דברים שצריך ללמד ילדים עד גיל 18

כשכותבים דוקטורט, זה כנראה הזמן הפורה ביותר להסחות דעת.

וכך, בדיוק כשאני צריכה לנתח נתונים ולכתוב תוצאות מניסוי שמודד רמות שונות של חרדת מוות, מצאתי את המחשבות שלי נודדות לכלים שהייתי רוצה להעניק לבנות שלי להמשך חייהן העצמאיים.

למרות שאני לא עושה את זה בפועל, אני מאוד מתחברת לרעיון של חינוך ביתי. באופן כללי, מהחוויה שלי כילדה, פרט לשנה בבית הספר שהייתי בו באנגלייה בכיתה ד', בית הספר היה מקום שלא אהבתי ללכת אליו. היו אמנם לא מעט תכנים שעניינו אותי, אבל הרגשתי שבית הספר מאוד מוגבל מבחינת מה שלומדים בו. הרגשתי שלפני האוניברסיטה בקושי נפגשתי בבית הספר עם מורים שעודדו חשיבה ולמידה עצמאית, למרות שהיו לי גם מורים מקסימים שכן עשו את זה. אבל בעיקר, הרגשתי שבית הספר הקנה לי תכנים אינטלקטואליים בעיקרם, ולא כישורי חיים.

הבנות שלנו כן הולכות לגן ולבית ספר, ואני חושבת שבמקרה שלהן טוב שכך, כי אחרת יש סיכוי גדול שהן לא היו יוצאות מהבית או רואות בני אדם במשך חודשים ארוכים. אני, על כל פנים, מסתכלת על בית ספר כסוג של בייביסיטר, שכן מאפשר אינטראקציות חברתיות בלא נוכחות ההורים, אבל שבמקרה הטוב אני מקווה שלא יגרום יותר נזק מתועלת.

בנימה רצינית יותר, אני כן ערה לכך שבית הספר מוריד ממני כמה מטלות שלצערי אני לא יודעת לעשות, ועדיין לא למדתי (ללמד לסרוג, למשל). אבל שיש עוד המון עבודה לעשות בבית…

על כל פנים, תוך כדי שאני אמורה להיות שקועה ונלהבת מהממצאים שלי, הרכבתי את הרשימה הראשונית הזו לדברים שאני רוצה ללמד את הבנות שלי להמשך חייהן העצמאיים. הרשימה מאוד ראשונית, כך שכל רעיון שיש לקוראות שלי להוסיף יתקבל בברכה. כמובן שלחתי את הרשימה ישר לדני, בבהלה של איך נספיק את הכל. למזלי, דני הזכיר לי שיש לנו עוד כמה שנים לפרויקט הזה, ושאפשר לחלק אותו לשלבים שמתאימים לכל גיל. כן, מחשבה נכונה.

השתדלתי לכלול ברשימה דברים שאינם טריוויאלים, כמו ללמוד לשחות, או לרכב על אופניים.

אז יאללה, מתחילים:

  • על הגוף שלנו – כל המערכות ואיך הכל עובד
  • תזונה, מה הגוף צריך, מה חשוב, ואילו מזונות מספקים אלו צרכים
  • איך להתנהל כלכלית: תקציב, חסכונות, צרכנות נבונה, איך להתמודד עם תרבות הצריכה ומסרי שיווק
  • על מין, מיניות ויחסים בין גברים ונשים (או יחסים זוגיים מכל סוג שהוא)
  • על יחסים בין בני אדם בכלל: איך לומר למישהו שכועסים, איך להתנצל ואיך לסלוח, איך לבקש עזרה, איך לבטא רגשות
  • איך לנהל משא ומתן
  • יסודות הפסיכולוגיה – התנהגויות של קבוצה, מסכות, פרסונה, התמודדות עם רגשות, אכזבות, אבדן וכו' וכו' וכו'
  • על ארצות, תרבויות ונורמות לבוש והתנהגות שונות
  •  שפות
  • איך לגדל ירקות ופירות
  • איך לבשל ולאפות
  • איך לנקות הכל
  • איך כותבים מכתב רשמי
  • איך כותבים קורות חיים
  • איך מתקשרים לברר על משהו
  • איך לסדר ולארגן את הבית
  • איך להתלבש בצורה טובה וחסכונית
  • דימוי גוף חיובי
  •  לתפור ולסרוג
  • להשתמש במחשב
  • איך להתמודד עם ביקורת
  • איך לטפל במישהו חולה
  • איך לפתח עסק עצמאי
  • עקרונות בסיסיים בטיפול, גידול וחינוך ילדים
  • תנ"ך ומיתולוגיות אחרות
  • מדיטציה ויוגה
  • לתקן מכוניות או לפחות לדעת מה הם כל החלקים במכונית, איך מחפשים חלקים משומשים, איך מחפשים הוראות לתיקון בעצמנו. ובעצם, איך לתקן כל דבר, לעבוד עם כלים, לבנות דברים ולמלא את הצרכים בעצמנו ככל הניתן

החברות שלי במעבדה, הן ממש מדהימות. ולמרות שהן יותר קרובות לגיל של הבנות שלי מאשר לגיל שלי (כן, כן, חישוב מתמטי פשוט ששמתי לב אליו לאחרונה…) , אפשר לדבר איתן על כל דבר שבעולם, ולעומק, ורוב הסיכויים שכל שאלה שאני משתפת אותן בה, הן כבר חשבו עליה קודם. בקיצור, אספתי גם מהן רעיונות ואני מוסיפה אותם כאן:

  • לאפשר לילדים להכיר דרכי חיים שונות, ולתת לגיטימציה לבחור את דרך החיים שתשקף את הערכים שלהם.
  • כל הנושאים שקשורים בסמים – פה באמת מתגלה הפער הבינדורי בין חברותיי לביני, וגם הרקע התרבותי השונה שלנו – לדעת את ההבדל בין סוגי סמים שונים, ושזה לגיטימי לומר לו.
  • איך להתמודד עם דברים שקורים – בעיקר דברים לא טובים, או כשמרגישים לא טוב
  • מיומנויות של ניהול זמן
  • נחישות וחוסן נפשי
  • איך לשים דברים בפרופורציה
  • איך לדאוג לצרכים של עצמן, ולהיות אוטונומיות ומסופקות (גם בתוך מערכות יחסים)
  • איך להתמודד עם רגשות שליליים ועם טעויות, ואיך להפיק מטעויות לקחים וללמוד מהמצבים האלה
  • חשיבה ביקורתית, ואיך להימנע מחשיבה דיכוטומית. להישאר פתוחים לרעיונות חדשים, וסקרניים.
  • איך להתמודד ולתפקד במצבי לחץ
  • איך לנהל דיונים
  • שהחיים הם לא משהו אישי. כל אחד הוא מרכז היקום של עצמו, אבל אנחנו לא המרכז של היקום של אחרים. ולכן, התנהגויות של אחרים הרבה פעמים הן אינן אישיות כלפינו אלא קשורות באנשים אחרים עצמם.
  • שלכל האנשים/נשים יש את הפגיעויות שלהם/ן, ואת הקשיים שעברו בחיים, ושצריך לאהוב אותם כולל הפגיעויות שלהם, ולשמור על עצמנו מפני מקומות לא נעימים אצל אחרים.
  • ששוק העבודה הוא הרבה יותר רחב ממה שנראה על פני השטח, ושיש מי שמבצע כל עבודה, וכל עבודה מכבדת את בעליה
  • לא לפחד מהשקט, ולאפשר לשמוע את המחשבות של עצמנו
  • שהאהבה של ההורים אינה מותנית במעשים של הילד/ה, אלא שתמיד הוא/היא אהובים, לא משנה מה.

ולקינוח, כמה תמונות,מטיול קטן

IMG_1670.JPGIMG_1671.JPGIMG_1686.JPGIMG_1697.JPGIMG-20170225-WA0005.jpgIMG_1674.JPG

ומהגינה

IMG-20170223-WA0005.jpeg

שאף פעם לא מפסיקה להפתיע ולשמח

IMG_1781.JPG

IMG_1779.JPG

IMG_1787.JPG

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 10 תגובות

ההנאה שבאיטיות

אחת המשימות שממש סרבתי למלא בתקופת הגלות של דני היתה כיסוח הדשא. זה נראה לי בזבוז זמן מוחלט, היות שבקיץ גשום, ועוד לפני ששמים לב, הדשא חוזר להיות בדיוק באורך שהיה לפני הקיצור.

