודות על כל זה.

חברת התעופה השווה ביותר – ללא ספק – אייר ניו זילנד, שעושים הכל, אבל הכל, שיהיה נעים בטיסה, אבל לא פורמאליים מידי, אלא עם הרבה חן, והעיקר – עם Wifi חינם בטיסה!

סרטי הטיסה הטובים ביותר – מכיוון שהפעם לא טסתי עם טורקיש אירליינס, לא זכיתי להשלים קולנוע מזרח תיכוני או אירופאי איכותי. אבל כן צפיתי ב"ספר הירוק", שהוא מעניין, אה, וראיתי גם את אמפרית הקיסרים 2 – לפחות 4 פעמים בהלוך – ולמדתי דבר או שניים על פינגווין קיסרי. בדרך חזרה, היה מעט גיוון, וראינו את מרי פופינס חוזרת. הבנות נכנסו לבינג' מטורף, ובאיזה שהוא שלב ביקשו לראות את הסרט הזה שוב גם בספרדית, צרפתית וגרמנית.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, ישראל | 2 תגובות

חומת ההפרדה

אחת המשימות שהתמודדנו איתה הקיץ, או ליתר דיוק, דני התמודד איתה, היתה הגעה להסדר קבע עם התרנגולות.

אותם אודים מוצלים, שהגיעו אלינו כרבעי עופות לפני ארבעה חודשים החלו להוות מטרד משמעותי בחצר.

מאז שהגיעו, החבורה העליזה הצמיחה נוצות ועלתה יפה במשקל, או כמו שהבנות הסבירו, ניתן היה לראות "שטוב להן אצלנו". אבל, בהיותן שש, מהר מאוד הופר המאזן הדמוגרפי בינינו. קבוצת התרנגולות, שהחלה כמיעוט קטן ולא מזיק, החלה להוות איום ממשי עבורנו כשהיו מקבלות את פנינו כמשלחת נקרניות רודפנית, שלא בחלה בניקור בבשר החי, מה שגרם לבנות להדיר רגליהן מהגינה. גם דון החל לסבול מהבריונות שלהן והגיחות שלהן לעבר צלחת האוכל שלו בכל פעם שמישהו פתח את דלת הסלון למרפסת האחורית. באחרונה הפסקנו להשתמש גם בה בגלל התרנגולות שיצאו מכלל שליטה. כך, רגב אחר רגב, השתלטו התרנגולות בפועל על הגינה.

בלית ברירה הבנו שהדרך היחידה לשלום היא בנוסחה המנצחת של "הן שם ואנחנו כאן" או במלים אחרות, הגיע הזמן להיפרד. לשמחתנו, החצר שלנו גדולה מספיק ו-22% ממנה מספיקים בהחלט לשטח המחייה הנחוץ להן, לשוטט בשמחה ובחופשיות בחלק התחתון של החצר האחורית שלנו, שיש בו יער די מרווח.

דני עמל לילות כימים על חומת ההפרדה

ועד מהרה הגדר הושלמה.

לנו לפחות, ההפרדה עושה טוב. אך בהיעדר פרטנר, לא שאלנו את התרנגולות לדעתן.

כמו כל השליטים הנאורים האחרים, ברגע שהגדרנו את השטח לנתינים, יכולנו גם לבדוק איך אנחנו יכולים לעשות מהעניין הזה רווחים. ההטלות התכופות של כ-4 ביצים ביום הפכה להיות קצת יותר מדי למשפחה שמורגלת בבישול ואפיה טבעוניים ברובם, ולכן איפשרנו לבָּנות לפתוח דוכן בכניסה לבית.

למרבה המזל, הדוכן לא דורש עבודה רבה מידי – בניו זילנד מאוד מקובל להעמיד דוכן למכירה ולהשאיר קופסה לתשלום, והקונים/ות משאירים את התשלום ולוקחים את הסחורה.

סוג של עבודה שבדיוק מתאים לבנות שלנו שמוכנות לצאת לחצר לא יותר מפעם ביום, במקרה הטוב.

ההתנסות הזו היתה מעניינת –

קודם כל היינו צריכים/ות לתמחר את הביצים, באופן שיהיה קצת יותר זול ממה שמוכרים בסופר ובשוק, אבל שעדיין יהיה רווחי (בעיקר כי הן חוסכות עכשיו לביקור בישראל).

אני עזרתי קצת בפרסום (מודעה בקבוצת הפייסבוק השכונתית – בכל זאת אנחנו גרים ברחוב נידח ללא מוצא…).

ומהר מאוד מצאנו את עצמנו עם גל הזמנות מרחבי העיר, וסחורה שאזלה.

מה שחייב את מחלקת שימור הלקוחות לעדכן את הקונים הנאמנים

בדיוק לפני שנה כתבתי כאן על השיטה החדשה שלנו ללמד את הבנות קצת על המשמעות של כסף, כדי שלא נצטרך להסביר להן בהמשך שהוא לא גדל על עצים.

