הספרייה, מבט אחר על יעד תיירות מבוקש וכיתת אמן

הסתו התחיל השנה מוקדם מהרגיל, ועם קור קיצוני.

ובימים קרים, המקום המועדף עלינו לבילוי הוא הספרייה העירונית.

בכל עיירה נידחת שעברנו בה בינתיים בניו זילנד תמיד ראינו שלט במרכז העיר שמכוון לכיוון הספרייה, ובעיר "גדולה" כמו שלנו, שגם נבחרה על ידי אונסק"ו להיות עיר ספרות, יש כמה ספריות עירוניות, ואוטובוס ספרייה שעובר בין השכונות השונות פעם ביום.

מה שכיף בספרייה זה שיש בה הכל ובשפע. הספרים מסודרים בה בצורה שמאוד מושכת לקרוא – יש ספריית ילדים מזמינה ונעימה, ספריית עיון וספרות יפה למבוגרים, אזור לבני נוער, קומה עם כתבי עת, סרטים ודיסקים להשאלה, תווים לנגינה, ספרי שמע (Audio books) וכל מה שרק אפשר לרצות.

הצד שאנחנו הכי אוהבים של הספרייה העירונית היא שכולם, אבל כולם הולכים אליה. אפשר לראות שם, למשל בנאים וצבעים בסוף יום עבודה באים לשאול ספרים, ובכלל, זה אחד המקומות הכי שוקקי חיים בעיר. כששאלנו ידידה תיכוניסטית איפה הצעירים מבלים בעיר אחרי בית הספר היא אמרה לנו שבספרייה.

כתבתי כבר בעבר עד כמה ניו זילנדים מגויסים לפרויקטים קהילתיים, ציבוריים ועדיף בחינם, והספרייה היא ממש דוגמה לכך. כי אפשר לשאול ספרים יפיפים, בחינם, ובלי הגבלה על כמות הספרים, ואנשים לגמרי מנצלים את האפשרות הזו. אפשר גם להמליץ לספריה לרכוש ספרים (וניצלתי את האפשרות הזו פעמיים בזמן האחרון – זו היתה ממש תחושה של אזרחות טובה!).

************

ממש לפני שמזג האוויר התחיל להתקרר, הספקנו לצאת לחופשה קטנה שהתחילה בשמורת טבע יפיפייה

המסלול היפה הזה הוביל לקרחון שנראה ככה לפני קצת יותר ממאה שנים

וזה המצב שלו היום

כן, עדות די מבעיתה להתחממות כדור הארץ והשלכותיה.

וככה נראו שתי ילדות מרוצות, וחיות הסוואנה הראשונות בעולם שעשו את המסלול הזה.

ציפור Tomtit ניו-זילנדית חמודה

אחרי הביקור בשמורה עברנו לקווינסטאון, שהיא יעד תיירותי מבוקש, בעיקר בגלל שהנוף בה פשוט מדהים

להודות על האמת, למרות שקווינסטאון באמת מאוד יפה, עד עכשיו לא מאוד אהבתי אותה. כי המרכז העירוני שלה דומה לכל מרכז תיירותי אחר בעולם – מין שדרה עם חנויות מעצבים על חוף של אגם באמת יפיפה.

לדני היתה אבחנה מעניינת שהתיירים שיושבים לצד האגם באותו המקום בדיוק לא נראים כל כך שמחים. חשבתי על זה שזה מזכיר לי קצת שדות תעופה, או מלונות ,שנראים אותו הדבר בדיוק, ושיש מין הנחה ש"ככה אמור להיראות אתר תיירות", ואתו בא סט של ציפיות בנוגע למה שמגדיר "מה עושים תיירים" ושתיירים אמורים בעיקר לשמוח, ליהנות ולקנות, כי זו בעצם פסגת הציפיות שלנו כ"תיירים".

הפעם, ממש הצבתי לעצמי מראש אתגר של ללמוד לאהוב את העיר הזו. מה שהקל על העניין הוא שנסענו לשמור על בית קיץ של חברה, והרגשנו הרבה פחות תיירים, והרבה יותר תושבים.

זה היה נחמד מאוד, וגיליתי שאפשר ליהנות מהנוף גם כשהוא משתקף מחלון של בית מושקע, ולא רק כשהרגליים שקועות בתוך הבוץ.

קצת אחרי שחזרנו לדנידין התקיימה בעיר כיתת אמן של הכנר שלמה מינץ, שביקר בניו זילנד.

הצטרפו אלי שני ילדים צעירים ונלהבים – תמרי וחבר מהכיתה – שבדיוק התחילו ללמוד לנגן בכינור והיינו שלשותינו מרותקים במשך שעתיים וחצי.

קודם כל, כי אני לא מבינה כלום, אבל ממש כלום במוזיקה. וזה היה מרתק ללמוד, למשל, כמה חשובה הבנת הרקע התרבותי והאישי הספציפי למלחין (לצערי, בלשון זכר באופן די גורף), לפרשנות שנדרשת לביצוע של היצירה.

היה גם ממש מעניין לראות כמה חשובים ההיבטים הטכניים הקשורים בנגינה בכינור – לאן מפנים אותו, איך מפעילים את שרירי הכתף כדי שיתמכו בכינור באופן שייצור התנגדות ביחס ללחיצה של הקשת, הקצב, הרטט, ההבדל בין העליה האטית והדרמטית של הקשת לירידה שלה ועוד ועוד.

אחד הרגעים המרשימים ביותר היה כשמינץ לקח את הכינור של אחת הנגניות הצעירות בכיתת האמן, ו"חרק" עליו עם הקשת במשך כמה דקות ארוכות, כדי להשביח את עומק הצליל שהוא מפיק. וזה באמת עבד. היה קצת מביך כשהוא אמר לה שאת זה כנראה היא לא תלמד מהמורה שלה (שישבה בקהל)… בכל זאת ישראלי.

בקיצור, בשעתיים וחצי למדנו ה-מ-ו-ן.

כשגרים בעיר קטנה ונידחת, הזדמנות כזו היא ממש כמו חלום. והיינו ממש מאושרות לזכות להיות בה.

כיתת האמן הזו גרמה לי להתגעגע למשהו שקיים עבורי רק בירושלים – איזה שהוא עומק אינטלקטואלי, רגשי ויצירתי שנוגע לי ישר עמוק ממש בתוך הלב.

חזרתי הביתה מלאת התרגשות וגעגועים רבים. היה לי קשה לשים את האצבע בדיוק לְמָה. אולי לרקע התרבותי האירופי-צנטרי שאנחנו כל כך רחוקים ממנו כאן, אולי לידע הרחב שקושר בין מוזיקה, אמנות, היסטוריה, ונפש האדם, ואולי למקום שבאתי ממנו.

ובתקופה הזו של השנה, סביב כל ימי הזיכרון והעצמאות בישראל אני מוצאת את עצמי תמיד מאוד אבודה.

אולי כי כל כך בלתי אפשרי לי נפשית להתמודד עם כל הכאב שישראל מייצרת עבורי שאני בוחרת להרחיק את עצמי ממנו. אולי זה מנגנון ההגנה הכי טוב שעובד לי בשלב זה של החיים. כל כך הרבה כאב סביב הסבל ההיסטורי ומה שהטראומה הזו ייצרה.

ובשביל לא לסיים בנימה כזו, רציתי להמליץ על ספר ילדים שאמי שלחה לנו, שהוא פשוט נפלא בכל מובן ואפילו תפסתי את דני מעיין בו אחרי שהשכבתי את הבנות אתמול.