אבל, ממש בשבוע האחרון לפני חזרתו של דני, קולות מן העבר הזכירו לי את החולצה האהובה עלי מכיתה ז'- חולצה ורודה עם הדפס צבעוני שהיה כתוב עליו "whatever boys can do, girls can do better" ואין כמו תחרותיות טובה כדי להוציא אותי  לפעולה.

בשלב הזה המצב בחצר האחורית כבר היה בכי רע, וכמובן שהמכסחה הממונעת, שבקה חיים, וסרבה להתאושש גם אחרי שלקחתי אותה לתיקון. ואז, עלה במוחי רעיון גאוני – להשתמש במכסחה ידנית עתיקה שנחה לה בשקט בצריף שבחצר, ושלא יכולנו להיפטר ממנה מכיוון שאנחנו חתומים עליה מול בעלי הבית.

במשך יותר משלוש שעות התרוצצתי איתה בכל רחבי החצר והאמת – זו פעילות גופנית מעולה. תוך כדי כך שאני נאבקת במכסחה, פינטזתי על הביקור של בן דודי, בן המשק החסון, באביב הבא, ודמיינתי אותי ואת דני יושבים על הדֶק ולוגמים בירה צוננת בעוד שהבחור הצעיר מכסח את הדשא במיומנות מדהימה בתמורה למיטה שאנחנו מקצים לו בחדר האורחים.

IMG_1016.JPG

אבל גם חשבתי על העולם הזה של פעם, על הקצב האיטי של הדברים. על כך שבמקום להתרוצץ עם מכסחה רועשת, המכסחה הידנית היא שקטה ונותנת זמן ונחת לחשוב, וגם מאפשרת להיות בתנועה, ולהיות מחוברים לאדמה, ולהכיר כל ענף ועלה שנופל ונתקע בדרך. אז מה אם זה לא היה הכי יעיל, זו היתה פעילות מאומצת וכיפית ממש.

*** *** ***

אגב העולם של פעם, הבנות (ובעקבותיהן אני) התמכרנו בצורה רצינית לסיפורי המַהַאבָָּארַטָה שהגיעו אלינו בסדרה של שישה דיסקים וספר שמספרים בצורה יפיפיה את סיפורי המיתולוגיה ההינדואיסטית לילדים, כולל הסברים של מושגים כמו מָנֶטְרַה, ומדיטציה באופן ברור ונהיר.

IMG_1468.JPG

הסיפורים מאוד מורכבים ודורשים בשלב הראשון ללמוד לעומק את הגניאולוגיה של משפחת המלוכה הקדמונית

20170207095110207-page-001.jpg

בנוסף, הם מצריכים גם חשיבה מופשטת – לפחות בחלקים שמסבירים על השפעת המודעות על החוויה האנושית, ועל הצורך לזכך את הנפש מהתכונות האנושיות של קנאה, נקמנות וכעס לטובת חמלה אנושית, צניעות והתחברות רוחנית ליופי הבריאה. עם משפטים בסגנון "הפחד בא מן התודעה, והאומץ מגיע מה'עצמי'". לפעמים אנחנו ממש קוראות פרק של עמודים ספורים במשך שעה ארוכה ומנסות להבין למה הכוונה.

הבנות ביקשו מיד ללבוש סארי בהשראת הסיפורים, אבל די מהר גילו שזה לא כל כך נוח.

IMG_1422.JPGIMG_1424.JPG

 לסיפורים האלה יש הרבה ערך של למידה תרבותית. אבל לפעמים אני חוששת שזה יוצר את האפקט ההפוך. למשל, הבנות הופתעו מאוד לגלות שגברים היו צריכים לבקש את ידיהן של נשים שרצו להינשא להן מאביהן. כשהסברתי שבעולם העתיק אנשים חשבו  שגברים נחשבים ליותר חשובים מבנות, הן ממש צחקו, וחשבו שזה רעיון טפשי ביותר. לא סיפרתי להן שעד היום יש מקומות שבהם  זה עדיין עובד ככה, שלא לדבר על מקומות אחרים שבהם זו רק הצרה הקטנה של נשים.

בנוסף, הן נחשפו באופן תיאורי למדי לפרטים (הדי אכזריים) של המלחמות בין בתי המלוכה הפָּנְדָבַה והקוֹרָבַה בסיפור. דני, שלכאורה זה התחום שבחר לעסוק בו (ואולי בגלל זה), התחלחל מהסיפורים, ומאז פחות או יותר מחרים את כל האפוס, למחאת הבנות. יסמין, בתגובה לתיאורי האלימות המפורטת, הסבירה שהיא שונאת מלחמות.

אני לא זוכרת אם הזכרתי את זה בעבר, אבל שכשגרנו בירושלים, פסיכולוג ילדים שאנחנו מאוד מעריכים ומכבדים היה משועשע כשתמרי (בגיל 4) חשבה  שחייל פלסטיק שמחזיק רובה הוא למעשה איש שמנגן בחליל. הוא אמר לנו שזה לא הכי מתאים למציאות שבה אנחנו חיים, ושאנחנו לא גרים בשבדיה ושכדאי אולי שתמרי תתחספס. כששמעתי את זה, עברו לי בראש שתי מחשבות. הראשונה, שאני לא חושבת שזה בריא לחשוף ילדים בגיל כל כך צעיר למלחמות, גם אם יש פוטנציאל שהן תפרוצנה בכל רגע. איכשהו, אני מרגישה שזה מייצר מצב של נבואה שמגשימה את עצמה. זאת אומרת, אם מגיל צעיר צריך להרגיל ילדים/ות לחיות על החרב ("כי אין ברירה" וכי "אין לנו עסק עם שווייצרים"), יש מעט סיכויים שהם/ן יתבגרו להיות א/נשים שחושבים/ות שאפשר לחיות אחרת.

המחשבה השניה היתה שאני רוצה לגדל ילדים בשבדיה.

אבל עכשיו, כשהבנות יותר גדולות, הן יכולות לאט לאט להכיל את הדברים האלה במציאות ובחוויה האנושית. לא מזמן הן שמעו דיסק לילדים של פיץ העכבר (למי שזוכר/ת או מכיר/ה), שהסביר על "הניצחון על הערבים במלחמת העצמאות" והזכיר כל מיני דברים כמו "פצצות" ו"מצור". הן היו מאוד נרעשות מזה – כי זו היתה החשיפה הבאמת ראשונה שלהן לקונספט של מלחמה, ועוד מלחמה שהן קשורות לאחד הצדדים שבה. הסברנו להן שבמלחמה היו שני צדדים, ושלצד אחד המלחמה היתה ניצחון ושמחה גדולה, ולצד השני זה היה ממש אבדן ואסון. ושאם אנחנו לא רוצים להעליב אף אחד, הדרך הטובה ביותר לקרוא למלחמה הזו זו "מלחמת 48". מאז הן שפשוט קוראות לזה המלחמה עם השם המסובך. וחוץ מזה, מכיוון שרצינו למנוע נזקים במקום אחר כך לנסות ולתקן (כמו שהיינו צריכים לעבור בעצמנו) דני הסביר להן שלמרות שהיתה מלחמה היום אנחנו יכולים גם להיות חברים ולנסות לתקן את מה שהמלחמה עשתה. והכל נהיה להן ברור כשהוא סיפר להן ששתי חברות טובות שלנו כאן, שהן מאוד אוהבות, שייכות לעם השני, שאיתו היתה המלחמה.

** ** **

מכיוון שאנחנו מגיעים ממקום שיש בו צרות אחרות לגמרי מהצרות של תושב דנידין ממוצע, נראה שאנחנו היחידים שלא ממש מתלוננים על הקיץ הקר שפקד את העיר שלנו. הקיץ היה כל כך גשום וסגרירי, שאפילו מצאנו את עצמנו מדליקים את האח כמה פעמים. את הגינה שלנו זה טיפה בלבל, וכל מיני כרוביות נתקעו בשלב של כרובית קטנה שלא יודעת איך להתנהל. אבל עדיין, יש לא מעט תבואה לארוחות שלנו, וזה משמח וטעים.

IMG_1461.JPG

בגלל שמחירים של זרי פרחים בניו זילנד מטורפים, השתכנעתי, בהמלצה של חברה, שזה גם משהו שכדאי להשקיע בגידול שלו

IMG_1455.JPGIMG_1457.JPG

הקיץ החורפי משהו, חייב אותנו לבלות הרבה בפנים. לשמחתנו, במוזיאון העירוני יש תערוכת קבע יפיפיה של פרפרים טרופיים. מה שאומר שגם הטמפרטורה שם גבוהה לפחות ב- 15 מעלות ממה שקורה בחוץ, וזה מקום מפלט מצויין בחופש גדול חורפי.

