געגוע, עוד חינוך ביתי ומשחק ליום סגריר

כבכל שנה, כשסוף השנה האזרחית מגיע, וכולם מתכננים את חג המולד וחופשת הקיץ עם המשפחות המורחבות שלהם, אני חושבת שהגעגועים שלי למשפחה ולחברים/ות בארץ הופכים יותר ויותר חזקים.

כנראה שלא רק אצלי, כי יסמין אמרה לי לא מזמן שלפעמים היא חושבת שהיה כיף יותר לגור בישראל, כי יש לנו שם משפחה גדולה, ואז אם אין חשק ללכת לשום מקום, פשוט אפשר לפגוש אותם.

ואחרי כמה דקות של שקט ומחשבה, היא אמרה שאולי הכי טוב היה אם הם פשוט היו באים לגור כאן.

האמת היא שזו הפנטזיה שלי כבר כמה שנים, ואני חומדת באופן פעיל לא רק את הבית השכור שלנו, אלא גם את הבתים שלידו בדיוק מאותה הסיבה – כדי שאוכל להביא לכאן את המשפחה המורחבת ולשכן אותם לידנו.

המגפה העולמית גרמה לכל זה להראות עוד יותר דמיוני, ולא ברור, והתחושה הזו כמובן לא מקלה.

בנוסף לענייני הקורונה, ניו זילנד עסוקה עכשיו בדו"ח חשוב שעוסק במה שעל המדינה לעשות כדי לעמוד בהתחייבות שלה להגיע לאפס פליטות פחמן עד 2050, ובדיוק קראתי שרק בחודש הסגר בשנה שעברה, המדינה הצליחה להפחית ב- 41% (!!!) את השימוש בדלקים ובפסולת בלתי מתכלה.

הצעדים שהולכים כנראה לקרות מאוד מרחיקי לכת – עידוד רכבים חשמליים, הפסקת ייבוא של רכבים מבוססי דלק מתכלה עד 2035, הפחתה של 15% בגידול בקר – מה שגם אמור לעזור בניקוי מקורות המים, אבל גם לפגוע בפרנסה של מי במגזר החקלאי שמתבססים על ייצור של מוצרים מן החי.

נושא נוסף שמעסיק את כולם כאן הוא נושא הדיור. למרות הקורונה, והסגר, והמצוקה הכלכלית הכללית, מחירי הבתים כאן עלו בצורה קיצונית (כ-50% ב-2020), והביקוש רק הולך וגדל. זה נובע בעיקר מהזנחה רבת שנים של הדיור הציבורי, בגלל המדיניות של הממשלה השמרנית, וכן מהיעדר מיסוי על השקעות נדל"ן, שנראות כתחביב המועדף לשעות הפנאי של הרבה ניו זילנדים.

אני יכולה לכתוב כאן עמודים שלמים על זה, כולל מניפסטים שלמים על הזכות לדיור (אגב, הכתבה המעניינת שקראתי בדה-מרקר בנושא), אבל אני חושבת שיש מספיק דברים מצערים בעולם, כך שלעת עתה אחסוך מהקוראות הנפלאות שלי את התלונות שלי בעניין הזה. אבל אני מבטיחה שאסקר את הנושא הזה בהרחבה בעתיד.

ועכשיו, לתיאור הקיץ, לכאורה, שהיה כאן עד עכשיו.

אני כותבת לכאורה, כי למרות שהבטחתי לבנות שאקח אותן לים בכל יום שמשי שיש, אני יכולה לספור את מספר הימים האלה בשתי ידי.

כן, כך הים נראה רוב הקיץ השנה – יפה, דרמטי, אבל עם עננים אפורים של גשם מעליו.

מה שכן, השנה הבנות לגמרי גילו את הים. תמרי אמרה כמה פעמים שהיא מתה על הים, ויש לי תחושה שהחלום שלה הוא בית (או עדיף חדר משלה) עם נוף לים.

נראה לי שעם המצב הנוכחי של שוק הנדל"ן בניו זילנד, זה לא יקרה בזמן הקרוב.

הבנות לא מסתייגות גם מהטמפרטורה הממוצעת של המים, שלא עולה הרבה מעל 13 בשיא הקיץ, והן מזנקות פנימה בשמחה.

אני, לעומת זאת, מסתפקת בבריכה מחוממת של 27 מעלות.

הבריכה הזו היא הדבר הכי כיפי שיש, לפחות בעיני.

במחיר של בריכה ציבורית, אני מרגישה כאילו שאני מינימום בחופשת הכל כלול באנטליה, או על ספינת תענוגות.

השנה התמזל מזלי, וחברה שגרה במורד הרחוב קנתה מנוי לבריכה, והיא החליטה לנצל אותו במלוא המרץ. בזכות אותה חברה אני משכימה שלוש פעמים בשבוע ב-6:30 כדי לנסוע יחד לבריכה. מכיוון שהיא לא מסתייגת משום מזג אויר, זה קורה גם כשבחוץ יש 10 מעלות עם גשם.

והכי כיף, שיש להם בית קפה שיושב ממש על המים.

תמרי ממש התרגשה מהנוף

*******

לא מזמן קראתי שרשור בפוסט ששאל מה הדבר הכי מאתגר בחינוך ביתי. אמא אחת כתבה שהילדים (וזה די הצחיק אותי!) ואמא אחרת אמרה משהו שאני יכולה מאוד להזדהות איתו – הספק הפנימי האם אני עושה מספיק.

עקב כך, ועם בוא שנת הלימודים החדשה (שנפתחת רשמית השבוע, למרות שעלינו זה לא מאוד משפיע, פרט לכמה חוגים קטנים שמתחילים מחדש), הכנתי תוכנית שנתית לשנת הלימודים הבאה.

המשימה הזו כל כך הלחיצה אותי, שהייתי חייבת את תמיכתו של דני. בלעדיו, ספק אם אי פעם היינו מקבלים אישור מהמדינה לחינוך ביתי, אז טוב שגם הוא יהיה מעורב בתוכנית השנתית.

על כל פנים, ישבנו יחד אחר צהריים אחד והסתכלנו על כל מה שהיה בתוכנית הלימוד שלנו לשנה שחלפה, שהיתה קצת מאולתרת מפאת ההחלטה הלא כל כך מתוכננת לצאת למסע הזה. לשמחתי, גיליתי שעשינו לא מעט ובעזרתו של דני אפילו הצלחתי לתכנן את שנת 2021 (במגבלות חוסר הוודאות של החיים…) באופן שהיה הרבה פחות מלחיץ מכפי שזה נראה מלכתחילה.

אחד הדברים שאני לומדת הוא שלמרות שיש כמה דברים שחשובים לי, ואני צריכה לפעמים קצת להתעקש עליהם, הלמידה הכי כיפית היא זו שהבנות יוזמות. למשל, אני מוציאה ספר מהספריה, אנחנו קוראות אותו ביחד, ואז הן מחליטות מה בא להן לעשות איתו – כמו סיפור הודי מקסים שקראנו על ילדה שהשתמשה בגרגר אורז אחד, ובקצת חשבון כדי לעזור להרבה אנשים עניים.

בקיצור, מסתמן ש(גם) בתחום הזה, פחות תכנון מדוקדק, והרבה יותר הקשבה ללב, עושים את העבודה.

אחד האתגרים שאני נתקלת בהם הוא ללמד חומרים של שכבות גיל שונות, ואיך ליצור מצב שאין תחושה שמישהי צריכה לעשות משהו פחות "מגניב" כי היא יותר קטנה, או לחילופין, לחזור על משהו שכבר למדה בעבר.

