בין כסה לעשור

אני מתה על חגי תשרי.

תנו לי תקופה בשנה שהמשימה העיקרית והמוערכת בה היא התבוננות עצמית; מחשבות על ההתנהלות שלי מול העולם בשנה האחרונה; איך אפשר להשתפר; קצת חרדות קיומיות, חרדות בנוגע לעתיד והשפעתי (המדומיינת) עליו – ואני שם.

אוקיי, בלי עניין הצום. אני חושבת שהיהודים בעולם סבלו כבר מספיק בלעדיו.

בכלל, יש לי מין תיאוריה כזו שלא סתם רבים מההוגים/ות הגדולים/ות בפסיכולוגיה המודרנית היו יהודים/ות. פרט לנסיבות ההיסטוריות של שייכות לקבוצת מיעוט נרדפת ומה שזה עושה לנפש האדם, יכול להיות שגם דת שמעודדת חשיבה כזו משפיעה קצת על היחס לנושא של עיסוק בעצמי. אני בטוחה שכתבו על זה כבר לא מעט, ואולי אעמיק בזה פעם בעתיד.

השנה בחרנו לעצב את ההזמנה לפעילויות החג של בית הכנסת על גבי כרטיס ברכה משוויץ משנות ה- 1930 עם ציור של הכהן הגדול, מתוך הדף המרתק הזה של אתר בית התפוצות (הגרסה העברית של הדף קצת שואתית מידי עבורי).

את התפילה הובילו אורחים מאוסטרליה. החזנית, שעל הופעתה הראשונה אצלנו סיפרתי כאן, התחתנה בינתיים, והגיעה השנה עם בן זוגה. יש לה קול יפהפה, ושניהם מלחינים נעימות חדשות לטקסטים ותפילות מסורתיים שפשוט תענוג לשמוע.

המסורת בקהילה שלנו כאן שונה מאוד ממה שגדלתי לתוכו, בבית הכנסת היידישאי משהו שבו התפלל סבי בעיר העתיקה בירושלים.

בהתחלה היה לי לא פשוט עם זה. כשגדלים לתוך מסורת אורתודוקסית, הכללים מאוד ברורים ונוקשים (או לפחות הם נחוו כך על ידי בשנות ה-80') וכל מה שחורג מהמוכר מרגיש קצת חורק ולא מתאים. היום, למרות שאני עדיין מתגעגעת לחלק מהדברים שאני רגילה אליהם, אני גם שמחה מאוד ממה שיש, ומתרגשת מההסתכלות החדשה על התפילות המוכרות והישנות, שלא תמיד קל לתווך אותם לקהל שרובו ככולו אינו דובר עברית, ויודע מעט מאוד על שורשיו היהודיים.

אחד הדברים המקסימים שהחזנים עשו היה שהם הזמינו מתפללים/ות לעליות לתורה לפי התמות השונות בפרשה. כך שלעליה הראשונה, למשל, הוזמנו מי שהועמדו השנה במבחן, בדומה לזה שאברהם נדרש לו בעקדת יצחק, וכן הלאה. כמובן שמצאתי את עצמי מתנדבת לעליה הזו. השנה הזו זימנה לי גם את המבחן בעל פה על התזה (שעבר בהצלחה לפני כשבועיים), ובעיקר את ההתמודדות הגדולה עם האבל והאובדן של אחי. והניסיון לפצח את השילוב הבלתי נתפס שבין חווית עצב גדולה, לבין שמחה ואושר מעצם החיים.

אבל מה שבעיקר מצא חן בעיני היה האופן שבו הם חיברו בין הטקסטים והמסורות לבין ההזדמנות שלנו להעמיק בחשיבה על מה שהיה ואיך אנחנו רוצים להתנהל בעתיד, וזה הפך את כל העניין להרבה יותר מרגש ומשמעותי.

אחת מחברות הקהילה נשאה דבר תורה מעניין שעסק בפגיעות, ונגע גם בפגיעות והשבריריות של הקהילה שלנו – שהיא גם מאוד קטנה, ומתוך כך חמימה ומשפחתית, אבל גם כזו שהקיימות שלה מוטלת בספק. זו שאלה שאנחנו עוסקים בה זמן רב, איך "לפתוח" את הקהילה, ועד כמה לאפשר סוג של חברות למי שאינם/ן יהודים/ות (למשל, בני/ות זוג של חברי/ות קהילה) אבל שרוצים/ות לתמוך בה. וזו שאלה משמעותית עבור קהילה שרגילה להיות קצת סגורה (ואולי אפילו מסתורית?) בפני הציבור הלא יהודי בעיר, שאין לה בדיוק רצון להתחיל לעסוק בשאלות בסגנון "מיהו יהודי?" ושרוצה להסתכל קדימה, ולראות איך אפשר להיפתח למה שקורה סביבנו.

אגב פתיחות לסביבה, לפני החגים הציעה המועצה הבין-דתית של עריית דנידין, לעזור לנו להכין את בית הכנסת לאביב ולחגים. כמובן ששמחנו, וציפינו לאחר-צהריים מנומנם, שיכלול כמה קשישים שמצוידים בעיקר ברצון טוב.

להפתעתנו, מלבד לכמה אנשים מבוגרים תושבי העיר, שהגיעו לעבוד במרץ בניקיון בית הכנסת וטיפול בגינה, חבורה של כ-30 מתנדבים/ות – מיסיונרים/ות צעירים/ות שנסעו מכל המחוז (עד כשלוש שעות נסיעה), רק כדי לעזור לנו – הגיעה גם היא, מוכנה לעבודה קשה. בתוך שעה וחצי הם ניקו לנו את כל החלונות, סדרו את הגינה, וטיפלו בלא מעט טחב וירוקת שהצטברו מהחורף. רובם סיפרו שזו הפעם הראשונה שלהם בבית כנסת, והיו מאוד נרגשים וסקרנים לשמוע ולראות מה יש בבית כנסת, וקצת על הדת.

והנה חלק מהמתנדבים וחברי הקהילה

המחווה הזו ריגשה אותנו מאוד. היא עזרה לנו להרגיש רצויים ושייכים, וגם עוררה רצון לעזור לקהילות אחרות בעיר.

המחווה הזו היתה חשובה במיוחד לאור תחושת הפגיעות שקהילות רבות חשות כאן עכשיו בעקבות מתקפת הטרור בקרייסטצ'רץ', ושהעלתה גם אצלנו בקהילה שאלות על מה זה ביטחון, ומה מעניק ביטחון – טיפוח יחסי שכנות טובים או גדרות ושומרים. הדיון הזה העלה הרבה רגשות, בעיקר כי כולם/ן באים/ות עם הרקע והמטענים שלהם/ן בנושא.

אבל מסביבנו, הרשימה אותנו באמת התגובה הציבורית למתקפת הטרור. היא התחילה בתגובה האנושית, הרגישה והאמפתית של ראשת הממשלה לקורבנות ומשפחותיהם, והמשכה בקו אסרטיבי והחלטי של חקיקה מיידית של איסור על החזקת נשק חצי-אוטומטי.

זה היה מדהים לראות כיצד ראשת הממשלה אינה משתמשת באירוע כהזדמנות לניגוח וקיטוב, אלא בוחרת לחבק, מילולית ממש, את מי שנפגעו, ולגייס את כלל הציבור לעמוד לצד החלשים.

ערוץ הרדיו הממלכתי ערך חשבון נפש נוקב בשאלה כיצד אירוע כזה היה יכול להתרחש, ומה זה אומר על החברה הניו-זילנדית. חשוב לציין שהמחבל עצמו היה תושב אוסטרלי, ולא "צמח" כאן, אבל ללא ספק גם כאן יש גזענות, כמו בכל מקום, ואירוע הטרור עורר וממשיך לעורר שיח ציבורי בנושא הזה.

בעיר שלנו התקיימה עצרת בהשתתפות 16,000 איש, כשראש העיר, שהיה עטוי בכפייה כמחווה לקהילה המוסלמית בעיר, שיתף במהלכה בכמה תובנות, שאני זוכרת שהיינו מעלים כשהנחינו קבוצות דיאלוג יהודיות פלסטיניות בארץ – שאם מישהו/י מרגיש/ה גזענות כלפי אחרים/ות, עליהם/ן להסתכל אל תוך עצמם/ן, ולראות שהבעיה היא בתוכם/ן וששם צריך להתחיל.