DSC_0015_7.JPG

DSC_0003_18.JPGDSC_0013_6.JPG

אבל שום תערוכה טרופית לא השתוותה לקייטנת האומנות והמשחק שתמרי מנהלת ביד רמה בבית. בשביל יסמין, חזרה לגן היא ירידה משמעותית באיכות ההוראה ובאינטנסיביות שלה.

IMG_1528.JPG

אלה התוצרים של התלמידה החרוצה שלה

DSC_0001.JPG

ויצירה של תמרי "חתול מעל ירושלים".

IMG_1447.JPG

אבא של דני התעניין לדעת היכן בתי הכנסת, ומה בדיוק אנחנו מלמדים את הילדה בבית.

*** ***

כמובן שבדיוק ביום האחרון של חופשת הקיץ, השמש יצאה ובגדול, עם 28 מעלות ובלי רוח. הללויה!!!

החלטנו שהמקום הראוי לבלות בו את היום הוא כמובן הים.

IMG_1603.JPG

IMG_1484.JPG

IMG_1487.JPG

חשוב לציין שמכיוון שהמים מקפיאים גם בקיץ, זה הכי עמוק שאנחנו מעיזים להיכנס אליהם, אבל זה לא מפריע לבנות ללבוש חליפת צלילה.

IMG_1511.JPG

ציפור Shag מלכותית ניו זילנדית

IMG_1497.JPG

הורֶה של גור/ת אריה ים מתקדם/ת בצעדים בטוחים

IMG_1580.JPG

אל כפיר/ת הים הצעיר/ה שלו/ה

IMG_1588.JPG

המפגש המרגש

IMG_1590.JPG

ימים טובים וחמימים

פורסם בקטגוריה חינוך | עם התגים , , | 5 תגובות

ספר יום הולדת והר קוק – פוסט מרובה תמונות, לבקשת הקהל

מאז שהייתי ילדה, אחת הפעילויות האהובות עלי בשבת היתה להסתכל באלבומי התמונות מילדותם של הורי. יש להם אלבום אחד, לכל אחד, שמסכם את כל הילדות שלהם – בערך מגיל כמה שבועות, ועד תחילת שנות העשרים, ולא היה דבר יותר כיפי עבורי מלדמיין את הילדות ואת המציאות שהם גדלו בתוכה דרך התמונות. בעיקר זכורות לי תמונותיה של אמי מחופשת בחג פורים, תחפושות יפיפיות תוצרת בית. בעקבות אחת התחפושות הללו, רציתי במשך שנים להתחפש לנזירה. לצערי, יכולות התפירה הקצת פחות מפותחות של אמי – וכן האופי הלא מאוד נזירי שלי – לא איפשרו לזה להתממש.

למרות שלכל אחד היה רק אלבום אחד, זה עדיין היה הרבה יותר ממה שהיה לסבים שלי, או להורים של דני, וכמעט בכל פעם שביקרתי אצל ההורים של דני ביקשתי מהם לראות את התמונות שלהם, ולשמוע כל סיפור שקשור בהן.

בעולם הדיגיטלי של היום, לעומת זאת, כאשר יש לי אלפי תמונות במחשב, שמתעדות כל חיוך של שתי הבנות, יוצא לי מעט מאוד ממש להדפיס את התמונות. אני לא אוהבת להראות לילדים תמונות מול המסך, ולכן מאז יום ההולדת הראשון של תמרי, התחלנו להכין להן ספרי יום הולדת, שהמטרה שלהם היא גם שלבנות יהיה משהו לדפדף בו עם התמונות שלהן מכל גיל, אבל גם לציין שלבים מיוחדים והתפתחויות שחלו בשנה האחרונה.

הבעיה עם הפרויקט הזה היא שלא משנה כמה מראש אנחנו ערים ליום ההולדת המתקרב, כמה ערבים לפני המועד עצמו, המצב תמיד נראה כך:

IMG_1193.JPG

וכעבור כמה ימים, ומעט מאוד שינה, הספר מוכן. זה למשל השער של הספר שהכנו השנה לכבוד יום ההולדת החמישי של נונו. האיור, אגב, מתוך הספר המקסים הפיל של אמילי.

IMG_1417.JPG

עם ברכה מתמרי

IMG_1418.JPG

וקישוטים משותפים לתמרי ולנו

IMG_1421.JPG

את הספר עצמו נתנו לנונו בבוקר יום ההולדת, שהשנה, היה בתחילת החופשה שלנו בהר קוק:

DSCN3419.JPG

החופשה היתה נפלאה. ראשית, כי הזמן המשפחתי והזוגי הזה היה נחוץ לנו לאחר התקופה הארוכה שדני נעדר בה.

אבל גם כי היינו במקום נפלא – ברכס הדרומי של הרי "האלפים" הניו-זילנדים.

IMG_1206.JPG

החלק המזרחי של ניו-זילנד, שהיתה מחוברת פעם פעם לאוסטרליה, היה שקוע בים לפני מליוני שנים, עד לאירוע גיאולוגי (וכאן יש חוברת שמסבירה איך כל זה קרה) שגרם לחלק הזה להתרומם מעל פני הים. וכך, המוני האיים שהרכיבו את ניו זילנד, הפכו להיות הרים גבוהיים (עד 3,500 מ') ויפיפיים, שמתרוממים מעל מישורים ענקיים.

בהרים עדיין יש לא מעט קרחונים – שנסוגים מידי שנה בקצב מדאיג ביותר. אחד הקרחונים, שנראה כמו הר אפור בתמונה שלמטה (אנחנו די הופתענו שקרחון לא נראה פשוט כגוש קרח), הוא אפילו הגדול ביותר בניו זילנד – והאורך שלו הוא 27 ק"מ.

IMG_1401.JPG

IMG_1316.JPG

ובין לבין בכל האיזור יש נהרות ואגמים יפיפיים

IMG_1230.JPG

IMG_1289.JPG

IMG_1334.JPG

img_1333

IMG_1256.JPG

לרכסי ההרים האלה יש עוצמה מיוחדת, והם אכן נחשבים קדושים עבור השבטים המַאוֹרים. בכלל, החוויה הזו של הרים כל כך גדולים, ונוף מדהים ולא מיושב, מעוררת תחושות מיוחדות. אני ישר הרגשתי שאני רוצה פשוט להתמזג עם ההר, או לפחות להיות באיזור שלו כמה שיותר. כי יש בו משהו קסום ונפלא, ומין אופי והתנהלות משלו.

IMG_1400.JPG הבנות לא תמיד חשו את אותו קסם מופלא. גילנו שצריך לעודד אותן לצעוד, ולקח זמן עד שהן גילו את הכיף שבדבר.

DSCN3463.JPG

IMG_1278.JPGIMG_1398.JPG

בכדי לעודד את תמרי שנרטבה עד לשד העצמות (במלוא מובן המילה) בטיול הראשון שעשינו בהר, נעזרתי בסיפורי גבורה מהעבר, כמו למשל כשנרטבתי לגמרי בטיול לפני 20 שנה, ועוד יותר מזה, בסיפורים מהטיול הבלתי נשכח שלי להודו עם חברתי עינת. שתינו היינו חוזרות בכל ערב מיום מלא הרפתקאות וכותבות ביומן המסע שלנו את כל מאורעות היום.

וכך, לפני שיצאנו לחופשה (ומתוך תחושה פנימית שאולי נזדקק לאיזה שהוא תמריץ) ציידנו את כולנו ביומנו מסע, שכל אחת מבנות המשפחה כתבה בהם את הרשמים שלה מהיום. הגבר שלנו הסתפק בלחרוט את הרשמים במוחו, בזמן שהוא מעיין במה התחדש בפיד של הפייסבוק שלו.

