משבר אמצע החיים

לא מזמן שמתי לב שבשנה האחרונה לא כל כך כתבתי כאן כמו שרציתי ותכננתי.

יש לי כמה פוסטים שכמעט מוכנים, ותקועים, וזה לא כיף בכלל.

אני לא אוהבת להרגיש שמשהו תקוע אצלי, בעיקר כשמדובר בכתיבה. כי אני מאוד אוהבת לכתוב, ודי זקוקה לזה. הכתיבה עוזרת לי להבין את הרגשות שבפנים, והרגשות עצמם מובילים אותי אליה. אבל למרות כל זה, כנראה שהרגשתי שאני פחות פנויה נפשית מבעבר, ולכן לא רציתי כל כך לכתוב.  

אני חושבת שאולי זה קשור במעבר לעיירה החדשה. ההתאקלמות וההסתגלות למקום חדש, אחרי שכבר הרגשתי שבשבע השנים שקדמו למעבר נטענו שורשים בדנידין, גורמות לי להרגיש, במידה מסוימת, עקורה ומנותקת ממקום שהיה טוב לי בו.

אבל יותר מכך, אני חושדת שאולי זה קשור ל"משבר אמצע החיים", בהנחה שאכן אגיע לגיל תשעים.

אני לא מבינה עדיין איך אף אחת מהחברות המבוגרות יותר שלי לא הכינה אותי ליום ההולדת ה-45.

אני לגמרי זוכרת איך בגיל 29 עשיתי מאמץ אדיר להתכונן טוב למעבר לשנות השלושים, וזה עבר די חלק, ואפילו בשמחה. אותו הדבר היה במעבר לגיל 40. אבל עכשיו, פתאום הכתה בי ההכרה בגיל – חשבון נפש ועיסוק במה שהיה עד כה ומה יהיה בעתיד, אבל בצורה הרבה יותר אינטנסיבית.

ובמה אני לא עוסקת –

במחשבות על המעבר לכאן, על הריחוק מהמשפחה, והחברים/ות והתרבות. על כל הלמה, האיך, והמחירים שאני משלמת על המרחק הזה. וכל המחשבות והשיקולים וההבנה שהחיים לא מושלמים, ואנחנו עושים את המקסימום כדי שיהיו טובים דיים.

בבחירה שלי ללדת "רק" שתי ילדות או רק שתי ילדות.

במה שעשיתי מקצועית, ובתכנון להמשך.

בקשר שלי עם ההורים שלי ויתר המשפחה. על הביקורת שהיתה לי כלפי ההורים שלי, ועד כמה דברים בעולם הם אף פעם לא שחורים או לבנים, אלא הרבה יותר אפורים ומורכבים, ועד כמה אני גם אסירת תודה על כל הדברים המאוד טובים שקיבלתי מהם, ועל האהבה המאוד גדולה שיש לנו, ויש לי כלפי כל אחד מאחיי ואחותי.

וכמובן שבאובדן של אחי, נועם, שאולי הדבר היחידי שבו עקפתי אותו בחיים שלי היה שאני עכשיו מבוגרת בשנתיים מכמה שהוא זכה לחיות. ובכמה שאני מתגעגעת אליו.

וכך, לנוכח כל המחשבות האלה, עלתה גם מאוד חזק ההבנה (שאצלי קיימת תמיד) שהבנות לא לנצח תשארנה ילדות, ושלא תמיד הן יגורו איתנו. כלומר הילדות שלהן היא עכשיו וזה הזמן ליהנות ממנה, או כמו שאומרים בניו-זילנד: "ליצור איתן זכרונות" – ביטוי שאני לא כל כך אוהבת כי הוא מסתכל אחורה מהעתיד ולא על עכשיו מההווה.

אז לכבוד יום ההולדת שלי, נסענו לחופשה במקום שאני מאוד אוהבת – בית החופשה של המורה לכינור, שכבר כתבתי עליו כאן, שנמצא על חוף יפיפה.  

וליד יער

 כמו שכתבתי בפעם שעברה, הבית הזה הוא ממש מוזיאון, וממש מזכיר לי בית של סבא וסבתא, שיש בו המון חפצים ישנים, וכל מה שצריך לעשות זה פשוט לגלות אותם.

וכך למשל הפעם גיליתי את הפינה המתוקה הזו

אגב, המעין קערות האלה הן בעצם צדפים שמשתמשים כאן בהן כסבוניות. 

כמו בכל בית של סָבַּאים (כי כך אני אוהבת לומר את המילה הרשמית "סבים"  בצורה יותר ידידותית למשתמש/ת), גם כאן יש כל מיני מסמכים מתקופות אחרות, שכנראה יישארו כאן תמיד. 

וגם בובות של פעם מארצות אחרות, כמו הבובות שהיו בחדר הנעורים של אמי, מהמתכתבת ההולנדית שלה.

בדומה לביקור הקודם שלנו כאן, גם הפעם הנוף נפלא, ועדיין אפשר לשמוע את הים כל הלילה מחדר השינה.

בקיצור, תענוג.

רק הבנות גדלו מאז הפעם הקודמת.

מיד כשהגענו לכאן, תמרי אמרה משהו שמאוד מצא חן בעיני. היא אמרה שכשיש פחות משחקים, אז פחות משעמם. שאלתי אותה למה, ואז היא הסבירה שאז צריך לעשות יותר דברים בעצמנו. 

וזו גם חלק מהמשיכה של דני ושלי למקום – כי הוא לא מכוסה על ידי הרשת הסלולארית שלנו. כלומר אין אינטרנט, אין מיילים, פייסבוק וכל הטוב הזה. בנוסף, וכנראה בגלל זה, הזמן כאן הוא מאוד שונה. מותאם יותר לתנועות השמש, השפל והגאות ולא לשעת עליית מאמר המערכת של 'הארץ' לאפליקציה, שאנחנו עדיין משלמים עליה כדי שיהיה לנו על מה לדבר עם א/נשים מהארץ. 

ומאוד שקט – קצת כמו על חוף הים בסיני, רק שאי אפשר לטפס על גבעה כדי לקלוט משהו ברשת הסלולרית. אפשר פשוט לקחת את הזמן ולקרוא, ולכתוב, ולטייל על החוף, ולצייר, ולבנות פאזלים ולשחק, בלי לבדוק כל שלוש דקות אם מישהו/י חיפשו אותי. קצת כמו העולם שלתוכו נולדנו כילדים. 

זה מיד התקשר לי עם משפט שקראתי לא מזמן מתוך ראיון עם ג'ונתן פרנזן, שאמר שהוא מסופק איך אפשר לכתוב ספרות בדיונית טובה כשיש במקום העבודה חיבור לאינטרנט, או משהו בסגנון הזה, ואני כל כך מבינה על מה הוא מדבר – כשכל דבר נמצא במרחק גיגול מאיתנו, אין שהות לדמיין איך דברים יכולים להיות ואין מרחב לחוסר ודאות ולשיעמום.

אני מרגישה שבמרחב הזה, של הרשתות, והדימויים הבלתי אפשריים של איך החיים אמורים להיות, מאוד קשה להתחבר פנימה, ומאוד קשה להוציא החוצה את מה שיש בפנים. מאוד קשה לראות את היופי בעולם שנמצא מתחת לאף, כי יש כל כך הרבה הסחות דעת מסביב. והסחרור הזה יודע לפרוט לנו על המקומות הכי רגישים.

ומה שבעיקר קשה לי ביומיום הוא שכל הדברים האלה שעולים לרשת נדמים לי כל כך חשובים, ואני חייבת להתחבר אליהם ולקרוא עליהם. וכולם, קשורים או מפורסמים על ידי א/נשים שאני מעריכה או מחבבת, ושאכפת לי מהם. בקיצור, הרבה יותר מידי אינפורמציה ועומס רגשי על המערכת.

למשל, בהנחה שאני מדליקה את הטלפון שלי בבוקר קצת אחרי שאני קמה – בעשר הדקות האלה, כבר הספקתי ללמוד כל כך הרבה דברים על העולם, שהמוח שלי פשוט מוצף בצורה די מטורפת.

הנה עוד רעיון למחקר בקוגניציה….

ולכן האפשרות להתרחק ולשקוע בקריאה ומנוחה, מאוד מועיל מול ההצפה התמידית הזו.

ובחזרה למשבר אמצע החיים – באיזשהו שלב במהלך החופשה, ואחרי הרבה שיחות ארוכות עם דני, מצאתי כמה רעיונות בשני ספרים שיכולים להועיל בהתמודדות.

הראשון מגיע מספר שאבי המליץ לי עליו, וכולל שלוש הרצאות משנת 1946 שהתפרסמו לא מזמן של ויקטור פרנקל. רק אחרי שאבא שלי הבטיח לי שההרצאות לא כוללות תיאורים גרפיים מדי מהשואה, העזתי להוציא את הספר מהספרייה ולקרוא. וזה היה מתגמל. מאוד.

כהבהרה להערה בנוגע לשואה, כדאי אולי שאסביר שמאז שקראתי בגיל 9 את כל מדף ספרי השואה לילדים בספריה הציבורית ברובע היהודי (שאין לי מושג היום איך ספרים כאלה נכתבו בכלל לילדים), אני משתדלת להימנע מאוד מחשיפה לתכנים גרפיים של הנושא. אני חושבת שלפחות עבורי זה לא כל כך בריא.

בכל אופן, שני עניינים שקשורים בשואה ומופיעים בספר עוררו אצלי הזדהות, אולי כי הם הרגישו מוכרים לי כדרכי ההתמודדות שלי עם מצבים בלתי אפשריים. להבדיל וכו'.

הראשון הוא שפרנקל, שגר בוינה לפני המלחמה (וחזר אליה מיד אחריה), פיתח תוכנית למניעת התאבדויות שהיו באותה התקופה נפוצות מאוד  בקרב סטודנטים/יות, במיוחד כשהתפרסמו תוצאות המבחנים. ובספר נזכר (בהערת שוליים) שאחרי ליל הבדולח היה גל התאבדויות של יהודים/יות בוינה. זו הפעם הראשונה ששמעתי על זה וזה נגע מאוד לליבי.

הדבר השני הוא שכשפרנקל היה במחנה ריכוז, היו איתו עוד פסיכואנליטיקאים (בלשון רבים!) והם ניתחו יחד את המצב הנפשי שלהם ושל האנשים סביבם, וחשבו על דרכים להקל את הסבל.

ועכשיו לנושא עצמו –

בדומה ל"אדם מחפש משמעות" גם כאן, פרנקל מתעסק בשאלה של משמעות החיים, ויש כמה נקודות מפתח שמאוד דיברו אלי. אחת, שאני חושבת שהיא מרכזית לחיים טובים היא הכרה, הערכה, ויצירת מקום ליופי. הוא השתמש בדימוי מאוד יפה, לפיו, אם מישהו/י נמצאים בקונצרט ושומעים מוזיקה שמפעימה אותם, אם באותו הרגע ממש, תשאלו אותם (אם הדבר היה אפשרי, כמובן), האם כדאי לחיות, הם יענו שאפילו רק עבור הרגע הזה כדאי לחיות.

והמפתח השני הוא הטענה שלו שאנחנו לא צריכים לצפות למשהו מהחיים, אלא שנכון יותר שנשאל את עצמנו "מה החיים מצפים מאיתנו?". מהן משימות החיים שחיי שלי הציבו לי ושעלי למלא.

אני חושבת שזו הסתכלות נבונה שכוללת בתוכה לא מעט צניעות. היא מאוד שונה מהטרנד הנוכחי של "אני אעצב את החיים שלי" והם צריכים להיות הדבר "הכי" מדהים שיש. אלא שיש לנו משימות שעצם החיים שלנו הציבו בפנינו, והן ספציפיות לנו, ואנחנו צריכים/ות למלא אותם, וזו למעשה משמעות החיים שלנו.

אז אמרתי ששני דברים נראים לי כמועילים בהתמודדות עם משבר אמצע החיים. הספר של פרנקל הוא, כאמור הראשון. הספר השני המעניין שקראתי מספר על התיאוריה של אלפרד אדלר, שאותה אני כמעט לא מכירה. מירי, בת דודתי האהובה (ואני התברכתי בבני דודים/ות אהובים/ות רבים/ות), המליצה לי לפני כמה שנים לעקוב אחרי המחברת, אנאבלה שקד, והספר הזה מעניין, מועיל ונגיש. 

הגישה של אדלר היא הרבה יותר התנהגותית מכפי שאני מעדיפה את הפסיכולוגיה שלי. ככלל, אני מאוד מתחברת לפרויד ולפסיכואנליזה, אבל אני חושבת שבמובנים רבים הגישות משלימות זו את זו, ולאו דווקא מבטלות או מתחרות זו בזו. זאת אומרת, בעיני צריך להכיר את עצמנו לעומק, ולהרגיש בנוח עם הצדדים הפחות זוהרים שלנו, בלשון המעטה, ורק אז אפשר להתחיל לפעול מתוך הכרה פנימית עמוקה. עם זאת, צריך בשלב כלשהו לצאת אל העולם ולפעול בו והגישה האדלריאנית מעולה בעיני בהנעה לפעולה.

עוד דבר שמאוד מצא חן בעיני בספר הזה היתה ההצעה להסתכלות אופקית על העולם – להבדיל מהסתכלות אנכית שבה הדבר החשוב ביותר הוא הצלחה ומצוינות בכל מחיר, או טיפוס במעלה הפירמידה החברתית מתוך מטרה לאכלס את הקודקוד העליון שלה (ע"ע אקזיטים, התעשרות מהירה, כוכבות רשת). בהסתכלות אופקית, מה שחשוב זו פעולה מתוך קשר בין א/נשים, תמיכה הדדית, אתיקה, ושותפות. וזה מאוד דיבר אלי.

אצל דני, משום מה, המעבר לגיל 45 עבר קצת יותר חלק מאשר אצלי. הוא בטח מדחיק.