בסוף אותו הערב, אגב, הוא ביקש מהמשתתפים/ות שלפני שהם הולכים הביתה, הם יסתכלו סביבם ויראו אם יש מישהו/י שהם אינם מכירים, ואם כן, שיראו כלפיהם אכפתיות וחמלה.

זה היה מרגש מאוד, וכל השיח האנושי הזה, שלא היתה בו טיפת כוחנות או ציניות, היה מפעים. אגב, ראש האיגוד המוסלמי של המחוז ציין שאסלמופוביה ואנטישמיות הינם סוגים של שנאה שקשורים אלה באלה. אני מציינת את זה כי לא היתה שום ציפיה או צורך שיזכיר את זה בשעתה הקשה של הקהילה שלו, אבל בכל זאת הוא טרח לעשות את הקישור, והוכיח בכך שהוא רואה איך כל זה מתחבר לתמונה הכללית, ולא רק לקורבנות של הקבוצה שלו.

כאן יש עוד תמונות מאותו האירוע אם אתם/ן רוצים/ות להתרשם.

בהמשך לכך, הציבור הניו-זילנדי גייס תוך מספר שעות 10 מיליון דולר לעזור למשפחות הקורבנות, נשים בכל המדינה חבשו כיסוי ראש לאות סולידריות עם הנשים המוסלמיות, והמונים נהרו למסגדים והקיפו אותם כחגורת מגן אנושית בזמן התפילות.

ועוד כמה תמונות רחוב

 

אותנו גם מאוד הרשימה התגובה החמה של הקהילות היהודיות ברחבי המדינה, שמיהרו לגנות את הפיגוע, והציעו מיד את עזרתן.

והנה רישום של ראשת הממשלה, שצייר אחיה של מרצה מהחוג לפסיכולוגיה

ולסיום – משימה קטנה לקוראים/ות המסורים/ות של הבלוג –

אני רוצה להזמין אתכם/ות לשחק איתי משחק שקשור בשנה שחלפה ובזו שמתחילה.

זה יחסית משחק קצת יותר מאתגר מאלה הרגילים שאני משעשעת את עצמי בהם (אם היית חיה, איזו חיה היית, או אם היית רופאה, במה היית מתמחה. אני אגב, הייתי אלבטרוס ופסיכיאטרית).

הרעיון – אתם/ן תכתבו כאן למטה, שיר שמשקף את השנה שחלפה בשבילכם/ן, ושיר שמבטא את מה שאתם/ן מאחלים/ות לעצמכם/ן לשנה הבאה,

ואני – בתמורה – אכין פלייליסט של כל השירים ואשתף אתכן/ם בחזרה.

אתם/ן לא חייבות לכתוב לי מייד, כי זה עשוי לדרוש קצת מחשבה, אבל אם נציב כיעד את מוצאי יום כיפור (רביעי בערב) זה יהיה נפלא.

ומכיון שלי כבר היה זמן לחשוב, אשתף ראשונה –

השיר שמשקף את השנה החולפת עבורי הוא ללא ספק של מאיר אריאל – מודה אני

והשיר שממנו אני מסתכלת קדימה לשנה החדשה – משנה לשנה של יהודית רביץ

מיטבי/ות הלכת, מוזמנים/ות לחשוב רק על שירים של מאיר אריאל, וחוץ מזה, כל שפה הולכת.

מאחלת לכם/ן גמר חתימה טובה. שנדע רק שמחה, בריאות וימים של שלום.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

הביקור

בחודש מרץ התחלתי לכתוב פוסט על פיגוע הטרור בקרייסצ'רץ', ותכננתי להקדיש אותו לאחי, שנודע לי בדיוק אז שהוא נאבק בסרטן. קראתי לפוסט ההוא, פוסט טראומה, ואיכשהו הוא נתקע אצלי – בעודי עסוקה בטראומה האישית של אחי, משפחתו, ומשפחתנו בכלל, אבל אני עוד אכתוב אותו.

יום לפני שיצאנו לביקור המיוחל שלנו בארץ, אחי נפטר באנגליה.

עוד מוקדם לי לכתוב על זה. אני מרגישה שייקח עוד זמן לעבד את מה שקרה.

בינתיים, קצת מתוך הבנה שלצערי זה לא האובדן הראשון או האחרון שאחווה בחיי, התחלתי לקרוא ספר מצויין, שעוזר להבין את שלבי ההתמודדות עם אבל, ונותן לגיטימציה מבורכת לכל התחושות שאירוע כזה מביא איתו.

מה שכן, מאוד מעניין לראות איך ילדים מגיבים לבשורות קשות, וכמה תמיכה ואהבה אינסופית אפשר לקבל מהם.

יסמין למשל אמרה, שהיא חשבה שיש דברים לא טובים שיכולים לקרות כמו מריבות, אבל לא דברים לא טובים כאלה. אחרי שתיקה ארוכה, היא אמרה שכשדבר כזה קורה זה באמת נראה שאין אלוהים, אחרת זה לא היה קורה, והוסיפה אחרי עוד כמה דקות שכשדבר כזה קורה היא היתה רוצה להאמין שיש אלוהים.

תמרי, ברגישות הגדולה שלה, ידעה לומר ולעשות את הדברים הנכונים – לחבק, כשצריך, להזכיר לי לצאת מתוך השריון וההתכנסות, ואפילו להכין את הכרטיס הזה לתיק שיסמין סרגה לאמי לקראת הפגישה איתה

בינתיים אני משתפת בשתי תמונות שלנו – האחת, במבצע ספונטני של שטיפת הבית

והשנייה מהתקופה שהיינו בבית הספר באנגליה. דווקא באותו הזמן לא היינו החברים הכי טובים בעולם, ואפילו הצטערתי שהחליטו לצלם אותנו ביחד. היום אני דווקא שמחה שיש לי את התמונה הזו, ואני חושבת שהיא מאוד חמודה.

ועכשיו לביקור שלנו

אחד הדברים הכי מוזרים היה הערבוב בין האבל והעצב לבין השמחה לפגוש משפחה וחברים/ות שכל כך אוהבים.

התוכנית הראשונית שלי היתה לנסוע עם הבנות לחודשיים, בעיקר כדי שהן תוכלנה לחוות את חיי היומיום בארץ, ולהשתלב בחיים של הסבים והסבתות שלהם (שאצלנו קרויים "הסבאים"). בילדותי היינו נועם ואני נוסעים לפחות פעם בשנה לשבוע אצל הסבים שלי בקריית ביאליק,והזיכרון הכי משמעותי שלי מהם הוא בדיוק מהרגעים שלא עושים בהם שום דבר מיוחד, אלא פשוט נהנים מהשגרה הכי פשוטה יומיומית, אבל ביחד.

לשמחתנו זה התאפשר במידה רבה אצל הוריו של דני בנצרת, כשהבנות טיפלו בגינה

למדו מסבא להכין קומפוט

עשו כל מיני דברים עם סבים שמתרגשים לקבל את הנכדות שלהן

ועשו עבודות עץ אצל חברים מקסימים של הסבים.

כנראה שבשנים האחרונות עשינו קצת אידיאלזציה לישראל, כי הבנות הופתעו והתאכזבו לראות שיש הרבה זבל שזרוק ברחוב, ובנוסף, הן גם ציינו ש"ישראל ממש לא Plastic Free". בהקשר הזה, אני התרשמתי שא/נשים חיים בארץ כאילו אין מחר, ואפילו זכיתי לכמה הערות מלגלגות כששאלתי בכמה מקומות אם יש כוס רגילה במקום חד פעמית (בדיחות בסגנון "זה פלסטיק שמתמחזר, חחח").

אני התרשמתי שכן יש יותר הקפדה על התחשבות במרחב הציבורי – א/נשים פחות מדברים בקולי קולות בטלפון, ומנסים יותר להתחשב בזולת.

אגב כך, סוף סוף סרנו למשרד הפנים כדי לשנות את המען שלנו לביתה של אמי, וגם כאן, היחס היה סופר יעיל ואדיב!

בקיצור, יש תקווה.

הבנות התלוננו שהאנשים בישראל עצבניים וצועקים, והן אמרו ששמו לב שהאמהות עצבניות על הילדים, והבנים כועסים וצועקים. בהקשר הזה אפילו זכינו למחמאה לא צפויה מתמרי, שאמרה שברגעים כאלה למרות שאנחנו מעצבנים אותה, היא שמחה שאנחנו ההורים שלה.