כך, למשל, נראה היומן של נונו – הבנות עצמן בטיול:

IMG_1194.JPG

דני ואני בתמונות מחמיאות במיוחד

IMG_1195.JPG

היומן של תמרי, לעומת זאת, הפך להיות גם משחק נייד לשעות הצורך, כשאת כל אחת ממשבצות המונפול מעטרת סצנה אחרת ממלך האריות

IMG_1414.JPG

כפי שקוראות הבלוג בודאי שמו לב, אנחנו בדרך כלל משתדלים לתת יד חופשית במשחק של הבנות שלנו, וסומכים עליהן שהן תצלחנה לשעשע את עצמן בצורה בטוחה, והעיקר – שלא תצריך מעורבות כלשהי שלנו. זה עובד לנו ב- 99.99% מהמקרים – גם כשמדובר ברחצה של חיות בחדר האוכל של אתר הקמפינג

IMG_1218.JPG

בבילוי של חיות איתנו בטיולים

IMG_1244.JPG

IMG_1301.JPG

IMG_1406.JPG

אם כי יש כמה מקרים שבהם היעדר הפיקוח שלנו גובל בהזנחה – למשל, ממש כשכבר היינו באוטו בדרך לצאת לקמפינג, גילינו שלַאקִי, הכלבלב הקטן והחמוד בעל הפנים התמימות, עונד את טבעת הנישואין של דני, שתמרי חשבה שהיא יותר תתאים כצמיד לכלבלב.

לסיום החופשה, קבענו ללכת למרחצאות חמים – שזה סוג של צ'ופר כי זו האטרקציה היחידה בתשלום שהלכנו אליה (וגם היקרה שאי פעם שילמנו עליה – 200 ש"ח לכולנו), וגם כי הפעילות הזו הוקדשה בכל זאת, ליום ההולדת של נונו.

IMG_1367.JPG

פורסם בקטגוריה טבע | עם התגים , | 4 תגובות

חג מולד קיצי

השנה חג המולד תפס תאוצה במחוזותינו. זה התחיל כשאת דני אסף משדה התעופה אייל צפוני שמח ונרגש במיוחד

IMG_1028.JPG

ורק אחרי שנונו עברה בין כולם במשפחה, והתגאתה בכך שהיא מכירה הכי הרבה שירי חג מולד בבית, הבנתי שהזנחתי משהו בחינוך שלי.

וכך, בסוף השבוע של הנר הראשון של החג גייסנו את התותחים הכבדים –

שירי חנוכה הושמעו ברצף ברחבי הבית, הבנות התבקשו להכין בעצמן חנוכיות (עם שמשים בצורת אריה ולביאה, כמובן), והשקענו בטיגון מאסיבי של לביבות תפוחי אדמה.

נראה ילד/ה שעומד/ת בשילוב הקטלני הזה!

כשהתבקשתי לספר לפני השינה את סיפור חג חנוכה, אמרתי לדני שזהו, עכשיו אנחנו 1:0 מול חג המולד הזה.

כי הוא בהחלט כאן, נוכח וחגיגי, גם אם קיץ בחוץ, ואין שלגים וחשכה שמתאימה לרוח הכריסמסית המצוייה.

כך זה נראה במוזיאון:

DSC_0001 (4).JPG

וכך בכיכר המרכזית של העיר:

20161223_134633_HDR[1].jpg

והתחרות קשה, כי מה זה כבר כד שמן קטן ואוריינטלי, אל מול סבא טוב שמחלק מתנות סתם כך, בלי סיבה.

לראשונה חרגנו ממנהגנו שלא לקשור אף חג יהודי למתנות, והכפלנו את דמי הכיס של הבנות בתור דמי חנוכה. וכבר בבוקר שאחרי חג המולד, הבנות ביקשו ללכת לחנות המוזיאון כדי לקנות דינוזאורים. ואחר כך הן שחקו איתם במשך שעות ארוכות בחצר המוזיאון. אני ניסיתי להתנמנם על הדשא, אבל התחיל להתקרר והרוח נשבה נמרצות. הבנות סרבו בתוקף ללכת הביתה, כי הן הסבירו שהדינוזאורים אוהבים להיות בטבע.

IMG_1148.JPG

הדינוזאורים שלהן לא היו סתם דינוזאורים, אלא הם היו פליאנתולוגים, ומצאו בעצמם שאריות של חיות אחרות – מידי פעם הרמתי את הראש שלי מהנמנום על הדשא, למשמע צעקה "מצאנו נוצה של ציפור מוֹאָה!".

וזה מקור ההשראה, או ליתר דיוק, התחביב האחרון של נונו

IMG_1175.JPG

ולמי שמעוניין/ת להעמיק

IMG_1176.JPG

אגב, בת הכמעט-חמש הזו הסבירה לי ברצינות תהומית שהיא לא מאמינה במפץ הגדול. שדני הפיזיקאי ישבור את הראש איך מסבירים את העניין הזה.

***

חג המולד מבשר שהקיץ כבר ממש כאן, מה שאומר – ימים שמתחילים עם שמש חמימה, ומסתיימים ברוחות וגשמים שלא היו מביישים חורף ירושלמי. וזה כיף, כי הגשם על פי רוב חם, ומשקה ושומר על הכל ירוק.

בגינה אנחנו מתחילים ליהנות מפירות העבודה שלנו. כך למשל, אנחנו בוחרים כל יום ממה להכין סלט. היום זה היה סלט רוקט. המתכון מכאן. ממש כמו באסקדיניה – מסעדה במזרח ירושלים שבתקופות אחרות נתנה לי תקווה וחלומות לעתיד אחר בירושלים.

IMG_0961.JPG

וכך נראה הברוקולי שלנו, שיצא לפריחה (או פרישה) מוקדמת

IMG_1085.JPG

לשמחתי, התבקשנו לטפל בגינה של כיתה אל"ף במהלך הקיץ, אז צפויה לנו אספקה שוטפת של חסה.

לכבוד חג המולד, התרנגולות של הגן חזרו הביתה – זאת אומרת, לחווה של הגננת. ואנחנו נשארנו נטולי ביצים. ככה זה נראה בימים שמחים יותר – כשהתורנות הקבועה שלנו להאכלת התרנגולות בסופי השבוע גם התחילה להיות כזו שמספקת לנו את החביתות של ארוחת הערב של יום ראשון

IMG_0630.JPG

IMG_0631.JPG

IMG_0632.JPG

IMG_0640.JPG

***

שנת הלימודים הסתיימה ממש שלושה ימים לפני חזרתו של דני מהגלות, ותמרי קיבלה חוברת שמפרטת לפרטי פרטים את היכולות שלה בכל תחום. לא ידעתי למשל, שהיא מצליחה טוב להבין מספרים זוגיים ואי זוגיים, אבל שהיא עדיין צריכה לעבוד על תפיסה של שקית שעועית ביד אחד.

כך נראית כריכת התעודה. בתמונה תמרי מטפלת ב- Omimi – גוזלית אווזה שאחד מילדי הכיתה מצא, ושהגיעה פעמיים לימי לימוד בכיתה, ולבסוף עברה לגור בחווה של המורה ג'יין.

IMG_1169.JPG

 

 

מחברת לדוגמא

IMG_1001.JPG

והכיתה עצמה

img_4716IMG_0895.JPG

 

IMG_0900.JPG

אחרי הקיץ הילדה הופכת לבת כיתה ב', ויצטרפו לכיתתה 5 ילדים חדשים, והכיתה תהפוך רשמית לכיתה הגדולה ביותר בבית הספר עם 14 תלמידים.

ולסיום, תמונה מטיול קטן שעשינו לפתוח את העונה.

IMG_1125.JPG

חגים טובים ושמחים!!!

פורסם בקטגוריה חגים | עם התגים , | 8 תגובות

אקלים, ביולוגיה וטיפים להורות בזמן נסיעת בן/בת זוג

השריפות בישראל עוררו בי עצב ודאגה רבים. אם אשים לרגע בצד את העיסוק בהצתות – כן, לא, כמה, במה בוחרים להתעסק במצב חירום, ועד כמה מנסים לעשות הון פוליטי ממצוקה של בני אדם, מה שהעציב אותי במיוחד היה האופן שבו התחממות כדור הארץ מתחילה לבלוט במזרח התיכון – לדוגמה, השפעת האקלים על מלחמת האזרחים בסוריה ועוד. לחצו כאן לקריאה מרתקת (ומדכאת) בנוגע לישראל.