בערב יום הולדתו הלכנו למסעדה הודית, בעיר סמוכה לעיירה שלנו. אין במסעדה הזו שום דבר מיוחד, פרט לעצם קיומה. 

הביקור במסעדה היה כרוך בסערת רגשות כללית מצד כל המשתתפים, או ליתר דיוק – המשתתפות. מיד כשהגענו למסעדה התפתחה מריבה די גדולה סביב מה מזמינים. דני ותמרי לא צמחונים, ומשתוקקים להזדמנות לאכול בשר שמתגשמת כמעט תמיד רק באירועים כאלה. לעומת זאת, יסמין, שהיא צמחונית פונדמנטליסטית למדי, לא הבינה איך אפשר לאהוב חיות ועדיין לאכול בשר. וכשהיא אמרה את זה בקול, אחותה, שמאוד – אבל מאוד – אוהבת חיות נפגעה קשות. 

וכך התחיל הערב במשבר שנפתח בדמעות מצד כל היושבות לשולחן ונפתר זמנית בנכונות לא צפויה מצד הקרניבורים לאכול אוכל צמחוני. בהמשך, סיפורים מרגשים מהילדות שלנו, כולל תיאורים מפורטים ביותר על החופשות שלי כילדה אצל סבא וסבתא בקריית ביאליק, ועל האופן המקסים שבו ההורים שלי התגייסו וחגגו ביצירתיות רבה את ימי ההולדת של נועם ושלי – כולל כל מיני משחקים ופעילויות מתוחכמים במיוחד.

דני, שלא הבין בכלל איך נקלע למגה-אירוע הזה עם חבורה נסערת שכמותנו שלא נתנה לו לחוות משבר אמצע-חיים בנחת, כבשה מחוות הפיוס של יסמין, שפתאום, שאלה את תמרי ממש בשוך הקרבות, אם היא רוצה ביס מהסמוסה שלה, ובכך בעצם נגמר העניין. 

בדיעבד, זה היה ערב מרגש נורא. מאוד פשוט, והכי משפחתי ונעים שאפשר. 

ולסיום עוד כמה תמונות מהחופשה

פורסם בקטגוריה טבע | עם התגים | 4 תגובות

בת מצווה

תמרי שלנו הגיעה לגיל שהיא מוכנה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות. או לפחות אמורה. 

האמת היא שהיא ילדה נפלאה וסופר-חרוצה. היא קמה כל בוקר, ובשלב שאני ודני עוד מתהפכים במיטה היא כבר משלימה את כל המטלות שלה (כולל האכלת תרנגולות, גם כשהטמפרטורה בחוץ מתחת לאפס), ואחרי העבודה היא מתאמנת בכינור ובפסנתר. כך שאפשר לומר שכל בוקר אנחנו מתעוררים לקול הנגינה שלה. רק אחרי שהיא מסיימת את התורנויות היא מוכנה להתחיל את היום, ללמוד ולשחק. 

אני די בטוחה שאת המשמעת העצמית הזו היא לא קיבלה ממני. 

תמרי לא רצתה לעשות אירוע בבית הכנסת לכבוד בת המצווה שלה, וגם לא מסיבה עם חברים/ות. היא הסבירה שלחגוג עם המשפחה זה משהו אחר מאשר עם א/נשים מחוץ למשפחה, ומבחינתנו זה הסבר מספיק משכנע. 

כך נראה השולחן החגיגי ערב לפני בת המצווה 

וכך נראתה כלת האירוע (ואחותה) עם כרטיס חגיגי במיוחד.

בתור מתנה היא ביקשה משחק ריסק, שהיה גם אחד המשחקים האהובים עלי בגילה. וקיבלה מאיתנו בהפתעה גם ציפורניים בעוביים שונים לעט הנובע שלה. ובמתנות שקיבלנו מהסבתות מימנו ביקור חגיגי בקרקס, וארוחה במסעדה (בקיצור, לא חפצים). 

מכיוון שהרעיון המקורי שלנו ליום ההולדת – ביקור בארץ וטיול בליטא – לא יצאו לפועל בשלב זה, הסתפקנו בביקור באי שאהוב מאוד על תמרי, וגם עלי. 

כתבתי כבר על האי הזה, שהוא למעשה שמורת טבע עם אכסניה קטנה, בפעם הראשונה שהייתי בו, לפני כמה שנים, וגם תמרי מכירה אותו מטיול כיתתי. אבל עבור דני ויסמין זו היתה הפעם הראשונה, ואני חושבת שהאי מצא חן בעיניהם. 

והוא אכן נשאר מקסים כפי שהיה. 

חוץ מאיתנו התארחו באי עוד זוג מבוגר ונחמד, שגר באיזור כפרי קטן ליד העיר. הם כנראה מאוד מחוברים לחיים הכפריים, כי הם סיפרו לנו שהביקור האחרון שלהם באוקלנד, היה בשנת 1987. 

אחד החסרונות באי הוא שהוא חשוף מאוד לרוחות, מכיוון שהוא נמצא באמצע המפרץ, וכי האכסניה שבו כמעט ולא שופצה מאז שנבנתה לצרכי בידוד של מהגרים שהגיעו עם מחלות בסוף המאה ה-19. כשנסענו לשם לסמינרים של המעבדה, העברנו בלילה את המזרנים ושקי השינה שלנו לסלון כדי לישון מול האח, כי הלינה בחדרים היא ממש כמו לינה באוויר הפתוח. וזה גם מה שעשינו הפעם. 

לעומת זאת, הזוג הניו זילנדי ישנו בשלווה ואמרו שהיה להם חם ונעים. מצד שני, הם הביאו שלוש מזוודות ללילה האחד שלהם באי – אחת מהן מיועדת לשמיכת פוך.

מה שהיה מאוד כיף הפעם זה ששאלנו את הקייקים של האתר, ומכיוון שכולנו אוהבים לקייק (בשלב הזה של חיי אני כבר לא בטוחה אם זו מילה אמיתית או עוד אחד מחידושי הלשון שלי – דני טוען שזה השני), זה היה פשוט נפלא להקיף את האי ולהיות מאוד קרובים לכל הציפורים המיוחדות שעליו. 

******

אחד הדברים המטרידים שקראתי לאחרונה הוא שהערך העצמי שלנו נמצא בשיאו כשאנחנו בני/ות 9, ומגיל 12 מתחיל לרדת בתלילות. בפעם הבאה שהוא יגיע לאותה הרמה בה היה בגיל 9, אנחנו כבר נהיה בני/ות 65. זה ציער אותי לחשוב שכך רוב בני האדם חווים את עצמם, בלי שום סיבה בעצם, וגם עורר אצלי את הרצון לעזור לבנות שלנו לשמר על הערך העצמי שלהן (לפחות אצל בת ה-9, לפי הסטטיסטיקה שלעיל, עבור הגדולה זה כבר מאוחר מדי). כל רעיון שתרצו להעלות בתגובות למטה, יתקבל בברכה.  

ביחס לדימוי העצמי הכללי של נשים, אני חייבת לציין שלמרות שלא כתבתי על זה כאן כמעט, התפיסה בניו זילנד של יחסי מגדר מאוד שונה מאשר בישראל. למרות שבניו זילנד שיעור האלימות בתוך המשפחה הוא מהגבוהים במדינות ה- OECD, עדיין היחס החברתי לנשים באופן כללי הוא די שונה. קודם כל, ברמה האישית, אני עדיין מופתעת שלא מטרידים אותי ברחוב. בהתחלה חשבתי שזה מכיוון שכבר יצאתי ממעגל הגיל הרלוונטי, אבל כששאלתי חברות צעירות מארצות אחרות, הן אמרו שגם הן שמו לב לזה. זה גם גורם להרגיש הרבה יותר נוח, ולהרגיש רמת ביטחון אישי יותר גבוהה גם כשאני הולכת ברחוב חשוך בשעת ערב מאוחרת. 

גם ברמה החברתית, יש כאן הרבה פחות לחץ חברתי על נשים סביב המראה החיצוני (לפחות, נשים בגילי, לגבי נשים צעירות, לצערי, נראה שהמצב די דומה לזה שבמדינות מערביות אחרות). כשאמא של דני באה לבקר אותנו היא הופתעה מכמה שנשים מבוגרות כאן לא צובעות את השיער. גם ניתוחים פלסטיים מאוד לא מקובלים, וכן, אני עדיין מופתעת לראות טכנאיות, שרברביות, בנאיות וכו'. נשים כאן גם לא מצופות לחזור לעבודה אחרי שיולדות אם הן אינן רוצות בכך, וגם לגיטימי לגמרי לכתוב בקורות החיים שבעשר השנים האחרונות הייתי עסוקה בגידול ילדים. פשוט ככה.  

לא מזמן חשבתי על כך שהחיים במדינה שבה יש ראשת ממשלה שהיא גם רכה, חמה, אמפטית ואכפתית, אבל גם נחושה, חזקה ומאוד לא קונפורמית, היא מאוד מעצימה עבור נשים צעירות. כאן, למשל, היא מובילה התנצלות רשמית בפני חיפושים בבתים של מהגרי עבודה פסיפיים בשנות ה-1970 – צעד מרשים ואמיץ בפני עצמו. 

בקיצור, משמח אותי להיות חשופה למודל כזה. 

ואגב כך, הזדמן אלי שיר מקסים, שגם העברתי לכמה חברות. 

אגב, מצב הגבריות בניו זילנד לא בהכרח מקביל לקידמה המאפיינת את מעמד האישה בניו זילנד. דני הבטיח לכתוב על זה פוסט אורח בהזדמנות.

******

המגורים בעיירה החדשה עדיין לא פשוטים לי. אני מרגישה קצת כמו דג מחוץ למים – אולי כי הרגשתי מאוד בבית בדנידין, ואני מאוד קשורה למקום ולרשתות החברתיות שלנו שם. כל ביקור בעיר מרגיש לי עכשיו כמו ביקור בארץ שבו אני מנסה לעבור ממקום למקום ולהספיק כמה שיותר דברים בזמן קצוב. 

בינתיים, הבנות ואני נוסעות יום בשבוע לפעילויות שלהן בעיר, ואני נוסעת יום או שניים נוספים בשבוע לעבודה, אם יש לי פגישות או משהו שאני צריכה להיות בשבילו בעיר. אבל זו בהחלט הסתגלות. 

לשמחתי מצאנו מישהי מהעיירה הסמוכה שעובדת גם היא בעיר, ואנחנו חולקים את הנסיעה איתה – מה שחוסך דלק, ופליטת פחמן וגם מעביר את הנסיעה בשיחה נעימה.

אחד הדברים המתגמלים במגורים בעיירה קטנה, חוץ מהשלווה המוחלטת, הוא הקרבה לטבע. כך למשל נראית השכונה שלנו

וזה הרחוב שלנו 

*******

לסיום, אתוודה, פעם בארבע שנים דני ואני חולקים את אותו התחביב. בתור מי שכמעט תמיד מחמיצה פנים על צפייה בספורט (״לא עדיף לעשות ספורט בעצמנו מאשר לשבת ככה מול המסך ולראות?״ – נסו לדמיין את המשפט הזה נאמר בטון מתלונן ומטיף, מוסיף דני), אני מוצאת את עצמי בקלות מתמכרת לשידורים מהאולימפידה. 

מאז שראיתי את מרי לו-רטון באולמפיאדת לוס-אנג׳לס בשנת 1984 אני יכולה להיצמד במשך שעות לשידורים החיים, ולהתרגש (עד כדי דמעות! באמת!) בשביל הספורטאים/יות. 

אני ערה לכל הביקורת כלפי המשחקים – מבני הענק שנשארים כערי רפאים אחרי המשחקים וההשלכות הסביבתיות והחברתיות שקשורות להקמתם, הלחץ על הספורטאים, הסמים הממריצים, הפציעות ועוד ועוד. ובוודאי שאפשר ליישם הרבה מההצעות שמועלות לפישוט והוזלת האירוע. יחד עם זאת, אני חושבת שהאפשרות להתפעם כל פעם מחדש מהיכולות המנטליות והפיזיות של בני אדם מכל העולם, הנחישות, וההתמדה שלהם, פשוט מעוררים השראה. 

הפעם, הפרש השעות בינינו לטוקיו (רק 3 שעות) מאפשר בקלות לעקוב אחרי גמר הקפיצה המשולשת לנשים מבלי להפסיד יותר מדי שעות שינה יקרות. 

כפי שכתבתי בעבר, ניו זילנדים משוגעים אחרי ספורט, ובבריכה הציבורית של דנידין יש לוח כבוד, שבו מוצגות תמונות של אלופים ואלופות אולימפיים שמוצאם בעיר. כך שכולם די עוקבים ומתעניינים. 

הגדיל לעשות הפוליטק בו דני ואני עובדים, שמשדר את המשחקים על מסך ענק לאורך כל יום העבודה. כשעברתי שם (ונעצרתי, כמובן, לכמה דקות לעקוב אחר ריצת 400 מטרים שליחים) פגשתי עוד מכורה לדבר, אישה סולידית בתחילת שנות השישים לחייה. ההיא אמרה משהו שמאוד מצא חן בעיני – שאולי בגלל הקורונה, והשנה וחצי האחרונות, יש משהו מרגש במיוחד באולימפיאדה הזו. ואני חושבת שיש בזה משהו – משהו בשנה הזו אולי יכול להזכיר קצת לבני האדם שכולנו בני ובנות תמותה, שנמצאים/ות כאן יחד, לתקופה מוקצבת בלבד, ושאולי אפשר לנצל את הזמן הזה לעשות טוב למען בני האדם והעולם. 

הלוואי. 

וכך נראה השיעור בנושא (כן, אנחנו עדיין לומדות על יוון העתיקה, אעדכן בעוד כמה שנים, כשנסיים את החומר), שיצא לנו בתזמון מצויין. 