בינתיים אין לי פתרון קסם לדבר הזה, ואני מנסה לשלב את התכנים. למשל, כשלמדנו על הודו (כיתה ה'), למדנו משלים הודיים (כיתה ב'), אבל כאמור, זה גם עניין של ניסוי וטעייה, ולא תמיד זה עובד הכי טוב…

עוד דבר נחמד הוא האפשרות להתגמש וללמוד מכל מיני דברים שקורים בחיים.

למשל, לפני כמה שבועות, כשאחת השכנות נתנה לנו הרבה שתילי תות, ניצלנו את הזמן ללמוד קצת על גידול תותים (וגם לשתול אותם מהר לפני הגשם…).

והדבר הכי כיפי בקיץ, כשהוא כבר מגיע, הוא שתמיד אפשר להחליף את זמן השיעור בטיול

********

אם כבר הזכרתי למעלה את הגעגועים שלי לא/נשים שאני אוהבת בארץ, ובמידה רבה גם לתרבות, דני ואני עוקבים באדיקות אחרי העונה החדשה של שטיסל, שהרי כמו שחברה טובה שלי הגדירה – מדובר בתענוג צרוף.

משהו שם כל כך מוכר וקרוב למקומות העמוקים ביותר בלב ובנפש של מי שאנחנו.

מכיוון שמכר שלנו שהוא נוצרי מתודיסטי אדוק אמר לנו פעם אחרי שצפה בסדרה בנטפליקס, שהוא דואג לעתידו של עקיבא, אנחנו מנסים להבין מה יש בה שכל כך נכנס ללב.

אז חוץ מהמשלב הלשוני, והבחירה היפה והמדויקת של המילים, השפה והצליל, אני חושבת שאחד הדברים המקסימים בסדרה הזו היא שהיא לא ממהרת לשום מקום. כמו שהחיים מורכבים, כך גם הדמויות מורכבות, ואין פתרונות פשוטים, ודברים, ובעיקר קשרים, לוקחים זמן, השקעה, והרבה אי ודאות וכאב.

וגם יש שם אהבה גדולה, ועמוקה, וכמעט לא מדוברת, בין הדמויות.

באמת תענוג צרוף.

*******

ולסיום, הבטחתי משחק קטן ליום סגרירי –

אז המשחק התחיל מכך שחברה שלי צפתה בסדרה "שידוכים סטייל הודו" בנטפליקס, ואז חשבה לעצמה, ובקול, שאולי שידוכים זה לא רעיון רע כל כך, ושאולי היא היתה שמחה לבחור בעצמה את בן/בת הזוג לילדים שלה – מה שיאפשר לה לבחור מועמדים טובי לב ונחמדים, שיתייחסו יפה ובכבוד לילדים שלה.

וזה הוביל את דני ואותי למשחק די מוזר שבו חשבנו לעצמנו למי היינו רוצים לשדך את הבנות. זה משחק די נחמד, כי הוא מאפשר לשקלל כל מיני נתונים – מי החתן המיועד, מיהם הגיסים/ות, מיהם המחותנים וכו', ובסופו של דבר, הגענו למסקנה שהחברים/ות שלנו הם/ן די אחלה, ולא היינו מהססים לגביהם בכלל. אולי זה יכול להיות גם קריטריון לבחירת חברים לחיים…

מאחלת סוף שבוע נעים וטוב לכולנו

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

קיץ

לפני שאתחיל לכתוב עלינו, ועל איך שאנחנו חווים בינתיים את הקיץ הזה בניו-זילנד, חשוב לי לכתוב שאני יודעת שהמצב בארץ (וביתר העולם) מאוד קשה בימים האלה – שהמגפה שוחקת, מעייפת ומייאשת, ושההשלכות שלה רבות, מורכבות ומדאיגות.

אני חושבת שקשה לנו להבין בדיוק מה קורה מהמרחק והמציאות השונה שאנחנו נמצאים בה, אבל אני חושבת שאני מבינה קצת מכל מי שאני מדברת איתו ואיתה.

דני סיפר שדיבר לפני כמה ימים עם אוניברסיטה שהוא עובד איתה בטורונטו, והבין שהם עובדים מהבית מאז מרץ. זה רק המחיש לנו כמה אנחנו מנותקים כאן ממה שקורה בעולם.

לצערנו, המגפה פגעה גם באביה של חברה יקרה שלנו, שנפטר ממנה ביום שישי האחרון בבית החולים ברמאללה.

כך שמאחורי המספרים והמידע שמגיע אלינו יש א/נשים אמיתיים והתמודדות מאוד קשה שאנחנו ערים לה, גם אם לא לגמרי מבינים אותה.

************

ובאקט של אסקפיזם מתבקש, אספר קצת על אודותנו בימים אלה

אחד הדברים שהכי מאתגרים ניו זילנדי/ית ממוצע/ת הוא קונפליקט. כן, אני יודעת, זה לא אידאלי למצב העסקים של דני, אבל ניו זילנדים יעשו כל דבר כדי שלא, חלילה, לפגוע במישהו/י או ליצור מצב של חוסר הסכמה, חילוקי דעות או אי נעימות.

וכך, יכול להיווצר מצב שאדם (או אישה) מן הישוב, נגיד יהודי/ה, עובדת תקופה ארוכה בצוות, ורק בארוחת סוף השנה, ממש רגע לפני שכולם יוצאים לחודשיים של חופשה, אחרי (כנראה) שעות של הכנה, ניסוח ומחשבה מראש, אחת הסועדים/ות תרהיב באופן נועז (אם כי מתוכנן היטב מראש) לשאול שאלה בסגנון "האם את חוגגת את חג המולד?", תוך כדי שאגלי זיעה מבצבצים על מצחה, ופעימות הלב שלה מאיצות באופן מדאיג.

אחרי התשובה, והרגע שיירשם כנראה כאחד המשמעותיים עבורה בשנה שחלפה, ויהווה נושא שיחה מרכזי סביב שולחן חג המולד המשפחתי, אפשר להמשיך כרגיל בענייני היום.

נראה שלמרות שאנחנו לא חוגגים את חג המולד, הבנות (ודמויות המשחק שלהן) קלטו משהו מרוח הקריסמיסיאדה, ואלה השלטים שנתלו ברחבי הבית.

אה, וגם מעל החנוכיה

אגב קונפליקטים והימנעות מהם, וגם ההבטחה שלי לשתף את הקוראות לשתף גם בצדדים הלא לגמרי זוהרים של החינוך הביתי, סיימתי עכשיו לקרוא ספר מרתק על המשמעות של קונפליקטים ביצירת האמון שלנו בעולם.

המחברים מתבססים על ניסוי מפורסם במהלכו אמהות מתבקשות לשמור על פנים קפואות במהלך שתי דקות במסגרת האינטראקציה שלהן עם התינוק/ת שלה/ן. מה שקורה בשתי הדקות האלה הוא שהתינוק/ת מתאמצת בכל דרך אפשרית ליצור קשר עם האם, ולתקן את הנתק בינהם. אחרי שתי דקות האם חוזרת להיות עצמה, והתינוק/ת חוזרת להיות רגועה ושמחה.

הספר כולו סובב סביב הרעיון שבחיים נתקלים בהמון חיכוכים, פשוט כי אנחנו בני אדם. אני חושבת שהנתון שהמחברים הצביעו עליו בניתוח של היחסים היומיומיים בין אמהות לילדיהן היה 30% של זמן הרמוני, לעומת 70% של זמן של חוסר חיבור או דיס-הרמוניה. הרעיון, אם כך, הוא לא לנסות בכל מצב להימנע מקונפליקטים, אלא להיפך – לאפשר לעצמנו להיות בתוך חוסר הסדר או הכאוס שמריבות מעוררות, כדי ללמוד איך להתפייס, ומתוך כך להתפתח ולגדול.