בעיקר – הדאיג אותי מאוד הקושי של אנשים לראות את הקשר הישיר שבין ההתייחסות שלנו לכדור הארץ לבין התוצאות שמתחילות להגיע. בהקשר הזה, נזכרתי בעבודה שלי בהשתלמויות למורים בישראל – למשל, כשמורים מלאי כוונות טובות נערכו ליום או שבוע איכות הסביבה בקנייה של בריסטולים להכנת פוסטרים. או למשל, במצב של צרכנות בלתי פוסקת, או צריכה של מוצרי פלסטיק וניילון שאינם מתכלים (וכן, גם אני חלק מזה – מאוד קשה לעמוד בפני שפע המוצרים שיש בכל מקום, ובפני התחושה שהמודרנה מייצרת שאנחנו "חייבים" רק את זה או את זה). או כמו שהגדירה זאת חברה במעבדה שלנו, שכשהיא הולכת לקנות לעצמה משהו, היא מרגישה כאילו שהדבר הזה באמת יהפוך את החיים שלה לשמחים יותר!

בהקשר הזה, זכורה לי לטובה גננת מיוחדת שסיפרה בהשתלמויות המורים שהיא מכינה ערוגות בחצר הגן עם הילדים. היה לי ברור כבר אז שהיא מבינה מה המשמעות של איכות הסביבה וקיימות, ועושה את מה שהיא יכולה במעט האפשרויות שיש בגן ציבורי רגיל. לזכותם של המורים והגננות בבית הספר כאן, והקהילה בכלל, יאמר שהם/ן ממש חיים את הדברים ולא רק מדברים עליהם מהפה אל החוץ. למשל, המורה של תמרי טבעונית, והסבירה להם על שימוש במוצרי קוסמטיקה שלא פוגעים בבעלי חיים, בנוסף, הם הכינו גינת ירק יפה בכניסה לכיתה (וחפרו במשך שבוע שלם באדמה לשם כך). ובאחרונה, התחילה להסביר להם את הנזקים שבשימוש במוצרי פלסטיק. זה נתן לי הרבה השראה.

Class 1.png

בתקופה האחרונה צפיתי בשתי הרצאות שהיו עבורי מאוד משמעותיות. הראשונה, עוסקת בצורך שלנו לדאוג לאדמה שאנחנו ניזונים ממנה. היא התחברה לי מאוד עם התפיסה שלי של עבודת האדמה. אני מאוד אוהבת לעבוד בגינה, וכמו שכבר כתבתי לא מעט פעמים – רוצה להיות מסוגלת לספק לעצמי את עיקר המזון בעצמי. זה אומר, כמובן, לפתח גמישות לגבי הנכונות להיזון ממוצרים שגדלים באופן טבעי במקום – במילים אחרות, אם גרים במקום שבו חסה, תרד וסלק הם משהו שגדל כל השנה, לראות איך ממקסמים את היכולת להיזון מהדברים האלה (כשאמרתי את זה לדני, הוא קצת נבהל, אני מקווה שברגע שהוא ייראה כמה יפה הדברים צומחים, הוא יישתכנע ששייק תרד וקייל על הבוקר הם החיים האמיתיים).

בקיצור, אני ממליצה בחום לצפות בהרצאה הזו, כי לי היא עושה קישור מעניין בין החיבור לאדמה, למשמעות, להומאניות. עוד קשה לי להגדיר במילים, אבל לי היא הוסיפה רובד של משמעות לחיים. ועוד אחת קצת יותר קלה לעיכול, שהיא קצת יותר פרקטית מבחינת האופן שבו אנחנו יכולים לשנות דברים קטנים בחיינו למען הסביבה. מדובר במשפחה שחיה כבר כמה שנים בניסיון למזער למינימום ההכרחי את כמות הזבל שהם מייצרים. זה מאוד מעניין, ונותן השראה למינימליזם וצניעות מרצון.

אבל בניו זילנד יש עוד נושא סביבתי בוער, וזהו גידול חתולים. חתולים הם לא חיה שהיתה בניו זילנד לפני שהגיעו לכאן האנגלים לפני כמעט 200 שנה. אני מניחה שהם הביאו איתם את החתולים כדי שהמזון שלהם בשייט הארוך לכאן, לא ייאכל על ידי חולדות ועכברים, וכנראה שמאותה סיבה ממש הם גם רצו לגדל אותם בבתיהם כאן ובחוות – אבל אני מודה שלא העמקתי בהיסטוריה של החתולים בניו זילנד. אבל העניין הוא שניו זילנד היא ארץ של בעלי כנף, והציפורים כאן פשוט לא רגילות לרעיון שיש אפשרות שהן תטרפנה על ידי בעל חיים שהן לא רואות – זאת אומרת, חתול שיזנק עליהן משום מקום. מכיוון שכך, מאוד לא רצינו לקחת חתול, ונכנענו ללחצים כבדים שנמשכו כמעט שנתיים בנושא. מיד כשהחתול שלנו הגיע, הקפדנו לקשור עליו פעמונים ועוד כל מיני דברים אחרים שיאפשרו לציפורים לדעת שהציד הג'ינג'י מתקרב. אבל גם המאמצים האלה מועילים באופן חלקי – ואני כבר שחררתי מפיו לפחות שתי ציפורים שלא ידעו איך להודות לי על מזלן הטוב – ויותר משתיים שלא שפר עליהן גורלן – ובכל פעם כשזה קורה, משהו נצבט אצלי בלב.

מסתבר שאנחנו לא היחידים. אנשים כאן אוהבים מאוד חתולים, ולאוכלוסיה של קצת יותר מ-4 מליון בני אדם, יש כאן יותר מ-1.4 חתולים. וזה הרבה יותר מידי, ובעייה רצינית. לכן, כשהשכנות שלנו (אם חד הורית ושתי בנותיה) אימצו את הגורה פרינסס, התחלתי במסע שכנוע יומיומי לכך שתעוקר, אבל זה לא הצליח לי. דון, היה החשוד המיידי כי בינו ובין פרינסס יש יחסים קרובים מאוד, כי הגורים יצאו ג'ינג'ים וגם כי אנחנו חברים של המשפחה, אז זה בכלל מסתדר. אבל מכיוון שדון מסורס, נונו הסבירה שהזדווגות בין פרינסס לדון לא הביאה את הגורים, כי היא יכולה  להיות "רק בשביל הכיף".

כשההריון התחיל להתקדם, גמלה בליבי החלטה, שאם זה כבר הולך לקרות, אז כדאי לעשות מזה משהו חינוכי, ושמאוד הייתי רוצה שהבנות תראנה את ההמלטה. במאמר מוסגר, אני חייבת את שתי הלידות הקלות שהיו לי גם לבילוגיה המשפחתית, אבל במידה רבה גם לכלבה שלי, שראיתי ממליטה פעמיים בילדותי. זו היתה חוויה כל כך טובה, ומרגשת, שממש לימדה אותי איך ללדת. הסתכלתי איך הכלבה מחפשת לה מקום מוגן וחשוך, מתכנסת בתוך עצמה, מתרכזת, ופשוט ממליטה. כמה פשוט, וכמה טבעי.

מכיוון שפרינסס היא בת בית אצלנו, היתה לי תחושה שעם המזל שלנו, היא צפויה להמליט אצלנו בבית בדיוק כשהמשפחה שלה נסעה לכמה ימים. אבל לשמחתי, זה לא קרה. ובשבת שעברה כשהחלטנו באופן ספונטני לאחד ארוחות ערב עם השכנות, גם פרינסס החליטה שזה זמן טוב להמליט. היה מרתק לחוות שוב את התהליך הזה דרכה, וזו היתה הזדמנות מדהימה להראות לבנות את כל התהליך עצמו – את האופן שהחתולה מחפשת מקום שקט ובטוח להמליט (לשמחתנו, היא חתולה די בטוחה , וממש הסכימה להמליט לנגד עיננו), את השלווה וההתכנסות שלה, ירידת מיים, המלטה של גור, יציאה של השליה, האכילה שלה של שק השליה וניקוי את הגורים, וההנקה. וואוו!!! היה מעניין לראות שהיא לא מתפנה להמליט גור חדש לפני שהיא מתחילה להניק את הקודם

פרינסס והגור/ה הבכור/ה:

IMG_0863.JPG

האמא המסורה בסיום ההמלטה

IMG_0872.JPG

או כמו שתארה זאת נונו אחרי כמה ימים: "בינתיים כל מה שקורה זה שפרינסס מתכרבלת עם הגורים, והגורים יונקים. או שפרינסס הולכת לאכול, והגורים מיללים". חשבתי שזה תיאור לגמרי מדוייק.