לחברה שלי, שהיא פסיכולוגית וגם מאוד חכמה, היה הסבר מעניין לכך שאולי בארץ הפער בין התנהגויות שמקובלות בתוך הבית (להיות עצבניים כלפי הילדים), לבין התנהגויות של חוץ הוא יותר קטן מאשר בניו זילנד .זאת אומרת, שאנשים מרשים לעצמם להתנהג בחוץ בצורה דומה יותר לאיך שהם היו אולי מדברים לילדים שלהם בעצבנות בבית. ויש בזה משהו בהתחשב בזה ששיעור האלימות במשפחה בניו זילנד הוא מהגבוהים בארצות ה- OECD.

אני חושבת שזה הסבר מעניין, ומוסיפה, שגם החום מאוד משפיע בעיני – וגיליתי שהסבלנות שלי הרבה יותר קצרה כשבחוץ 40 מעלות….

הבנות נדהמו מהחום, ושאלו כמה וכמה פעמים איך התמודדתי עם זה כילדה.

זו היתה הדרך שלהן להתמודד עם השרב

יחד עם זאת, הבנות קלטו מהר מאוד את הדברים הנפלאים שיש למקום להציע, ויש כאלה בשפע –

קודם כל, תמרי צינה שהאוכל בארץ יותר עסיסי. ואני האחרונה שיכולה להתווכח עם זה.

אגב כך, גילתי טריק להתמודדות עם יוקר המחיה בארץ. האוכל הכי שווה בעיני הוא אוכל הרחוב – שיכול להחליף בקלות ארוחת צהרים ב-20 ש"ח, בעוד שבבתי קפה ישבתי רק בשביל קפה (אין מצב שאני אשלם 60 שקלים על סלט!!).

יסמין היתה בהיי מטורף משפע הפירות והירקות

ושתיהן התאהבו בים שהוא באמת חם ואפשר לשחות בו.

הן גם נפגשו בפעם הראשונה עם גורת מדוזה על החוף, ואמרו שהן לא כל כך אוהבות איך שהיא מרגישה, ואני בצעד הירואי ונחוש (ולראשונה בחיי, נוגעת מבחירה במדוזה) הראתי להם כיצד משיבים אותה לים.

אבל ללא ספק מבחינת העניין, אין בעיני תחליף לאוצרות הארכיאולוגיים שיש לארץ להציע, ואבא שלי ואני ממש משוגעים על הדבר הזה.

אולי זו ירושה מהימים שסבא שלי למד באוניברסיטה העברית בשנות ה- 1930', ואפילו הדריך טיולים לירדן, סוריה ומצרים (בתמונה, הוא מאחור במרכז, חובש מגבעת)

על כל פנים, נראה שהבנות הבינו שאנחנו לגמרי בעניין, ולשמחתנו, שיתפו פעולה, וממש גמעו כל דבר בתחום.

ובאיזה עוד מקום בעולם אפשר לפגוש ברחוב ארכיאולוגים שמצאו בדיוק שברי חרס עם סימון של הלגיון העשירי הרומי, וגם משקולת של כהנים מימי הבית השני

והן קצת התחברו למזרח-תיכוניות שלהן

ובשורה התחתונה

המקום המדהים בעיני– העיר העתיקה. ללא ספק.

רגע השיא הקולינארי – היו הרבה, אבל ללא ספק הארוחה שחברי בשיר הכין לכבודי, שהיתה מדהימה (ואל תגלו ליסמין שאכלתי דג).

הגילוי המפתיע – שליד הפח בשכונה של אמא שלי אפשר למצוא הכל. אני חושבת שאם בפעם הבאה אשריין מכולה, אני יכולה להאכיל את חצי דנידין ממה שזורקים שם (באריזות שלמות…).

התסכול – הזמן שהלך והתקצר. בני/ות משפחה וחברים/ות שחשבתי שבחודשיים אראה אותם/ן מידי יום, ובסוף נפגשנו במקרה הטוב פעמיים.

רגע של גאווה – הבנות בביקור בתערוכת "מבוך השלום" שדני אצר על יישוב סכסוכים במוזיאון המדע בירושלים, והיום היא מוצגת במוזיאון הארכיאולוגיה בקיבוץ עין דור.

רגעי נחת – האחיינים/ות הנפלאים/ות שלי, והילדים/ות הנפלאים שפגשתי.

תחושת התודה הגדולה ביותר – למשפחה שלנו כולל דודים/ות, ובני/ות דודים/ות ולחברים/ות המדהימים/ות שלנו, שעשו כל מאמץ להתאים את עצמם ללוח הזמנים המוזר שלנו והמשתנה, וקבלו אותנו באהבה ונדיבות. אין לי מילים להודות על כל זה.

חברת התעופה השווה ביותר – ללא ספק – אייר ניו זילנד, שעושים הכל, אבל הכל, שיהיה נעים בטיסה, אבל לא פורמאליים מידי, אלא עם הרבה חן, והעיקר – עם Wifi חינם בטיסה!

סרטי הטיסה הטובים ביותר – מכיוון שהפעם לא טסתי עם טורקיש אירליינס, לא זכיתי להשלים קולנוע מזרח תיכוני או אירופאי איכותי. אבל כן צפיתי ב"ספר הירוק", שהוא מעניין, אה, וראיתי גם את אמפרית הקיסרים 2 – לפחות 4 פעמים בהלוך – ולמדתי דבר או שניים על פינגווין קיסרי. בדרך חזרה, היה מעט גיוון, וראינו את מרי פופינס חוזרת. הבנות נכנסו לבינג' מטורף, ובאיזה שהוא שלב ביקשו לראות את הסרט הזה שוב גם בספרדית, צרפתית וגרמנית.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, ישראל | 2 תגובות

חומת ההפרדה

אחת המשימות שהתמודדנו איתה הקיץ, או ליתר דיוק, דני התמודד איתה, היתה הגעה להסדר קבע עם התרנגולות.

אותם אודים מוצלים, שהגיעו אלינו כרבעי עופות לפני ארבעה חודשים החלו להוות מטרד משמעותי בחצר.

מאז שהגיעו, החבורה העליזה הצמיחה נוצות ועלתה יפה במשקל, או כמו שהבנות הסבירו, ניתן היה לראות "שטוב להן אצלנו". אבל, בהיותן שש, מהר מאוד הופר המאזן הדמוגרפי בינינו. קבוצת התרנגולות, שהחלה כמיעוט קטן ולא מזיק, החלה להוות איום ממשי עבורנו כשהיו מקבלות את פנינו כמשלחת נקרניות רודפנית, שלא בחלה בניקור בבשר החי, מה שגרם לבנות להדיר רגליהן מהגינה. גם דון החל לסבול מהבריונות שלהן והגיחות שלהן לעבר צלחת האוכל שלו בכל פעם שמישהו פתח את דלת הסלון למרפסת האחורית. באחרונה הפסקנו להשתמש גם בה בגלל התרנגולות שיצאו מכלל שליטה. כך, רגב אחר רגב, השתלטו התרנגולות בפועל על הגינה.

בלית ברירה הבנו שהדרך היחידה לשלום היא בנוסחה המנצחת של "הן שם ואנחנו כאן" או במלים אחרות, הגיע הזמן להיפרד. לשמחתנו, החצר שלנו גדולה מספיק ו-22% ממנה מספיקים בהחלט לשטח המחייה הנחוץ להן, לשוטט בשמחה ובחופשיות בחלק התחתון של החצר האחורית שלנו, שיש בו יער די מרווח.

דני עמל לילות כימים על חומת ההפרדה

ועד מהרה הגדר הושלמה.

לנו לפחות, ההפרדה עושה טוב. אך בהיעדר פרטנר, לא שאלנו את התרנגולות לדעתן.

כמו כל השליטים הנאורים האחרים, ברגע שהגדרנו את השטח לנתינים, יכולנו גם לבדוק איך אנחנו יכולים לעשות מהעניין הזה רווחים. ההטלות התכופות של כ-4 ביצים ביום הפכה להיות קצת יותר מדי למשפחה שמורגלת בבישול ואפיה טבעוניים ברובם, ולכן איפשרנו לבָּנות לפתוח דוכן בכניסה לבית.