הבנות גם הן מגלות עניין רב במשחקים האולימפיים, והן שאלו אם מדינת הוותיקן שלחה נבחרת, והוסיפו, בקריצה שהם היו יכולים לנצח בתפילה, אם היה ספורט כזה. 

וכך נראה האימון שלהן בבית – 

פורסם בקטגוריה חגים | 4 תגובות

מעברים

בפוסט הזה אני משתפת בכל מיני דברים שלא בהכרח קשורים אחד לשני אבל מזמן לא כתבתי והם הצטברו אז הם כאן ביחד…

אתחיל בכך שאני לא כל כך אוהבת שינויים. הם מפחידים אותי, מאיימים עלי, ובעיקר, אני מאוד אוהבת את המוכר והנוח. אם זה היה תלוי רק בי, יש סיכוי טוב שעדיין הייתי גרה בדירת חדר ברחוב דוסתאי 14 ועובדת במכון טרומן.

אבל החיים קורים, וכוללים גם שינויים, וכך מצאנו את עצמנו, אחרי חיפוש ממושך, קונים בית בעיירה קטנה וכפרית, 40 דקות דרומית לדנידין.

בשנה האחרונה ראינו המון בתים. השיטה כאן היא שיש בית פתוח שכולם מגיעים אליו בכמה זמנים נתונים, ואחר כך אפשר להגיש הצעה למוכרים, וההצעה הגבוה ביותר, שכוללת כמה שפחות תנאים מקדימים, עשויה להתקבל.

מצוקת הדיור בניו זילנד היא ממש עקב אכילס של המקום (מערכת הבריאות היא העקב השני). כשמישהו/י ״זוכה״ באפשרות לקנות בית, זו ממש נחשבת הצלחה או הישג. כל זה נובע מהזנחה רבת שנים של תחום הדיור, ומכך שיש הרבה א/נשים שמחזיקים בבתים למטרות השקעה. ההשקפה של יסמין בנושא הזה היא נחרצת ולדעתה צריך שלא/נשים יהיה רק בית אחד שהם/ן גרים/ות בו כדי שיהיה מספיק לכולם.

על כל פנים, אחרי שביקרנו בעשרות בתים פתוחים בדנידין, שכבר כשמגיעים אליהם אפשר לראות בכניסה תור (מדכדך) של נעליים של קונים פוטנציאלים אחרים – מקובל כאן לחלוץ נעליים בכניסה לבית – ואחרי שראינו שמרוב ביקוש, כבר קשה להשיג בית שנבנה אחרי 1930, בעל בידוד, ללא רטיבות ובתקציב שלנו, הבנו שאנחנו צריכים לחשוב על פתרון שונה.

העליה הקיצונית (והלא מוצדקת) במחירי הבתים בשנים האחרונות, והתחושה שעוד מעט קניית בית כבר לא תהיה אפשרית, מוכרת לנו היטב מהחיים בארץ, ובמיוחד בירושלים. החזרה על החוויה הזו כבר היתה יותר מדי בשבילנו. ולכן, החלטנו לצאת מאזור הנוחות (או לפחות משוק הדיור הצפוף) – כלומר מהעיר.

הרבה שנים עסקתי בשאלה אם אני מעדיפה לקנות בית או לשכור. מבחינה כלכלית טהורה, דני ואני עשינו את כל החישובים האפשריים, וסביר להניח שלו היינו נשארים בבית שבו גרנו וממשיכים לשלם שכירות די נמוכה, יכול להיות שזה היה מיטיב איתנו כלכלית בטווח הארוך. אבל, אני חושבת שהפסיכולוגיה והרגשות התחילו בשנים האחרונות לעשות את שלהם ואחרי 23 שנות שכירות, (מתוכן 20 של שנינו כזוג – בדיוק השבוע :-)) הבנו שאנחנו רוצים קצת ודאות דיורית בחיים.

כל מעבר דירה מלווה כמובן בכאב, והפרידה מן הבית שגרנו בו בשש השנים האחרונות לא היתה קלה. מצד שני, דני מזכיר לי שאמא שלי לבשה כובע ומעיל בתוך הבית מרוב קור בזמן שביקרה אותנו בסוף הקיץ, ושבחורף יוצאים אדים מהפה כשמדברים בתוך הבית, אלא אם כן יושבים מול האח. מורכב…

אחד הקריטריונים שהעסיקו אותנו בבחירת הבית החדש היה שיימצא בעיירה שבה כבר לא מעלים יהודים על המוקד. חברה טובה מהארץ הזכירה לי שזה לא באופנה כרגע, וחברה ניו זילנדית (חכמה מאוד!) הסבירה לי שפשוט זה לא מעניין אף אחד. בקיצור, יש לנו קצת עבודה פנימית לעשות מול החששות שלצערי מוטבעים בדנ״א שלנו.

וכך, בסוף אפריל נפרדנו מגן העדן הנפלא הזה, לטובת בית חדש יותר וטוב, שעם הזמן יהפוך יותר ויותר להיות חלקת אלוהים הקטנה שלנו.

אז מכאן נפרדנו


וכך נראתה תחילת המעבר.




למזלנו יש לנו חברים מקסימים שעזרו לנו להעביר הכל בקלות יחסית. וזה היה נפלא, ובעיקר מחמם את הלב, כי כשיש שינוי כל כך גדול בחיים, ובכלל, מאוד נעים שיש מי שתומכים ועוזרים.

את התרנגולות ארזנו בארגז אחד (בחלק האחורי של הרכב הנגרר), והבנות הכינו לדון החתול קופסא עם חורי אוורור בצורת חתול, וכתבו ״Caution, cat!".

אני חושבת שקראתי פעם שחתולים מייללים עד 6 יללות ביום. בארבעים הדקות שהעברנו את דון, אני חושבת שהוא ילל את המכסה התלת-שנתית שלו.




והנה ילדה אחת שכבר מתחילה להתאקלם



תמונות נוספות מהבית החדש בפוסטים הבאים.

******

מאז שקנינו את הבית אני עסוקה בללמוד איך לגדל עצים מענפים. כבר כמה שנים שאני אוספת את הזרעים מהחצר ומגדלת מזרעים שלי (שיש להם גם את היתרון שהם מותאמים לתנאים האקלימיים של החצר הספציפית שלנו).




זה ממש כיף ועושה תחושה של שפע.

השכנה המקסימה שלנו הכינה לי ייחורים לעצים לשתול בחצר החדשה. וזה אחד הדברים שעשיתי.

בנוסף נטעתי כבר את העץ שקיבלתי מחברים אחרי שאחי נפטר באדמה של הבית החדש.




******

אחד הדברים שמאפיינים עיירות ניו זילנדיות כפריות הוא שאי אפשר לקנות בהן אוכל צמחוני, ושחלב סויה לקפה עדיין לא הגיע לבית הקפה היחיד במקום, שגם מוכר צ'יפס ודגים ואוכל סיני מוקפץ. הדבר השני הוא שבכניסה לסופר א/נשים משאירים את המגפיים שלהם/ן כדי לא ללכלך את החנות בבוץ. והדבר השלישי, הוא שלל כנסיות מנומנמות, שמזמינות את המקומיים לבוא לתפילה בכל ראשון בבוקר.

העיירה שלנו, מילטון, סימנה וי על כל הסממנים האלה, אבל לשמחתי ראיתי שמורה נלהב בתיכון המקומי מתכנן לפתוח מועדון קולנוע, ושיש סדנת סריגה פעם בחודשיים ללא תשלום. בקיצור, נראה לי שנסתדר כאן.

עוד משהו נחמד הוא שנדמה שכל אחת מתושבות העיירה חובשת כמה כובעים. למשל, הדוורית, שהגיעה במכונית קטנה וחמודה להביא לנו חבילה, היא במקרה גם מישהי שכתבה לי בפייסבוק שיש לה דשן אורגני והמתדלקת בתחנת הדלק למדה בתיכון עם הבעלים הקודמים של הבית. בקיצור, עיירה קטנה.


*******

בשנים האחרונות אני עסוקה מאוד במושג של זמן, יכול להיות שמאז שאחי נפטר (ואחר כך, בת דודתי) הבנתי עד כמה החיים זמניים, ועד כמה החיים הם עכשיו, ואנחנו לא ממש יודעים כמה זמן עוד ישאר לנו. אבל הערך של זמן הוא משהו שמאוד התחדד לי מאז שהפכתי לאמא. הבנתי שמספר השעות ביממה גם הוא קצוב, ושאני רוצה, עד כמה שאני יכולה, לבחור איך לחלק אותן.

מאז שאני ילדה, אמא שלי תמיד היתה צוחקת עלי שאני צריכה יותר שעות ביממה כדי להספיק את כל מה שאני רוצה, ואני חושבת שהיא צודקת במידה רבה. בשנים האחרונות אני מנסה לקחת על עצמי פחות דברים, ויחד עם זאת, להקדיש את הזמן במלואו לדברים שחשובים לי באמת.

וכך לפני כשבוע מצאנו את עצמנו, יסמין ואני, מחליפות סוללה לשעון היד של תמרי, בחנות שנראתה בעצמה, כמו מסע בזמן. החנות היתה מלאה בשעונים כיס ישנים, וכל מיני עתיקות מעניינות.

השען עצמו היה מאוד ידידותי וכשראה שיסמין ואני מתעניינות, הוא הזמין אותנו לראות איך הוא מפרק את השעון, הסביר לנו על החלקים במנגנון, ונתן ליסמין להרכיב על עיניה את זכוכית המגדלת המיוחדת שהוא משתמש בה.

ואז, כשהבין שאנחנו מדברות עברית, הוא סיפר לנו שמי שהקים את החנות היה אדם יהודי שהגיע מפולין ממש לפני המלחמה, והיה אומן במלוא מובן המילה. הוא סיפר שלמד ממנו את המלאכה, ובסוף קנה ממנו את החנות ואת הציוד שבה (והראה לנו מברגים וכלי עבודה "של פעם" עם ידית חזקה מעץ).

בחנות יש לו כמה תמונות של הבעלים הקודמים שבאמת נראה כמו מהגר מכובד מאירופה בחליפה ומגבעת. מה שהיה מעניין, וגם עצוב, זה שלחנות קראו על שם הבעלים הקודמים, ברנשטיין, ושבזמן המלחמה, ואחריה, אנשים לא רצו לקנות בחנות כי הם חשבו שהיא שייכת לאדם גרמני, ומאז שמה שונה ל- Southern Cross Jewellery, כדי לעודד רוכשים פוטנציאליים שלא ששים לבצע עסקאות עם מי שמייצגים עבורם מדינת אויב.

זו היתה חוויה מיוחדת מאוד, וגם אפשרות להיפגש מקרוב עם עולם שקצת הולך ונעלם. חשבתי בלבי כמה עצוב שכשיסמין תהיה גדולה יהיו מעט מאוד, אם בכלל, בעלי מקצוע שעושים בעצמם עבודת אמנות כזו, ולא מחשבים.

******

אגב זמן שחולף, או אינו חולף, כבר מאז פורים יסמין מקפידה להסתובב בעיר מפעם לפעם בתור קרנף.

כך למשל היא נראתה ביציאה מבריכת השחיה



עם אחותה


בטבע



ובשיעור פסנתר.

יסמין, או הקרנף – כפי שאנחנו קוראים לה בימים שהיא קרנפית – ואני לומדות עכשיו על סיפורי המקרא, וזה ממש כיף, כי זו גם הזדמנות טובה ללמד אותה לקרוא ולכתוב בעברית.

יסמין כל כך התרגשה שזו התרבות שלנו, שהיא אמרה לי כמה פעמים שבשביל חומרי הלימוד של אחותה על יוון העתיקה היינו צריכות להוציא הרבה ספרים מהספריה, אבל "בשביל סיפורי התנ״ך לא, כי יש לנו את הכל בבית". שימח אותי מאוד שהיא גאה ומרגישה מחוברת לאוצרות התרבותיים שלה.

והנה כמה לוחמים יווניים במלחמת טרויה

******

לסיום, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לחברתנו היקרה גבריאלה.

את גבריאלה הכרנו לפני כמה שנים, כסבתא של שני ילדים מהגן האנתרופוסופי, שמאז כבר הפכו לילדי בית הספר.

היא הגיעה לכאן מגרמניה כדי לעזור לבתה לגדל את שני ילדיה. או במילים אחרות, היא עברה לצד השני של העולם, עזבה את מקום עבודתה בבית חולים אנתרופוסופי, כדי לעשות את זה.

אבל גבריאלה לא רק עשתה את זה, אלא שהיא גם עבדה עד לא מזמן כאחות (למרות שבהכשרתה היא רופאה, אבל זה כבר סיפור אחר) במחלקה האונקולוגית בבית החולים בדנידין, היתה פעילה מאוד בבית הספר ובקהילה שלנו – ובזכותה גויסו כספים והוקם עוד מבנה שהיה חיוני לבית הספר.

היא הקימה את קבוצת תיאטרון הבובות שהבנות ואני מציגות בה, ושהעלנו בה השנה את ההצגה ״הנגנים מברמן״ – עיר הולדתה של גבריאלה.




אביה של גבריאלה היה מורה בבית ספר אנתרופוסופי, וגם היא עצמה למדה בבית ספר אנתרופוסופי בילדותה, ושלחה לבית הספר גם את ילדיה. היא מלאת ידע בתחום, ובכלל אשת ספר ודעת, וגם אישה של העולם הישן, שמסתכלת קצת מהצד על המודרנה.

בשנה האחרונה היא ניהלה את קבוצת הקריאה האנתרופוסופית בבית הספר, שהיתה מעשירה ונפלאה.

רצה הגורל, וכמה חודשים אחרי שפרשה לפנסיה המיוחלת גבריאלה עצמה חלתה בסרטן, וטופלה באותה מחלקה עצמה שבו עבדה בבית החולים. היא הספיקה עוד לחזור לגרמניה, ולהיפרד מאחיה, וחבריה, לפני שנפטרה לפני שבועיים בגיל 67.