בכל מקרה, הבנות היו מאושרות מההמלטה, ולא הפסיקו לדבר על מה שקרה, ושהן לא מאמינות שפרינסס עכשיו אמא וכן הלאה וכן הלאה. תמרי בקושי נרדמה בליל ההמלטה מרוב התרגשות, וקמה כבר ב-6 בבוקר כדי לראות את הגורים. הסברתי לילדה שביום ראשון בבוקר, אנחנו לא מבקרים אף אחד לפני 9 בבוקר, והיא הצליחה להחזיק מעמד עד 8:45, ואז, לפתע פתאום היא נעלמה.

באופן כללי, אני שמחה על העצמאות והיכולת ללכת ולחזור מהבית לחברות ולבית הספר בלי ליווי של הורים, אבל להיעלם ככה בניגוד למה שסיכמנו, זה כבר נושא אחר לגמרי… כמובן שהיה לי ברור שהילדה אצל השכנות, אבל התייחסתי לכל העניין בחומרה רבה, והסברתי שגם פרינסס היתה מאוד דואגת אם פתאום אחד הגורים היה נעלם בלי רשותה, ובלי לתאם איתה. וכך, חשבתי לי בסיפוק שהמסר חילחל.

באותו הערב, כששאלתי את הבנות במה הן גאות בעצמן מאותו היום, תמרי אמרה לי, "אמא, את לא הולכת לאהוב את זה, אבל הייתי גאה בעצמי בבוקר כשהלכתי לראות את הגורים".

פשוט ככה.

וגיל ההתבגרות עדיין לא כאן…

***********

בפוסט הקודם הבטחתי לשתף בכמה טיפים של "איך לשרוד לבד עם ילדים 24/7". אז ככה, מה שגיליתי, ושמאוד עזר לי, זה שאני לא יכולה לעשות כל כך הרבה דברים ביחד, ובעצם, וזו התובנה המשמעותית ביותר שלי בשנים האחרונות, שאני שונאת להיות בלחץ, ושלחץ פוגע ממש באיכות החיים שלי. ושבמידה רבה, אני ללא ספק מעדיפה איכות על כמות, ואפילו מוכנה לוותר על דברים אם הם ידרשו ממני הימתחות שהיא מעבר ליכולת שלי.

אז – טיפ מספר 1: לעשות רק מה שבאמת אפשר

סיפרתי כאן שכבר בשבוע הראשון שדני נסע, הוזעקתי בדחיפות להחליף בייביסיטר מוכרת ואהובה מפאת בכי וגעגועים בלתי נסבלים לאמא. באותו היום הבנתי שאני לא אצליח לעשות הכל בתקופה הזו, ושהמוקד הולך לעבוד להיות 97% בית, ו- 3% מה שאצליח, אם אצליח, מחוץ לבית. מהרגע שזו היתה ההחלטה, העבודה שלי על הדוקטורט עברה לקרן זווית, ועיקר ההשקעה שלי היה בתזונתן ורווחתן שלי ושל הבנות, ובכך שהבית יישאר ברמה סבירה פחות או יותר מבחינה סניטארית.

להפתעתי, ב-3% שמחוץ לבית, הדוקטורט דווקא קיבל תנופה מחשבתית משמעותית, והכיוון כבר הרבה יותר ברור וישים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

יתר הדברים שהוזנחו בתקופה הזו – ספורט, וחברה למשל – פשוט הוזנחו. זה היה קצת מצער, אבל אין מה לעשות. הכל יחכה לעוד שלושה שבועות…

טיפ מספר 2: עבודת ילדים, או בלעז – Child Labour

דבר קשה במיוחד בשהות ממשוכת כל כך לבד, הוא שרואים כמה קשה לארגן אפילו את הבית לבד. אם יש משהו שלא הרמתי מהרצפה, יש סיכוי של 99.99999% שהוא יישאר שם, ולא יצליח להרים את עצמו, כפי שקורה כשדני כאן.

אבל מה שכן, החלטתי שאני מפעילה את הבנות שלי כמה שיותר לעזור. תמרי היא סופר עוזרת, ומשתפת פעולה, וכשאומרים לה תודה, הוא אומרת "בשמחה".

אצל נונו, הסיפור קצת אחר, ברגע שמבקשים ממנה אפילו את הדבר הכי קטן, פתאום נרדמות לה הרגליים.

זה היה די מרגיז בהתחלה, ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם זה, אבל אז החלטתי שני דברים. הראשון, זה שדיברתי על זה באופן מפורש בשיחה של שלושתינו, ואמרתי שיש לה אתגר, והאתגר הזה הוא ללמוד לעזור יותר בבית.

והדבר השני שעשיתי, זה שגיליתי שאי אפשר לקוות שתהיה לך ילדה מלאך (ע"ע תמרי) שמספיקה בקשה קטנה והכל כבר נעשה, אלא שצריך ממש ללמד להוריד מהשולחן, למשל, לעזור לערוך וכו'.

לימדתי את הבנות שזה לא מנומס להתחיל לאכול לפני שכולם יושבים, ושאולי הדבר הכי לא מנומס זה להתחיל לאכול בזמן שאני עוד מכינה דברים כדי להביא לשולחן… זה נקלט די מהר. איכשהו, המילה נימוס היא בעלת תוקף רציני עבורן. וטוב שכך…

וגם, למדתי שבמקרים קשים – למשל, כשלילדים נרדמת הרגל באופן כרוני בדיוק ברגע שיש מטלה שצריכה להיעשות, פשוט צריך להיות יותר ברורים עם זה שכולם עוזרים, ולתת מייד משימות. וזה בינתיים (טפו, טפו, טפו) עובד.

טיפ מספר 3: רשימה לרגעי מצוקה

כבר כשנסעתי אני לשבועיים בישראל, הכנו רשימה טלפונית על המקרר של כל אנשי הקשר שלנו בעיר, וגם של כל המשפחה בארץ, והצמדנו למקרר.

בנוסף הצמדנו למקרר גם דף למצבי מצוקה – בדיוק המצבים האלה שילדים יכולים להוציא מהדעת, הבית הפוך, והמוח כאילו נמחק לגמרי, ולא זוכרים מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב – בין אם זה המצב הנפשי של ההורים, ובין אם לאן לקחת את הבנות כדי שיפסיקו לרגע לריב (כן, גם לנו היו כמה ימים כאלה בחודשיים האחרונים. לשמחתי, יכולה לספור אותם על יד אחת, אבל כדאי שלא אתרברב יותר מידי, כי יש עוד 19 ימים שאפשר להנות מלריב בהם כל היום).

על הלוח כתבנו דני ואני דברים שאנחנו אוהבים לעשות ומשמחים אותנו, ושאנחנו יכולים לעשות אותם גם עם הבנות. כך, למשל, נראה הלוח שלנו, והוא יישאר לפי דעתי על המקרר, לפחות ב- 14 השנים הקרובות (בהנחה שילדים אכן רוצים לצאת מהבית בגיל 18, דבר לא מובטח בכלל).

dsc_0001-2

כפי שאתם/ן רואים/ות, הבלוג הזה הוא סוג של משענת נפשית עבורי, או אפילו הידיעה שהקוראים/ות האהובים/ות שלי כאן. אבל התחביב הזה מאוד לא פרקטי, כי אני כמעט ואף פעם לא מדליקה מחשב בשעות שהבנות שלי ערות.

טיפ מספר 4: שגרה גמישה

כשהייתי בתיכון, היינו תמיד משתעשעות מכך שההורים של אחת מחברותי הקרובות היו מכינים אוכל לפי היום בשבוע – למשל, יום פלאפל, יום ספגטי, יום בורקסים. כמה שצחקנו אז, היום – כשאני אמא – אני חושבת שזה פשוט גאוני. כמה שאני לא אוהבת לבשל, יש ימים שפשוט לא בא לי לחשוב יותר מיד מה להכין.

כך נראה הלוח שלנו למשל:

DSC_0002 (1).JPG

כל זה עם גמישות מסויימת, כמובן…

זה גם מאוד עוזר כדי להרחיק רעות חולות – למשל, הבנות שלי יכולות לבקש דגים וצ'יפס 365 ימים בשנה, ומאז שיום חמישי הוא היום לדגים וצ'יפס בבית (בתנור) זו התשובה הקבועה שלי כשיש בקשה לדגים וצ'יפס.

טיפ מספר 5: אין כמו בבית

בעבר, אני חושבת שהייתי מאוד מנסה לקחת את הבנות כל יום למשהו מחוץ לבית – בעיקר כפעולת מניעה – לשחיקה שלי מיום שלם בבית, כדי לראות בני אדם אחרים, כדי להתאוורר, כדי למנוע מריבות.