למרבה המזל, הדוכן לא דורש עבודה רבה מידי – בניו זילנד מאוד מקובל להעמיד דוכן למכירה ולהשאיר קופסה לתשלום, והקונים/ות משאירים את התשלום ולוקחים את הסחורה.

סוג של עבודה שבדיוק מתאים לבנות שלנו שמוכנות לצאת לחצר לא יותר מפעם ביום, במקרה הטוב.

ההתנסות הזו היתה מעניינת –

קודם כל היינו צריכים/ות לתמחר את הביצים, באופן שיהיה קצת יותר זול ממה שמוכרים בסופר ובשוק, אבל שעדיין יהיה רווחי (בעיקר כי הן חוסכות עכשיו לביקור בישראל).

אני עזרתי קצת בפרסום (מודעה בקבוצת הפייסבוק השכונתית – בכל זאת אנחנו גרים ברחוב נידח ללא מוצא…).

ומהר מאוד מצאנו את עצמנו עם גל הזמנות מרחבי העיר, וסחורה שאזלה.

מה שחייב את מחלקת שימור הלקוחות לעדכן את הקונים הנאמנים

בדיוק לפני שנה כתבתי כאן על השיטה החדשה שלנו ללמד את הבנות קצת על המשמעות של כסף, כדי שלא נצטרך להסביר להן בהמשך שהוא לא גדל על עצים.

לפי שעה, הדברים מתנהלים לא רע בכלל.

חוץ מעיסקאות מזדמנות, כמו ביצי התרנגולות, הבנות עובדות באופן רגיל וקבוע בבית והשבוע אפילו חשבתי על רעיון שנדהמתי שלא חשבתי עליו קודם – לשלם על סל של כביסה מקופלת. אמא שלי התערבה כדי לשפר את זכויות העובדות, וכך התעריף לעבודה הזו (שאני עצמי חושבת שהיא מיותרת, סיזיפית, וחסרת כל חשיבות, בעוד שדני מקפיד על סימטריה מדויקת בשלב הקיפול), עלה ל-40 סנט (שקל אחד) לכל סל. כך שאם אחת הבנות מקפלת את הסל לבדה, היא מקבלת את כל הסכום, אבל הן גם יכולות לעבוד ביחד ולהתחלק בתשלום.

בנוסף, הבנות פתחו קופת תרומות, שהן מייעדות לצער בעלי חיים המקומי ול- Greenpeace. הן מקבלות ריבית נדיבה של 5% על החסכונות שלהם כל חודש. עקומת הלמידה שלהן תלולה מאד ויסמין הבינה די מהר שכדאי לה לבקש את תשלום המשכורת שלה לפני חישוב הריבית. בכלל, יש לה מודעות כלכלית מוגברת, ולפני כמה שבועות היא הסבירה לי שאחד היתרונות בלהישאר לחיות תמיד עם ההורים זה שלא צריך לשלם על דברים כמו אוכל.

והנה היא מתחילה כיתה אל"ף לפני שבועיים –

התמונה מעלון בית הספר

היום הראשון של כיתה א' מאוד מיוחד – הילדים מגיעים בבוקר עם פרחים שמיועדים למורה ונפגשים בחצר הגן. משם הם עוברים דרך גשר שמותחים כל ילדי והורי בית הספר ומוביל משער הגן לפתח הכיתה, כשכל הגן ובית הספר שרים שיר שמעודד להתחבר עם חברים חדשים, אבל גם לשמור את החברים הותיקים, כי החדשים אמנם שקולים לכסף, אבל הותיקים שקולים לזהב.

למרות שחווינו את הטקס הזה לפני שלוש שנים עם תמרי, הוא עדיין ריגש אותנו מאוד.

אין מה לעשות, ילדים גדלים מהר מדי…

פורסם בקטגוריה בעלי חיים | 4 תגובות

בין הזמנים

בתקופה שבין חג המולד לבין השנה האזרחית החדשה, האוניברסיטה והפוליטכניק, שבו דני עובד, סגורים ליותר משבועיים. מכיוון שכך, יוצאים כל העובדים והתלמידים לתור את יופיה של הארץ.

וכך גם אנחנו.

במונחים ניו זילנדיים החופשה שלקחנו היתה קצרה ביותר, כמעט שבועיים של קמפינג עם עצירה קטנה בבית, בעיקר כי אנחנו שומרים ימים חופש, ומעות, למסע התענוגות שלנו בארץ הקודש (שלי #2). אבל במונחים שלנו זו היתה החופשה הארוכה ביותר שלקחנו כבר שנים.

והיה כיף מאוד.

בהתחלה נסענו לאזור קרוב אלינו (הקאטלינס) שהוא מין שמורת טבע ענקית ושלווה.

השתקענו באתר קמפינג ליד שמורת ציפורים יפיפיה.

ציפורי מקור כף מלכותית

שלידה מערה ענקית חצובה בסלע (אחת מהגדולות בעולם שנוצרו על ידי מים)

וחוף ים עם חברים חמודים

אתר הקמפינג היה בסך הכל שקט וחביב, ומשך אליו גם כמה קרוואנים בסגנון "עשה זאת בעצמך", שניו-זילנדים משוגעים עליו.

אבל מסתבר שאפילו אתרי קמפינג ניו זילנדים שלווים מתחילים להתמלא במבקרים ישר אחרי שכולם סיימו את ארוחות החג ופתיחת שפע המתנות (הרדיו דיווח ש-4 מליון הניו זילנדים הוציאו לפחות 400 מליון דולר ניו זילנדי השנה בקניות לחג המולד), והאתר החל להראות יותר כמו חוף הכנרת בחול המועד פסח. יחד עם זאת, השקט והסדר הנעים נשמרו – בשמונה בערב הכל התחיל להיות מאוד שקט, וכולם התחשבו אחד בשני, עד כמה שניתן.

אבל לא ליד האוהל שלנו…

כשגרנו בירושלים, גרה מולנו משפחה שהיוותה דוגמה מושלמת לאיך אפשר לא להתחשב בזולת בכל אופן אפשרי (קללות וצעקות אחד על השני וגם על כל אחד מהשכנים שמבקש שקט, בכל שעה ביממה; רייסים באופנוע ברחוב באמצע הלילה וכו'). בינינו לבין עצמנו כינינו אותם "משפחת החצופים".

אבל מסתבר שהתופעה הזו אוניברסאלית, וגם כאן נתקלנו ב"משפחת חצופים" מקומית, שהתנחלה בחלקת הקמפינג הסמוכה לשלנו ופרשה שלושה אוהלים על חלקה של אחד ובפועל שמה את האוהל שלנו במצור. משפחת החצופים הקיווית עשתה מספיק רעש יותר מכל דיירי האתר ביחד – כולל מוזיקה בפול ווליום, מנגל שמודלק על פתח האוהל שלנו, ילדים קטנים שבוכים באחת עשרה בלילה כי אף אחד לא טרח להשכיב אותם לישון וכו'.

אז כנראה שיש אנשים כאלה בכל מקום בעולם. מה שכן, בגרסה הניו זילנדית הם עדיין מאד נחמדים ובעיקר לא מבינים שהם מפריעים למישהו.

אבל זה לא הפריע מידי לבנות שהיו עסוקות בענייני הכלבים שלהן, או ליתר דיוק, לפחות עבור תמרי, ברועים גרמניים.

כן, אם יש מישהו שחסר בחיי המשפחה השלווים (יחסית) שלנו זהו כלב רועה גרמני. כמובן.

והנה הוא בביקור במחוזות אחרים.

ובשימושים אחרים

*****

יומיים לאחר שחזרנו מהחופשה נסענו לפסטיבל מוזיקה מקסים שמתקיים בכל שנה ממש קרוב לעיר שלנו, במחנה צופים יפה ופסטורלי.

באירוע המוזיקלי הזה, אפשר, למשל, לשמוע צלילים של כינור, גיטרה, נבל או חמת חלילים בוקעים מאוהלים של מבקרי הפסטיבל במשך כל שעות היום

להשתתף בפעילויות נחמדות לילדים

כשגם המשפחה שלנו מתועדת בהן בתוך אוהל

להשתתף בסדנאות של שירה, ונגינה. ובעיקר – לשמוע קונצרטים של מוזיקה מעולה בין 11 בבוקר לחצות.