בסך הכל הרעיונות בספר משכנעים ומעניינים מאוד וכאן יש ראיון מרתק עם המחבר.

אגב, למי שתאזין לראיון – המראיינת הזו פשוט נפלאה – יש לה שלוש שעות של תוכנית בוקר כל יום במקבילה המקומית של רשב ב', רק שיש לה הכי הרבה סבלנות בעולם, והיא חריפה מאד ומבינה בהמון תחומים. כך למשל, אפשר לשמוע אצלה בתכנית, סתם כך ביום רגיל, בשעת האזנת השיא, ראיון של חצי שעה (!) עם מעט מאוד הפרעות מצידה, עם חוקר שיטות חקלאות מאוריות מסורתיות.

**********

השנה תכננו לצאת לחופשה שהמטרה העיקרית שלה היתה לנוח. כמה ימים לפני שתכננו להזמין מקום באתר קמפינג, חברה הציעה לנו את בית החופשה שלה בכפר קטן ודי נידח בדרום האי שלנו.

כך זה נראה מלמעלה.

מזג האוויר באיזור כל כך הפכפך, שתוך שעה הוא יכול להשתנות מכך:

לכך:

קצת כמו ביקור אצל אופטיקאי/ת…

הנדירות של מזג אוויר שמשי גורמת להעריך אותו במיוחד ואני לא יודעת אם אתם/ן מכירים/ות את הטיפוס – יש אנשים שכמעט אף פעם לא מחייכים אבל כשזה כבר קורה, החדר כולו מתמלא באור או במלים של ג'ון לה קארה זצ"ל, כשהוא מחייך אתם מרגישים קצת קרובים יותר לאלוהים. אז כך גם האי הדרומי.

בימים הסגריריים של החופשה בילינו את הזמן בבית של החברה, שהיתרון הגדול שלו היה ניתוק מוחלט מרשת אינטרנט – שזה סטארט אפ שתמיד נשמע טוב בתיאוריה אבל הוא הרבה יותר מוצלח במציאות. ממש לא הפריע לנו לא לדעת שיש סוג חדש של נגיף הקורונה או שמכונית התפוצצה במינסוטה…

הניתוק הזה השאיר הרבה מאוד זמן לקרוא, לשחק, לצייר ולהנות מהשלווה.

וממה שיש לבית להציע –

בית בובות

עם מיניאטורות מקסימות

מוזיקה

אוסף ספרים מעולה, כולל מדריך שימושי לנימוסין והליכות

והמון פאזלים

אני ניצלתי את הזמן להכין חומרי לימוד ליסמין.

וגם לקרוא את מומו , של מיכאל אנדה שמזמן רציתי לקרוא.

הספר הזה מרתק ונפלא, ומזכיר לנו את ערכו של הזמן המוקצב לנו בחיים האלה ומה אנחנו בוחרים/ות לעשות איתו, או לחילופין, על הנכונות שלנו למכור אותו או לשעבד אותו לכל מיני דברים שלא בהכרח ממלאים אותנו.

זה גרם לי לחשוב על רוב הדברים שאני עושה ושלכאורה הם חסרי כל תועלת או תוחלת – כמו לאפות בעצמי לחם, לגדל את הירקות של עצמנו, לצייר כרטיסי ברכה במקום לקנות וכו' וכו'. מנקודת מבט תועלתנית, כל הדברים האלה שכל כך ממלאים אותי באושר, הם לא מאוד יעילים. הרי הרבה יותר זול ומהיר לקנות כרטיס ברכה מוכן, או ירקות ולחם, אבל האושר עבורי בעשייה של כל זה בעצמי לא נמדד בזמן או בכסף.

יסמין העירה בהקשר הזה שלא היה בבית החופשה שעון קיר. בעלת הבית צחקה כשאמרתי את זה, והסבירה שזה לא מכוון. אבל אני חשבתי שזה מאוד מתאים.

אגב, נראה לי שבכפר הזה חיה לפחות מישהי אחת שגם עסוקה בדברים לא מאוד רווחיים – והחלום שלי הוא להגיע לאפשרות לעשות דבר כזה בכניסה לבית שלנו –

וזה מה שהיה למקום להציע בימים בהירים –

עצי Rata בני למעלה מ-1000 שנה, שצומחים בסביבות חג המולד

ושכיף לטפס עליהם

שם הכפר במאורית הוא Papatowai, והמשמעות היא "המקום בו היער נפגש עם הים", ואכן, כך נראה היער בקצה הרחוב

והנוף במעלה היער

בקיצור. היה יפה.

יפה מאוד אפילו

וכשחזרנו מהחופשה בילנו את חג המולד בבית הסופר-מקושט של החברים שלנו

ולסיום אני רוצה לשתף בשיר מקסים, ששמעתי לא מזמן של המשורר הסיני לאו טסה ששמעתי בנאום הפרישה של המנחה של דני מעבודתו, ושהגיע לי בדיוק בזמן (התרגום מכאן).

"יש לי שלושה דברים ללמד:

פשטות, סבלנות, וחמלה.

שלושת אלו הינם האוצרות הגדולים שלך.

היה פשוט במעשיך ומחשבתך,

ותחזור למקור תחילת הדברים.

היה סבלני עם אויביך כמו עם חבריך,

ותקבל את דרכם של דברים.

סלח וחמול לעצמך

וכך תוכל להשלים עם כל היצורים בעולם".

שנה אזרחית טובה!!

פורסם בקטגוריה טבע, ניו זילנד, ספרים מומלצים | 5 תגובות

חינוך ביתי – כל מיני

הקוראות הקבועות של הבלוג כבר יודעות עד כמה אנחנו אוהבים את דנידין ואת ניו זילנד. וגם הקוראים. הנושא היחיד, אולי, שבו אנחנו בכל זאת מרשים לעצמנו להתנשא מעל ניו זילנדים הוא בענייני אוכל.

למרות המבחר הרחב של מסעדות עם אוכל אסייתי מצויין, הרגלי האכילה והתחכום הקולינרי של קיווים די מדכדכים. וריאציות שונות של לחם תפל עם גבינה, בייקון ותפוחי אדמה מאכלסות את מרבית הארוחות במהלך השבוע, מלבד בסופ"ש שבו יוצאים לבית קפה או מסעדה לאכול מאכלים מיוחדים שמבוססים על בייקון ותפוחי אדמה, לחם תפל וגבינה. מבחינתנו, מדובר כמובן ביתרון כלכלי כשהאוכל הביתי טוב יותר מההיצע שמסביב. זה בעיקר משעשע כשדני לוקח לעבודה שאריות מארוחת הערב של אתמול בקופסת פלסטיק שקנינו בה פעם אוכל לדון החתול (בד"כ אנחנו זוכרים לשטוף בין לבין) ושותפותיו לשולחן האוכל בהפסקת הצהריים לוטשות עיניים מקנאות לכלי הפלסטיק בעודן לועסות כריך עם, נכון – תפוחי אדמה עם בייקון וגבינה.

עם זאת, תזונת הניו זילנדים לא יושבת לנו בתודעה באופן תכוף מדי, בעיקר מכיון שהמגע שלנו איתה דרך טלוויזיה ופרסומות כמעט ואיננו קיים.

לפני כמה ימים, כשבסדרת המתח הבריטית שהתחלנו לצפות בה התחילו לענות את אחת הדמויות בדרכים שאני מעדיפה לחסוך כאן את התיאור שלהן, ניסינו להתאוורר באמצעות צפיה בתכנית ניו-זילנדית (על בסיס סדרה בריטית), שבה מנסים לתקן את התזונה – ועל הדרך את ההוצאה הכספית על מזון – של משפחות ניו-זילנדיות טיפוסיות.