עכשיו התחלתי לשים לב, שאחרי שבוע שבו הבנות בבית הספר ובגן, ואני בעבודה, פשוט טוב לנו להיות בבית כמה שיותר. באיזה שהוא אופן, השהות בבית מאפשרת פחות הסחות דעת, ולהיענות לצרכים של כל אחת מאיתנו. והגינה, עבורי, היא מפלט אם אני זקוקה לטבע.

הנה למשל ילדה בפעילות ביתית של אחר צהרים קריר

IMG_0882.JPG

אבל לפעמים אנחנו גם יוצאות מהבית, ואז גם אני שמחה מאוד

למשל, לעיירת הנמל הסמוכה

IMG_0834.JPG

טיפ מספר 6: שזו תהיה הפעם האחרונה שאנחנו מתפצלים לכל כך הרבה זמן

 

 

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, חינוך, חקלאות, טבע, מתכונים | עם התגים , , , , | 5 תגובות

בחזרה לעתיד 2

כשהייתי בת עשר, המשפחה שלי גרה שנה באנגליה. זו היתה השנה הנפלאה ביותר בילדות שלי. קודם כל, כי באותה השנה אמא שלי לא עבדה, והיתה הרבה בבית (ואפילו אפתה בעצמה חלות לשבת, כן, כן). אבל גם בגלל שהיה לנו שפע של טבע זמין, נחת, ושלווה, ובית ספר שאהבתי מאוד.  זה היה בית ספר רגיל למדי (בשביל העיר בה גרנו) אבל מיוחד מאוד בשבילי. בכיתה היו אולי 16 תלמידים, והמורה, שהיתה מקסימה במיוחד, ידעה לעשות הכל וללמד הכל בעצמה – ציור, נגינה, שירה, תפירה, בישול, ריצת שטח וכדורגל – כל הדברים החשובים באמת. המורה הזו היתה כל כך מקסימה, שהמשכנו להתכתב אחר כך במשך ארבע שנים.

מאז אותה שנה נפלאה, ידעתי בתוך תוכי שאני רוצה לגור, לפחות לתקופה, במקום אחר. וניו זילנד של העשור השני של המאה ה-21, ובעיקר העיר דנידין, והשכונה שלנו, הם לגמרי, אבל לגמרי אנגליה של שנות ה-80 (אוקי, בלי מרגרט תאצ'ר וההפגנות של מעמד הפועלים).

וכך, כשלפני כמה שבועות תמרי הסבירה לי שאבא של חבר אמר שכדי להיות קיווי אמיתי צריך לאכול וויטביקס, התמלאתי בהתרגשות, כי עברו אולי 30 שנה מאז שראיתי לאחרונה את המאכל (הדי טעים, אני חייבת להודות) הזה:

DSC_0002.JPG

מאז שדני לא כאן, הרגלי האכילה והתזונה שלנו ירדו להם במדרון תלול. נתחיל מזה שבכל בוקר קריר, אני מביאה לבנות את האוכל שלהן לחדר השינה (מה שמייצר גל פירורים ענקי של וויטביקסים, והיה גורם לדני קוצר נשימה).

בנוסף, אם לא הייתי מגבילה את העניין, הילדה (ואחותה) היו יכולות להיות ניזונות מהביסקוויטים היבשים האלה מבוקר ועד ערב, בעיקר, מכיוון שהיה תמריץ טוב לאכול אותם – בכל קופסא של וויטביקס הסתתרו להם קלפים של הנבחרת הלאומית ברגבי:

IMG_0877.JPG

שווה או לא?

היינו עסוקות לגמרי רק בענייני איסוף הקלפי האלה, אלמלא לפני שבוע זעזעה את החיים השלווים והבטוחים כאן רעידת אדמה שהתרחשה רחוק מאיתנו – 400 ק"מ צפונית אלינו, בעיירת נופש שנבנתה לקראת ציפייה לבום תירותי בשנת 2000. בום, שאגב, מעולם לא הגיע. במקרה הייתי ערה בשעה של רעידת האדמה. רק שמעתי רעש חזק ועמום אבל שיערתי שזו היתה רעידת אדמה.

אנחנו גרים מאוד קרוב למפרץ, והיו התרעות לגלי צונאמי. לשמחתנו אנחנו גרים על הר, אז ממש לא דאגתי, אם כי במשך כמה ימים ממש לפני שהלכתי לישון, דמיינתי מה עשוי לקרות לבית שלנו ברעידת אדמה. שכנעתי את עצמי בכל תוקף שהבית חזק מאוד, ושאני יכולה לישון בשקט. כשגרנו בירושלים, תמיד הייתי מדמיינת את הפסנתר של השכנים נופל לנו בדיוק על הראש בחדר השינה. הפעם הצלחתי רק לדמיין את התקרה נופלת עלינו, ומשפחת עכברים שמחה שמתגוררת בעלית הגג, יחד איתה. זה היה יחסית נסבל.

בבוקר שאחרי רעידת האדמה, התעוררתי בציפיה לשמוע מוזיקה עצובה ברדיו (בכל זאת נהרגו שני בני אדם), ודיווחים שוטפים בקול לחוץ וחרד, אבל כלום! הערוץ המקומי שידר עניינים כרגיל – מוזיקה שמחה, ודיווחים מידי פעם על נזקים או כבישים סגורים – אבל הכל בטון רגיל ושמח (כן, הקול הרגיל כאן ברדיו המקומי הוא שמח!). מאוד הופתעתי. שאלתי חברה במעבדה, שגרה עם משפחתה בקרייסטצ'רץ' בזמן הרעידה הגדולה של 2011 (בה נהרגו 183 בני אדם) האם זה ככה תמיד, או שאז זה היה אחרת. היא אמרה שתמיד זה ככה, ושאנשים אוהבים לחזור מהר לשגרה. סיפרתי לה שבישראל זה היה עובד מאוד אחרת, והיא אמרה שלה, לפעמים, המעבר המהיר הזה קצת מפריע, כי היא מרגישה שאנשים לא אוהבים להתמודד עם דברים קשים. זה היה מעניין.

ביום שלמחרת רעידת האדמה, תמרי ואני נשארנו בבית. הילדה ביקשה יום עם אמא, ואני (למרות שרציתי מאוד את הזמן שלי, ואת העבודה) שמחתי מאוד על ההזדמנות לתת לה זמן של שתינו (דבר שאני מצליחה לאפשר פחות משהייתי רוצה, לצערי)

התחביב האחרון שלנו הוא לעשות מיניאטורות בפימו, וזה כיף ממש. הפעם, הן היו של אריות (כמובן) ודמויות אחרות מחבורת "מלך האריות".

IMG_0856.JPG

מכיוון שתמרי היתה באותו הבוקר בבית, לא הרגשתי צורך דחוף לדבר איתה על הנושא של רעידת האדמה, אבל בשעה שלוש, ישר כשהסתיים בית הספר, חברה של תמרי באה וסיפרה לה את החדשות, ובכללן – שהמורה לאמנות והמורה של כיתה אל"ף היו צריכות לפנות את הבית בלילה בגלל התרעות לצונאמי…

תמרי היתה נסערת, וממש לפני השינה שאלה אותי בדאגה אם המורות עדיין בחיים (!) הרגעתי אותה שכן, ודמיינתי לעצמי אותה במשך רבע שעה בירושלים. זה היה לא פשוט לדמיין.

להפתעתי, הילדה כן הסתדרה בגבורה עם צפיה בסרט של מלך האריות (אפרופו רטרו ). אני, שהייתי מבוגרת מידי כשהסרט יצא, מעולם לא ראיתי אותו, ורק שמעתי מאחיי הצעירים, ומאחותי, שהסרט מפחיד נורא, וכדברי אחותי שזו היתה "אחת האכזבות הגדולות שלה מדיסני".