לקישור לביקורת שכתב יהודה אטלס, בצורה הרבה יותר טובה ממה שאני יכולה להתיימר לו: https://www.haaretz.co.il/literature/1.1246283

הנאה מובטחת!

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה טבע, ספרי ילדים | 10 תגובות

קיץ, כסף וחיות סוואנה נדירות

הקיץ הזה היה מיוחד ומאוד שונה מהקודמים לו כאן.

קודם כל, ביקרו אותנו שני בני דודים שלי, וזה היה נורא כיף שהם היו איתנו. זה נורא מעניין לשמוע את הרשמים של מי שמבקר במקום, לעומת מי שגרים בו. למשל, בן דודי ובת זוגתו שמו לב שהניו-זילנדים אוכלים אוכל מאוד לא בריא, ושבמקומות שהם לא עיר אוניברסיטאית, תופעות של השמנת יתר מאוד נפוצות. בן הדוד השני שלי התגלה כיצור חברותי ביותר (בכל זאת, קיבוצניק…), ומסתבר שהוא הכיר יותר אנשים בעיר ביומיים שהיה אצלנו מכל הרשתות החברתיות שאנחנו עמלנו עליהן במשך ארבע שנות מגורים כאן. על כל פנים, הבנות התרגשו מאוד מהמבקרים ומאז הן שואלות מתי כבר יבואו אלינו האורחים הבאים.

מעבר לכך מזג האוויר השנה היה חם בצורה בלתי רגילה.

באחד הימים הטמפרטורות בעיר שלנו הגיעו ל- 35 מעלות, שזה שיא של כל הזמנים. כל המאווררים אזלו בחנויות, והנהלת האוניברסיטה המליצה למי שלא חייבים להגיע לעבודה להישאר בבית. הייתי נשארת בכיף, אבל כשגרים בבית מעץ, עם שטיחים עבים מקיר לקיר ווילונות תרמיים מיוחדים זו לא אופציה מפתה במיוחד. כבר בשעה אחת וחצי בצהריים, כל האמיצים שכן הגיעו לעבודה התחילו לאט לאט לנזול החוצה לכיוון הים, וגם אני מצאתי את עצמי יוצאת לחוף עם חברות. זו היתה בסך הכל הפעם השנייה ששחיתי במי האוקיינוס מכיוון שהיה מספיק חם בחוץ. אבל האוקיינוס קר. ממש. ומרגישים את הלב פועם בחוזקה מרוב קור מתחת למים, אבל הגלים כל כך גבוהים והמים צלולים ונפלאים שזו חוויה מדהימה לשחות בהם.

IMG_7965.JPG

IMG_7958.JPG

חוץ מזה, גילינו מסלולים נחמדים בקרבת העיר, והבנות הלכו (כמעט בלי להתלונן) 15 ק"מ. סוף סוף הרגשנו קצת קיווים.

IMG_7883.JPG

אכלנו המון תותי פטל בדרכים

בקיצור, היה כיף.

מה שכן, יום אחרי החום הגדול התחילה סערה טרופית. כך נראתה ברכת השחייה העירונית שליד הים שהוצפה על ידי הגלים

,

(תצלום של צוות Saint Clair Salt Water Pool)

כך (בתמונה העליונה) נראה הנהר במרכז הקמפוס אחרי גשם של 103 מ"מ שירד בשלוש שעות – קצת יותר משישית מהכמות הממוצעת בשנה רגילה במרכז הארץ. וכך (בתמונה התחתונה) הוא נראה ביום רגיל…

IMG_20180213_105928.jpg

 אלו היו תהפוכות קיצוניות ביותר. אבל פרט לכך, התענגנו על כך שהיו שפע של ימים שמשיים יפיפים וקיציים באמת.

בימים שבהם היינו בבית, הבנות מצאו עניין מבוקר ועד ערב במשחקי סוואנה בלתי נגמרים.

הסלון שלנו מתמלא מידי יום בשאגות, דהרות רגליים שועטות, ומאבקים בין אריות וחיות בר אחרות, וזה יכול להימשך בעוצמות גבוהות, עד שעות מאוחרות מאוד.

המערכת האקולוגית של הסוואנה החלה לגדול בצורה אקספוננציאלית בדיוק כשאני הייתי בעיצומה של קריאת ספר על חינוך ילדים להתנהלות כלכלית נבונה.

פרט לכך שהכותבים הם נוצרים מאמינים (ולכן, הספר כולל כמה אזכורים על כך שהרכוש שלנו ממילא שייך לאלוהים), ושיש להם תפיסה קצת סמכותנית של הורות, בעיני, אני חושבת שהספר הזה מעניין ומועיל מאד.

IMG_20180129_162430.jpg

כבר תקופה שאני עסוקה בנושא של חינוך ילדים להתנהלות כלכלית נבונה ואיך בכלל מסבירים לילדים את המושג הזה של כסף, במיוחד מכיוון שזו אחת המטרות ששמתי לנגד עיני ברשימת הדברים שצריך ללמד ילדים עד גיל 18.

לפני כשנה החלטנו לתת לבנות דמי כיס, כי רצינו שיהיה להן כסף משלהן, וגם כדי שהן תתרגלנה מה עושים עם כסף, איך מחלקים אותו בין הוצאות וחסכונות וכן הלאה. אבל מהר מאוד שמנו לב שהבנות בכלל לא הבינו מהו הערך של כסף. מידי חודש היה "נוחת" עליהן סכום של כסף (צנוע מאוד, אמנם), ובאותו האופן שבו הוא הגיע, היה גם סיכוי שהוא יתאדה, והבנו שקשה להמשיג את הערך של כסף אם לא מתנסים במשמעות של עבודה כדי להרוויח אותו.

וכך החלטנו לשלב את הרצון להתנסות חינוכית בתחום, עם המשאלה שלנו למיקור חוץ של חלק ממטלות הבית.

החלטנו שאנחנו משלמים 10 סנט לכל מטלה שהבנות מבצעות בבית, והגדרנו את המטלות ככאלו שלא קשורות בדברים בסיסיים שהחיים בעולם הזה דורשים מאיתנו. למשל, אנחנו לא משלמים על סידור של החדר, או על לשים דברים במקום, בישול, עריכה או או הורדה מהשולחן וכל מה שקשור בהתארגנות אישית אלא רק על עבודות שקשורות בניהול משק הבית שלנו, שנשמח להעביר לאחרים (מיקור חוץ, כבר אמרנו?).

וכך, לכל ילדה יש טבלה, שמידי יום היא מסמנת בה את המטלות שהיא מילאה, ובסוף סוף-השבוע – ביום ראשון אחרי ארוחת הערב – הבנות מקבלות את המשכורת השבועית שלהן לפי העבודות שהן ביצעו.

אצל תמרי העניין הזה תפס מיד. היא קמה כל בוקר ודבר ראשון מאכילה את דוּן החתול, בודקת שיש מספיק גלילי נייר טואלט בשירותים, ובכלל, היא מדקדקת וממלאה בחריצות ובהגדלת ראש את כל העבודות שלה.

זה למשל פתק שהיא השאירה לנו על המקרר באחד הימים

IMG_20180116_095627.jpg

אחותה לעומת זאת, מצאה את הדרך הנוחה ביותר להתמודד עם האתגר החדש – היא לקחה על עצמה מעט מאוד מטלות, שגם אותן היא ממלאה רק בימים שנחה עליה רוח טובה במיוחד, אבל סידרה את העסקה המשתלמת ביותר: חסכונות משותפים יחד עם אחותה. בתמורה, תמרי חכרה מנונו חלק מחיות הסוואנה שלה.