כדי לסבר את האוזן, קנייה טיפוסית בסופר אצל משתתפי הסדרה כוללת בקבוק קוקה-קולה של ליטר וחצי ליום לאבא. האמא, לעומתו, שכנראה מקפידה יותר, שותה קוקה-קולה רק מפחיות (36 לשבוע). מיותר אולי, אבל חשוב לציין שישנו מתאם הדוק בתכנית בין הרגלי השתיה להרגלי האכילה של המשפחה. על בישול של ממש אין מה לדבר כמובן ומרבית האוכל שלא מוזמן בטייק-אווי, מגיע במתכונת של "חמגשיות".

אבל הדבר המעניין היה כשהגיעו שני המומחים להציל את המשפחה – שף בעל שם בניו-זילנד (אנחנו לא הכרנו…) ומסעדן סלבריטאי (כנ"ל).

שניהם היו מאד מאד נחמדים והשתדלו ללמד את בני הזוג כמה מתכונים שיוכלו להכין בעצמם לילדים – כולם דורשים עד 15 דקות עבודה כדי שלא יהיה קשה מדי או יידרוש זמן שהיה בלתי סביר במטבח. ככל שצפינו בבישול המודרך משהו נראה לנו מאד מוכר במתכונים ובגישה הפדגוגית כלפי המודרכים שלומדים כיצד להכניס תפוח אדמה עם גבינה מעליו לתנור. זה מאוד הזכיר לנו את המתכונים בספר ילדים מבשלים.

והנה הילדות שלנו מבשלות (כחלק מתוכנית הלימודים שלהן):

dsc_0008-1

 

אחד הדברים שהם ללא ספק מוצלחים ביותר בקונספט של חינוך ביתי הוא האפשרות להכפיף כל עבודת בית נדרשת לתוך מה שמכונה אצלנו "תוכנית הלימודים". אמנם התחייבתי בעבר שיש לי כוונות להכין את הבנות לחיים האמיתיים על ידי רכישת כמה שיותר כישורי חיים, אולם למזלי הרב, האופן שבו ניתן להבין את המושגים "כישורי חיים" ו"תוכנית לימודים" הוא די רחב ונתון לפרשנות. כך, כבר עכשיו הם כוללים יום של אפיה ובישול, יום גננות, קבוצת תיאטרון הבובות של אמהות בית הספר (שגם הבנות הצטרפו אליה) ועוד. אני מנסה גם להכניס את ניקיון הבית אבל בינתיים בהצלחה מועטה.

מה שמאוד נחמד בחינוך אנתרופוסופי, שאנחנו משתדלים ללמד בהשראתו, הוא שמה שנחשב לימוד כולל הרבה עבודה עם הידיים – עבודת אדמה, סריגה, עבודה בעץ, תפירה, ועבודות אמנות בחומרים שונים.

אחד הפרויקטים הנחמדים שעשינו לא מזמן, היה צביעת צמר לצעיף שיסמין סורגת.

היה חסר לה צמר בצבע צהוב וכתום, וממש לא הצלחתי למצוא כזה בשום מקום.

וכך, באמצעות מים חמים, חומץ וצבעי מאכל, השגנו את התוצאה הרצויה –

dsc_0020-1

למרבה המזל, בית הספר שהיה של הבנות מאוד תומך ועוזר לנו. הם שיתפו אותנו בתוכנית הלימודים, ומאפשרים לבנות לקחת חלק בכל מיני דברים קטנים שקורים בבית הספר, ולנו להשתמש בספריית המשאבים שלהם. בנוסף, אני משתתפת בקבוצת קריאה של בית הספר שמאוד עוזרת לי להבין את סוג החינוך הזה, ואת מה שאני רוצה שניתן לבנות.

בהמלצת המורה של יסמין הגענו לספר מצויין ללימוד ציור שאנחנו מאוד נהנות ממנו.

בהמלצת אחד הסבים, צפינו לאחרונה בסרט שלגיה ובעוד כמה סרטי נסיכות של דיסני, ותמרי ממש נהנתה מהם. נראה לי שהם הגיעו לה בזמן הנכון.

אחרי שעברנו על כל הספרים בנושא בספריה הילדה התפנתה לתכנן תלבושות כדי שהן תוכלנה לשחק בעצמן בדמויות (נראה אם תוכלו לנחש מאילו סרטים):

ואז לתפור אותן:

וכך (בערך) נראה התוצר הסופי

אבל הדבר הכי כיפי באמת בחינוך הביתי, נכון לדקות אלה, הוא תחושת חירות מאוד גדולה. הודות לגמישות העבודות שלי, אנחנו בעצם חופשיות לעשות מה שאנחנו רוצות, וזה באמת כיף.

זו חירות שאף פעם לא הרגשתי, ודי מתאימה למי שאני, וכנראה שגם לבנות…

בצד הכלכלי של תוכנית הלימודים, מכיוון שהאביב כבר כאן והתרנגולות שלנו מטילות בקצב מסחרר, אפשרנו לבנות לפתוח מחדש את העונה בדוכן הביצים שלהן.

השנה, ברוח תוכנית הלימודים, החלטנו שחלק מההכנסות יכללו השתתפות בעלות המזון של התרנגולות. ועדיין, הבנות מרוויחות $1.5 כל אחת לקופסא של שש ביצים. לא רע בשביל שלוש דקות של עבודה, מה גם שהשכנים הם לקוחות קבועים, שאפילו פתחו אצל הבנות חשבון. זה מלמד את הבנות על היתרון של לקוחות קבועים, אבל גם את הצורך להתגמש ולהמתין בסבלנות ללקוחות שמשלמים בהקפה.

null

בבחינה של השנה האחרונה, פרט למגיפה עולמית, החינוך הביתי היה האתגר העיקרי שלי. עיקר הקושי היה בלהבין איך זה בכלל עובד, ומה מתאים לנו. די מהר הבנתי שאני לא לגמרי בנויה לחינוך ביתי שלא כולל תכנית לימודים, ושישנם דברים בסיסיים שחשוב לנו לחשוף את הבנות אליהם.

מצד שני, קראתי אינספור בלוגים והאזנתי ללא מעט פודקסטים שהמסר בהם היה ברור – שהמטרה של חינוך ביתי היא לא לשחזר את בית הספר בבית, אלא לבנות משהו אחר.

בנוסף, קראתי המלצה לכתוב לנו מין "תוכנית על" של החינוך הביתי, שתענה בעיקר על השאלות – למה אנחנו עושים את זה, מה המטרה שלנו, ואיך להגיע אליה. גייסתי את היועץ האסטרטגי הביתי, והתחלנו לעבוד על התוכנית, וזה כבר הרגיע אותי – כי הבנתי שאני לא צריכה לעשות את הכל בבת אחת, אלא שביחד נוכל לקדם את הדברים לאורך השנים שיש לנו כל עוד הבנות גרות בבית. אגב, נונו הכריזה שהיא מתכוונת לגור איתנו כל החיים. כך שנראה שאין צורך למהר.

אני מבטיחה שאשתף בתוכנית האסטרטגית שלנו כשתהיה מוכנה.

פורסם בקטגוריה חינוך, יומיום, יצירה | 6 תגובות

פוסט קורונה

כל כך הרבה זמן עבר מאז שכתבתי בפעם האחרונה, שהבנות כבר אמרו שאני צריכה להחליף את שם הבלוג ל"אהבות ישנות". אבל האמת היא שלמרות שהחיים לגמרי חזרו למסלולם בצד שלנו בעולם, פרט לכך שכמעט ואי אפשר לצאת או להיכנס לניו זילנד, ישנה סוג של זהירות, וגם עצב ודאגה ממה שקורה בעולם.