אני רוצה להודות לגבריאלה על כל מה שנתנה לנו. על החמלה, הדוגמא האישית, וההשראה, ועל המחויבות שלה לבית הספר ולקהילה. היא מודל לחיקוי עבור כולנו.

פורסם בקטגוריה יומיום | 3 תגובות

געגוע, עוד חינוך ביתי ומשחק ליום סגריר

כבכל שנה, כשסוף השנה האזרחית מגיע, וכולם מתכננים את חג המולד וחופשת הקיץ עם המשפחות המורחבות שלהם, אני חושבת שהגעגועים שלי למשפחה ולחברים/ות בארץ הופכים יותר ויותר חזקים.

כנראה שלא רק אצלי, כי יסמין אמרה לי לא מזמן שלפעמים היא חושבת שהיה כיף יותר לגור בישראל, כי יש לנו שם משפחה גדולה, ואז אם אין חשק ללכת לשום מקום, פשוט אפשר לפגוש אותם.

ואחרי כמה דקות של שקט ומחשבה, היא אמרה שאולי הכי טוב היה אם הם פשוט היו באים לגור כאן.

האמת היא שזו הפנטזיה שלי כבר כמה שנים, ואני חומדת באופן פעיל לא רק את הבית השכור שלנו, אלא גם את הבתים שלידו בדיוק מאותה הסיבה – כדי שאוכל להביא לכאן את המשפחה המורחבת ולשכן אותם לידנו.

המגפה העולמית גרמה לכל זה להראות עוד יותר דמיוני, ולא ברור, והתחושה הזו כמובן לא מקלה.

בנוסף לענייני הקורונה, ניו זילנד עסוקה עכשיו בדו"ח חשוב שעוסק במה שעל המדינה לעשות כדי לעמוד בהתחייבות שלה להגיע לאפס פליטות פחמן עד 2050, ובדיוק קראתי שרק בחודש הסגר בשנה שעברה, המדינה הצליחה להפחית ב- 41% (!!!) את השימוש בדלקים ובפסולת בלתי מתכלה.

הצעדים שהולכים כנראה לקרות מאוד מרחיקי לכת – עידוד רכבים חשמליים, הפסקת ייבוא של רכבים מבוססי דלק מתכלה עד 2035, הפחתה של 15% בגידול בקר – מה שגם אמור לעזור בניקוי מקורות המים, אבל גם לפגוע בפרנסה של מי במגזר החקלאי שמתבססים על ייצור של מוצרים מן החי.

נושא נוסף שמעסיק את כולם כאן הוא נושא הדיור. למרות הקורונה, והסגר, והמצוקה הכלכלית הכללית, מחירי הבתים כאן עלו בצורה קיצונית (כ-50% ב-2020), והביקוש רק הולך וגדל. זה נובע בעיקר מהזנחה רבת שנים של הדיור הציבורי, בגלל המדיניות של הממשלה השמרנית, וכן מהיעדר מיסוי על השקעות נדל"ן, שנראות כתחביב המועדף לשעות הפנאי של הרבה ניו זילנדים.

אני יכולה לכתוב כאן עמודים שלמים על זה, כולל מניפסטים שלמים על הזכות לדיור (אגב, הכתבה המעניינת שקראתי בדה-מרקר בנושא), אבל אני חושבת שיש מספיק דברים מצערים בעולם, כך שלעת עתה אחסוך מהקוראות הנפלאות שלי את התלונות שלי בעניין הזה. אבל אני מבטיחה שאסקר את הנושא הזה בהרחבה בעתיד.

ועכשיו, לתיאור הקיץ, לכאורה, שהיה כאן עד עכשיו.

אני כותבת לכאורה, כי למרות שהבטחתי לבנות שאקח אותן לים בכל יום שמשי שיש, אני יכולה לספור את מספר הימים האלה בשתי ידי.

כן, כך הים נראה רוב הקיץ השנה – יפה, דרמטי, אבל עם עננים אפורים של גשם מעליו.

מה שכן, השנה הבנות לגמרי גילו את הים. תמרי אמרה כמה פעמים שהיא מתה על הים, ויש לי תחושה שהחלום שלה הוא בית (או עדיף חדר משלה) עם נוף לים.

נראה לי שעם המצב הנוכחי של שוק הנדל"ן בניו זילנד, זה לא יקרה בזמן הקרוב.

הבנות לא מסתייגות גם מהטמפרטורה הממוצעת של המים, שלא עולה הרבה מעל 13 בשיא הקיץ, והן מזנקות פנימה בשמחה.

אני, לעומת זאת, מסתפקת בבריכה מחוממת של 27 מעלות.

הבריכה הזו היא הדבר הכי כיפי שיש, לפחות בעיני.

במחיר של בריכה ציבורית, אני מרגישה כאילו שאני מינימום בחופשת הכל כלול באנטליה, או על ספינת תענוגות.

השנה התמזל מזלי, וחברה שגרה במורד הרחוב קנתה מנוי לבריכה, והיא החליטה לנצל אותו במלוא המרץ. בזכות אותה חברה אני משכימה שלוש פעמים בשבוע ב-6:30 כדי לנסוע יחד לבריכה. מכיוון שהיא לא מסתייגת משום מזג אויר, זה קורה גם כשבחוץ יש 10 מעלות עם גשם.

והכי כיף, שיש להם בית קפה שיושב ממש על המים.

תמרי ממש התרגשה מהנוף

*******

לא מזמן קראתי שרשור בפוסט ששאל מה הדבר הכי מאתגר בחינוך ביתי. אמא אחת כתבה שהילדים (וזה די הצחיק אותי!) ואמא אחרת אמרה משהו שאני יכולה מאוד להזדהות איתו – הספק הפנימי האם אני עושה מספיק.

עקב כך, ועם בוא שנת הלימודים החדשה (שנפתחת רשמית השבוע, למרות שעלינו זה לא מאוד משפיע, פרט לכמה חוגים קטנים שמתחילים מחדש), הכנתי תוכנית שנתית לשנת הלימודים הבאה.

המשימה הזו כל כך הלחיצה אותי, שהייתי חייבת את תמיכתו של דני. בלעדיו, ספק אם אי פעם היינו מקבלים אישור מהמדינה לחינוך ביתי, אז טוב שגם הוא יהיה מעורב בתוכנית השנתית.

על כל פנים, ישבנו יחד אחר צהריים אחד והסתכלנו על כל מה שהיה בתוכנית הלימוד שלנו לשנה שחלפה, שהיתה קצת מאולתרת מפאת ההחלטה הלא כל כך מתוכננת לצאת למסע הזה. לשמחתי, גיליתי שעשינו לא מעט ובעזרתו של דני אפילו הצלחתי לתכנן את שנת 2021 (במגבלות חוסר הוודאות של החיים…) באופן שהיה הרבה פחות מלחיץ מכפי שזה נראה מלכתחילה.

אחד הדברים שאני לומדת הוא שלמרות שיש כמה דברים שחשובים לי, ואני צריכה לפעמים קצת להתעקש עליהם, הלמידה הכי כיפית היא זו שהבנות יוזמות. למשל, אני מוציאה ספר מהספריה, אנחנו קוראות אותו ביחד, ואז הן מחליטות מה בא להן לעשות איתו – כמו סיפור הודי מקסים שקראנו על ילדה שהשתמשה בגרגר אורז אחד, ובקצת חשבון כדי לעזור להרבה אנשים עניים.

בקיצור, מסתמן ש(גם) בתחום הזה, פחות תכנון מדוקדק, והרבה יותר הקשבה ללב, עושים את העבודה.

אחד האתגרים שאני נתקלת בהם הוא ללמד חומרים של שכבות גיל שונות, ואיך ליצור מצב שאין תחושה שמישהי צריכה לעשות משהו פחות "מגניב" כי היא יותר קטנה, או לחילופין, לחזור על משהו שכבר למדה בעבר.

בינתיים אין לי פתרון קסם לדבר הזה, ואני מנסה לשלב את התכנים. למשל, כשלמדנו על הודו (כיתה ה'), למדנו משלים הודיים (כיתה ב'), אבל כאמור, זה גם עניין של ניסוי וטעייה, ולא תמיד זה עובד הכי טוב…

עוד דבר נחמד הוא האפשרות להתגמש וללמוד מכל מיני דברים שקורים בחיים.

למשל, לפני כמה שבועות, כשאחת השכנות נתנה לנו הרבה שתילי תות, ניצלנו את הזמן ללמוד קצת על גידול תותים (וגם לשתול אותם מהר לפני הגשם…).

והדבר הכי כיפי בקיץ, כשהוא כבר מגיע, הוא שתמיד אפשר להחליף את זמן השיעור בטיול

********

אם כבר הזכרתי למעלה את הגעגועים שלי לא/נשים שאני אוהבת בארץ, ובמידה רבה גם לתרבות, דני ואני עוקבים באדיקות אחרי העונה החדשה של שטיסל, שהרי כמו שחברה טובה שלי הגדירה – מדובר בתענוג צרוף.

משהו שם כל כך מוכר וקרוב למקומות העמוקים ביותר בלב ובנפש של מי שאנחנו.

מכיוון שמכר שלנו שהוא נוצרי מתודיסטי אדוק אמר לנו פעם אחרי שצפה בסדרה בנטפליקס, שהוא דואג לעתידו של עקיבא, אנחנו מנסים להבין מה יש בה שכל כך נכנס ללב.

אז חוץ מהמשלב הלשוני, והבחירה היפה והמדויקת של המילים, השפה והצליל, אני חושבת שאחד הדברים המקסימים בסדרה הזו היא שהיא לא ממהרת לשום מקום. כמו שהחיים מורכבים, כך גם הדמויות מורכבות, ואין פתרונות פשוטים, ודברים, ובעיקר קשרים, לוקחים זמן, השקעה, והרבה אי ודאות וכאב.

וגם יש שם אהבה גדולה, ועמוקה, וכמעט לא מדוברת, בין הדמויות.

באמת תענוג צרוף.

*******

ולסיום, הבטחתי משחק קטן ליום סגרירי –

אז המשחק התחיל מכך שחברה שלי צפתה בסדרה "שידוכים סטייל הודו" בנטפליקס, ואז חשבה לעצמה, ובקול, שאולי שידוכים זה לא רעיון רע כל כך, ושאולי היא היתה שמחה לבחור בעצמה את בן/בת הזוג לילדים שלה – מה שיאפשר לה לבחור מועמדים טובי לב ונחמדים, שיתייחסו יפה ובכבוד לילדים שלה.

וזה הוביל את דני ואותי למשחק די מוזר שבו חשבנו לעצמנו למי היינו רוצים לשדך את הבנות. זה משחק די נחמד, כי הוא מאפשר לשקלל כל מיני נתונים – מי החתן המיועד, מיהם הגיסים/ות, מיהם המחותנים וכו', ובסופו של דבר, הגענו למסקנה שהחברים/ות שלנו הם/ן די אחלה, ולא היינו מהססים לגביהם בכלל. אולי זה יכול להיות גם קריטריון לבחירת חברים לחיים…

מאחלת סוף שבוע נעים וטוב לכולנו

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

קיץ

לפני שאתחיל לכתוב עלינו, ועל איך שאנחנו חווים בינתיים את הקיץ הזה בניו-זילנד, חשוב לי לכתוב שאני יודעת שהמצב בארץ (וביתר העולם) מאוד קשה בימים האלה – שהמגפה שוחקת, מעייפת ומייאשת, ושההשלכות שלה רבות, מורכבות ומדאיגות.

אני חושבת שקשה לנו להבין בדיוק מה קורה מהמרחק והמציאות השונה שאנחנו נמצאים בה, אבל אני חושבת שאני מבינה קצת מכל מי שאני מדברת איתו ואיתה.

דני סיפר שדיבר לפני כמה ימים עם אוניברסיטה שהוא עובד איתה בטורונטו, והבין שהם עובדים מהבית מאז מרץ. זה רק המחיש לנו כמה אנחנו מנותקים כאן ממה שקורה בעולם.

לצערנו, המגפה פגעה גם באביה של חברה יקרה שלנו, שנפטר ממנה ביום שישי האחרון בבית החולים ברמאללה.

כך שמאחורי המספרים והמידע שמגיע אלינו יש א/נשים אמיתיים והתמודדות מאוד קשה שאנחנו ערים לה, גם אם לא לגמרי מבינים אותה.

************

ובאקט של אסקפיזם מתבקש, אספר קצת על אודותנו בימים אלה

אחד הדברים שהכי מאתגרים ניו זילנדי/ית ממוצע/ת הוא קונפליקט. כן, אני יודעת, זה לא אידאלי למצב העסקים של דני, אבל ניו זילנדים יעשו כל דבר כדי שלא, חלילה, לפגוע במישהו/י או ליצור מצב של חוסר הסכמה, חילוקי דעות או אי נעימות.

וכך, יכול להיווצר מצב שאדם (או אישה) מן הישוב, נגיד יהודי/ה, עובדת תקופה ארוכה בצוות, ורק בארוחת סוף השנה, ממש רגע לפני שכולם יוצאים לחודשיים של חופשה, אחרי (כנראה) שעות של הכנה, ניסוח ומחשבה מראש, אחת הסועדים/ות תרהיב באופן נועז (אם כי מתוכנן היטב מראש) לשאול שאלה בסגנון "האם את חוגגת את חג המולד?", תוך כדי שאגלי זיעה מבצבצים על מצחה, ופעימות הלב שלה מאיצות באופן מדאיג.

אחרי התשובה, והרגע שיירשם כנראה כאחד המשמעותיים עבורה בשנה שחלפה, ויהווה נושא שיחה מרכזי סביב שולחן חג המולד המשפחתי, אפשר להמשיך כרגיל בענייני היום.

נראה שלמרות שאנחנו לא חוגגים את חג המולד, הבנות (ודמויות המשחק שלהן) קלטו משהו מרוח הקריסמיסיאדה, ואלה השלטים שנתלו ברחבי הבית.