כל עוד זה בסדר מבחינת תמרי, זה מקובל גם עלינו.

האתגר הפיננסי הבא היה תרגול חסכנות. בדיוק אז התגלה בסוואנה שהחיה שבדיוק חסרה להמשך העלילה היא צבוע. מסתבר שזו לא החיה הנפוצה ביותר שילדים אוהבים שתהיה להם ולכן גם קשה למצוא אותה בחנויות, אבל הצלחנו למצוא איזשהו סט שאפשר להזמין מסין, ושמצריך תקופה ארוכה יותר של עבודה וחסכון. זה הולך להיות אתגר לא פשוט לבנות, ואני מקווה שיאפשר ללמוד קצת סבלנות, נחת והכרת תודה על מה שכבר יש בעולם שבו בלחיצת כפתור, ובחוב לחברת אשראי (או לבנק) אפשר לקנות הכל בשפע מטורף.

בינתיים הן מנסות להפעיל את כל האמצעים לשכנע אותנו להתגייס כלכלית לעניין הדחוף הזה. כך, למשל, תמרי ניסתה להסביר לי מה דרוש להן כדי להגיע לסכום היעד.

IMG_8067.JPG

בינתיים לא השתכנעתי.

הדמות הבאה שהבנות רוצות אחרי הצבועים היא כלב בר אפריקאי. תאחלו לנו הצלחה עם הפרויקט הזה.

פורסם בקטגוריה חינוך, טבע, יומיום | 2 תגובות

תרנגולות או לא להיות – פוסט אורח 3

ציור של Harrison Weir מתוך: http://www.reusableart.com/tag/harrison-weir

אני רוצֶה לדבר קצת על תרנגולות. יצורים מוזרים מאד ודי מגוחכים למראה.

החיים של התרנגולות שלנו נראים די פשוטים, במבט ראשון. הן מבלות את היום שלהן בחיפוש אוכל, הטלת ביצים מדי פעם ורביצה על המרפסת שלנו בניסיון לנצל דלת שמושארת פתוחה כדי לגנוב לדוּן החתול את האוכל שלו.

אבל במבט שני, תצפית ממוקדת על אורח החיים שלהן (שהחופש הגדול של הבנות אפשר לי עד עכשיו) יכולה להעלות תובנות מעניינות לא רק על חיי החברה שלהן אלא גם על של בני אדם.

נתחיל בקצת היסטוריה.

לפני כמעט שנה קיבלנו מהגננת של יסמין שש תרנגולות – את זה הקוראים והקוראות המתמידים והמתמידות של הבלוג הזה כבר יודעות. חמש מהתרנגולות היו גדולות ושחורות (אחת אפורה אבל לא עשו מזה עניין גדול) ואחת מזן אחר – חומה וקטנה יותר מכולן, אשר על שום צבעה נקראה קשת. היא ללא ספק חכמה וזריזה מכולן ויכולה לקפוץ הכי גבוה – גם על גג הלול. והיא גם הכי נוירוטית – לא יושבת לרגע במקום, הראשונה לזנק בבוקר מתוך הלול ולזהות שאריות אוכל שאנחנו מוציאים לקומפוסט.

מהר מאד ראינו איך כל היתר מתייחסות אליה כאל אזרחית סוג ב'. כשחילקנו אוכל הן איפשרו לה לאכול רק אחרי שהן כולן אכלו; בתוך הלול, למרות שהיה מקום לכולן לישון על מוט מיוחד שהתקנו עבורן, היא תמיד ישנה על רצפת הלול מתחתן. על כל זה התווספה העובדה שדוּן מדי פעם רדף אחריה בחצר בשביל לחלץ עצמות (שלו, לא שלה) אבל את האחרות לא הטריד. בקיצור, החיים שלה לא היו תותים.

הדבר המעניין שקרה הוא שעם הזמן, קשת, שהרשימה כנראה בכישוריה המנטליים, התחבבה על מנהיגת התרנגולות – התרנגולת הגדולה ביותר ששמה היה ג'ירף על שום צווארה הארוך. מכאן ואילך, קשת חסתה תחת כנפיה תרתי משמע ומעמדה הלך והתחזק.

לימים, נפטרו לצערנו ג'ירף, האפורה ותרנגולת שחורה נוספת. באופן מדהים, קשת מינפה את המעמד המיוחד שזכתה לו אצל ג'ירף ז"ל והפכה למנהיגת שארית הפליטה.

במעבר מהיר להווה, עם תחילת החופש הגדול הגננות ביקשו שניקח מהגן את שתי התרנגולות למשך תקופת הקיץ. התרנגולות – אחת שחורה ואחת חומה (גדולה יותר מקשת ולכן זכתה לשם קשת ענקית) התקבלו בשמחה רבה על ידנו, גם כי היה לנו קצת עצוב עם לכתן של שלוש התרנגולות וגם כי הן גמלו לנו בהטלות תכופות על הנדיבות שלנו בזרעונים, בשאריות מזון ובגישה אקראית לאוכל של דוּן.

עכשיו, סביר אמנם לצפות לקשיי קליטה מסויימים. במיוחד, היה ניתן לשער שקשת, כמנהיגה נוירוטית תראה לחדשות מי הבוסית. אבל מה שקרה היה מאד מעניין. בעוד שהתרנגולת השחורה החדשה (ששמה ג'ירף קטנה, על שם ג'ירף ההיסטורית) לא חוותה קשיי קליטה משמעותיים, קשת ענקית, לעומת זאת, סבלה מהתעללות ממושכת וממוקדת של קשת. הבחירה של קשת לעשות את המוות דווקא לתרנגולת שנראית הכי דומה לה מעלות מחשבות על שוני ודימיון ועל מי אנחנו רואים כמתחרים.

הרפרנסים המיידיים שעולים אצלי הם מערכון גלי העלייה של לול והסרט "השעה ה-25" עם אדוארד נורטון, ובמיוחד העצה שקיבל לפני שנכנס לכלא לגבי איך לשרוד שם: "תמצא את מי שאין לו חברים ותכסח אותו במכות ואז כבר אף אחד לא יציק לך" (תרגום חופשי שלי מהזיכרון). אגב, אחת הפרשנויות לאמירה הזו היא שהסרט שיצא לאחר אירועי ספטמבר 2001 מסביר כך את הפלישה האמריקנית לעיראק.

אז מה היה לנו כאן, לסיכום? תרנגולת שחוותה שעבוד בגלל השוני שלה הופכת למנהיגה שלילית שמתנהגת באותה צורה לתרנגולת אחרת ומכוונת את עיקר החיצים שלה לתרנגולת מהקבוצה שלה, שכנראה (וזו פרשנות שלי בלבד) מאיימת על הייחודיות שלה ועל המעמד העדיף שלה על פני התרנגולות האחרות (השחורות, כבר אמרתי?); תרנגולת חדשה שסופגת תוקפנות ומבליגה, למרות שהיא יותר גדולה וחזקה מהתוקפת שלה אבל כנראה שהפנימה את יחסי הכוח. ואולי זה רק עניין של זמן עד שתבין שקשת קטנה ממנה ואז כבר לא יעמדו לקשת היוזמה ההתקפית והעליונות האווירית שלה.

במקום לעשות סקירת ספרות, לבנות מתודולוגיה, לראיין, לשקלד ראיונות ולנתח אותם, יכולתי פשוט לשבת במרפסת ולהוציא תחת ידי עבודה טובה לא פחות בפסיכולוגיה פוליטית.