בנוסף, אני גם כמובן דואגת סביב מה שקורה בארץ, ויודעת שאלה ימים מאוד מאתגרים מכל מיני כיוונים. אני כותבת את זה כי חשוב לי שתדעו שאני לא מנותקת מכל זה, ושכמו תמיד, מאוד אכפת לי.

אבל יחד עם זאת, אני גם מתגעגעת אליכן, קומץ הקוראות שלי, ורוצה לשתף בקורותינו.

אז אתחיל במישור הפוליטי, כי גם כאן – אי אפשר שלא.

הבחירות בניו זילנד מתקרבות, ומפלגת האופוזיציה הלאומית מצטיירת באופן די מגוחך בניסיון שלה לגייס את הציבור נגד הממשלה (הנפלאה!) הנוכחית.

כולם יודעים עד כמה יש לניו זילנד מזל שזכתה בהנהגה שלא רק שמרה על התושבים, אלא גם דאגה לתמיכה כלכלית עד חודש ספטמבר לכל מי שנפגעו תעסוקתית בעקבות הסגר. מתוך ראייה ארוכת טווח, למדינה ש-30% (!!!) מהתקציב שלה מבוסס על הכנסות מתיירות חוץ, הממשלה החליטה לשנות כיוון אסטרטגי והשקיעה 1.6 מיליארד דולר ניו זילנדי בהכשרה מקצועית בתחומים יצרניים יותר ונדרשים – כמו בנייה, ייעוץ, חקלאות ובריאות הציבור.

גם מועצת המחוז עשתה הכל כדי להקל על א/נשים שנפגעו מהמצב הכלכלי – כך למשל האוטובוסים פועלים חינם כבר כמעט חמישה חודשים, ורק בחודש ספטמבר יחזרו להיות בתשלום. העיריה החרתה החזיקה אחריה וזה מה שהודבק על כל המדחנים בעיר:

ממה שהבנתי מהחברים הותיקים יותר כאן, שנות השלטון של הממשלות הלאומיות, הותירו נזקים רבים במערכות החינוך, הבריאות והרווחה – בזמנן, קצב פתיחת הפערים הכלכליים-חברתיים בניו זילנד היה הגבוה ביותר במדינות ה-OECD. גם עכשיו, מתנגדי השלטון מגנים את ההשקעה הממשלתית האדירה ברווחה.

אז בספטמבר יהיו בחירות, ונדע אם אכן הממשלה הנוכחית תמשיך לכהן. אבל זה גם זמן קריטי מבחינת ההשלכות הכלכליות של המגפה – כי אז נגמרת העזרה המיוחדת למובטלים ולעסקים שנפגעו. בקיצור, למרות השלווה הניו זילנדית האופיינית, יש נימה חדשה של דאגה באוויר, וגם הרבה הכרת תודה על מה שיש…

מתוך דאגה לתעשיית התיירות, הממשלה גם מעודדת תיירות פנים, וכך, כל ניו זילנדי/ת שמכבד/ת את עצמו/ה (ויכול/ה לעמוד בהוצאה…) התגייסה למצווה באמתלה של חופשה, ונסעה לסקי. את המגמה הובילה, איך לא, ראשת הממשלה, ובאמת בימים הראשונים של עונת הסקי, שגם היו חופשה מלימודים בבתי הספר, האתרים היו בתפוסה מלאה. אבל גם זה לא מספיק – בראיון לרדיו אחד ממנהלי אתרי הסקי הסביר שעשרת הימים של חופשת בית הספר שבהם התפוסה היתה מלאה, הם רק עשירית מתוך מאה ימי העונה שבדרך כלל ניזונה מתיירים מאוסטרליה.

הרגשות הציבוריים כלפי מפעילי עסקי התיירות מעורבים. מצד אחד, כולם רוצים לעזור, ואמפתיים כלפי ענף שלם שנפגע ואנשים שפרנסתם נקטעה במפתיע. אבל, מצד שני, יש גם הרבה מרמור כלפי תעשיה שהתעלמה מהתושבים המקומיים עד כה, ודרשה מחירים מופקעים (כיאה לכיס המתייר/ת הזר/ה) גם מתושבים מקומיים. כך שהרבה ניו זילנדים, שמעולם לא נהנו מהרבה ממה שיש למדינה שלהם להציע, קצת פחות ממהרים (ויכולים) לנהור לאתרי התיירות.

גם אנחנו נעתרנו לבקשה לתמוך בתיירות המקומית, וזו היתה חוויה מדהימה.

בשביל תמרי זה היה חלום – הכי קרוב לאירופה שאפשר במציאות הנוכחית (אה, כן, ובמיקום הגיאוגרפי שלנו). קודם כל, הילדה התפעלה והתרגשה מהיופי הזה. היא ממש הסתכלה סביבה נפעמת. אבל מעבר לכך, המדריכה שלנו היתה מצ'כיה, ובעודנו גולשים בשלווה (או לפחות מנסים לעדן את הנפילות שלנו), נתקלנו בכלב מסוג רועה גרמני.

בקיצור, התגשמות של חלום.

והנה היא מפגינה את הכישורים החדשים שלה

והנה עוד כמה תמונות מהחופשה, ואני משתפת בהן פשוט כי גיליתי שממש עוזר לי נפשית להסתכל על היופי שיש בעולם הזה.

ואתם לא תנחשו מי עוד באו איתנו לסקי

כשחזרנו הביתה, תמרי סיפרה בהתרגשות למורה שלה לכינור על החופשה, והמורה ספרה שהיא "די טובה" בסקי. דני ואני כבר למדנו ש"די טוב" זו מילת קוד ניו זילנדית שמצניעה את זה שהיא השתתפה באולימפיאדה אחת או שתיים אבל הגיעה רק לחצי הגמר. אגב כך, במסגרת העידון התרבותי שעברנו ועדיין עוברים, גילינו שהמילה החריפה ביותר להגיד בה למישהו שמשהו לחלוטין לא מקובל עלינו הוא לומר "I am concerned". זו מילת צופן שנשמרת למקרים הקשים ביותר, שבהם צריך להפעיל את התותחים הכבדים מול מישהו. למזלנו, זה קורה לנו אולי אחת לשנה, במקרה הגרוע.

אבל לא רק אנחנו סקרנים לגבי המקומיים ואורחות חייהם, אלא נראה שלמרות הנימוס ומתן המרחב האישי, גם הם מתעניינים בנו כזרים, ומאוד…

למשל, כל ניו זילנדי/ת שנקלעים איתו או איתה לשיחה ינסה/תנסה לגשש מהר מאוד מאיפה אנחנו, גם אם לא יהיה להם נעים לשאול. כך למשל, הספרנית בספריה שאלה אותי אם אנחנו זקוקים לספרים בצרפתית (?!?!) כי יש מבחר בספריה, ואגב כך גיששה מה המוצא האמיתי שלנו.

בנוסף לכך, מסתבר שהאוכל שלנו נחשב אקזוטי ומיוחד. לא משנה מה ניקח בקופסת האוכל שלנו לעבודה (קופסת פלסטיק שהגיעה אלינו כי בה היה הבשר שקנינו של דון החתול), עם קצת מג'דרה עייפה – והעמיתים/ות הסקרניים/יות שלנו יציצו פנימה וייחלו לכך שנציע להם טעימה.

והדבר הכי מוזר בהקשר הזה הוא כמות המידע הנגיש שיש על הנכסים של א/נשים. ניו זילנדים משוגעים, אבל ממש, לנושא של רכישות נדל"ן – גם למגורים וגם להשקעה. השקעות בבורסה עדיין נחשבות כאן ספקולטיביות ומסוכנות (למרות ששוק ההון הניו זילנדי נחשב לסולידי במיוחד) ואין כמו להחזיק ב-400 דונם אדמה איפשהו במרחק 6 שעות נסיעה מהבית, כדי להרגיש ביטחון שדאגת לדורות הבאים או שתוכל בהמשך לחלק ולמכור במחיר מופקע. אבל האמת היא, שגם אני מתחילה להבין את זה לאחרונה – שקרקע, והיכולת ליצור קיימות היא נכס שערכו לא יסולא בפז.