אה, וגם מעל החנוכיה

אגב קונפליקטים והימנעות מהם, וגם ההבטחה שלי לשתף את הקוראות לשתף גם בצדדים הלא לגמרי זוהרים של החינוך הביתי, סיימתי עכשיו לקרוא ספר מרתק על המשמעות של קונפליקטים ביצירת האמון שלנו בעולם.

המחברים מתבססים על ניסוי מפורסם במהלכו אמהות מתבקשות לשמור על פנים קפואות במהלך שתי דקות במסגרת האינטראקציה שלהן עם התינוק/ת שלה/ן. מה שקורה בשתי הדקות האלה הוא שהתינוק/ת מתאמצת בכל דרך אפשרית ליצור קשר עם האם, ולתקן את הנתק בינהם. אחרי שתי דקות האם חוזרת להיות עצמה, והתינוק/ת חוזרת להיות רגועה ושמחה.

הספר כולו סובב סביב הרעיון שבחיים נתקלים בהמון חיכוכים, פשוט כי אנחנו בני אדם. אני חושבת שהנתון שהמחברים הצביעו עליו בניתוח של היחסים היומיומיים בין אמהות לילדיהן היה 30% של זמן הרמוני, לעומת 70% של זמן של חוסר חיבור או דיס-הרמוניה. הרעיון, אם כך, הוא לא לנסות בכל מצב להימנע מקונפליקטים, אלא להיפך – לאפשר לעצמנו להיות בתוך חוסר הסדר או הכאוס שמריבות מעוררות, כדי ללמוד איך להתפייס, ומתוך כך להתפתח ולגדול.

בסך הכל הרעיונות בספר משכנעים ומעניינים מאוד וכאן יש ראיון מרתק עם המחבר.

אגב, למי שתאזין לראיון – המראיינת הזו פשוט נפלאה – יש לה שלוש שעות של תוכנית בוקר כל יום במקבילה המקומית של רשב ב', רק שיש לה הכי הרבה סבלנות בעולם, והיא חריפה מאד ומבינה בהמון תחומים. כך למשל, אפשר לשמוע אצלה בתכנית, סתם כך ביום רגיל, בשעת האזנת השיא, ראיון של חצי שעה (!) עם מעט מאוד הפרעות מצידה, עם חוקר שיטות חקלאות מאוריות מסורתיות.

**********

השנה תכננו לצאת לחופשה שהמטרה העיקרית שלה היתה לנוח. כמה ימים לפני שתכננו להזמין מקום באתר קמפינג, חברה הציעה לנו את בית החופשה שלה בכפר קטן ודי נידח בדרום האי שלנו.

כך זה נראה מלמעלה.

מזג האוויר באיזור כל כך הפכפך, שתוך שעה הוא יכול להשתנות מכך:

לכך:

קצת כמו ביקור אצל אופטיקאי/ת…

הנדירות של מזג אוויר שמשי גורמת להעריך אותו במיוחד ואני לא יודעת אם אתם/ן מכירים/ות את הטיפוס – יש אנשים שכמעט אף פעם לא מחייכים אבל כשזה כבר קורה, החדר כולו מתמלא באור או במלים של ג'ון לה קארה זצ"ל, כשהוא מחייך אתם מרגישים קצת קרובים יותר לאלוהים. אז כך גם האי הדרומי.

בימים הסגריריים של החופשה בילינו את הזמן בבית של החברה, שהיתרון הגדול שלו היה ניתוק מוחלט מרשת אינטרנט – שזה סטארט אפ שתמיד נשמע טוב בתיאוריה אבל הוא הרבה יותר מוצלח במציאות. ממש לא הפריע לנו לא לדעת שיש סוג חדש של נגיף הקורונה או שמכונית התפוצצה במינסוטה…

הניתוק הזה השאיר הרבה מאוד זמן לקרוא, לשחק, לצייר ולהנות מהשלווה.

וממה שיש לבית להציע –

בית בובות

עם מיניאטורות מקסימות

מוזיקה

אוסף ספרים מעולה, כולל מדריך שימושי לנימוסין והליכות

והמון פאזלים

אני ניצלתי את הזמן להכין חומרי לימוד ליסמין.

וגם לקרוא את מומו , של מיכאל אנדה שמזמן רציתי לקרוא.

הספר הזה מרתק ונפלא, ומזכיר לנו את ערכו של הזמן המוקצב לנו בחיים האלה ומה אנחנו בוחרים/ות לעשות איתו, או לחילופין, על הנכונות שלנו למכור אותו או לשעבד אותו לכל מיני דברים שלא בהכרח ממלאים אותנו.

זה גרם לי לחשוב על רוב הדברים שאני עושה ושלכאורה הם חסרי כל תועלת או תוחלת – כמו לאפות בעצמי לחם, לגדל את הירקות של עצמנו, לצייר כרטיסי ברכה במקום לקנות וכו' וכו'. מנקודת מבט תועלתנית, כל הדברים האלה שכל כך ממלאים אותי באושר, הם לא מאוד יעילים. הרי הרבה יותר זול ומהיר לקנות כרטיס ברכה מוכן, או ירקות ולחם, אבל האושר עבורי בעשייה של כל זה בעצמי לא נמדד בזמן או בכסף.

יסמין העירה בהקשר הזה שלא היה בבית החופשה שעון קיר. בעלת הבית צחקה כשאמרתי את זה, והסבירה שזה לא מכוון. אבל אני חשבתי שזה מאוד מתאים.

אגב, נראה לי שבכפר הזה חיה לפחות מישהי אחת שגם עסוקה בדברים לא מאוד רווחיים – והחלום שלי הוא להגיע לאפשרות לעשות דבר כזה בכניסה לבית שלנו –

וזה מה שהיה למקום להציע בימים בהירים –

עצי Rata בני למעלה מ-1000 שנה, שצומחים בסביבות חג המולד

ושכיף לטפס עליהם

שם הכפר במאורית הוא Papatowai, והמשמעות היא "המקום בו היער נפגש עם הים", ואכן, כך נראה היער בקצה הרחוב

והנוף במעלה היער

בקיצור. היה יפה.

יפה מאוד אפילו

וכשחזרנו מהחופשה בילנו את חג המולד בבית הסופר-מקושט של החברים שלנו

ולסיום אני רוצה לשתף בשיר מקסים, ששמעתי לא מזמן של המשורר הסיני לאו טסה ששמעתי בנאום הפרישה של המנחה של דני מעבודתו, ושהגיע לי בדיוק בזמן (התרגום מכאן).

"יש לי שלושה דברים ללמד:

פשטות, סבלנות, וחמלה.

שלושת אלו הינם האוצרות הגדולים שלך.

היה פשוט במעשיך ומחשבתך,

ותחזור למקור תחילת הדברים.

היה סבלני עם אויביך כמו עם חבריך,

ותקבל את דרכם של דברים.

סלח וחמול לעצמך

וכך תוכל להשלים עם כל היצורים בעולם".

שנה אזרחית טובה!!

פורסם בקטגוריה טבע, ניו זילנד, ספרים מומלצים | 6 תגובות

חינוך ביתי – כל מיני

הקוראות הקבועות של הבלוג כבר יודעות עד כמה אנחנו אוהבים את דנידין ואת ניו זילנד. וגם הקוראים. הנושא היחיד, אולי, שבו אנחנו בכל זאת מרשים לעצמנו להתנשא מעל ניו זילנדים הוא בענייני אוכל.

למרות המבחר הרחב של מסעדות עם אוכל אסייתי מצויין, הרגלי האכילה והתחכום הקולינרי של קיווים די מדכדכים. וריאציות שונות של לחם תפל עם גבינה, בייקון ותפוחי אדמה מאכלסות את מרבית הארוחות במהלך השבוע, מלבד בסופ"ש שבו יוצאים לבית קפה או מסעדה לאכול מאכלים מיוחדים שמבוססים על בייקון ותפוחי אדמה, לחם תפל וגבינה. מבחינתנו, מדובר כמובן ביתרון כלכלי כשהאוכל הביתי טוב יותר מההיצע שמסביב. זה בעיקר משעשע כשדני לוקח לעבודה שאריות מארוחת הערב של אתמול בקופסת פלסטיק שקנינו בה פעם אוכל לדון החתול (בד"כ אנחנו זוכרים לשטוף בין לבין) ושותפותיו לשולחן האוכל בהפסקת הצהריים לוטשות עיניים מקנאות לכלי הפלסטיק בעודן לועסות כריך עם, נכון – תפוחי אדמה עם בייקון וגבינה.

עם זאת, תזונת הניו זילנדים לא יושבת לנו בתודעה באופן תכוף מדי, בעיקר מכיון שהמגע שלנו איתה דרך טלוויזיה ופרסומות כמעט ואיננו קיים.

לפני כמה ימים, כשבסדרת המתח הבריטית שהתחלנו לצפות בה התחילו לענות את אחת הדמויות בדרכים שאני מעדיפה לחסוך כאן את התיאור שלהן, ניסינו להתאוורר באמצעות צפיה בתכנית ניו-זילנדית (על בסיס סדרה בריטית), שבה מנסים לתקן את התזונה – ועל הדרך את ההוצאה הכספית על מזון – של משפחות ניו-זילנדיות טיפוסיות.

כדי לסבר את האוזן, קנייה טיפוסית בסופר אצל משתתפי הסדרה כוללת בקבוק קוקה-קולה של ליטר וחצי ליום לאבא. האמא, לעומתו, שכנראה מקפידה יותר, שותה קוקה-קולה רק מפחיות (36 לשבוע). מיותר אולי, אבל חשוב לציין שישנו מתאם הדוק בתכנית בין הרגלי השתיה להרגלי האכילה של המשפחה. על בישול של ממש אין מה לדבר כמובן ומרבית האוכל שלא מוזמן בטייק-אווי, מגיע במתכונת של "חמגשיות".

אבל הדבר המעניין היה כשהגיעו שני המומחים להציל את המשפחה – שף בעל שם בניו-זילנד (אנחנו לא הכרנו…) ומסעדן סלבריטאי (כנ"ל).

שניהם היו מאד מאד נחמדים והשתדלו ללמד את בני הזוג כמה מתכונים שיוכלו להכין בעצמם לילדים – כולם דורשים עד 15 דקות עבודה כדי שלא יהיה קשה מדי או יידרוש זמן שהיה בלתי סביר במטבח. ככל שצפינו בבישול המודרך משהו נראה לנו מאד מוכר במתכונים ובגישה הפדגוגית כלפי המודרכים שלומדים כיצד להכניס תפוח אדמה עם גבינה מעליו לתנור. זה מאוד הזכיר לנו את המתכונים בספר ילדים מבשלים.

והנה הילדות שלנו מבשלות (כחלק מתוכנית הלימודים שלהן):

dsc_0008-1

 

אחד הדברים שהם ללא ספק מוצלחים ביותר בקונספט של חינוך ביתי הוא האפשרות להכפיף כל עבודת בית נדרשת לתוך מה שמכונה אצלנו "תוכנית הלימודים". אמנם התחייבתי בעבר שיש לי כוונות להכין את הבנות לחיים האמיתיים על ידי רכישת כמה שיותר כישורי חיים, אולם למזלי הרב, האופן שבו ניתן להבין את המושגים "כישורי חיים" ו"תוכנית לימודים" הוא די רחב ונתון לפרשנות. כך, כבר עכשיו הם כוללים יום של אפיה ובישול, יום גננות, קבוצת תיאטרון הבובות של אמהות בית הספר (שגם הבנות הצטרפו אליה) ועוד. אני מנסה גם להכניס את ניקיון הבית אבל בינתיים בהצלחה מועטה.

מה שמאוד נחמד בחינוך אנתרופוסופי, שאנחנו משתדלים ללמד בהשראתו, הוא שמה שנחשב לימוד כולל הרבה עבודה עם הידיים – עבודת אדמה, סריגה, עבודה בעץ, תפירה, ועבודות אמנות בחומרים שונים.

אחד הפרויקטים הנחמדים שעשינו לא מזמן, היה צביעת צמר לצעיף שיסמין סורגת.

היה חסר לה צמר בצבע צהוב וכתום, וממש לא הצלחתי למצוא כזה בשום מקום.

וכך, באמצעות מים חמים, חומץ וצבעי מאכל, השגנו את התוצאה הרצויה –

dsc_0020-1

למרבה המזל, בית הספר שהיה של הבנות מאוד תומך ועוזר לנו. הם שיתפו אותנו בתוכנית הלימודים, ומאפשרים לבנות לקחת חלק בכל מיני דברים קטנים שקורים בבית הספר, ולנו להשתמש בספריית המשאבים שלהם. בנוסף, אני משתתפת בקבוצת קריאה של בית הספר שמאוד עוזרת לי להבין את סוג החינוך הזה, ואת מה שאני רוצה שניתן לבנות.

בהמלצת המורה של יסמין הגענו לספר מצויין ללימוד ציור שאנחנו מאוד נהנות ממנו.

בהמלצת אחד הסבים, צפינו לאחרונה בסרט שלגיה ובעוד כמה סרטי נסיכות של דיסני, ותמרי ממש נהנתה מהם. נראה לי שהם הגיעו לה בזמן הנכון.

אחרי שעברנו על כל הספרים בנושא בספריה הילדה התפנתה לתכנן תלבושות כדי שהן תוכלנה לשחק בעצמן בדמויות (נראה אם תוכלו לנחש מאילו סרטים):

ואז לתפור אותן:

וכך (בערך) נראה התוצר הסופי

אבל הדבר הכי כיפי באמת בחינוך הביתי, נכון לדקות אלה, הוא תחושת חירות מאוד גדולה. הודות לגמישות העבודות שלי, אנחנו בעצם חופשיות לעשות מה שאנחנו רוצות, וזה באמת כיף.

זו חירות שאף פעם לא הרגשתי, ודי מתאימה למי שאני, וכנראה שגם לבנות…

בצד הכלכלי של תוכנית הלימודים, מכיוון שהאביב כבר כאן והתרנגולות שלנו מטילות בקצב מסחרר, אפשרנו לבנות לפתוח מחדש את העונה בדוכן הביצים שלהן.