פורסם בקטגוריה חקלאות, טבע, יומיום | 8 תגובות

חג מולד קיצי #4, טקס סיום וחדוות אמהות בלתי צפויה

כמו שכתבתי כבר בעבר, עונת הקיץ בניו זילנד מאוד מיוחדת. קודם כל, האוניברסיטה מתרוקנת לגמרי, והשנה התחלתי להרגיש כמה קשה להיפרד בתקופה הזו מסטודנטים/יות שסיימו ללמוד, ומחברים/ות שנוסעים/ות למשפחה שלהם לחג.

היתרון הגדול בתקופה הזו, זה שכיף לראות מהצד איך כולם נלחצים מההכנות לחג, ולדעת שאנחנו לא צריכים להילחץ מהן (-:

חג המולד הוא גם היום היחיד בשנה שהחנויות סגורות בו, ואיתרע מזלי והתנדבתי ללכת לקניות בסופר בערב החג. האווירה הזכירה לי את החנות של רמי לוי באזור התעשיה תלפיות, ביום שישי בשעה 1:30 בצהריים.

טוב, נו, רק קצת הזכירה.

באופן כללי, אני לא בטוחה אם זה כל כך מוצלח לעם שרעב, מלחמות ומחסור טבועים לו בד.נ.א. לחוות סגירה מוחלטת של חנויות למצרכים בסיסים בכל סוף שבוע (מי אמר חוק המרכולים?) אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

חוץ מזה העיר לגמרי שוממה, ובכל הבניין הגדול של החוג לפסיכולוגיה אין עוד אף אחד חוץ ממני

וכך זה נראה מבפנים

IMG_7040.JPG

*** *** ***

קצת לפני שיצאנו לחופשת חג המולד התקיים טקס הסיום הרשמי של הדוקטורט של דני. וזה היה יום מיוחד במינו!

הבוקר התחיל בקבלת פנים חגיגית באוניברסיטה, כשכל המרצים/ות והמסיימים/ות לבושים בגלימות חגיגיות, ונראים לא פחות מאשר דמות של ג'וקר בחפיסת קלפים. מכיוון שאנחנו ממש לא מבינים בכללי הטקס, למדנו שלכל תואר יש גלימה משלו, וגם כובע מתאים, ושעם הכובע והגלימה שמסיימים איתה דוקטורט, נתקעים לכל החיים. למשל, דני יישאר עם כובע הכרית המוזר הזה לנצח, ולעומת זאת ראש החוג לפסיכולוגיה הסתובב עם גלימה ססגונית מדהימה, והבנתי שהוא סיים באיזה שהיא אוניברסיטה מאוד נחשבת בארצות הברית.

IMG_6590.JPG

למרות שהטקסים האלה מתקיימים בעיר 4 פעמים בשנה, ישנה התרגשות כללית בשבוע של טקסי הסיום. את העיר ממלאות משפחות של תלמידים מכל העולם – ואפשר לראות אנשים בתלבושות מסורתיות מאפריקה, הודו ואיים באוקינוס השקט. מסתבר שמשפחות של סטודנטים/יות מהאיים הפסיפיים אוספות נוצות במשך תקופה ארוכה ותופרות אותן על הגלימה במיוחד לכבוד הטקס.

וכך נראית חנות מזכרות בעיר בזמן שבוע טקסי הסיום.

IMG_6647.JPG

החגיגית ממשיכות בתהלוכה חגיגית מהאוניברסיטה לבניין העירייה. בעוד שהבנות ואני השתרכנו מאחור, דני התחבר עם פרופסור לכלכלה שהספיק לספר לו על במהלך 20 דקות הצעידה על אלגוריתם שהוא עובד עליו כבר חמש שנים, על כך ששניים מהתלמידים שלו שסיימו את לימודיהם באותו יום באים מפקיסטן ומסעודיה ושכל אחד מהם עם משפחתו הזמין אותו לארוחת צהריים בנפרד, כך שהוא צריך לדלג מארוחה לארוחה ולכבוד הארוחות החשובות הללו, הוא הלך באותו הבוקר לטיפול שיניים והחלפת כתר. כתר אחר, לעומת זאת, שכבר יש לו מזה עשור, לא היה צריך להחליף ורופא השיניים אף שיבח את העמידות שלו ואת העבודה שעשה רופא השיניים שאחראי לכתר. כראייה, הוא הכניס שתי אצבעות לפה וחשף את הכתר כדי שדני יוכל להעריך את העבודה המרשימה.

דני הרגיש שהם התקרבו יותר מידי ומהר מידי עבור תהלוכת סיום לימודים, ונפרד ממנו באדיבות אך בתקיפות.

וכך נראה בניין העיריה בטקס חלוקת התעודות

IMG_6629.JPG

מאז הטקס של דני חל שיפור כללי במצב אצלנו בבית. קודם כל, כל דבר שאני לא יודעת, אני אומרת לבנות לשאול את ד"ר דני, ובמקביל, הבנות מוכנות לעשות כל דבר ש"הדוקטור אמר".

**********

לא מזמן היתה לנו שיחה במעבדה לגבי הורות. אחד הסטודנטים, בחור בתחילת שנות השלושים שלו, אמר שכשהוא חושב על הורות, הוא בעיקר מחכה לשלב שבו יהיו לו ילדים בגיל 18 – כי בגיל הזה הוא חושב שמרגישים פחות אחריות מלגדל את הילדים ו(בתקווה) נהנים יותר מחברתם.

אני אמרתי לו בתגובה, שאני כבר מרגישה ככה, ושהרבה פעמים כשאני נוסעת עם הבנות באוטו, ואחת מהן יושבת לידי (בניו זילנד ילדים יכולים לשבת בכל גיל מקדימה, כל עוד שהם עם מושב מתאים), אני מרגישה כאילו שאני נוסעת עם חברה, ולא עם ילדה שאני צריכה "לחנך".

על כל פנים, שיא ההנאה שלי בתקופה האחרונה מההורות היתה כשתמרי ואני התחלנו לעבוד על האלבום ליום ההולדת של יסמין.

בעבר, כשגייסנו את הבנות "לעזור" בהכנת האלבומים האלה, בדרך כלל זה היה כרוך לתת להן עבודות יזומות (גזירה, צביעה, הדבקה), ואילו הפעם, גיליתי עד כמה העבודה עם תמרי היא משהו אחר לגמרי מהעבודה שלי עם עצמי.

זה לא שלא רבנו אי אלו פעמים (כן, שווה לבדוק האם עקשנות היא תכונה גנטית), ולא שלא התעצבנו אחת על השניה. אבל, גם גילינו חיבור מיוחד בינינו בעבודה המשותפת הזו. הילדה גילתה שכשהיא מוסיפה עיטורים לאותיות אפשר להוסיף גם עניין, שמחה ותוכן נוסף, ואני גילתי שהעץ שהצעתי לצייר היה ללא ספק הרבה פחות מעניין ללא הציפורים שתמרי הוסיפה לו.

שתינו כל כך התרגשנו מההנאה שבעבודה המשותפת, שעבדנו במרץ מידי יום על הספר עד שסיימנו. וכך זה נראה ביום עצמו

IMG_7416.JPG

קצת אחרי יום ההולדת הכנו לבנות פינת עבודה חדשה

IMG_7613.JPG

ומכיוון שעכשיו חופשת קיץ הן מבלות בה שעות על גבי שעות

IMG_20180115_201210.jpg

בחופשת הקיץ אנחנו גם אחראים לבדוק את תיבת הדואר של בית הספר. מסתבר שהשנה חוגגים 100 שנה לחינוך שטיינר, או משהו בסגנון, ותיבת הדואר מלאה בגלויות שמגיעות מבתי ספר בכל העולם, והן כל כך צבעוניות ויפיפיות שאני נהנית לאסוף אותן ולראות מאיפה הן נשלחו

IMG_7594.JPG

כך, למשל, נראית גלויה ששלחה ילדה מאיטליה

IMG_7603.JPG

מקולומביה

IMG_7604.JPG

פינלנד

IMG_7606.JPG

וגרמניה

IMG_7598.JPG

רעיון כל כך פשוט וכל כך יפה.