אני מספרת את כל זה כי לא משנה עד כמה אנחנו לא יודעים כלום על א/נשים אחרים בעיר שלנו, או בניו זילנד בכלל, באתר של המחוז יש אפשרות לחפש את כל אחד מהנכסים במחוז לפי כתובת ולדעת ה-כ-ל על הנכס ושוויו, מי הם בעלי הבית, מתי החליפו צנרת לאחרונה ומתי הוסיפו עוד אסלה. מצד אחד זה מרגיש לי קצת חודרני (כי מאוד מהר אפשר לדעת מי מרוויח כמה), אבל מצד שני, ובהתאם לרוח המקום – יש כאן משהו מאוד פשוט, ישר וישיר.

*************

מפעל החינוך הביתי שלנו עדיין פעיל לפי שעה. אני חייבת להודות שזה הכניס הרבה שלווה למשפחה שלנו. מצד אחד, אני זו שסופגת הרבה מהלחץ סביב זה – הניסיון לאזן את הזמן עם הבנות והדאגה לרווחתן גם בבקרים עם מחוייבויות העבודה שלי. אבל, מצד שני – כולנו מרגישים הרבה יותר רגועים ושמחים. הזמן שלנו בידנו (כולל מתי ניסע לחופשה), ואין קופסאות אוכל שצריך להכין בבוקר.

אבל, בנימה יותר רצינית הבנתי שאנחנו כן צריכות איזשהו סוג של מסגרת או תוכנית, ולשמחתי הרבה מצאתי ה-מ-ו-ן חומרים מעולים באינטרנט בחינם. ולשמחתי, בספריית בית הספר שבמורד הרחוב יש כל ספר אפשרי שאני יכולה לחלום עליו בחינוך אנתרופוסופי ובית הספר גילה נדיבות רבה במתן גישה לחומרים. טוב, גם דני גילה נדיבות רבה בכך שהסכים לשמש יו"ר ועד ההורים בזמן שהבנות שלנו בכלל כבר לא לומדות בבית הספר. לא היו מתחרים נוספים על התפקיד…

מה שמאתגר אותי בשלב זה הוא איך ללמד שתי כיתות במקביל (בי"ת וה"י) בלי שחומרים מכיתה אחת ייחשבו לנחשבים פחות (בי"ת).

אתגר נוסף הוא להשיג חומרים אנתרופוסופיים בעברית, והדבר הכי מבאס עבורי הוא להקריא חומרים מהמזרח הקדום תוך כדי שאני מתרגמת אותם לעברית, או גרוע מזה, להקריא באנגלית במבטא שלי, שזוכה למבטי בוז מצד שתי הבנות.

בעידודם של דני וכמה חברות, הבנתי שאני לא חייבת להמציא את הגלגל מחדש בכל תחום ורכשתי תוכנית קטנה בחשבון ליסמין, שתנוסה בקרוב. אבל בינתיים זה ממש כיף שאפשר ללמוד בקצב שלנו, ואת מה שמעניין אותנו.

ואיך אפשר, למשל, שלא להתאהב בקסם של טקסט פרסי קדום כמו זה, לדוגמא:

When the sun, the Light, dawns each morning, it is time for people to get up, to pray to the Light, and to do their work in the light of day. But a demon of laziness tries to put people back to sleep again. The cock crows to drive away the demon. No demon can enter a house where there is a cock. At the sound of his crowing, the demons are dazzled and flee away.

הבנות, אגב, ציינו מייד שברור שהשדים של אהרימן (אל הרוע הזרתוסטרי) שולטים בהורים שלהם מידי בוקר, במיוחד בשבת וראשון.

*******************

ולסיום, אשתף בכמה פודקסטים ואתרים שאני נהנית מהם לאחרונה – בנושאים כלליים של משפחה, הורות ורווחה עצמית –

אז בנושאים של הורות, אני קוראת את הספר Being at your best when your kids are at their worst – תמרי הביעה מייד מחאה, וטענה שהכותרת צריכה להיות הפוכה (איך להיות במצב הכי טוב שלך כשהורייך במצב הגרוע ביותר שלהם).

על כל פנים, זה ספר ברור, נעים ומועיל, ולמחבר יש גם פודקאסט ממש מעולה שאני שומעת כבר תקופה ארוכה.

בנושאים של חינוך אנתרופוסופי (למרות שאנחנו ממש לא הארד-קור) אני מאוד נהנית משני פודקאסטים שמסבירים קצת על הגישה, כי אני חושבת שהיא מועילה להורות בכלל: http://www.kimberton.org/we-nurture/

ובגרסה ניו זילנדית – שגם היא מעולה ומעמיקה – http://alamandria.co.nz/podcast-2/

לאחרונה גיליתי גם פודקאסט של הוצאת אדם עולם, והפרקים על חקלאות ביו-דינאמית מרתקים בעיני.

אני אוהבת מאוד מדיטציה, שאני מתרגלת כבר כמה שנים, ומאוד מועילה בתקופה מאתגרת כל כך.

ממליצה בחום על הפודקאסט קשיבות שבעיני הוא מעולה, ויש בו מדיטציות ממש טובות שאני חוזרת עליהן ואליהן די הרבה.

באחרונה גיליתי את Headspace Radio – כמה דקות יומיות על מדיטציה ודברים חכמים על החיים, ואת הפודקאסט של טארה באוך – שהיא פסיכולוגית אמריקאית, שעוסקת גם במדיטציה ובבודהיזם, והיא עמוקה ומעניינת.

אני ממליצה במיוחד על הפרק הזה שעוסק בקבלה, חמלה, סליחה ואנושיות, שרלוונטי מאוד לתקופה שלנו.

ולסיום – עוד שני פודקסטים ממש מעניינים על מיניות –

ממליצה בחום על הפודקאסט הזה בעברית – שהוא מאוד מעניין ועמוק, וגם על הפודקאסט החדש הזה בנוגע למיניות בחברה הדתית, שגם הוא ממש מעניין ואולי אכתוב על כך פוסט נפרד בהמשך.

האזנה נעימה וימים טובים ויפים לכולנו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

אבוקה פנימית

אחרי כמעט חודשיים, ניו זילנד לאט לאט יוצאת מהסגר הכללי שהיה כאן.

התקופה הזו היתה כל כך משונה ולא מובנת שאני עדיין מתקשה לכתוב עליה. אני חושבת שיקח עוד הרבה זמן עד שבאמת נבין את המשמעות של כל האירועים שאנחנו עדים/ות להם וההשלכות שלהם לעתיד.

באופן אישי, עבורי המגפה הזו היא תזכורת בנוגע לכל מה שחשוב בחיים.

כמובן שלכל אחד/ת יש דברים אחרים שחשובים להם/ן, וסדרי עדיפויות שונים. כל מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה יודע/ת ש(אולי בעיקר מאז שאני אמא, ואולי מאז ומתמיד) אני מעדיפה קצב יותר איטי של החיים ושאני מלמדת את עצמי להכיר תודה על כל הדברים הקטנים ביותר, כי הם לא מובנים מאליהם בעיני.

באחרונה קראתי שהכרת תודה שכזו, או לפחות הבנה שכל עולם הטבע הזה שסביבנו הוא פלא אחד גדול, חשובות גם בחינוך של ילדים ליצירתיות. גם החינוך האנתרופוסופי מתבסס במידה רבה על ראיית היופי, האסתטיקה וההערכה של הפלא שבטבע.