השנה, ברוח תוכנית הלימודים, החלטנו שחלק מההכנסות יכללו השתתפות בעלות המזון של התרנגולות. ועדיין, הבנות מרוויחות $1.5 כל אחת לקופסא של שש ביצים. לא רע בשביל שלוש דקות של עבודה, מה גם שהשכנים הם לקוחות קבועים, שאפילו פתחו אצל הבנות חשבון. זה מלמד את הבנות על היתרון של לקוחות קבועים, אבל גם את הצורך להתגמש ולהמתין בסבלנות ללקוחות שמשלמים בהקפה.

null

בבחינה של השנה האחרונה, פרט למגיפה עולמית, החינוך הביתי היה האתגר העיקרי שלי. עיקר הקושי היה בלהבין איך זה בכלל עובד, ומה מתאים לנו. די מהר הבנתי שאני לא לגמרי בנויה לחינוך ביתי שלא כולל תכנית לימודים, ושישנם דברים בסיסיים שחשוב לנו לחשוף את הבנות אליהם.

מצד שני, קראתי אינספור בלוגים והאזנתי ללא מעט פודקסטים שהמסר בהם היה ברור – שהמטרה של חינוך ביתי היא לא לשחזר את בית הספר בבית, אלא לבנות משהו אחר.

בנוסף, קראתי המלצה לכתוב לנו מין "תוכנית על" של החינוך הביתי, שתענה בעיקר על השאלות – למה אנחנו עושים את זה, מה המטרה שלנו, ואיך להגיע אליה. גייסתי את היועץ האסטרטגי הביתי, והתחלנו לעבוד על התוכנית, וזה כבר הרגיע אותי – כי הבנתי שאני לא צריכה לעשות את הכל בבת אחת, אלא שביחד נוכל לקדם את הדברים לאורך השנים שיש לנו כל עוד הבנות גרות בבית. אגב, נונו הכריזה שהיא מתכוונת לגור איתנו כל החיים. כך שנראה שאין צורך למהר.

אני מבטיחה שאשתף בתוכנית האסטרטגית שלנו כשתהיה מוכנה.

פורסם בקטגוריה חינוך, יומיום, יצירה | 6 תגובות

פוסט קורונה

כל כך הרבה זמן עבר מאז שכתבתי בפעם האחרונה, שהבנות כבר אמרו שאני צריכה להחליף את שם הבלוג ל"אהבות ישנות". אבל האמת היא שלמרות שהחיים לגמרי חזרו למסלולם בצד שלנו בעולם, פרט לכך שכמעט ואי אפשר לצאת או להיכנס לניו זילנד, ישנה סוג של זהירות, וגם עצב ודאגה ממה שקורה בעולם.

בנוסף, אני גם כמובן דואגת סביב מה שקורה בארץ, ויודעת שאלה ימים מאוד מאתגרים מכל מיני כיוונים. אני כותבת את זה כי חשוב לי שתדעו שאני לא מנותקת מכל זה, ושכמו תמיד, מאוד אכפת לי.

אבל יחד עם זאת, אני גם מתגעגעת אליכן, קומץ הקוראות שלי, ורוצה לשתף בקורותינו.

אז אתחיל במישור הפוליטי, כי גם כאן – אי אפשר שלא.

הבחירות בניו זילנד מתקרבות, ומפלגת האופוזיציה הלאומית מצטיירת באופן די מגוחך בניסיון שלה לגייס את הציבור נגד הממשלה (הנפלאה!) הנוכחית.

כולם יודעים עד כמה יש לניו זילנד מזל שזכתה בהנהגה שלא רק שמרה על התושבים, אלא גם דאגה לתמיכה כלכלית עד חודש ספטמבר לכל מי שנפגעו תעסוקתית בעקבות הסגר. מתוך ראייה ארוכת טווח, למדינה ש-30% (!!!) מהתקציב שלה מבוסס על הכנסות מתיירות חוץ, הממשלה החליטה לשנות כיוון אסטרטגי והשקיעה 1.6 מיליארד דולר ניו זילנדי בהכשרה מקצועית בתחומים יצרניים יותר ונדרשים – כמו בנייה, ייעוץ, חקלאות ובריאות הציבור.

גם מועצת המחוז עשתה הכל כדי להקל על א/נשים שנפגעו מהמצב הכלכלי – כך למשל האוטובוסים פועלים חינם כבר כמעט חמישה חודשים, ורק בחודש ספטמבר יחזרו להיות בתשלום. העיריה החרתה החזיקה אחריה וזה מה שהודבק על כל המדחנים בעיר:

ממה שהבנתי מהחברים הותיקים יותר כאן, שנות השלטון של הממשלות הלאומיות, הותירו נזקים רבים במערכות החינוך, הבריאות והרווחה – בזמנן, קצב פתיחת הפערים הכלכליים-חברתיים בניו זילנד היה הגבוה ביותר במדינות ה-OECD. גם עכשיו, מתנגדי השלטון מגנים את ההשקעה הממשלתית האדירה ברווחה.

אז בספטמבר יהיו בחירות, ונדע אם אכן הממשלה הנוכחית תמשיך לכהן. אבל זה גם זמן קריטי מבחינת ההשלכות הכלכליות של המגפה – כי אז נגמרת העזרה המיוחדת למובטלים ולעסקים שנפגעו. בקיצור, למרות השלווה הניו זילנדית האופיינית, יש נימה חדשה של דאגה באוויר, וגם הרבה הכרת תודה על מה שיש…

מתוך דאגה לתעשיית התיירות, הממשלה גם מעודדת תיירות פנים, וכך, כל ניו זילנדי/ת שמכבד/ת את עצמו/ה (ויכול/ה לעמוד בהוצאה…) התגייסה למצווה באמתלה של חופשה, ונסעה לסקי. את המגמה הובילה, איך לא, ראשת הממשלה, ובאמת בימים הראשונים של עונת הסקי, שגם היו חופשה מלימודים בבתי הספר, האתרים היו בתפוסה מלאה. אבל גם זה לא מספיק – בראיון לרדיו אחד ממנהלי אתרי הסקי הסביר שעשרת הימים של חופשת בית הספר שבהם התפוסה היתה מלאה, הם רק עשירית מתוך מאה ימי העונה שבדרך כלל ניזונה מתיירים מאוסטרליה.

הרגשות הציבוריים כלפי מפעילי עסקי התיירות מעורבים. מצד אחד, כולם רוצים לעזור, ואמפתיים כלפי ענף שלם שנפגע ואנשים שפרנסתם נקטעה במפתיע. אבל, מצד שני, יש גם הרבה מרמור כלפי תעשיה שהתעלמה מהתושבים המקומיים עד כה, ודרשה מחירים מופקעים (כיאה לכיס המתייר/ת הזר/ה) גם מתושבים מקומיים. כך שהרבה ניו זילנדים, שמעולם לא נהנו מהרבה ממה שיש למדינה שלהם להציע, קצת פחות ממהרים (ויכולים) לנהור לאתרי התיירות.

גם אנחנו נעתרנו לבקשה לתמוך בתיירות המקומית, וזו היתה חוויה מדהימה.

בשביל תמרי זה היה חלום – הכי קרוב לאירופה שאפשר במציאות הנוכחית (אה, כן, ובמיקום הגיאוגרפי שלנו). קודם כל, הילדה התפעלה והתרגשה מהיופי הזה. היא ממש הסתכלה סביבה נפעמת. אבל מעבר לכך, המדריכה שלנו היתה מצ'כיה, ובעודנו גולשים בשלווה (או לפחות מנסים לעדן את הנפילות שלנו), נתקלנו בכלב מסוג רועה גרמני.

בקיצור, התגשמות של חלום.

והנה היא מפגינה את הכישורים החדשים שלה

והנה עוד כמה תמונות מהחופשה, ואני משתפת בהן פשוט כי גיליתי שממש עוזר לי נפשית להסתכל על היופי שיש בעולם הזה.

ואתם לא תנחשו מי עוד באו איתנו לסקי

כשחזרנו הביתה, תמרי סיפרה בהתרגשות למורה שלה לכינור על החופשה, והמורה ספרה שהיא "די טובה" בסקי. דני ואני כבר למדנו ש"די טוב" זו מילת קוד ניו זילנדית שמצניעה את זה שהיא השתתפה באולימפיאדה אחת או שתיים אבל הגיעה רק לחצי הגמר. אגב כך, במסגרת העידון התרבותי שעברנו ועדיין עוברים, גילינו שהמילה החריפה ביותר להגיד בה למישהו שמשהו לחלוטין לא מקובל עלינו הוא לומר "I am concerned". זו מילת צופן שנשמרת למקרים הקשים ביותר, שבהם צריך להפעיל את התותחים הכבדים מול מישהו. למזלנו, זה קורה לנו אולי אחת לשנה, במקרה הגרוע.

אבל לא רק אנחנו סקרנים לגבי המקומיים ואורחות חייהם, אלא נראה שלמרות הנימוס ומתן המרחב האישי, גם הם מתעניינים בנו כזרים, ומאוד…

למשל, כל ניו זילנדי/ת שנקלעים איתו או איתה לשיחה ינסה/תנסה לגשש מהר מאוד מאיפה אנחנו, גם אם לא יהיה להם נעים לשאול. כך למשל, הספרנית בספריה שאלה אותי אם אנחנו זקוקים לספרים בצרפתית (?!?!) כי יש מבחר בספריה, ואגב כך גיששה מה המוצא האמיתי שלנו.

בנוסף לכך, מסתבר שהאוכל שלנו נחשב אקזוטי ומיוחד. לא משנה מה ניקח בקופסת האוכל שלנו לעבודה (קופסת פלסטיק שהגיעה אלינו כי בה היה הבשר שקנינו של דון החתול), עם קצת מג'דרה עייפה – והעמיתים/ות הסקרניים/יות שלנו יציצו פנימה וייחלו לכך שנציע להם טעימה.

והדבר הכי מוזר בהקשר הזה הוא כמות המידע הנגיש שיש על הנכסים של א/נשים. ניו זילנדים משוגעים, אבל ממש, לנושא של רכישות נדל"ן – גם למגורים וגם להשקעה. השקעות בבורסה עדיין נחשבות כאן ספקולטיביות ומסוכנות (למרות ששוק ההון הניו זילנדי נחשב לסולידי במיוחד) ואין כמו להחזיק ב-400 דונם אדמה איפשהו במרחק 6 שעות נסיעה מהבית, כדי להרגיש ביטחון שדאגת לדורות הבאים או שתוכל בהמשך לחלק ולמכור במחיר מופקע. אבל האמת היא, שגם אני מתחילה להבין את זה לאחרונה – שקרקע, והיכולת ליצור קיימות היא נכס שערכו לא יסולא בפז.

אני מספרת את כל זה כי לא משנה עד כמה אנחנו לא יודעים כלום על א/נשים אחרים בעיר שלנו, או בניו זילנד בכלל, באתר של המחוז יש אפשרות לחפש את כל אחד מהנכסים במחוז לפי כתובת ולדעת ה-כ-ל על הנכס ושוויו, מי הם בעלי הבית, מתי החליפו צנרת לאחרונה ומתי הוסיפו עוד אסלה. מצד אחד זה מרגיש לי קצת חודרני (כי מאוד מהר אפשר לדעת מי מרוויח כמה), אבל מצד שני, ובהתאם לרוח המקום – יש כאן משהו מאוד פשוט, ישר וישיר.

*************

מפעל החינוך הביתי שלנו עדיין פעיל לפי שעה. אני חייבת להודות שזה הכניס הרבה שלווה למשפחה שלנו. מצד אחד, אני זו שסופגת הרבה מהלחץ סביב זה – הניסיון לאזן את הזמן עם הבנות והדאגה לרווחתן גם בבקרים עם מחוייבויות העבודה שלי. אבל, מצד שני – כולנו מרגישים הרבה יותר רגועים ושמחים. הזמן שלנו בידנו (כולל מתי ניסע לחופשה), ואין קופסאות אוכל שצריך להכין בבוקר.

אבל, בנימה יותר רצינית הבנתי שאנחנו כן צריכות איזשהו סוג של מסגרת או תוכנית, ולשמחתי הרבה מצאתי ה-מ-ו-ן חומרים מעולים באינטרנט בחינם. ולשמחתי, בספריית בית הספר שבמורד הרחוב יש כל ספר אפשרי שאני יכולה לחלום עליו בחינוך אנתרופוסופי ובית הספר גילה נדיבות רבה במתן גישה לחומרים. טוב, גם דני גילה נדיבות רבה בכך שהסכים לשמש יו"ר ועד ההורים בזמן שהבנות שלנו בכלל כבר לא לומדות בבית הספר. לא היו מתחרים נוספים על התפקיד…

מה שמאתגר אותי בשלב זה הוא איך ללמד שתי כיתות במקביל (בי"ת וה"י) בלי שחומרים מכיתה אחת ייחשבו לנחשבים פחות (בי"ת).

אתגר נוסף הוא להשיג חומרים אנתרופוסופיים בעברית, והדבר הכי מבאס עבורי הוא להקריא חומרים מהמזרח הקדום תוך כדי שאני מתרגמת אותם לעברית, או גרוע מזה, להקריא באנגלית במבטא שלי, שזוכה למבטי בוז מצד שתי הבנות.

בעידודם של דני וכמה חברות, הבנתי שאני לא חייבת להמציא את הגלגל מחדש בכל תחום ורכשתי תוכנית קטנה בחשבון ליסמין, שתנוסה בקרוב. אבל בינתיים זה ממש כיף שאפשר ללמוד בקצב שלנו, ואת מה שמעניין אותנו.