ולסיום כמה תמונות מהגינה שלנו שממלאת אותי בשמחה מידי בוקר

IMG_7633.JPG

IMG_7639.JPG

IMG_20180105_152504.jpg

תבואה יומית ביום מוצלח במיוחד

IMG_20180117_183100.jpg

פורסם בקטגוריה חגים, יומיום, יצירה | 10 תגובות

קאטלינס

כבר תקופה שאנחנו רוצים לסוע לקאטלינס. איזור של טבע בראשיתי שבקושי מיושב, ובקושי מתויר – ונמצא במרחק של שעת נסיעה מהבית שלנו – מה יכול להיות טוב יותר מזה?

וכך, כשאת העיר שלנו פקד גל חום של 24 מעלות במשך שבוע רצוף (!!!  !! !!) החלטנו שנוסעים.

בהרבה מקומות בקאטלינס, אין מים נקיים זורמים, יש מעט מאוד מקומות לקנות בהם מצרכים, והרבה מאוד טבע. בקיצור, כל מה שצריך בשביל להרגיש על אי קטן ומבודד בקצה העולם.

ישנו באתר קמפינג של רשות שמורות הטבע – שהוא הכי בסיסי שיש (שירותים וברז עם מים שצריך להרתיח כדי לשתות) בלב יער מקסים.

IMG_6012.JPG

IMG_5965.JPG

IMG_5968.JPG

בניו-זילנד אי אפשר סתם להקים אוהל בכל מקום, אלא רק באתרים מסודרים. כשמגיעים לאתר צריך למלא טופס עם הפרטים, לצרף תשלום די סמלי, ולשלשל לתיבה שנמצאת באתר. לטופס יש גם ספח של קבלה שתולים אותו על האוהל, וזה הכל. מאוד פשוט, מאוד זול ומבוסס על השיטה שאני הכי אוהבת – אֶמוּן – בלי שער עם שומר/ת בכניסה, בלי פקח/ים, בלי תשלום מופקע, בלי טכנולוגיה מסובכת ובשרות עצמי. אני לגמרי בעד.

קודם כל, כי יש בזה משהו שמאוד מעצים – למשל, בסופר ובחלק מהחנויות הגדולות כאן יש קופות לתשלום עצמאי – קצת כמו המערכות האוטומטיות להשאלת ספרים בספריות, וגם לרופא/ה הולכים רק אם באמת לא מסתדרים לבד – כי יש קו חירום שאפשר להתקשר אליו ומסבירים מה לעשות.

חברה שלי ואני דיברנו על זה שמצד אחד יש בזה משהו מאוד מעצים – כי על דברים קטנים שאפשר לטפל בהם לבד בכלל לא הולכים לרופא/ה, וכאן למשל, אני חושבת שאנחנו לא רואים רופא/ה יותר מפעם בשנה. ושכך זה יימשך. טפו, טפו ,טפו.

הצד הפחות מוצלח של "ההעצמה" הזו הוא שלפעמים אם לא דורשים בתוקף להיבדק, לרופאים/ות זה נוח לשלוח הביתה מטופלים, כי גם כאן יש עומס עצום על המערכת הרפואית. וכך, למשל, אצל אותה חברה אובחן סרטן חצי שנה (!!!) אחרי שהיא נבדקה.

שתינו דיברנו על זה שבגרמניה (ארץ המוצא שלה) ובישראל זה בחיים לא היה קורה.

אבל לפחות בעניינים של קמפינג, אני לגמרי בעניין של חינוך לאחריות אישית ומערכת של אֶמוּן.  וזה היה נושא לשיחה ארוכה אצלנו – בעוד שהמכונית מתגלגלת לאיטה בשבילי העפר שמהווים את מרבית דרכי הגישה בקאטלינס – על איך בכלל מייצרים נורמה כזו של אֶמוּן, שאין בה רצון לתחמן את המערכת, ושיש תחושה כללית של אכפתיות ואהבה כלפי המקום. רצון לשלם דברים בזמן, רצון לשמור על הארץ נקייה וכו' וכו'.

הדיון שלנו נסב סביב השאלה האם זה תוצר של תרבות שיש בה הכל – זאת אומרת, ביטחון אישי ושפע, ותחושת "עושר" שמאפשרת להיות ישרים, וללכת לפי החוקים. צריך לזכור שגם  לניו זילנד יש היסטוריה (רחוקה אמנם) של מלחמות, קושי כלכלי והגירה. ושגם כיום יש כאן לא מעט א/נשים שיש להם התמודדויות חומריות לא פשוטות, אבל הנורמה היא עדיין של יושר ויושרה, ככלל.

אני חושבת שמשהו שמקביל לזה בארץ הוא כל מיני פעילויות חברתיות שחברים/ות שלנו מעורבים בהם – כמו ספריות קהילתיות, או תחנות קריאה – שהן באמת למען הכלל ומבוססות על אֶמוּן. אבל אולי גם אותן אנחנו יכולים לעשות ממקום "שבע". אין לי תשובה לכך. אבל מה שכן, דיברנו הרבה על כך שישראל ללא ספק היתה יכולה להיות גן עדן לכל מי שגרים בה – כן, וזה כולל גם א/נשים שחיים עכשיו במחנות פליטים ותחת כיבוש. כי יש מספיק שטח לכולם (או לפחות פעם היה לכך פוטנציאל), יש ים וטבע נפלאים, אוצרות טבע, וא/נשים עם רצון לחיים טובים. אגב, את השיחה הזו בדיוק – על האפשרות של ישראל להיות מקום מדהים לחיות בו – כבר ניהלנו כמה וכמה פעמים גם כשנסענו בכביש החוף, ולא רק בשמורה מרוחקת בניו זילנד.

על כל פנים, אחרי שמונה וחצי שנים של מאמץ ודאגה (מצדי) הבנות סופסוף התגלו כיצורי חוץ. או מה שחברה שלי במעבדה מכנה outdoorsy.

וכך, צלחנו מסלול שבו הן – אולי לראשונה – רצו לפנינו, טיפסו, שכשכו רגלים במיים ועשו כל דבר שרק אפשר.

אתר הקמפינג שבו היינו נמצא ליד מסלול הליכה שאפשר ללכת בו במשך יומיים לאורך נהר עם המון מפלים מקסימים, אבל מצריך מכונית 4 על 4 בגלל דרכי הגישה המאתגרות.

IMG_6032.JPG

IMG_6035.JPG

IMG_6056.JPG

IMG_6037.JPG

באיזור יש עוד מפלים

IMG_6075.JPG

וחופי ים קסומים

IMG_5983.JPG

IMG_5986.JPG

IMG_5995.JPG

IMG_6005.JPG

IMG_6010.JPG

הבנות מאוד נהנו, ויסמין כבר ביקשה שבפעם הבאה ניסע לחודש של חופשה. היא גם גילתה עוד יתרון בחופשות – שכשאוכלים על שמיכת פיקניק לא צריך לבקש רשות לרדת מהשולחן, כי אין שולחן.