זהו אחד הדברים שהכי נהניתי מהם בתקופת הסגר הכללי – ההכרה בכך שמה שחשוב לי וממלא אותי בשמחה נמצא מאוד קרוב אלי – המשפחה הקטנה שלי והטבע שסביבנו. מובן שגם האפשרות להיות בקשר מתמיד עם א/נשים שאני כל כך אוהבת ונמצאים/ות בצד השני של הכדור אף היא ממש לא מובנת מאליה.

הסגר בניו זילנד לא היה הדוק כמו בארץ, ואפשר היה לעשות ספורט ולטייל בשכונה – ואני חייבת לומר שמספיק לי קצת זמן בגינה, בחוץ, לשמוע כמה ציפורים, לנשום אויר צח. וזהו… בניו זילנד דובר רבות על הדאגה מכך שא/נשים יחוו בדידות, מה גם ששיעורי ההתאבדות בניו זילנד הם מהגבוהים בעולם (השניה אחרי פינלנד). דבר מעניין ששמעתי בהקשר הזה הוא שאחד הדברים שמאוד משפיעים על האושר שלנו, הוא דווקא השיחות הקטנות והיומיומיות שיש לנו עם זרים באופן אקראי ומזדמן, כמו למשל שיחה עם מישהו בתחנת האוטובוס או בתור או פטפוט קצר עם השכנ/ה או הדוור/ית. מסתבר שמי שנוטים לפתח שיחה אקראית שכזו יותר מאושרים.

כל זה הבהיר לי שאני זקוקה למעט מאוד כדי להיות שמחה. משהו מהנה להתעסק איתו (גינה, יצירה, קריאה), הרבה זמן עם דני והבנות, ומעט קשרים עמוקים שאפשר בהחלט לקיים גם מרחוק.

עכשיו, כשההגבלות על תנועה ופעילות מתחילות להיות מוסרות, ואני רואה תמונות בפייסבוק שא/נשים מבלים/ות, הניסיון ליצור דימוי כזה של חיים פעילים ומלאים פתאום נראה לי אפילו יותר מגוחך מבעבר. התובנה שלי היא שמה שחשוב זה האור הפנימי (או "האבוקה הפנימית") – החיבור לכל מה שיש לנו בפנים, ולקשר שלנו עם העולם החיצוני ולטבע, וזה דורש הרבה פחות מאמץ, והרבה פחות כסף.

למי שרוצה לקרוא עוד בנושא הזה, נעמי חברתי הפנתה אותי לכתבה המעניינת הזו שעוסקת בכמיהה לקצב חיים יותר איטי. ואני גם מאוד ממליצה על הראיון הזה שמדבר על השמחה שבפשטות (טרם קראתי את הספר).

ההתמודדות הניו זילנדית עם המגפה היתה דומה מאוד לזו שבישראל ובשלבים הראשונים ראשת הממשלה גם ציינה שחלק מהמהלכים שנקטה בהם היו בהשראת המדיניות הישראלית (כמו, למשל, סגירת גבולות המדינה). למרות שלפי דעתי, ניתן היה לפעול קצת יותר מוקדם ולמנוע לגמרי את הגעת המגפה לכאן, בסך הכל מהרגע שבו הממשלה החלה לפעול, היא פעלה בצורה מעוררת הערכה.

אני חושבת שהנושא הזה סוקר די רבות בעולם – הפעילות האפקטיבית והאמפתית מצד הממשלה, האופן שבו הציבור גוייס להישאר בבתים והדרך הברורה שבה ראשת הממשלה הבהירה שערך חיי האדם קודם לכל – גם במחיר של שיעורי אבטלה גבוהים, ומשבר כלכלי רציני ביותר.

למרות שניו זילנד ממש לא מורגלת במצבי חירום, התגובה הממשלתית היתה מאוד ברורה ויעילה והדבר המרשים ביותר הוא שמהיום הראשון שבו הוחלט שצריך לפעול, הממשלה כבר הציגה תוכנית פעולה ברורה ודבקה בה. ראשת הממשלה דיווחה פעם ביום (יחד עם מנכ"ל משרד הבריאות, ולפעמים גם שר האוצר) בדיוק מה המדיניות, מה יהיה השלב הבא אם יהיו פחות נדבקים/ות ומה המשמעויות של כל שלב ברמות המפורטות ביותר עבור כל אחד/ת. כשהוחלט לשנות החלטות שהתקבלו, למשל איסור על השתתפות של יותר מ-10 א/נשים בלוויות, ההנחיות שונו במהירות ובאופן ברור ומוסבר וראשת הממשלה גילתה בקיאות מרשימה בכל נושא קל שבקלים שהטריד את התושבים – כולל יום אחד שבו לא היה מספיק שום בשווקים. אבל מעל הכל, הרשים אותנו האופן שבו היא פנתה אלינו, התושבים/ות, בגובה העיניים, ברצינות, בכבוד, עם הומור ואכפתיות. ללא כל התנשאות.

לעומת ההתנהלות הזו, שר הבריאות, שהתגלה שזלזל בנהלים (רכב על אופני הרים כשכולם התבקשו לא לעשות זאת), זכה לביקורת גורפת, הגיש את התפטרותו (שנדחתה על ידי ראשת הממשלה), ננזף ונלקח ממנו חלק מסמכויותיו, וכל הפרשנים צפו שזה אות הסיום לקריירה הפוליטית שלו. מיותר לציין שהוא התנצל ללא סוף ואמר שהתנהג כמו אידיוט. גם חבר פרלמנט מהאופוזיציה חרג מהכללים בצורה הרבה יותר בוטה, אבל כלפיו הביקורת לא היתה כל כך נחרצת. גם בניו זילנד הציפיות מחברי פרלמנט מהשמאל גבוהות הרבה יותר מאשר מאלה מהימין.

אני חושבת שבדומה לישראל, ובשונה ממדינות רבות (ובעיני לא לגמרי טובות), הממשלה הבהירה לאזרחים והאזרחיות ששלומם/ן ובריאותם/ן עומדים מעל הכל, ואפילו מעל האינטרסים הכלכליים והפוליטיים. אבל היה הבדל קטן אך משמעותי באופן שבו המסר הזה הועבר והוא האמפטיה והחמלה בה הוא נאמר. אפשר לראות את רוח הדברים בשלט הזה שתלוי בכל מקום, ובכלל זה בספריה העירונית (שסוף סוף נפתחה!).

אותה רוח אנושית הרשימה אותנו מאוד גם בתגובה הציבורית שהנהיגה ראשת הממשלה לאחר אירוע הטרור במסגד בקרייסטצ'רץ' בשנה שעברה, עליו כתבתי כאן. זה הבדל קטן ודק, אבל הוא משמעותי ביותר ומייצר תחושת שותפות ואחדות – חוויה שמעולם לא חוויתי מצד איזושהי הנהגה פוליטית במקום אחר.

בעקבות המשבר, מפלגת הלייבור בראשות ראשת הממשלה התחזקה מאוד, ומנהיג האופוזיציה מהמפלגה הלאומית השמרנית, שהרשים רבים כאן בטיפשות שלו בתקופת המשבר הנוכחית, הוחלף על ידי מועמד חדש, שאמר מייד שכוונתו כראש אופוזיציה אינה להתנגח בקואליציה, כי זו סוג של פוליטיקה די נחותה. ימים יגידו מה תהיה האלטרנטיבה שהוא יציע למנהיגות הנוכחית, אם כי הציפיות, כאמור, נמוכות.