המומלצים שלנו השנה הן הזמרת המדהימה הזו, שאני ממליצה בחום על השיר שלה "עורב על העריסה" – שיר אנטי מלחמתי שגם אם הוא עצוב ממש, הוא גם מאוד יפה.

וגם הלהקה הזו שהמוזיקה שלה מקסימה ומשמחת.

דבר נוסף שממש כיפי בפסטיבל הזה הוא היכולת של ילדים/ות לגמרי להסתובב חופשי, ולבלות את היום באוהלים של חברים/ות, לרדת איתם לנחל, או לטפס על גבעה. או כמו שיסמין הסבירה, מכיוון שיום הולדתה התרחש ממש כמה ימים אחרי הפסטיבל: "בגיל שבע ממש גדלים, כשהייתי בת שש לא הייתי עושה כל כך הרבה דברים בעצמי. לא הייתי יורדת לנהר עם חיה או מטפסת על ההר בעצמי".

כמו בכל אירוע או מוסד ניו זילנדי, תמיד עומד/ת בראש הפירמידה דמות ממוצא אמריקאי, נרגנת קמעה, שמזכירה ומסבירה את הנהלים, בטון שניו זילנדים לא היו מסוגלים לו – כמו איפה לזרוק את הזבל, ואיך לעזור בפירוק הפסטיבל בסוף. אבל בסך הכל, אפילו עם זה, הכל עבר בשלום.

*****

כשחזרנו הביתה חיכתה לנו גינה פורחת ושמחה.

השנה הבנתי שאם אני רוצה להזין את המשפחה יותר מהגינה, אז צריך ללכת על שתילה בכמויות מסחריות

וגם העצים שהיו כאן לפנינו היו נדיבים כלפינו בצורה בלתי רגילה

*****

לסיום, רעיון לא פלסטיקי אחד.

כבר תקופה שאנחנו לא עוטפים מתנות בנייר עטיפה כי כואב לנו הלב על כמות הנייר שמשמשת בדיוק לחמש דקות של המְתָנה, וקריעה.

לכן התחלנו לעטוף מתנות בבדים, שיכולים להיות גם שימושיים למקבלים.

יש המון סרטונים ברשת על איך עוטפים עם בד בסגנון יפני מוקפד. אבל לעוטף הראשי שלנו יש את הסגנון שלו.

שתהיה שנה טובה!

פורסם בקטגוריה חקלאות, טבע | 4 תגובות

חבורת בלשים וכלב, חברות חדשות ואביב

כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שאני אהיה בלשית כשאגדל.

קראתי בשקיקה כל ספר בלשי שהגיע לידי, החל מהסדרות של אניד בלייטון, דרך ננסי דרו, וכלה באגתה כריסטי ושרלוק הולמס.

למזלי, גרתי בשכונה שבה היו הטיפוסים ההזויים ביותר בעולם, והיה לי כל מה שבלשית צריכה – זוג אופניים פנקס קטן עם עיפרון בכיס, כדי לתעד את כל הממצאים שלי, וכלבה אמיצה שצריך לטייל איתה כמה פעמים ביום.

בגיל 9 הסתפרתי בדיוק כמו ג'ורג' (הידועה גם בשם ג'ורגי'נה) מהחמישיה הסודית, והמכשול היחיד שלא התגברתי עליו בעניין הדמיון שבין שתינו (חוץ מזה שהיא גרה על חוף ים בקרבת אי מסתורי שאפשר לשחות אליו) היה עניין השם – שלי היה במובהק שם של בת, ואת זה היה קשה לשנות.

ולכן, כשתמרי גילתה את השביעיה הסודית לא מזמן, לא היתה מאושרת ממני.

מאז גם גילינו שהספרים הוקלטו כספרי שמע, והילדה ציינה בהתפעלות שיש להם אפקטים קוליים מעולים. אותי מאוד הרשימו המבטאים של הילדים ושל הפושעים בספר, שתואמים את המעמדות החברתיים שלהם.

חלק מהקסם בספרים האלה בעיני, פרט לפתרון התעלומות עצמן, הוא מגוון האפשרויות שיש לילדים/ות לתרום לחברה סביבם. הילדים/ות האלה יוזמים/ות, פועלים/ות ומגלים/ות תושיה במקרים שהרבה מבוגרים/ות לא יכולים להם. חשבתי שבטח הרבה ילדים/ות רוצים/ות להרגיש שהם/ן נחוצים/ות, גם אם לפעמים נראה שהם לא עושים/ות שום דבר מועיל.

והנה סט השביעיה הסודית של תמרי

בכלל, מאז שהבנות הבינו שחיות משחק מפלסטיק עולות כסף, ומאז שהן עובדות לפרנסתן, הן החליטו שהן לא מוציאות יותר כסף על דמויות כאלה, אלא מכינות אותן בעצמן, לפי תחומי העניין שלהן. כך למשל נראה סט חיות הסוואנה שיסמין הכינה

וסט הכלבים של תמרי

ועוד אחד שאפשר גם לחבק ממש

הדוגמא מכאן

תמרי, כידוע, מאוד מתעניינת בכלבים.

כמו שהיה בשלב החתולים, בהתחלה הוצפנו בספרים

ואחרי שכבר כיסינו את רוב הידע שהספריה הציבורית יכולה לתרום לנו, צפינו בסדרה מרתקת של ה-BBC שמסבירה כל פרט אפשרי שאפשר לדעת על כלבים ועל ההתפתחות שלהם.

מסתבר שאלפי שנים במחיצת בני האדם פיתחו אצל כלבים יכולות מדהימות לאמפתיה, ואם הם רואים אדם זר שבוכה (או עושה את עצמו כאילו שהוא בוכה), הם מיד ניגשים ללקק אותו.

כמובן שעשיתי את הניסוי הזה מיד על כלבה שפגשתי, והוא עבד. ממליצה לנסות ולהיווכח.

פרט מעניין נוסף קשור באבולוציה של הכלבים. מסתבר שיש היום בעולם מ-400 סוגי כלבים היום, שזה המספר הגדול ביותר של סוגים אצל יונקים. ההתפתחות המואצת של כל הסוגים האלה נבעה מהנטיה של בני האדם לבחור תמיד את מה שנראה להם מיוחד או שונה, וכך לקדם את הברירה הטבעית שלהם. תמרי מיד הסבירה שזו כמו הנטיה של מי שמבקרים אותנו להתייחס תמיד לתרנגולת ששונה מיתר התרנגולות. למשל, להתייחס לקשת כשהיא היתה היחידה השונה מבין התרנגולות השחורות. זה אולי גם מסביר את המקום המיוחד שקשת תפסה אצלנו במשפחה, ובלב.

למרות שאנחנו נשאלים תכופות לגבי הכוונה שלנו לאמץ כלב/ה, אנחנו מנסים להסיט את תשומת הלב לחיות המחמד האחרות שלנו, מה שנהיה קשה יותר ויותר בחודשיים האחרונים מאחר ומספר התרנגולות שלנו צנח בצורה דרמטית.

הכל התחיל כשג'יין, אחת התרנגולות השחורות והאהובות שלנו, נטרפה על ידי כלב סורר של השכנים.

והמשיך באובדן של קשת, שהיתה הפייבוריטית הביתית כבר תקופה ארוכה, ובודאי מוכרת היטב לקוראות/י הבלוג. קשת סבלה מביצה תקועה – כן יש דבר כזה, ואני חייבת לציין שאף פעם לא הרגשתי את הנשיות שלי בצורה כל כך מובהקת כמו בימים שקשת היתה נתונה במצב הזה.

מסתבר שהעניין נובע ממחסור בסידן, כל המאמצים הרפואיים של דני ושלי סביב זה עלו בתוהו – החל מאמבט במי מלח אפסום ועיסוי, דרך הזרקת חלב למקור, וכלה בטיפולים קצת יותר כירורגיים שדני מתברך ביכולת לבצעם – הפעם, לצערנו, ללא הצלחה.

וכך נשארנו עם תרנגולת אחת, מֶרִי, אמנם יפיפיה ונחמדה, אבל בודדה למדי.

מי שהגיב הכי קשה לאובדן היה דני, שהסתובב עם לב שבור במשך כמה ימים, והחל בחיפוש אקטיבי אחר חווה שמוכרת תרנגולות (זאת אומרת, מודעה באתר הפייסבוק העירוני, ובדיקה אם ענו לו מידי פעם).