ואיך אפשר, למשל, שלא להתאהב בקסם של טקסט פרסי קדום כמו זה, לדוגמא:

When the sun, the Light, dawns each morning, it is time for people to get up, to pray to the Light, and to do their work in the light of day. But a demon of laziness tries to put people back to sleep again. The cock crows to drive away the demon. No demon can enter a house where there is a cock. At the sound of his crowing, the demons are dazzled and flee away.

הבנות, אגב, ציינו מייד שברור שהשדים של אהרימן (אל הרוע הזרתוסטרי) שולטים בהורים שלהם מידי בוקר, במיוחד בשבת וראשון.

*******************

ולסיום, אשתף בכמה פודקסטים ואתרים שאני נהנית מהם לאחרונה – בנושאים כלליים של משפחה, הורות ורווחה עצמית –

אז בנושאים של הורות, אני קוראת את הספר Being at your best when your kids are at their worst – תמרי הביעה מייד מחאה, וטענה שהכותרת צריכה להיות הפוכה (איך להיות במצב הכי טוב שלך כשהורייך במצב הגרוע ביותר שלהם).

על כל פנים, זה ספר ברור, נעים ומועיל, ולמחבר יש גם פודקאסט ממש מעולה שאני שומעת כבר תקופה ארוכה.

בנושאים של חינוך אנתרופוסופי (למרות שאנחנו ממש לא הארד-קור) אני מאוד נהנית משני פודקאסטים שמסבירים קצת על הגישה, כי אני חושבת שהיא מועילה להורות בכלל: http://www.kimberton.org/we-nurture/

ובגרסה ניו זילנדית – שגם היא מעולה ומעמיקה – http://alamandria.co.nz/podcast-2/

לאחרונה גיליתי גם פודקאסט של הוצאת אדם עולם, והפרקים על חקלאות ביו-דינאמית מרתקים בעיני.

אני אוהבת מאוד מדיטציה, שאני מתרגלת כבר כמה שנים, ומאוד מועילה בתקופה מאתגרת כל כך.

ממליצה בחום על הפודקאסט קשיבות שבעיני הוא מעולה, ויש בו מדיטציות ממש טובות שאני חוזרת עליהן ואליהן די הרבה.

באחרונה גיליתי את Headspace Radio – כמה דקות יומיות על מדיטציה ודברים חכמים על החיים, ואת הפודקאסט של טארה באוך – שהיא פסיכולוגית אמריקאית, שעוסקת גם במדיטציה ובבודהיזם, והיא עמוקה ומעניינת.

אני ממליצה במיוחד על הפרק הזה שעוסק בקבלה, חמלה, סליחה ואנושיות, שרלוונטי מאוד לתקופה שלנו.

ולסיום – עוד שני פודקסטים ממש מעניינים על מיניות –

ממליצה בחום על הפודקאסט הזה בעברית – שהוא מאוד מעניין ועמוק, וגם על הפודקאסט החדש הזה בנוגע למיניות בחברה הדתית, שגם הוא ממש מעניין ואולי אכתוב על כך פוסט נפרד בהמשך.

האזנה נעימה וימים טובים ויפים לכולנו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

אבוקה פנימית

אחרי כמעט חודשיים, ניו זילנד לאט לאט יוצאת מהסגר הכללי שהיה כאן.

התקופה הזו היתה כל כך משונה ולא מובנת שאני עדיין מתקשה לכתוב עליה. אני חושבת שיקח עוד הרבה זמן עד שבאמת נבין את המשמעות של כל האירועים שאנחנו עדים/ות להם וההשלכות שלהם לעתיד.

באופן אישי, עבורי המגפה הזו היא תזכורת בנוגע לכל מה שחשוב בחיים.

כמובן שלכל אחד/ת יש דברים אחרים שחשובים להם/ן, וסדרי עדיפויות שונים. כל מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה יודע/ת ש(אולי בעיקר מאז שאני אמא, ואולי מאז ומתמיד) אני מעדיפה קצב יותר איטי של החיים ושאני מלמדת את עצמי להכיר תודה על כל הדברים הקטנים ביותר, כי הם לא מובנים מאליהם בעיני.

באחרונה קראתי שהכרת תודה שכזו, או לפחות הבנה שכל עולם הטבע הזה שסביבנו הוא פלא אחד גדול, חשובות גם בחינוך של ילדים ליצירתיות. גם החינוך האנתרופוסופי מתבסס במידה רבה על ראיית היופי, האסתטיקה וההערכה של הפלא שבטבע.

זהו אחד הדברים שהכי נהניתי מהם בתקופת הסגר הכללי – ההכרה בכך שמה שחשוב לי וממלא אותי בשמחה נמצא מאוד קרוב אלי – המשפחה הקטנה שלי והטבע שסביבנו. מובן שגם האפשרות להיות בקשר מתמיד עם א/נשים שאני כל כך אוהבת ונמצאים/ות בצד השני של הכדור אף היא ממש לא מובנת מאליה.

הסגר בניו זילנד לא היה הדוק כמו בארץ, ואפשר היה לעשות ספורט ולטייל בשכונה – ואני חייבת לומר שמספיק לי קצת זמן בגינה, בחוץ, לשמוע כמה ציפורים, לנשום אויר צח. וזהו… בניו זילנד דובר רבות על הדאגה מכך שא/נשים יחוו בדידות, מה גם ששיעורי ההתאבדות בניו זילנד הם מהגבוהים בעולם (השניה אחרי פינלנד). דבר מעניין ששמעתי בהקשר הזה הוא שאחד הדברים שמאוד משפיעים על האושר שלנו, הוא דווקא השיחות הקטנות והיומיומיות שיש לנו עם זרים באופן אקראי ומזדמן, כמו למשל שיחה עם מישהו בתחנת האוטובוס או בתור או פטפוט קצר עם השכנ/ה או הדוור/ית. מסתבר שמי שנוטים לפתח שיחה אקראית שכזו יותר מאושרים.

כל זה הבהיר לי שאני זקוקה למעט מאוד כדי להיות שמחה. משהו מהנה להתעסק איתו (גינה, יצירה, קריאה), הרבה זמן עם דני והבנות, ומעט קשרים עמוקים שאפשר בהחלט לקיים גם מרחוק.

עכשיו, כשההגבלות על תנועה ופעילות מתחילות להיות מוסרות, ואני רואה תמונות בפייסבוק שא/נשים מבלים/ות, הניסיון ליצור דימוי כזה של חיים פעילים ומלאים פתאום נראה לי אפילו יותר מגוחך מבעבר. התובנה שלי היא שמה שחשוב זה האור הפנימי (או "האבוקה הפנימית") – החיבור לכל מה שיש לנו בפנים, ולקשר שלנו עם העולם החיצוני ולטבע, וזה דורש הרבה פחות מאמץ, והרבה פחות כסף.

למי שרוצה לקרוא עוד בנושא הזה, נעמי חברתי הפנתה אותי לכתבה המעניינת הזו שעוסקת בכמיהה לקצב חיים יותר איטי. ואני גם מאוד ממליצה על הראיון הזה שמדבר על השמחה שבפשטות (טרם קראתי את הספר).

ההתמודדות הניו זילנדית עם המגפה היתה דומה מאוד לזו שבישראל ובשלבים הראשונים ראשת הממשלה גם ציינה שחלק מהמהלכים שנקטה בהם היו בהשראת המדיניות הישראלית (כמו, למשל, סגירת גבולות המדינה). למרות שלפי דעתי, ניתן היה לפעול קצת יותר מוקדם ולמנוע לגמרי את הגעת המגפה לכאן, בסך הכל מהרגע שבו הממשלה החלה לפעול, היא פעלה בצורה מעוררת הערכה.

אני חושבת שהנושא הזה סוקר די רבות בעולם – הפעילות האפקטיבית והאמפתית מצד הממשלה, האופן שבו הציבור גוייס להישאר בבתים והדרך הברורה שבה ראשת הממשלה הבהירה שערך חיי האדם קודם לכל – גם במחיר של שיעורי אבטלה גבוהים, ומשבר כלכלי רציני ביותר.

למרות שניו זילנד ממש לא מורגלת במצבי חירום, התגובה הממשלתית היתה מאוד ברורה ויעילה והדבר המרשים ביותר הוא שמהיום הראשון שבו הוחלט שצריך לפעול, הממשלה כבר הציגה תוכנית פעולה ברורה ודבקה בה. ראשת הממשלה דיווחה פעם ביום (יחד עם מנכ"ל משרד הבריאות, ולפעמים גם שר האוצר) בדיוק מה המדיניות, מה יהיה השלב הבא אם יהיו פחות נדבקים/ות ומה המשמעויות של כל שלב ברמות המפורטות ביותר עבור כל אחד/ת. כשהוחלט לשנות החלטות שהתקבלו, למשל איסור על השתתפות של יותר מ-10 א/נשים בלוויות, ההנחיות שונו במהירות ובאופן ברור ומוסבר וראשת הממשלה גילתה בקיאות מרשימה בכל נושא קל שבקלים שהטריד את התושבים – כולל יום אחד שבו לא היה מספיק שום בשווקים. אבל מעל הכל, הרשים אותנו האופן שבו היא פנתה אלינו, התושבים/ות, בגובה העיניים, ברצינות, בכבוד, עם הומור ואכפתיות. ללא כל התנשאות.

לעומת ההתנהלות הזו, שר הבריאות, שהתגלה שזלזל בנהלים (רכב על אופני הרים כשכולם התבקשו לא לעשות זאת), זכה לביקורת גורפת, הגיש את התפטרותו (שנדחתה על ידי ראשת הממשלה), ננזף ונלקח ממנו חלק מסמכויותיו, וכל הפרשנים צפו שזה אות הסיום לקריירה הפוליטית שלו. מיותר לציין שהוא התנצל ללא סוף ואמר שהתנהג כמו אידיוט. גם חבר פרלמנט מהאופוזיציה חרג מהכללים בצורה הרבה יותר בוטה, אבל כלפיו הביקורת לא היתה כל כך נחרצת. גם בניו זילנד הציפיות מחברי פרלמנט מהשמאל גבוהות הרבה יותר מאשר מאלה מהימין.

אני חושבת שבדומה לישראל, ובשונה ממדינות רבות (ובעיני לא לגמרי טובות), הממשלה הבהירה לאזרחים והאזרחיות ששלומם/ן ובריאותם/ן עומדים מעל הכל, ואפילו מעל האינטרסים הכלכליים והפוליטיים. אבל היה הבדל קטן אך משמעותי באופן שבו המסר הזה הועבר והוא האמפטיה והחמלה בה הוא נאמר. אפשר לראות את רוח הדברים בשלט הזה שתלוי בכל מקום, ובכלל זה בספריה העירונית (שסוף סוף נפתחה!).

אותה רוח אנושית הרשימה אותנו מאוד גם בתגובה הציבורית שהנהיגה ראשת הממשלה לאחר אירוע הטרור במסגד בקרייסטצ'רץ' בשנה שעברה, עליו כתבתי כאן. זה הבדל קטן ודק, אבל הוא משמעותי ביותר ומייצר תחושת שותפות ואחדות – חוויה שמעולם לא חוויתי מצד איזושהי הנהגה פוליטית במקום אחר.

בעקבות המשבר, מפלגת הלייבור בראשות ראשת הממשלה התחזקה מאוד, ומנהיג האופוזיציה מהמפלגה הלאומית השמרנית, שהרשים רבים כאן בטיפשות שלו בתקופת המשבר הנוכחית, הוחלף על ידי מועמד חדש, שאמר מייד שכוונתו כראש אופוזיציה אינה להתנגח בקואליציה, כי זו סוג של פוליטיקה די נחותה. ימים יגידו מה תהיה האלטרנטיבה שהוא יציע למנהיגות הנוכחית, אם כי הציפיות, כאמור, נמוכות.

בתוך כל הימים האלה למדתי גם אני כמה דברים על מנהיגות ועל הקשר בין מנהיגות פוליטית ומדינית לבין האזרחים/יות – תושבים/ות. כרקע לתובנות האלה, אספר בקצרה שבתוך סערת המגפה, ומתוך היבריס די לא צפוי, כתבתי מכתב עם רעיונות והצעות לראשת הממשלה. לא ציפיתי כמובן להתייחסות כלשהי, אבל חשבתי שגם לא יזיק לשלוח את המכתב. להפתעתי, לאחר כשבוע קיבלתי מכתב תשובה מפורט שנכתב בשמה על ידי אחד השרים (באופן אישי! – טוב, כנראה על ידי אחד העוזרים שלו), ובו התייחסות עניינית ורצינית לכל אחד מהנושאים וההצעות שהעליתי. מתוך כך עלו בי כמה מחשבות לגבי מהי הנהגה טובה שאכפת לה באמת מהאזרחים/ות שתחת חסותה, אבל חשוב מזה – שאותם היא משרתת.

אז קודם כל חשבתי על כך שמנהיגים/ות אינם/ן יודעים/ות הכל, והם זקוקים לנו האזרחים/יות בהכוונה, במתן עצות ובשיתוף במחשבות שלנו. וגם שעלינו להיות שותפים בלספק את כל אלה יותר מאשר בהצבעה בקלפי פעם בכמה שנים.

אבל גם הבנתי שמנהיגים/ות הם/ן בני אדם ורבים/ות מהם/ן חושבים/ות שהם/ן עושים/ות את הדבר הטוב ביותר עבור המטרה שבה הם/ן מאמינים/ות אבל לפעמים הן קצת זקוקים/ות לעצה טובה.

אבל אולי הדבר החשוב ביותר שהבנתי, הוא שצריך לדעת להודות למנהיגים/ות ולתמוך בהם/ן כשהם/ן טובים/ן ומסורים/ות.