ואנחנו נזכרנו שוב כמה חשוב לתפוס מרחק מהיומיום, מהעבודה בגינה, ומהציביליזציה (כן, אין שם קליטה לטלפון הנייד או אינטנרנט), ולהנות מהזמן שלנו יחד כמשפחה. זה עושה את כל ההבדל, והאיכות של הזמן ממש שונה.

*********

בינתיים, בדנידין, הקיץ עשה פלאים לגינה שלנו – כך נראים הקישואים שעוד מעט יהיו מוכנים לאכילה

IMG_6813.JPG

והערוגות מאושרות מהשמש והחום

IMG_6814.JPG

הבוטנאית הצעירה שלנו מאוד התרגשה שחבורת צמחים ילידים – כאלה שהיו בניו זילנד לפני שהבריטים הביאו לכאן אקליפטוסים ואורנים – נותרה מיותמת אחרי יריד בית הספר וחיפשה בית חם ואוהב.

היא בחרה את הצמחים החלושים ביותר, שזקוקים להכי הרבה עזרה וטיפוח, והתחילה כבר לתכנן איפה נשתול כל אחד מהם אחרי שהם ישתקמו

IMG_6084.JPG

מאחר שהילדה הזו לא מבזבזת דקה, היא הראתה לי איזה צמח מאלה שהיא הביאה דומה לאיזה סוג שגדל בחצר שלנו, או בדרך לגן. למען האמת, אני בכלל לא שמתי לב להבדלים ביניהם, עד שהיא הסבירה לי איך היא ממששת את העלים וככה יודעת אם הם מאותו הסוג.

ולסיום, הילדה וציפור השמש שלה יוצאות לחופשת קיץ מהגן

IMG_6682b.jpg

ימים טובים

 

פורסם בקטגוריה חקלאות, טבע, קונפליקט ישראלי פלסטיני | עם התגים | 11 תגובות

ניצני קיץ ומתכון לסלט לכל השנה

יש כל כך הרבה לכתוב ואני מרגישה שהמוח לפעמים כבר אטום אצלי מרוב כתיבה. מאחר ונשאר לי עוד לא הרבה מדי זמן (זו הדרך החדשה שלי להגיד מעט מאוד זמן) לסיים לכתוב את הדוקטורט, אני מנצלת כל זמן עבודה אפשרי לכתוב ולכתוב. זו חוויה מדהימה, השקיעה הזו בעולם של הטקסטים, המילים, החשיבה והיצירה. אבל זה גם תהליך שיכול להיות מאוד בודד ומפרך. וכשאף אחת מהחברות שלי לחדר לא מגיעה למעבדה אני לפעמים לא יכולה לשאת את זה שאני לבד בלי אף אחד שאפשר אפילו לומר לו או לה לבריאות אחרי התעטשות. ושבוע אחד שמתי לב שעברו 6 שעות לפחות מאז שפתחתי את הפה לאחרונה (ולא כדי לאכול או לשתות קפה).

ולכן, למרות שאני כל כך נהנית לכתוב כאן, לפעמים המילים פשוט נעלמות לי, דווקא כשאני רוצה כל כך לשתף.

אצלנו בצד הנידח הזה של העולם הלא יאומן קורה, ובטווח זמן של חודש אחד הולכים לבקר אותנו שני בני דודים מהארץ. התרגשות בעיצומה. האמת היא שיש לי משפחה די גדולה בארץ. תמרי הסבירה שאם כל המשפחה מהקיבוץ (שאחד מבני הדודים שלי גר בו) מתכוונת לבוא, אנחנו נצטרך לשכור שני מטוסי בואינג 787 כדי לטייל איתם בהם. שתי הבנות הסכימו שזה יהיה רעיון מצויין אם חדר האורחים שלנו ישמש בעתיד לארח מטיילים, ושזו תהיה הזדמנות להכיר מטיילים מכל העולם. אני בעניין. דני עדיין מעכל את הרעיון.

אנחנו נורא אוהבים שבאים לבקר אותנו. קודם כל, כי זה מאוד בודד להיות כל כך הרבה זמן רחוקים מהמשפחה שלנו, והחברים/ות. אבל גם כי מאוד כיף להראות את החיים כאן לאורחים/ות, והבנות מאושרות לדבר בעברית עם עוד א/נשים. ביום-יום יש לנו רק עוד משפחה אחת שאנחנו בקשר איתה שדוברת עברית, ובקהילה היהודית אנחנו היחידים מישראל. בדרך כלל אנחנו ממש לא בעניין של הקמת קומונות או התאגדויות ישראליות, וכשהשגריר הישראלי בא לבקר בעיר, לא ממש היינו הראשונים שיקשטו את בית הכנסת לכבודו בדגלים כחולים ולבנים, אבל בכל זאת, השימוש בשפה, והקשר לתרבות מאוד מאוד חסרים לנו.

לא מזמן דיברתי על זה עם חברה מגרמניה שנשואה למקומי, והבנו שתינו שכשגרים בארץ אחרת מוותרים על חלק גדול ומשמעותי בזהות שלנו. הכוונה היא לאו דוקא על ויתור על קשר לתרבות – כי היום אפשר לגור פה בדנידין, להיות מעודכנת בספרים האחרונים שיצאו בהוצאת מגנס (בזכות אבי), ועל השערוריות האחרונות בשלטון הישראלי (כן, צפיתי במקרה באיך שמתנהל דיון בועדה בכנסת לא מזמן, והתחלחלתי). אבל מה שחסר אלה החברים והחברות ובני המשפחה שהכירו אותנו שם –  מאז הילדות שלנו. כנראה שממש אין תחליף למשפחה וחברי ילדות.

*** *** ***

מי שקורא/ת את הבלוג יודע/ת שקיימות היא אחד התחביבים המובילים שלי. אנה, חברתי למשרד, שהיא במקור ממקדוניה וכמוני עסוקה בלהפוך לספקית אוטונומית של הצרכים שלה ושל משפחתה, התחילה עכשיו להכין סבונים כמתנות לחג המולד, והיא כבר כינסה אותנו שלוש פעמים באופן דחוף למה שהבנות ואני מכנות "סדנת סבונים" במטרה שהם יהיו יבשים ומוכנים לשימוש עד אז.

 התהליך עצמו כולל שלב כימי מורכב ביותר של ערבוב סודה קאוסטיק ומים מזוקקים – בשלב הזה חברות צוות הכנת הסבונים לא משתתפות, ורק אנה האמיצה חובשת משקפי מעבדה ומערבבת במרחק בטוח את התמיסה התוססת והמוזרה הזו. לדני השלב הזה הזכיר רקיחה של שיקויי כישוף, קצת אחרי שהוא הספיק להתלונן על כמות האסטרוגן שהיה בחדר בהיותו הגבר היחיד באיזור, כשהיה תורנו לארח את הסדנא.

בשלב הבא כבר מותר לכולנו להשתתף, וכאן אנחנו ממיסות שמן זית, שמן קוקוס ושמן דקלים (כמובן, מסוג שמאושר ככזה שלא פוגע ביערות הדקל הנחוצים לקופי אורנגוטנג).

IMG_4224.JPG

אנחנו מערבבות את השמנים עם תערובת הכימיקלים

IMG_4226.JPG

מוסיפות קצת כורכום לצבע

IMG_4229.JPG

ומעבירות לכלים מתאימים

IMG_4230.JPG

אחרי יום-יומיים אנחנו חותכות (או מבקשות מבני הזוג שלנו שיעשו את השלב הזה)

DSC05882.jpg

ואחרי 4 שבועות, הסבון מוכן לשימוש!