כעבור כמה ימים של חיפושים אינטנסיביים דני מצא מוכרים אידיאלים – חווה בחצי האי שמול הבית שלנו, שמגדלת תרנגולות. והוא ניצל את יום החופש הראשון שלקח מהעבודה לפרויקט הזה.

מסתבר שהחווה הזו לא בדיוק מגדלת תרנגולות חופש, ורמז לכך היה כשהוא נשאל בכניסה אם הוא רוצה אותן חיות או מתות.

התאור של דני את החוויה של לראות את התרנגולות בכלובים בחווה נראה היה כמו ההזדמנות המושלמת למשוך את דני לעולם הקסום של הטבעונות.

הוא לא השתכנע, וקנה כבר באותו היום עוף לארוחת ערב.

וכך נראתה החבורה העליזה בבואה אלינו

אני חושבת שה"רבע עוף" קיבל משמעות חדשה עבורי, אחרי שהתרגלנו לתרנגולות השחורות הענקיות.

התרנגולות החדשות היו, כאמור, מורגלות בחיי כלוב צפופים עד מאוד, וביום הראשון שהן הגיעו אלינו שמרנו אותן סגורות בתוך הכלוב, כדי שיבינו שזה הבית החדש שלהן.

למחרת פתחנו את השער לרווחה בציפייה שהן תרוצנה אל חיי החופש החדשים שלהן, אבל הן פשוט לא ידעו מה לעשות. לקח להן כמה ימים להעז בכלל לצאת מהלול.

כנראה שהיעדר חירות הוא משהו שמתרגלים אליו.

על כל פנים, דני הרגיע אותי שהן בידיים טובות, ושמרי היא תרנגולת חיובית עם אופי טוב, ושהן תלמדנה ממנה איך להתנהל בחצר.

ובאמת מאז הן כבר הרבה יותר פעילות ושמחות.

*********

ולסיום, כמה צילומי אביב מהתקופה האחרונה

פורסם בקטגוריה בעלי חיים, ספרי ילדים | 4 תגובות

חיים שראוי לחיותם

לפני כמה שבועות דני אירגן ערב לאבות בבית הספר שלנו. מסתבר שגם גברים ניו זילנדים מחפשים חברים ורוצים לדבר על דברים אישיים כשניתנת להם ההזדמנות.

הערב זכה להצלחה מסחררת, ודני, שתכנן אירוע חד פעמי, כבר נשאל אם אפשר שיהיו לפחות שני מפגשים ברבעון. מאז אותו ערב הוא עצמו הפך לסוג של כוכב חברתי, ובכל אירוע שאנחנו הולכים אליו מגיח איזה אבא שמעולם לא ראיתי, והוא ודני מדברים כמו חברים ותיקים.

אחד הנושאים שעלה בערב הזה היה החשיבות של לספר לילדים/ות שלנו על החוויות שלנו כילדים/ות, וגם השאלה האם אנחנו עושים/ות את זה ועד כמה.

אני שמה לב שהבנות מאוד אוהבות כשאני מספרת להן על הילדות שלי. זה מאפשר לי להיזכר בדברים טובים מאותה התקופה, לספר את הסיפורים מתוך אהבה למי שהייתי כילדה, לשמוח על הדברים הקטנים שראיתי והעסיקו אותי בתור ילדה, ולשתף אותן בהם.

אני חושבת שהן נהנות לראות שגם אני פעם הייתי ילדה. למשל, הן מאוד התרגשו לשמוע שהכלבה שלי לימדה אותי לקפוץ בריצה שתי מדרגות בבת אחת, ובזמן האחרון הן אפילו שואלות אותי איך הרגשתי בכל מיני מצבים, כמו, למשל, כשחזרנו מאנגליה לישראל. בכלל, אני חושבת שלילד/ה כיף להזדהות עם התמודדויות הילדות של ההורים שלו/ה, ולי, כאמא, כיף שהן מכירות את החיים שהיו לי בגילן, ואת מי שהייתי.

איכשהו זה עשה לי חשק לכתוב על ההורים של אמי – סבתא יונה וסבא אליעזר. אולי כי הם סיפרו לי על הילדות של אמי, ואולי כי באופן לא ממש מודע, הרבה מהבחירות שלי במהלך החיים קשורות (גם) במה שקיבלתי מהם.

מכיוון שגדלתי בין חומות העיר העתיקה, כל ביקור אצל הסבים (או כמו שאני קוראת להם: "סבאים", ואתיר לעצמי להשמיש את הכינוי הזה בפוסט, אולי האקדמיה תשתכנע שהשינוי נחוץ?) בקריות היה כמו חלום.

כשהייתי ילדה ממש קטנה, היינו נוסעים בכל חופשה אני, אחי ואמי לסבא וסבתא. הדרך כללה נסיעה באוטובוס או טרמפ של אבי לתחנה המרכזית בירושלים ומשם עוד אוטובוס לחיפה, שנסע נסיעה נצחית בין אלפי תחנות בכביש הישן.

בדרך, תמיד קיוויתי שאמא שלי תציע שאניח את הראש עליה וארדם. חשבתי שזה ממש רעיון גאוני שאפשר לשכב ככה בנסיעה, כמעט כמו במיטה, ולישון ולא לשים לב לנסיעה.

כשהגענו לחיפה היו שתי אפשרויות לנסוע לסבא וסבתא. הפחות מוצלחת, מבחינתי, היתה לנסוע בקו מאתיים ומשהו ולרדת בצומת ראשית בכביש המהיר בין חיפה לנהריה, ומשם היתה עוד הליכה שרק משכה את הקץ עד שהגענו.

האופציה המועדפת עלי היתה הנסיעה בקו 57 ל"סביניה" השם של אחת השכונות הוותיקות בקריית ביאליק שרק יודעי דבר (זאת אומרת, אמא שלי והסבאים) השתמשו בו כשאמרו לנהג לאן נוסעים. הכי אהבתי את האפשרות הזו כי מהתחנה שירדנו בה, כבר ממש ראו את הבית של הסבאים שלי, וזה כבר ממש הרגיש כמו האושר עצמו.

הבית של סבא וסבתא היה הממלכה שלנו לגמרי. הוא ממש לא היה בית מפואר, אבל היה בו כל מה שצריך.

הסבאים שלי בנו את הבית שלהם בעצמם. בתור ילדה תמיד זה קצת אכזב אותי שאמא שלי לא נולדה לתוך הבית הזה, אלא רק עברה אליו בגיל יותר מבוגר. אולי כי רציתי שהיא תהיה שם מההתחלה, וגם כי רציתי לדעת הכל על הילדות שלה. אני זוכרת שקצת הכרחתי את סבתא להראות לי את הבתים שאמא שלי כן היתה בהם כשהיתה ממש קטנה – והיו כמה וכמה כאלה, בעיקר כי סבא שלי היה פועל (כן, כך כתוב בתעודת הזהות שלו) ואחר כך קבלן, ובכל פעם בנה בית אחר, והמשפחה גרה בו עד שהוא היה נמכר.

בבית היתה מרפסת סגורה, שהיתה מאוד משוכללת בעיני כי היא בעצם קישרה בין שלושה חדרים שונים. כך שמחדר השינה של הסבאים היה אפשר ללכת דרכה לסלון או למטבח, או ללכת בדרך ה"רשמית", מהמסדרון. אני די בטוחה שאני הקפדתי תמיד ללכת דרך המרפסת.

בנוסף היה החדר של אמא שלי שנשאר בדיוק כפי שהיה כשהיא היתה מתבגרת. אני חושבת שכילדה צעירה חשבתי שהוא קצת משעמם, והתמקדתי בארון המשחקים. כשקצת גדלתי קראתי את כל הכרכים של "הארץ שלנו", ו"ומעריב לנוער", של שנות השישים וסרקתי ביסודיות את קופסאות המכתבים של אמא שלי שבילדותה התכתבה עם ילדים מכל מיני מקומות בעולם (כולל ילדה הולנדית ששלחה לה בובות נפלאות).

הבית היה תמיד נקי ונעים, אבל לא מדי – בדיוק באיזון שצריך. אפשר היה לעשות בו מה שרוצים – לאפות עם סבתא, לחטט בארונות ולמצוא אוצרות, לשבת כל היום במרפסת ולהסתכל החוצה, לחזור עם צדפות וחול מהים ובעיקר, אף פעם לא היה שם משעמם.