לפי שעה, הדברים מתנהלים לא רע בכלל.

חוץ מעיסקאות מזדמנות, כמו ביצי התרנגולות, הבנות עובדות באופן רגיל וקבוע בבית והשבוע אפילו חשבתי על רעיון שנדהמתי שלא חשבתי עליו קודם – לשלם על סל של כביסה מקופלת. אמא שלי התערבה כדי לשפר את זכויות העובדות, וכך התעריף לעבודה הזו (שאני עצמי חושבת שהיא מיותרת, סיזיפית, וחסרת כל חשיבות, בעוד שדני מקפיד על סימטריה מדויקת בשלב הקיפול), עלה ל-40 סנט (שקל אחד) לכל סל. כך שאם אחת הבנות מקפלת את הסל לבדה, היא מקבלת את כל הסכום, אבל הן גם יכולות לעבוד ביחד ולהתחלק בתשלום.

בנוסף, הבנות פתחו קופת תרומות, שהן מייעדות לצער בעלי חיים המקומי ול- Greenpeace. הן מקבלות ריבית נדיבה של 5% על החסכונות שלהם כל חודש. עקומת הלמידה שלהן תלולה מאד ויסמין הבינה די מהר שכדאי לה לבקש את תשלום המשכורת שלה לפני חישוב הריבית. בכלל, יש לה מודעות כלכלית מוגברת, ולפני כמה שבועות היא הסבירה לי שאחד היתרונות בלהישאר לחיות תמיד עם ההורים זה שלא צריך לשלם על דברים כמו אוכל.

והנה היא מתחילה כיתה אל"ף לפני שבועיים –

התמונה מעלון בית הספר

היום הראשון של כיתה א' מאוד מיוחד – הילדים מגיעים בבוקר עם פרחים שמיועדים למורה ונפגשים בחצר הגן. משם הם עוברים דרך גשר שמותחים כל ילדי והורי בית הספר ומוביל משער הגן לפתח הכיתה, כשכל הגן ובית הספר שרים שיר שמעודד להתחבר עם חברים חדשים, אבל גם לשמור את החברים הותיקים, כי החדשים אמנם שקולים לכסף, אבל הותיקים שקולים לזהב.

למרות שחווינו את הטקס הזה לפני שלוש שנים עם תמרי, הוא עדיין ריגש אותנו מאוד.

אין מה לעשות, ילדים גדלים מהר מדי…

פורסם בקטגוריה בעלי חיים | 4 תגובות

בין הזמנים

בתקופה שבין חג המולד לבין השנה האזרחית החדשה, האוניברסיטה והפוליטכניק, שבו דני עובד, סגורים ליותר משבועיים. מכיוון שכך, יוצאים כל העובדים והתלמידים לתור את יופיה של הארץ.

וכך גם אנחנו.

במונחים ניו זילנדיים החופשה שלקחנו היתה קצרה ביותר, כמעט שבועיים של קמפינג עם עצירה קטנה בבית, בעיקר כי אנחנו שומרים ימים חופש, ומעות, למסע התענוגות שלנו בארץ הקודש (שלי #2). אבל במונחים שלנו זו היתה החופשה הארוכה ביותר שלקחנו כבר שנים.

והיה כיף מאוד.

בהתחלה נסענו לאזור קרוב אלינו (הקאטלינס) שהוא מין שמורת טבע ענקית ושלווה.

השתקענו באתר קמפינג ליד שמורת ציפורים יפיפיה.

ציפורי מקור כף מלכותית

שלידה מערה ענקית חצובה בסלע (אחת מהגדולות בעולם שנוצרו על ידי מים)

וחוף ים עם חברים חמודים

אתר הקמפינג היה בסך הכל שקט וחביב, ומשך אליו גם כמה קרוואנים בסגנון "עשה זאת בעצמך", שניו-זילנדים משוגעים עליו.

אבל מסתבר שאפילו אתרי קמפינג ניו זילנדים שלווים מתחילים להתמלא במבקרים ישר אחרי שכולם סיימו את ארוחות החג ופתיחת שפע המתנות (הרדיו דיווח ש-4 מליון הניו זילנדים הוציאו לפחות 400 מליון דולר ניו זילנדי השנה בקניות לחג המולד), והאתר החל להראות יותר כמו חוף הכנרת בחול המועד פסח. יחד עם זאת, השקט והסדר הנעים נשמרו – בשמונה בערב הכל התחיל להיות מאוד שקט, וכולם התחשבו אחד בשני, עד כמה שניתן.