אני יודעת שכתבתי כבר בעבר על הלבטים שלי לגבי חשיפה למסכים, ועל האפקט הממכר שיש לצפיה בעיני (גם עלינו, המבוגרים, ע"ע השעות שאני מבזבזת בקריאת בלוגים כגון זה). על כל פנים, אחרי התייעצות עם אמא מבית הספר, החלטנו שנעשה אירוע הקרנה חגיגי, וכך זה נראה:

img_0513הסרט עצמו היה בסך הכל בסדר גמור, והילדה שלי נמסה לגמרי מהסצנות הרומנטיות (וגם שחזרה אותן בעצמה):

img_0878

בינתיים, כבר הופק אצלנו ספר עם דיסק, בשלב זה במהדורה עברית בלבד:

IMG_0670 (1).JPGIMG_0681.JPG

הדיסק, היה השקעה של ממש, כולל ליווי מוזיקאלי ושאגות של הילדה ברקע בזמן הקראת הסיפור. אני מוכנה לשתף אתכם בקטע מהספר בקישור הזה. כשנתחיל את פרוייקט ההד-סטארט שלו, אני מבטיחה שקוראי/ות הבלוג יהיו הראשונים לדעת.

הילדה כל כך נהנתה מכתיבת הספר, ובמיוחד היתה מסופקת אם הצליחה לכתוב משהו מצחיק במיוחד. זה היה פשוט נפלא לראות כמה סיפוק יש לה מהדבר הזה.

בנוסף, מתוכננים גם קלפי אריות שניתן לאסוף, וכמובן שעוד ספרים בסדרה, בכללם הספר המדובר "אורי":

IMG_0876.JPG

ומשחק שהבנות שלי מבלות שעות (!!) בלשחק אותו, ושאני משתדלת לחמוק מהחדר בדיוק ברגע שהרעיון עולה – בעיקר כי לקראת ההגעה למטרה (סלע הגאווה) יש לא מעט משבצות שדורשות לחזור לתחילת המסלול.

IMG_0875.JPG

אה, כן, כמעט שכחתי, עוד 24 ימים והגבר שלי כאן!

בפעם הבאה, אני מבטיחה לשתף בטיפים להתמודדות עם הורות 24/7, על חווית ההמלטה של פרינסס החתולה של השכנות, ועל הצעדים האמיצים לעצמאות של בתי הבכורה.

פורסם בקטגוריה חינוך, ניו זילנד | עם התגים , , | 10 תגובות

שבועיים בעיר זרה – פוסט אורח 2

אין לי מושג איך הסכמתי לרעיון המוזר הזה של לנסוע מעבר לים, בלי אהובותיי, קרן והבנות, כשהפרש השעות ביננו הוא כמעט של יממה, למשך שלושה חודשים.

בזמן שהתכוננו (נפשית בעיקר) לתקופה הזו, הנחת העבודה הייתה שקרן לוקחת על עצמה משימה עצומה (מה שבאמת נכון) ושאני חוזר לתקופת הרווקות, מהבחינה שכל הזמן שלי יהיה פנוי לעבודה ולימודים (ומהבחינה הזו בלבד, כמובן).

אבל האמת היא שזה לא הכי קל להיות לבד במקום זר עם מינימום אינטראקציה עם אנשים שאיננה קשורה לעבודה, עם כל כמה שאני מעריך את עצמי בתור אדם די חברותי, בסך הכל. כמאמר השיר שבכותרת: "מר הוא מר וזר הוא זר – הריקנות תמיד אותו דבר". זה היה עד כדי כך מוזר, שביום שני אחד, כשחזרתי לעבודה לאחר סוף שבוע, פתאום קלטתי שיומיים לא הוצאתי מילה מהפה.

אז אחרי תקופה של הסתגלות למצב הזה החלטתי להפיק מזה את המיטב, עד כמה שאפשר. וכך שכרתי רכב ונסעתי לטייל באורגון. המדינה כמובן יפיפייה, בדיוק כמו ששמעתי. מאות קילומטרים של עצים, מפלים, הרים וכמובן ים. וגם למי שבא מניו זילנד יש בהחלט מה לראות.

1.jpg

2.png

אבל בין טיול לטיול (כולל נסיעה לפורטלנד למשחק של פורטלנד מול גולדן-סטייט, בתור מתנה מאוחרת לעצמי ליום הולדת 40) יש גם עבודה ובעצם הסיבה שבגללה הגעתי לאורגון היא כדי ללמד קורס סמסטריאלי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני (אלא מה…).

למרות שאני מנחה קבוצות דיאלוג די מנוסה, קצת הלחיצו אותי במחלקה כשסיפרו לי שנרשמו לקורס שלי גם סטודנטים שפעילים בתנועת BDS וגם סטודנטים יהודים שפעילים באייפ"ק ושצפויות צרות. אבל האמת היא שכמה שאורגון בכלל ויוג'ין (העיר שבה נמצאת האוניברסיטה) נחשבות לשמאל מובהק בארצות הברית ותמכו באופן מובהק בברני סנדרס בבחירות לנציג/ת המפלגה הדמוקרטית, אין לזה שום זכר בכיתה. הסטודנטים מאד מנומסים ומאד נזהרים לא לפגוע באף אחד. מצד שני, הם מאד מתעניינים, קוראים את קריאת הרשות לשיעורים (דבר שלא יישמע אצל סטודנטים שאני הכרתי בארץ, כולל אני) ומבקשים עוד. אבל בעיקר, כולם כאן כל הזמן שואלים אותי מה יהיה והאמת היא שאין לי תשובות טובות. והזמן והמרחק מישראל לא גורמים לי, לצערי, לפתח אופטימיות. אולי אני צריך לקרוא פחות 'הארץ' ויותר 'ישראל היום'…

מצד שני, קמפיין הבחירות של הילרי ודונלד היה מרתק. בעלי הבית שלי, זוג חביב מאד בשנות השישים לחייהם, תומכים אדוקים של ברני סנדרס ואחר כך של הילרי, כברירת מחדל, כבר נשארו במהלכו ללא ציפורניים לכסוס. בכל אחד מהעימותים הטלוויזיוניים, ששודרו כמו משחק סופר-בול, כולל משדרים מכינים של שעות ואחר כך ניתוחים לתוך הלילה של כל משפט שנאמר, בעלי הבית שלי ארחו חברים עם אוכל, הפעילו לפחות שני ערוצי טלוויזיה במקביל (NBC הדמוקרטי ו-CNN שמנסה להיות מאוזן – את פוקס ניוז הם לעולם לא יפעילו) וערכו רשימות במחברת, ממש כמו שפעם, בשנות ה-80, היינו צופים באירוויזיון. במבט מהצד זה נראה קצת אובססיבי אבל עוד לפני היוודע תוצאות הבחירות הם התחילו להתעניין אצלי באפשרויות ההגירה לניו זילנד.

החיים לתקופה קצרה ביוג'ין, אורגון, מעניינים גם מכיוון שהיא דומה מאד מהמון מבחינות לדנידין, שבה אנחנו גרים בניו זילנד. יש בשתיהן כמעט אותו מספר תושבים (סביב 130,000), שתיהן בנויות סביב אוניברסיטה, שהיא, פחות או יותר, סיבת קיומן היחידה, מאד ליברליות ודי בינלאומיות. הדמיון הזה בין הערים עוזר מאד בחידוד ההבדלים שבין ארצות הברית לניו זילנד. ארצות הברית יותר יקרה, באופן מפתיע, בכל דבר למעט הדלק. אנשים יותר קורקטיים בארצות הברית (למרות שכאן בכל זאת יותר לבביים באופן יחסי מאשר במיד-ווסט) אבל העיקר – היהודים כאן הרבה יותר נוירוטיים, בהכללה כמובן, ולמרות שמספרם לא רב ביוג'ין, הנוכחות שלהם מאד מורגשת גם באוניברסיטה וגם בכל אירוע ציבורי או פוליטי (בכל קצוות הקשת).

אחד ההסברים האפשריים לנוירוטיות הזו, שמשותפת להרבה אמריקנים, והיהודים כמו תמיד מובילים את המגמה, הוא תובנה שלי שהתחזקה בתקופה הזו, לפיה האמריקנים ימצו לגמרי את אורח החיים והמחשבה שהם רואים בסיטקומים. אותן בדיחות, אותם משפטים קצרים עם פאנצ' ליין בכל 25 שניות. לא שיש בזה משהו רע, כמובן. כל אחד יכול לחיות את חייו וכו' אבל זה יוצר מצב שבו ההבחנה בין החיים (עצמם) לבין מה שרואים בטלוויזיה הולכת ומטשטשת.

מכל הבחינות הללו, אני לומד להעריך (אפילו עוד יותר) את ההזדמנות שנפלה בחלקנו לחיות בניו זילנד, ולו לתקופה מסוימת. אבל, כמובן, כל האופציות פתוחות (-:

3.png

פורסם בקטגוריה ארצות הברית | עם התגים , , | 3 תגובות