לסבאים שלי היתה חנות כל בו בשנות השבעים, שהם סגרו בערך כשאני נולדתי. כך שהיו בבית תמיד המון דברים כיפיים להתעסק איתם, ובעיקר פנקסי חשבונות ריקים שהיו אטרקציה בפני עצמם כי הם שילבו באופן מושלם בין דפי חשבונית שנתלשים בקלות לבין ניירות חלקים, ומזה כבר אפשר היה להכין המון דברים.

בנוסף, היה להם את הדבר הכי שווה בעולם בשביל ילדה שגדלה בעיר העתיקה – גינה. בין הגינה לבית היו מדרגות לבנות שאני תמיד התנדבתי לטאטא, כי היה כל כך הרבה סיפוק בעבודה הזו שאיפשרה להפוך את המדרגות שהיו "מלוכלכות" ממחטי אורן, ללבנות בוהקות די מהר, ולזכות בסיפוק מיידי ותשבוחות על מעט מאוד עבודה.

כל אחר צהריים, סבתא היתה נשארת בבית, וסבא לקח את אחי ואותי לים. ממנו למדתי לצלול מתחת גלים גדולים (או לבחור לעמוד עם הצד ולתת לגל להישבר), לשחק מטקות ושח, ללכת הכי רחוק שאפשר על החוף, ולשמוע אותו שר אופרה תוך כדי שהולכים. סבא גם לימד אותי לרכב על אופניים, ובכלל נתן לי המון אומץ בחיים.

בתמונה: אמי והוריה בים

בתור ירושלמים, אחי ואני (ובמידה לא פחותה גם אבי) כל כך אהבנו את הים, שהיינו מתעקשים ללכת גם בחורף, ואיכשהו משכנעים את ההורים לטבול רגליים במים בכל מזג אוויר.

אחרי שהיינו חוזרים מהים, מתרחצים ואוכלים ארוחת ערב, הגיע הזמן שלי ושל סבתא לצאת לטייל. ההתלבטות היחידה היתה אם לפנות שמאלה לכיוון של הבתים היותר ותיקים והגינות השקטות ומטופחות, או ימינה, למרכז המסחרי הקטן – לאזור של החנויות. ומהרגע שההחלטה הזו התקבלה, התחיל הזמן שלנו להנות.

סבתא סיפרה לי המון סיפורים בהליכות האלה שלנו – על איך שהיא הגיעה באופן לא חוקי לישראל בתקופת המנדט, על החיים שלהם כשגרו באוהל, על הנחש שהכיש אותה, על דודתי שהיתה הילדה הכי פראית בפלסטינה של שנות השלושים, ורוב היום היתה עסוקה בטיפוס על גגות ובמעשי קונדס אחרים, על היום שאמי נולדה, שהיה היום המושלג היחיד בחיפה בשנת 1950, ועל כמה שדודתי (שהיתה כבר בת 15) היתה מאושרת שיש לה אחות, הכינה לה אלבום, והתייחסה אליה ממש כמו ילדה שלה.

בערבים שבהם בחרנו במסלול היותר "ממוסחר", סבתא ואני גם היינו עושות window shopping יסודי תוך כדי טיול.

סבא וסבתא שלי חיו את החיים הכי טובים בעיני. הם היו צנועים, ידעו לעשות הכל בעצמם – לחיות באוהל, לבנות בתים, לא לחיות מעבר היכולות שלהם, ובעיקר, לא לשים לב לנורמות של אחרים,או לפחות ככה אני חוויתי אותם . הם ידעו לגדל ירקות ותרנגולות, לבשל, לאפות, לתפור, לתקן הכל, לשחות בים ולספר המון ולתת לנכדה שלהם הרבה ממה שהייתה צריכה אז בחיים.

החלום הגדול של הסבאים שלי היה לתת לאמא שלי עתיד טוב. הם חסכו זמן רב כדי לקנות לה פסנתר, ואחר כך כדי לממן את הלימודים שלה באוניברסיטה. אני חושבת שהם קיוו שהיא תחזור לקריות ותעבוד לידם כעורכת דין, וגם דאגו לזכויות בניה כדי שיוכלו לבנות לה בית צמוד לשלהם.

אמא שלי עשתה בחירות אחרות, ולא חזרה בסופו של דבר מירושלים, ולפעמים אני חושבת על הקרן הזו שהייתי יכולה להיות אם הייתי נולדת שם. על כל פנים, סבתא יונה היתה ללא ספק אחת הדמויות המשמעותיות והאהובות עלי ביותר בילדותי, ובמידה רבה היא עדיין ממלאת את התפקיד הזה גם בחיי הבוגרים.

אני חושבת שאני כל כך אוהבת את החיים שלנו כאן כי הם מזכירים לי קצת את החיים של הסבים שלי, ואת מה שאני רוצה לעצמי – פשטות, צניעות, זמן וקצב רגוע של החיים וזה הכל בעצם.

ואולי, דווקא כשאני כמעט מסיימת את הדוקטורט שלי שמתעסק בחרדת מוות וההתמודדות איתה, למדתי משהו על החיים עצמם. שלפחות עבורי המשמעות שלהם היא בדיוק באותם רגעים קטנים פשוטים ושמחים של אותנטיות וקרבה.

את הפוסט הזה אני מקדישה לדודי יגאל, ולאמי – הקוראת הנאמנה של הבלוג.

גמר חתימה טובה!

פורסם בקטגוריה חינוך | 13 תגובות

יולי ללא פלסטיק

אני ממש לא מבינה גדולה בעניינים סביבתיים, אבל הבנתי שבתחום הזה מקובל לדבר על שלושה Rים: צמצום הצריכה, שימוש מחדש בדברים קיימים ומיחזור. וגם, שהתרומה שלהם להפחתת טביעת הרגל האקולוגית היא בדיוק בסדר הזה – זאת אומרת הכי טוב לצרוך פחות (בעיקר מוצרים מהחי), ולצמצם את כמות הזבל שאנחנו מייצרים למינימום הבאמת הכרחי, אחר כך להשתמש מחדש במה שיש, ואם אין ברירה – למחזר.

Reduce

ממש אחרי שחזרתי מהביקור בארצות הברית, התגלגלה לי למייל הזמנה להצטרף ל"חודש יולי ללא פלסטיק" – מין מבצע שארגן ארגון אוסטרלי, שכנראה פעם נרשמתי לרשימת התפוצה שלהם.

כפי שכתבתי בעבר, יש לי שתי חברות שממש מחויבות לעניין כבר תקופה, ובית הספר והגן גם הם מצמצמים את השימוש בפלסטיק למינימום ההכרחי בלבד, ובדברים האלה מסתבר שלחץ חברתי עובד וזה היה רק עניין של זמן עד שאשאב גם אני לעניין הזה.

זה היה טיימינג מוצלח במיוחד – דני היה בארצות הברית, שזה תמיד זמן טוב לפרויקטים חדשים שהוא ייאלץ להשלים איתם ולהסתגל אליהם בשובו ביתה, והבנות היו בחופשת חורף מבית הספר והגן – שזה זמן מצויין להתפנות לפרויקטים חדשים.

לשמחתי מצאתי דף שמסביר בדיוק איך אפשר לעשות את זה בעיר שבה אנחנו גרים, ומסתבר שזה לא כל כך קשה, ואפילו מאוד מתגמל.

קודם כל, גיליתי שיש שתי מחלבות שמוכרות חלב ישר מהמחלבה בבקבוק זכוכית בכמה מקומות בעיר. החלב מפוסטר, אבל לא עובר הומוגניזציה, והוא סופר טעים, ועם מיליון אחוזי שומן. בדיוק מה שצריך.

העיקרון פשוט וחכם – קונים בפעם הראשונה את החלב עם הבקבוק (ומשלמים פיקדון עבור הבקבוק), ואז, בכל פעם שקונים חלב פשוט מחזירים את הבקבוק הקודם, ולוקחים אחד אחר. כל כך פשוט, וידידותי לסביבה.

והיתרון הגדול הוא שדווקא המכולת השכונתית הדי נידחת שלנו היא אחת המשווקות של החלב.