אבל לא ליד האוהל שלנו…

כשגרנו בירושלים, גרה מולנו משפחה שהיוותה דוגמה מושלמת לאיך אפשר לא להתחשב בזולת בכל אופן אפשרי (קללות וצעקות אחד על השני וגם על כל אחד מהשכנים שמבקש שקט, בכל שעה ביממה; רייסים באופנוע ברחוב באמצע הלילה וכו'). בינינו לבין עצמנו כינינו אותם "משפחת החצופים".

אבל מסתבר שהתופעה הזו אוניברסאלית, וגם כאן נתקלנו ב"משפחת חצופים" מקומית, שהתנחלה בחלקת הקמפינג הסמוכה לשלנו ופרשה שלושה אוהלים על חלקה של אחד ובפועל שמה את האוהל שלנו במצור. משפחת החצופים הקיווית עשתה מספיק רעש יותר מכל דיירי האתר ביחד – כולל מוזיקה בפול ווליום, מנגל שמודלק על פתח האוהל שלנו, ילדים קטנים שבוכים באחת עשרה בלילה כי אף אחד לא טרח להשכיב אותם לישון וכו'.

אז כנראה שיש אנשים כאלה בכל מקום בעולם. מה שכן, בגרסה הניו זילנדית הם עדיין מאד נחמדים ובעיקר לא מבינים שהם מפריעים למישהו.

אבל זה לא הפריע מידי לבנות שהיו עסוקות בענייני הכלבים שלהן, או ליתר דיוק, לפחות עבור תמרי, ברועים גרמניים.

כן, אם יש מישהו שחסר בחיי המשפחה השלווים (יחסית) שלנו זהו כלב רועה גרמני. כמובן.

והנה הוא בביקור במחוזות אחרים.

ובשימושים אחרים

*****

יומיים לאחר שחזרנו מהחופשה נסענו לפסטיבל מוזיקה מקסים שמתקיים בכל שנה ממש קרוב לעיר שלנו, במחנה צופים יפה ופסטורלי.

באירוע המוזיקלי הזה, אפשר, למשל, לשמוע צלילים של כינור, גיטרה, נבל או חמת חלילים בוקעים מאוהלים של מבקרי הפסטיבל במשך כל שעות היום

להשתתף בפעילויות נחמדות לילדים

כשגם המשפחה שלנו מתועדת בהן בתוך אוהל

להשתתף בסדנאות של שירה, ונגינה. ובעיקר – לשמוע קונצרטים של מוזיקה מעולה בין 11 בבוקר לחצות.

המומלצים שלנו השנה הן הזמרת המדהימה הזו, שאני ממליצה בחום על השיר שלה "עורב על העריסה" – שיר אנטי מלחמתי שגם אם הוא עצוב ממש, הוא גם מאוד יפה.

וגם הלהקה הזו שהמוזיקה שלה מקסימה ומשמחת.

דבר נוסף שממש כיפי בפסטיבל הזה הוא היכולת של ילדים/ות לגמרי להסתובב חופשי, ולבלות את היום באוהלים של חברים/ות, לרדת איתם לנחל, או לטפס על גבעה. או כמו שיסמין הסבירה, מכיוון שיום הולדתה התרחש ממש כמה ימים אחרי הפסטיבל: "בגיל שבע ממש גדלים, כשהייתי בת שש לא הייתי עושה כל כך הרבה דברים בעצמי. לא הייתי יורדת לנהר עם חיה או מטפסת על ההר בעצמי".

כמו בכל אירוע או מוסד ניו זילנדי, תמיד עומד/ת בראש הפירמידה דמות ממוצא אמריקאי, נרגנת קמעה, שמזכירה ומסבירה את הנהלים, בטון שניו זילנדים לא היו מסוגלים לו – כמו איפה לזרוק את הזבל, ואיך לעזור בפירוק הפסטיבל בסוף. אבל בסך הכל, אפילו עם זה, הכל עבר בשלום.

*****

כשחזרנו הביתה חיכתה לנו גינה פורחת ושמחה.

השנה הבנתי שאם אני רוצה להזין את המשפחה יותר מהגינה, אז צריך ללכת על שתילה בכמויות מסחריות

וגם העצים שהיו כאן לפנינו היו נדיבים כלפינו בצורה בלתי רגילה

*****

לסיום, רעיון לא פלסטיקי אחד.

כבר תקופה שאנחנו לא עוטפים מתנות בנייר עטיפה כי כואב לנו הלב על כמות הנייר שמשמשת בדיוק לחמש דקות של המְתָנה, וקריעה.

לכן התחלנו לעטוף מתנות בבדים, שיכולים להיות גם שימושיים למקבלים.

יש המון סרטונים ברשת על איך עוטפים עם בד בסגנון יפני מוקפד. אבל לעוטף הראשי שלנו יש את הסגנון שלו.

שתהיה שנה טובה!

פורסם בקטגוריה חקלאות, טבע | 4 תגובות