IMG_5883.JPG

כמה שניסיתי לשכנע את דני שהסבון טבעי, הוא עדיין מזועזע מכך שהתרכובת הכימית שדרושה להכין סבון כזה כרוכה בשימוש בסודה קאוסטיק – שהוא היה משתמש בה לנקות את הצנרת בארץ.

על כל פנים, אני מרוצה מהתוצאה.

אנה ואני כל כך עסוקות בליצר את הדברים בעצמנו, ששמתי לב שהמנחה שלי התחיל להתנצל בכל פעם שהוא מביא למעבדה משהו קנוי. מדי יום אנחנו מחליפות עדכונים על מצב הגינה, והחרקים שתוקפים את העגבניות שלנו.

מסתבר שאנה ובן הזוג שלה גידלו ירקות עוד במקדוניה – ואפילו הגיעה למצב שבו היה להם עודף של מלפפונים שהתקלקלו מחוסר שימוש. הלוואי עלינו. וכך, למרות שאני מבלה לילות כימים בגינה, מגדלת את השתילים שלי מזרעים במשך חודשים ארוכים בסלון הבית המחומם היטב, לומדת את כל טכניקות חיפוי האדמה האפשרויות – עיתון, ומעליו קש, וכמובן שדשא מהמכסחת, ובכל שבת מכינה במיקסר תערובת מזוויעה של קליפות בננות, קליפות ביצים, שאריות של קפה מהפרסר ומלח במיוחד כדי להזין את העגבניות ועוד ועוד הגינה שלי עדיין מדשדשת.

לעומת זאת, אצל אנה, שיוצאת לחצר שלה רק פעם בכמה ימים, ובדרך כלל לא מספיקה אפילו ללכלך את הידיים, העגבניות והפלפלים כבר התחילו לפרוח, ויש לה לפחות ארבעה תותים אדומים.

למרות שהגינה שלה ללא ספק ירוקה יותר משלי, כך נראית בשלב זה החממה שלנו (בהדרכת הבוטנאית הצעירה)

IMG_5844.JPG

העבודה בגינה היא התנסות מעניינת בעיני בלמידה על עצמנו, ועל איך שאנחנו מתייחסים לאתגרים חדשים. מכיוון שהתחביב הזה דורש הרבה התמדה, סבלנות ועבודה קשה, זו הזדמנות מאוד מעניינת ללמוד על איך מתמודדים עם כולם. למשל, אני שמה לב לגבי עצמי שמרוב שעסקתי רוב חיי הבוגרים בללמוד להנות מהתהליך, ולא בהכרח מהתוצאה, אני נהנית מכל דבר שקשור בגינה בלי שום קשר למה שבאמת ש"יצא מזה". יש לזה כמובן יתרונות – ההנאה שלי לא תלויה בדבר, למשל, אבל שמתי לב שיש בזה גם חיסרון – כי בכל זאת זה גם כיף לקטוף את הפירות (תרתי משמע) של העבודה הקשה וההשקעה.

בנוסף, התחביב הזה לימד אותי הרבה על חוסן נפשי או יכולת התאוששות (או בקיצור, כל דרך שבה אפשר לתרגם את המושג העמום – Resilience), מכיוון שבגינה (ומסתבר שגם בגידול תרנגולות) קורים תמיד דברים לא צפויים, ואף פעם אי אפשר לדעת אם מה שזרעתי ועמלתי עליו בזיעת אפי באמת יפיק תוצאות רצויות.

מעניין לחשוב על זה בהקשר של הורות. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

בכל אופן, התחלתי להשתמש בכלי האבחוני הזה כדי לשאול חברות/ים איך הם/ן מתמודדים/ות עם הגינה שלהם/ן, ומה הם לומדים/ות על עצמם/ן בתהליך הזה. חברה אחת, למשל, אמרה לי שהיא לא יכולה לדחות סיפוקים, ואם היא רוצה שמשהו יצמח, היא תלך מיד ותקנה שתיל כמה שיותר מפותח כדי שיהיו לה את מירב הסיכויים להצלחה כמה שיותר מהר. חברים אחרים אמרו שהם שמו לב שאחרי התלהבות ראשונית ועבודה מאומצת, הם פשוט התעייפו וזנחו את הפרוייקט.

בקיצור, אשמח לכל תובנה או מחשבה בנושא…

*** *** ***

מכיוון שאני 96% טבעונית (פרט לביצים של התרנגולות שלנו, וכל מיני מקרים מוזרים של דחף לכריך עם סלמון או גלידה) אני משתדלת להשלים חלבונים וברזל מהטבע, וכך אני מכינה סלט שאפשר להכין מכל מה שגדל בגינה או שיש במקרר או מה שזול בעונה. אז אני משתפת בסלט כיפי וסופר משביע שאני מאוד אוהבת להכין. הסלט מבוסס על המתכון הזה – מתוך אחד הבלוגים הנפלאים ביותר (בעיני) לבישול טבעוני.

במונחים ניו-זילנדים (שאני מאתרת בהם שורשים קולינאריים בריטיים חזקים ביותר, והכוונה לבריטניה שלפני גלי ההגירה מהודו והמזרח התיכון והמטבחים העשירים שהגיעו איתם) סלט כזה הוא ארוחה מלאה. במונחים מזרח תיכוניים, זו תוספת נחמדה לארוחה.

מתכון לסלט קינואה לכל השנה

מצרכים לסלט:

כוס פלוס-מינוס של קינואה מבושלת קרה – הסבר מצויין שעזר לי סוף סוף לצלוח את תהליך ההכנה של הקינאה יש בבלוג המקסים והצנוע הזה. אבל בקיצור נמרץ: משרים את הכמות הרצויה לפחות ל-8 שעות במים ומסננים. בסיר מוסיפים בדיוק אותה כמות של מים כמו כמות הקינואה (כוס קינואה = כוס מים), מביאים לרתיחה בסיר מכוסה, ומבשלים 10 דקות. מכבים את הכירה, ומניחים מגבת בין הקינואה למכסה הסיר. כל כך פשוט. אני באופן אישי מכינה כוס קינואה פעם בשבוע ושומרת במקרר לכל דבר שרק יבוא.

עלים ירוקים – כל מה שיש בבית – תרד, קייל, עלים של ברוקולי או ברוקולי עצמו, רוקט, אולי אפשר גם חסה אם כי לא יצא לי לנסות

אגוזים: מה שרוצים מהמבחר הבא, או שילוב של כמה מהם – זרעי חמניה, גרעיני דלעת, שקדים קצוצים, אגוזי מלך קצוצים

 בצל: לבן, סגול, ירוק – מה שרוצים ויש

פרי מתוק ובשל: בדרך כלל אני מוסיפה חמוציות מיובשות, אבל יכול בכיף להיות גם תפוח, אגס, תות, ובקיץ: שזיפים, רימון, אפרסקים, נקטרינות

עשבי תיבול: פטרוזיליה ונענע בכמות מכובדת

רוטב:

1/3 צנצנת קטנטנה של שמן זית

1/6 צנצנת קטנטנה חומץ בלסמי

כפית סילאן, או מייפל (או דבש)

כפית חרדל

מלח, פלפל

לעבודה: 

  קולים במחברת ללא שמן את האגוזים תוך כדי השגחה מלאה – כי יש להם נטיה להחרך בדיוק ברגע שמוסבבים את הראש – עד שהם קצת קצת חומים בהירים, ויש להם טעם קלוי

קוצצים דק את הבצל, את הירוקים (כולל את עשבי התיבול) ומערבבים עם הקינואה

מוסיפים חמצויות או פרי בשל חתוך

את חומרי הרוטב מערבבים בצנצנת קטנטנה

וממש לפני ההגשה מוסיפים את האגוזים ואת הרוטב לסלט, וכך זה נראה שניה לפני הרוטב

IMG_5874.JPG

וכך נראית צנצנת הרוטב הקטנה (אני מעדיפה את כמות הרוטב הזו אבל אם אוהבים יותר רוטב, אפשר לשנות לכלי יותר גדול ולשמור על הפרופורציות שלמעלה…)

IMG_5867.JPG

בתיאבון!!!