וכך נראית מנהיגה (אמיתית) בטרנינג

התמונה מכאן: https://www.fijivillage.com/news/Jacinda-Ardern-praised-after-impromptu-Facebook-Live-session-on-COVID-19-lockdown-5xf48r/

כבר עם תחילת התפשטות המגפה הבנתי שיש כאן מקור בלתי נדלה לתוכנית לימודים רב-תחומית מלאה, שכוללת התמחות באפידמיולוגיה, ביולוגיה, רפואה, בריאות הציבור, מתמטיקה, פוליטיקה השוואתית, פסיכולוגיה, כלכלה, איכות הסביבה ומה לא. לשמחתי, כל זה הסתדר טוב מאוד עם העניין הרב של הבנות בגיאוגרפיה ובארצות. הבנות הבינו שיש כאן אפשרות נדירה ללמוד מה קורה בכל ארץ, ואיך ההנהגה מגיבה למצב. איכשהו הצלחתי להבהיר שגם אם יש נשיא מטופש למדינה שהיא פדרציה, למדינות שבתוכה יש עדיין אפשרות לפעולה עצמאית אם המנהיגים/ות שלהן ירצו מספיק. כך הצלחנו ליצור מסר קצת פחות שחור-לבן כלפי השכנה הגדולה שלנו מעבר לאוקיינוס השקט.

ולסיום, כמה תמונות של סוף הסתו שהיה יפה בצורה בלתי רגילה השנה

פורסם בקטגוריה ניו זילנד | 2 תגובות

צדות דובונים

כפי שכתבתי בשבוע שעבר, ניו זילנד נסגרה לגמרי לפני שבוע בדיוק.

במקביל התחיל להתגלגל ברשתות החברתיות רעיון שכולם ישימו בחלון שלהם דובון, בהשראת ספר ילדים פופולרי שעוסק בחיפוש דובים.

הרעיון תפס תאוצה והיום קראתי שגם עבר למקומות אחרים בעולם.

וכך, ביום בהיר במיוחד, יצאנו גם אנחנו לחפש דובונים.

חוץ מזה שזה מאוד כיף, ושהבנות אוהבות להיות יסודיות בחיפוש שלהן, זו גם הזדמנות טובה לרחרח מה מצב הנדל"ן בשכונה

סוף הסיור היה מוצלח במיוחד, כי סיימנו אותו בשיח חמוציות שכונתי

ואם הגעת/ן עד לכאן, ויש לכם/ן זמן וחשק – אשמח מאוד אם בא לכן/ם לשתף אותי בתשובות שלכם/ן לשאלות הבאות:

  1. מה הייתם/ן משנים בחייכם/ן האישיים בעקבות המגפה?
  2. מה הייתם/ן רוצים/ות שישתנה בארץ שבה אתן/ם חיים/ות?
  3. מה הייתם/ן רוצות שישתנה בעולם?

מכיוון שאני זו ששאלתי, אשתף במחשבות שלי –

אז מבחינת החיים שלנו, הייתי מאוד רוצה שדני יעבוד תמיד מהבית (הלוואי, הלוואי, הלוואי), וגם לגור יותר קרוב לטבע, ובאיזור עוד פחות עירוני מזה שאנחנו גרים בו.

מבחינת דברים שהייתי רוצה שישתנו בניו זילנד, הייתי רוצה שהמדינה תפסיק להסתמך על תיירות כמקור ההכנסה העיקרי, ותהפוך יותר לכלכלה יצרנית, ופחות כזו הנשענת על פנאי ותרבות שפע.

מבחינת העולם – מאיפה להתחיל…

אבל מצב כזה מחייב חשיבה מחודשת על חלוקת משאבים, ועל הרעיון של שכר בסיס לכל, שאינו מותנה בעבודה, וכמובן, שביטוח רפואי לכל.

חשבתי שהיתי רוצה שיהיו פחות טיסות בעולם, ואולי אפילו שיימכרו "כרטיס כניסה" לארצות, באופן שיווסת את מספר המבקרים בכל מקום, ואת סיבות הביקור.

אז זו ההתחלה, אבל אשמח מאוד לשמוע עוד מחשבות בנושא, אם בא לכן/ם לשתף.

בריאות טובה לכולנו!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

קצת על המצב וטיפה אסקפיזם

אשתדל לא להתייחס כאן יותר מדי למצב בחוץ, כי המצב בניו זילנד חמור כמו בכל יתר העולם, רק כמו בכל דבר אחר – כמה ימים באיחור.

עבורי זה היה מאוד לא פשוט להיות כאן במין מצב כזה של מי ש"רואה את הנולד". המעקב אחר התקשורת הישראלית הבהיר לי לאן פנינו מועדות כאן, והגעתי למצב שיכולתי לומר לחברים/ות הניו זילנדים בדיוק מה הצעדים הבאים שהממשלה הולכת לנקוט, בערך יום לפני שהם ננקטו, למרות שלטעמי לאט מידי.

ראיית העתיד נתנה לי עמדת יתרון כי הספקתי לעבור בספריה יום לפני שהיא נסגרה, ולקנות עוד כמה דפי ציור יום לפני שהחנויות גם הן נסגרות. אבל הוא גם הווה חיסרון, כי הייתי מודעת לכך שצריך לעשות משהו ומהר והרגשתי שאף אחד לא שותף לדעתי.

אחת התכונות שמאפיינות ניו זילנדים היא שהם לא לוקחים דברים קשה מדי, ובדרך כלל אוהבים לרכך דברים, ולא להתרגש מהם יותר מדי. בדרך כלל זו תכונה מעולה בעיני, אבל לא כשמדובר במגיפה קטלנית, שמתקרבת בצעדי ענק למדינה עם מערכת בריאות שגם היא קצת נשארה מאחור.

כפי שכתבתי כאן כבר מספר פעמים בעבר, ראשת הממשלה שלנו היא מנהיגה אמיתית. ולצערי, זה מצרך די נדיר. לכן, כשלקח לה זמן לסגור את גבולות המדינה ולהכריז על מצב חירום, ממש היה לי קשה עם זה.

דפוס ההתמודדות שלי עם המצב הקיים נע על הקו שבין החוקרת (זו שיודעת כמה א/נשים נכנסים/ות ויוצאים/ות מבידוד בכל עיירה נידחת בעולם), לבין המגלומנית ("ג'סינדה, תמסרי בבקשה לבוריס ג'ונסון שהוא אידיוט").

לכולם היה ברור שבאיזשהו שלב הצעד הזה יקרה, אבל הזמן שעבר לא פעל, כידוע, לטובתנו. כשסוף סוף התקבלה ההחלטה להכריז על מצב חירום – דבר שמעולם לא קרה בניו זילנד – נרגעתי שעכשיו לפחות נוכל לנסות ולמגר את המגיפה. מה שמאוד הרשים אותי בהודעה שלה על מצב החירום היה שהיא ציינה במפורש שגם אם המצב הזה יהווה אתגר כלכלי גדול, הרי שהצלתם של חיי אדם עולה על הכל. האופן הפשוט והברור שהיא אמרה את זה בו נגע מאוד ללבי.

בכל אופן, לכולם ניתנו 48 שעות להתארגן לעבודה מהבית, ובשעה חמש כבר אפשר היה לראות את כל עובדי האוניברסיטה יוצאים לכיוון הבית עם הציוד שלהם – החל ממחברות וערמות מסמכים וכלה במסכי מחשב וכיסאות משרדיים (כן, כן!).

מכיוון שהבנות החלו בחינוך ביתי כבר בתחילת שנת הלימודים, בחודש פברואר, דני ציין שסביר להניח שהן לעולם לא היו יודעות שבעולם מתרחשת מגפה. זאת מכיוון שאורח החיים היומיומי שלהן לגמרי מנותק מהעולם שבחוץ. אבל מכיוון שהן שמו לב שהבאתי יותר ספרי ספריה מהרגיל, הן שאלו מה קורה, וניצלתי את ההזדמנות להסביר (בעדינות) את המצב החדש.

תמרי מיד אמרה שזה נשמע לה כמו חלום רע, ושאלה איך מנהיגים לא טובים לא ינצלו את ההזדמנות להשתלט על מדינות אחרות. לזה הייתה כמובן תשובה אופטימית (או, יותר מדויק לומר, אופורית), שעכשיו כולם עסוקים בעולם למצוא תרופה למחלה ולשתף פעולה אחד עם השני (לפחות כך אני מקווה, לא בטוחה שאני יכולה לומר משהו טוב על סין וההתנהלות שלה בנושא הזה, אבל לא נכנסתי לפרטים).

וכמובן שתמרי היא היחידה (כמעט) בעולם שידעה מייד מה זה פנגולין.

יסמין, לעומת זאת, קשרה מייד את הכל למשבר האקלים ותהתה, במילותיה –

"how can't people foresee that if they behave this way to nature, this is what will happen?"

אמרתי להן שהן צריכות להנהיג את העולם.

**** ****

אבל אם כבר ניצלתי כאן את ההזדמנות לעשות אאוטינג אלגנטי לעניין החינוך ביתי, אספר קצת איך ולמה כל זה קרה.

מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה (וכן, אני יודעת שזנחתי אותו לזמן מה. זו היתה שנה לא פשוטה, בלשון המעטה – אבל בכל זאת, סליחה), יודע/ת שמאז ומתמיד היתה לי נטייה לחינוך ביתי, ולשמחתי זה הסתדר יפה עם הנטייה של הבנות להעדיף את חיי הבית על פני בית הספר. כלומר, למרות שאנחנו מאוד אוהבים את בית הספר שלנו, קשורים לקהילה שלו ומעורבים בה, הבנות כבר יותר משנה מבקשות להיות בחינוך ביתי.

לא לגמרי ברורה לנו הסיבה, אבל אני רק אומר שגם אמא שלהן מתקשה לעבוד במסגרות שדורשות שעות ארוכות מחוץ לבית, אז יכול להיות שיש בכך מרכיב גנטי.

ולכן, השנה, כשכבר ביום השני ללימודים הן ביקשו להישאר בבית, החלטנו לנסות להקשיב לבקשה.

ההתחלה של החינוך הביתי היתה ממש טובה, וכמובן שגם מאתגרת. עבר עלי יום אחד שבו חשבתי שעשיתי את טעות חיי שהסכמתי לשיגעון הזה, אבל חוץ מזה, זה ממש כיף ונפלא.

קודם כל, כי סוף סוף הגענו למצב שבו הדבר הזה התאפשר מבחינה טכנית. העבודה שלי היא ברובה המוחלט מהבית. אני עורכת מאמרים, מלמדת קורס שכולל שיעור אחד פעם בשבועיים, ועורכת מחקר שמבוצע דרך האינטרנט, והכל די גמיש ונוח.

מעבר לכך, לקחתי את הפרויקט הזה על עצמי רק אחרי שראיתי שהבנות יכולות להסתדר מספיק זמן בעצמן באופן שמאפשר לי לעבוד. כבר כמה חופשים שמתי לב שאנחנו מצליחות לבנות יפה את הימים באופן שבו אני עובדת בבוקר כמה שעות ואנחנו עושות דברים יחד כשאני מתפנה.

כך זה נראה בימים שיש מזג אוויר יפה, כשהבנות רוחצות את הדמויות שלהן –

ותוך כדי כן עושות ניסויים מדעיים עם מים ועלים

וכך נראים "שיעורים" יותר מובנים, שבהן אנחנו לומדות עכשיו על מצרים העתיקה – אחד התחומים שאני ממש מרותקת אליהם בערך מאז שאני זוכרת את עצמי (הציור שלי (-: ).

הלמידה על מצרים גרמה לנו ממש לחבב את המצרים הקדמונים, מה שעורר אצל תמרי תחושות לא נוחות סביב סיפור יציאת מצרים. היא אמרה שאם היא היתה מצריה היא היתה ממש נעלבת שהמציאו סיפור כזה עליהם (וטרחה לציין, שגם היא לא כל כך אוהבת את הסיפור על הפרסים במגילת אסתר). זה עורר גם אצלי שאלות ברוח דומה – מה המשמעות של להמציא מיתוס שמכפיש עם אחר, ואיך אנחנו יכולים לציין ולחגוג את המיתוס הזה בשלוות נפש מידי שנה. כל זה השתלב עם שאלה ששאלו אותי לא מזמן שני חברים מצרים בנוגע לאופן שבו ילדים/ות יהודים/יות לומדים/ות על מצרים.

פניתי לכמה חברים/ות שאני מעריכה את דעתם בשאלה הזו. הם עזרו לי למצוא כיוון בכך שהתייחסו לצורך לראות את המורכבות האנושית, ועל כך שראייה של מישהו רק כטוב או רע, בטח כשמדובר בעם שלם, מחטיאה את הלקח שאפשר ללמוד על יחסים בין בני אדם בכלל.

אם למישהו/י כאן יש מחשבות בעניין, אשמח לקרוא בתגובות שלכם/ן.

**** ****

נורא קיוויתי שלנוכח המצור הצפוי גם לנו אוכל להתגאות קצת במשק האוטרקי שלנו, אבל הקיץ השנה היה קריר במיוחד, ואני חושבת שזה לא יהיה מוגזם לומר שלא היו כאן הקיץ יותר מעשרה ימים שהטמפרטורה בהם עלתה על 27 מעלות.

מכיוון שכך, למרות העבודה הקשה שלי, הגינה הניבה השנה רק כמה עגבניות קטנות, אבל לשמחתי הרבה פרחים יפים, עשבי תיבול, אפונה ושעועית.

לשמחתנו, דווקא עצי הפרי היו מאוד נדיבים אלינו הקיץ

וזה מה שאספתי היום מהגינה.

וכך זה נראה אחרי שדני נאלץ לעמוד כמה שעות, ולהכין אותם לשימור לחורף, כמנהג המקומיים.

ואלה התינוקות שמיועדים לשתילה לקראת החורף

ולסיום, כמה עבודות של תמרי ששימחו אותי, וכמה תמונות מטיולים קטנים באזור העיר שלנו.

אני משתפת בהן בעיקר כדי שנזכור כולנו שעוד יהיו לנו ימים יפים וטובים, ושהמצב הקשה הזה זמני והוא יעבור.

שמרו על עצמכם/ן

פורסם בקטגוריה חינוך, חקלאות, ניו זילנד | 4 תגובות