בעצם זה היה הדבר הראשון שרציתי להתחיל ממנו. כפי שהסבירו במיילים המפורטים שקיבלתי תוך כדי החודש מהארגון האוסטרלי – קשה מאוד להפסיק להשתמש בפלסטיק כשכל כך הרבה דברים שאנחנו משתמשים בהם ביומיום הם ארוזים, חד-פעמיים או מפלסטיק. אבל כן אפשר להתחיל בדברים קטנים שאפשר להפחית את השימוש בהם. למשל, הם הציעו שבמקום לקנות יוגורט בהרבה כלי פלסטיק קטנים, אפשר לעבור לכלי אחד גדול, וזה כבר צמצום של הנזק הסביבתי.

במקרה שלנו – הדבר הכי פלסטיקי ביומיום הוא קנקני חלב שקונים בסופר. אז זה היה שינוי מספר אחד.

השלב השני היה לעבור לקנות מצרכי יסוד בחנות שהמצרכים בה לא ארוזים מראש. הרעיון הוא לחסוך את הפלסטיק שמשתמשים בו בדיוק לרבע השעה שעוברת מהרגע שאני קונה את האורז שלי ועד שאני מעבירה אותו לצנצנת בבית.

גם זה התגלה כאתגר פשוט, ואני חושבת שבארץ יהיה עוד הרבה יותר פשוט. בעיר שלנו יש חנות אחת שמוכרת כמעט הכל במחיר כמעט זהה לזה של הסופר אבל במיכלים גדולים. הרעיון הוא שבאים עם צנצנות משלנו, שוקלים את הצנצנת כשמגיעים, המוכרים רושמים את המשקל של כל צנצנת בטוש על תחתית הצנצנת, ממלאים מה שרוצים וכשמשלמים מפחיתים את המשקל של הצנצנת מהמשקל של מה שכבר קנינו. זה עובד מעולה! יתרון גדול בזה הוא שבאמת אני מרגישה שאני שמה לב מה אני קונה, איזו כמות אני באמת צריכה – ויש הבדל גדול בין להוסיף עוד חבילה של משהו לסל, לבין לבחור, לשקול, ולהיות ערה באמת למה שאני צריכה וקונה.

וזה גם עובד יופי עם ילדים – כי הבנות ממש מתלהבות מזה שהן יכולות בעצמן לשקול, לארוז, ולשים בסל, וגם להיות בקשר ישיר עם המוכרים/ות. והדבר הכיפי ביותר זה שיש להם מכשיר שטוחן בוטנים לחמאת בוטנים במקום, אה. וגם עוגיות מיובאות (אמנם באריזות פלסטיק) מהולנד. יאם!

אבל מבחינה פרקטית, זה גם עובד טוב כי בחנות הזו יש את כל מוצרי היסוד שצריכים – כולל שמן זית, דבש, סבון כלים, אבקת כביסה, ואפילו אוכל לתרנגולות, וכל מה שצריך לעשות זה להביא כלים משלנו ולמלא במקום. בארץ זה יכול לעבוד בקלות כי בעצם אפשר לקנות ה-כ-ל לא ארוז – מקטניות, דרך תבלינים, בשר ודגים, מאפים, אגוזים וכו' וכו' וכו'. כאן זה עדיין מאוד קשה, וטוב שיש את החנות הזו שבה זה אפשרי – כי בכל יתר המקומות הכל ארוז בניילונים )-:

וכך נראה סל כשחוזרים איתו מהקניות

מה שמאוד נחמד בלנסות להסתדר בלי פלסטיק זה כאמור החיבור שלנו למה אנחנו רוכשים, למה וכמה, אבל מעבר לכך, נראה שילדים מאוד מגלים רגישות לנושא הזה, ובאמת אכפת להם לדאוג לכדור הארץ. הבנות כל כך התלהבו מהעניין שתמרי שאלה אותי כמה אנשים משתתפים בחודש יולי ללא פלסטיק (אמרתי שלפחות אלף, אני מקווה שהמספר אמין). היא שאלה אם דוּן החתול שמח שאנחנו משתתפות בזה (עניתי שכן, כי זה שומר על הטבע גם בשבילו) והסבירה שבשביל משפחה שממשיכה במשך כל השנה להיות בלי פלסטיק, זה כבר לא חודש יולי ללא פלסטיק אלא פשוט חודש יולי רגיל (או במילותיה שלה – Ordinary July).

הפרויקט הבא היה להכין תחליף לעטיפות ניילון לכריכים, וכיסויים שיחליפו את הניילון הנצמד שמשתמשים בו לקערות. חיכיתי כבר המון זמן כדי להכין את עטיפות הבד האלה שהן מעולות.

הן עשויות מבד שממיסים לתוכו שעוות דבורים, ואז הן יכולות לאטום – כמו פלסטיק – דברים לחים. הן שומרות על טריות של דברים כי הן אטומות והן אנטי-בקטריאליות (שעוות הדבורים אמורות למנוע התפתחות של בקטריות). אם מחממים את העטיפה קצת עם האצבעות כשמהדקים סביב קערה – היא נצמדת. אפשר לשטוף במים קרים והיא נשמרת ככה לשימוש שנה שלמה. ויש לה ריח נהדר.

אבל הדבר השווה ביותר הוא תהליך ההכנה –

קודם כל גוזרים בד כותנה בגודל הרצוי

מגייסים ילדה חרוצה לגרור שעוות דבורים

הילדה מפזרת את השעווה על הבד, ואז מכניסה לתנור שחומם ל-150 מעלות למשך חמש דקות.

כשמוציאים מהתנור מוודאים שכל הבד מכוסה בשעווה, ואז תולים כמה דקות בחוץ להתייבש.

וזהו! עטיפת הבד מוכנה.

אם היא עגולה, אפשר לעטוף איתה קערה

ואם היא מרובעת, היא נחמדה גם לכריכים, או לכל שארית אוכל אחר (חצי דלעת, אננס, אבוקדו, חצי תפוח או חצי אגס ועוד).

וקל לאחסן אותן

Reuse

מסתבר שגם הבנות משתדלות לצמצם את טביעת הרגל האקולוגית שלהן –

למשל, כלב לברדור שסיים את תפקידו ככזה, הפך להיות קוקר ספניאלית מתוקה במיוחד

חיות הסוואנה שלהן מחליפות זהות בהתאם לצרכי העלילה

והן אפילו ארגנו סט דינוזאורים ישן, ומשטח מחיה שהן הכינו למכירה

ודבר אחרון בענייני מחזור –

כמו שכתבתי בעבר, חנויות יד שניה ומכירה של דברים משומשים הם דבר רציני כאן. כשסטודנטים/יות עוזבים/ות את הדירה שבה הם/ן גרו ועוברים לעיר אחרת, הם/ן מוכרים ה-כ-ל. אותי זה מאוד מרשים. ומאוד מקובל לקנות בגדים בחנויות יד שניה – זה אפילו נחשב הדבר הכי שווה לעשות – מסתבר שגם ראשת הממשלה ובן זוגה קונים בגדים בחנויות יד שניה (ומחרימים חנות שהתייחסה בצורה מחפירה לעובדים/ות). זה כיף גדול לבלות בחנויות האלה.

איפה עוד אפשר למצוא שמלות כמו זו?

מבחר כזה של בדים

ושל בגדים

אני יכולה לבלות שעות במקומות האלה – ולמצוא בגדים מגניבים שבודאות אין לאף אחת אחרת.

אני יודעת שיש תרבויות שממש לא מקובל לקנות בהן בגדים משומשים. לא מזמן קראתי מאמר שהסביר שאנשים ממש נרתעים מבגדים משומשים, ושהרתיעה עומדת ביחס ישר למרחק שהבגד היה במגע עם הגוף של הבעלים הקודמים. זאת אומרת, ככל שהבגד היה קרוב יותר לגוף (פיג'מה למשל), כך אנשים יותר נרתעים מלקנות אותו כשהוא משומש. חברה סינית שלי שתמיד מעבירה לי בגדים שווים שהיא לא משתמשת בהם ממש התפדחה כשהצעתי לה להציע בגד לחברה אחרת שהיתה איתנו, שגם היא סינית, והיא אמרה שזה ממש לא מקובל בתרבויות אסיאתיות.

ולסיום, בלי קשר, כמה תמונות מתהלוכת העששיות החורפית של הכיתה של תמרי

פורסם בקטגוריה יצירה, סביבה | 2 תגובות