נ.ב.

כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, אני מצרפת דוגמא לתליית ציורי ילדים במסגרות. לשמחתי הרבה בחנויות יד שניה כאן יש מסגרות יפיפיות וזולות מאוד, שאפשר לפתוח ולהחליף בהן את הציור בכל פעם.

כך נראה הציור של יסמין בתוך מסגרת. בעיני זה "משדרג" ומכבד.

IMG_5640

פורסם בקטגוריה יומיום, מתכונים | 4 תגובות

דיסוננס קוגנטיבי, איך לתלות ציורי ילדים וכל מיני

כשגרנו בירושלים היה לי משחק מחשבתי שהייתי עושה עם עצמי. שכרנו דירת שני חדרים, ותמיד שאלתי את עצמי האם הייתי מוכנה לוותר על חדר אחד אם זה היה מה שהיה פותר את בעיית הרעב בעולם (או לחילופין, מאפשר קורת גג לכל מי שאין לו/ה). התשובה היתה תמיד שכן.

לפני חודש וחצי – כשנודעו תוצאות הבחירות בניו זילנד – נתקלתי בדילמה דומה.

מצד אחד, רציתי מאוד שמפלגת ה"עבודה" המקומית (שלה ולמפלגה המקבילה בארץ משותף, בשלב זה, רק השם) תצליח להרכיב קואליציה עם מפלגת הירוקים (ועם מפלגת ימין נוראית שהיא סוג של צפרדע  שצריך היה לבלוע מכיוון שהיא היתה לשון המאזניים בהרכבת הקואליציה). ומצד שני, מתעורר החשש שמתוך דאגה לאוכלוסיה המקומית שכבר גרה כאן ממשלה כזו תקשה על האפשרות של אנשים כמונו להישאר לעבוד כאן לתקופה קצובה אחרי תום הלימודים.

גם בדילמה הזו הכרעתי לטובת מפלגת העבודה והירוקים, והייתי ממש מאושרת שהם הצליחו להרכיב קואליציה, בעיקר כי אכפת לי מהמקום הזה, ואני רק רוצה שחלקת האלוהים הקטנה הזו תישמר כמו שהיא גם אם אני לא אהיה חלק ממנה. וגם, כמובן, כי ראש מפלגת העבודה, שהפכה לראש הממשלה, היא אישה צעירה, מקסימה ומרשימה ביותר. דברים טובים קורים לפעמים.

חשוב לציין שמכיוון שאין לנו כאן זכות בחירה, לא באמת היתה לנו השפעה, ונשארנו עם המשחק המחשבתי בלבד.

*********

כמדי שנה בתקופה הזו התקיים יריד בית הספר שבו גייסנו ביום עבודה מאומץ אחד סכום השקול ל-30,000 שקלים! זה היה כל כך מרגש וכיף. כרגיל, ביקשתי לעבוד בבית הקפה – כי בעיני זו העבודה הכיפית ביותר ביריד. אין כמו להכין קפה לאנשים, לפרוס עוגות (יפיפיות באמת!) שהכינו ההורים, ולפטפט. תמיד מרשימה אותי ההתגייסות ביום היריד. ההורים נותנים מזמנם ותורמים מוצרים ממש מכל הלב, ויש אוירה חמה, נעימה וחייכנית. כיאה לניו זילנד.

בינתיים הבנות קרעו את היריד

תמרי רכבה על דולי הפוני

IMG_5511.JPG

הבנות הכינו נרות משעוות דבורים וצבעו אותם

IMG_5517.JPG

בקיצור, היה שווה

IMG_5522.JPG

*******

סוף האביב מאפשר להתחיל להנות קצת מהתבואה בחצר

IMG_5588.JPG

כל יום אני מבלה לפחות שעה בעבודה בחוץ, וזה פשוט תענוג. אני מבטיחה תמונות של הערוגות ברגע שאוכל לתפוס קצת זמן מחוץ לעבודה שלי בתוכן.

IMG_4887.JPG

וכשיש מזג אויר טוב, אנחנו זוכים לטייל קצת בחופים שמסביב לעיר שלנו

הדרך לים

IMG_5444.JPG

שפל בחוף הראשון

IMG_5392.JPG

בדרך לחוף השני

IMG_5406.JPG

ים

IMG_3438.JPG

 

IMG_3432.JPG

IMG_5414.JPG

***********

ליסמין היתה תובנה מעניינת לאחרונה לגבי תחומי העניין שלה ושל אחותה. היא אמרה שבכל פעם הן חוזרות לדברים שהן אהבו בעבר. ואני חשבתי שזה מעניין שאנחנו באמת חוזרים בחיים לאותם הדברים רק ממקומות קצת אחרים בכל פעם. וכך, בזמן האחרון הבנות שוב חזרו לענייני המתולוגיה ההינדית ותמרי הכינה סט חדש של דמויות מהמיתולוגיה

IMG_4876.JPG

ובאופן מקרי או לא, בדיוק שהמהברטה זוכה אצלנו לעדנה, חגגו בעיר את חג הדיוואלי.

לכבוד האירוע סגרו את הכיכר המרכזית של העיר לתנועת כלי רכב, והקומה הראשונה של גלריית האמנות העירונית קושטה כולה בחגיגיות

הכנת ציור רצפה מחול צבעוני

IMG_5244.JPG

מבחינת הבנות זו היתה הגשמת חלום מכל בחינה אפשרית

IMG_5257.JPG

IMG_5228.JPG

נו, טוב גם מבחינתי

IMG_5227.JPG

IMG_5239.JPGמאוד מצא חן בעינינו האופן שבו כל העיר התגייסה לחגיגה והיו גם הרבה מאוד לא-הינדים שבאו לאירוע. בכלל, זה די יפה לראות שיש כאן לפחות ניסיון ליצור חברה שהיא עם צביון רב תרבותי.

********

כבר תקופה שהבטחתי לכמה חברות בארץ לשלוח רעיונות לתליית ציורים של ילדים. מכיוון שאצלנו הבית מתפקע לגמרי מעבודות, אנחנו משתדלים לתלות כמה מובחרות על מין "חבל כביסה" פנים ביתי, ולהחליף מידי פעם.

IMG_5487.JPG

זה נחמד כי זה שומר את התמונות בגובה העיניים של הילדים/ות, ובכל מקרה נראה יותר מכבד מאשר ציורים מחוברים עם מגנטים למקרר.

בנוסף, אנחנו גם תולים ציורים בתוך מסגרות, כקישוטים של ממש לבית. ואני מבטיחה דוגמא לזה בפוסט הבא.

מה שכן בניו זילנד בונים בתים עם המון חלונות במקום קירות, כדי שתמיד תכנס כמה שיותר שמש לבית, כך שתמיד אנחנו קצרים במקום לעומת קצב הייצור של האמניות הצעירות.

ולסיום, שתי ילדות עובדות בקליגרפיה – אחת עם עט של חובבים, והשנייה עם נוצה של אחת התרנגולות

IMG_3275.JPG

IMG_3269.JPG

פורסם בקטגוריה חינוך, טבע, יומיום, יצירה | 3 תגובות