בתוך כל הימים האלה למדתי גם אני כמה דברים על מנהיגות ועל הקשר בין מנהיגות פוליטית ומדינית לבין האזרחים/יות – תושבים/ות. כרקע לתובנות האלה, אספר בקצרה שבתוך סערת המגפה, ומתוך היבריס די לא צפוי, כתבתי מכתב עם רעיונות והצעות לראשת הממשלה. לא ציפיתי כמובן להתייחסות כלשהי, אבל חשבתי שגם לא יזיק לשלוח את המכתב. להפתעתי, לאחר כשבוע קיבלתי מכתב תשובה מפורט שנכתב בשמה על ידי אחד השרים (באופן אישי! – טוב, כנראה על ידי אחד העוזרים שלו), ובו התייחסות עניינית ורצינית לכל אחד מהנושאים וההצעות שהעליתי. מתוך כך עלו בי כמה מחשבות לגבי מהי הנהגה טובה שאכפת לה באמת מהאזרחים/ות שתחת חסותה, אבל חשוב מזה – שאותם היא משרתת.

אז קודם כל חשבתי על כך שמנהיגים/ות אינם/ן יודעים/ות הכל, והם זקוקים לנו האזרחים/יות בהכוונה, במתן עצות ובשיתוף במחשבות שלנו. וגם שעלינו להיות שותפים בלספק את כל אלה יותר מאשר בהצבעה בקלפי פעם בכמה שנים.

אבל גם הבנתי שמנהיגים/ות הם/ן בני אדם ורבים/ות מהם/ן חושבים/ות שהם/ן עושים/ות את הדבר הטוב ביותר עבור המטרה שבה הם/ן מאמינים/ות אבל לפעמים הן קצת זקוקים/ות לעצה טובה.

אבל אולי הדבר החשוב ביותר שהבנתי, הוא שצריך לדעת להודות למנהיגים/ות ולתמוך בהם/ן כשהם/ן טובים/ן ומסורים/ות.

וכך נראית מנהיגה (אמיתית) בטרנינג

התמונה מכאן: https://www.fijivillage.com/news/Jacinda-Ardern-praised-after-impromptu-Facebook-Live-session-on-COVID-19-lockdown-5xf48r/

כבר עם תחילת התפשטות המגפה הבנתי שיש כאן מקור בלתי נדלה לתוכנית לימודים רב-תחומית מלאה, שכוללת התמחות באפידמיולוגיה, ביולוגיה, רפואה, בריאות הציבור, מתמטיקה, פוליטיקה השוואתית, פסיכולוגיה, כלכלה, איכות הסביבה ומה לא. לשמחתי, כל זה הסתדר טוב מאוד עם העניין הרב של הבנות בגיאוגרפיה ובארצות. הבנות הבינו שיש כאן אפשרות נדירה ללמוד מה קורה בכל ארץ, ואיך ההנהגה מגיבה למצב. איכשהו הצלחתי להבהיר שגם אם יש נשיא מטופש למדינה שהיא פדרציה, למדינות שבתוכה יש עדיין אפשרות לפעולה עצמאית אם המנהיגים/ות שלהן ירצו מספיק. כך הצלחנו ליצור מסר קצת פחות שחור-לבן כלפי השכנה הגדולה שלנו מעבר לאוקיינוס השקט.

ולסיום, כמה תמונות של סוף הסתו שהיה יפה בצורה בלתי רגילה השנה

פורסם בקטגוריה ניו זילנד | 2 תגובות

צדות דובונים

כפי שכתבתי בשבוע שעבר, ניו זילנד נסגרה לגמרי לפני שבוע בדיוק.

במקביל התחיל להתגלגל ברשתות החברתיות רעיון שכולם ישימו בחלון שלהם דובון, בהשראת ספר ילדים פופולרי שעוסק בחיפוש דובים.

הרעיון תפס תאוצה והיום קראתי שגם עבר למקומות אחרים בעולם.

וכך, ביום בהיר במיוחד, יצאנו גם אנחנו לחפש דובונים.

חוץ מזה שזה מאוד כיף, ושהבנות אוהבות להיות יסודיות בחיפוש שלהן, זו גם הזדמנות טובה לרחרח מה מצב הנדל"ן בשכונה

סוף הסיור היה מוצלח במיוחד, כי סיימנו אותו בשיח חמוציות שכונתי

ואם הגעת/ן עד לכאן, ויש לכם/ן זמן וחשק – אשמח מאוד אם בא לכן/ם לשתף אותי בתשובות שלכם/ן לשאלות הבאות:

  1. מה הייתם/ן משנים בחייכם/ן האישיים בעקבות המגפה?
  2. מה הייתם/ן רוצים/ות שישתנה בארץ שבה אתן/ם חיים/ות?
  3. מה הייתם/ן רוצות שישתנה בעולם?

מכיוון שאני זו ששאלתי, אשתף במחשבות שלי –

אז מבחינת החיים שלנו, הייתי מאוד רוצה שדני יעבוד תמיד מהבית (הלוואי, הלוואי, הלוואי), וגם לגור יותר קרוב לטבע, ובאיזור עוד פחות עירוני מזה שאנחנו גרים בו.

מבחינת דברים שהייתי רוצה שישתנו בניו זילנד, הייתי רוצה שהמדינה תפסיק להסתמך על תיירות כמקור ההכנסה העיקרי, ותהפוך יותר לכלכלה יצרנית, ופחות כזו הנשענת על פנאי ותרבות שפע.

מבחינת העולם – מאיפה להתחיל…

אבל מצב כזה מחייב חשיבה מחודשת על חלוקת משאבים, ועל הרעיון של שכר בסיס לכל, שאינו מותנה בעבודה, וכמובן, שביטוח רפואי לכל.

חשבתי שהיתי רוצה שיהיו פחות טיסות בעולם, ואולי אפילו שיימכרו "כרטיס כניסה" לארצות, באופן שיווסת את מספר המבקרים בכל מקום, ואת סיבות הביקור.

אז זו ההתחלה, אבל אשמח מאוד לשמוע עוד מחשבות בנושא, אם בא לכן/ם לשתף.

בריאות טובה לכולנו!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

קצת על המצב וטיפה אסקפיזם

אשתדל לא להתייחס כאן יותר מדי למצב בחוץ, כי המצב בניו זילנד חמור כמו בכל יתר העולם, רק כמו בכל דבר אחר – כמה ימים באיחור.

עבורי זה היה מאוד לא פשוט להיות כאן במין מצב כזה של מי ש"רואה את הנולד". המעקב אחר התקשורת הישראלית הבהיר לי לאן פנינו מועדות כאן, והגעתי למצב שיכולתי לומר לחברים/ות הניו זילנדים בדיוק מה הצעדים הבאים שהממשלה הולכת לנקוט, בערך יום לפני שהם ננקטו, למרות שלטעמי לאט מידי.

ראיית העתיד נתנה לי עמדת יתרון כי הספקתי לעבור בספריה יום לפני שהיא נסגרה, ולקנות עוד כמה דפי ציור יום לפני שהחנויות גם הן נסגרות. אבל הוא גם הווה חיסרון, כי הייתי מודעת לכך שצריך לעשות משהו ומהר והרגשתי שאף אחד לא שותף לדעתי.

אחת התכונות שמאפיינות ניו זילנדים היא שהם לא לוקחים דברים קשה מדי, ובדרך כלל אוהבים לרכך דברים, ולא להתרגש מהם יותר מדי. בדרך כלל זו תכונה מעולה בעיני, אבל לא כשמדובר במגיפה קטלנית, שמתקרבת בצעדי ענק למדינה עם מערכת בריאות שגם היא קצת נשארה מאחור.

כפי שכתבתי כאן כבר מספר פעמים בעבר, ראשת הממשלה שלנו היא מנהיגה אמיתית. ולצערי, זה מצרך די נדיר. לכן, כשלקח לה זמן לסגור את גבולות המדינה ולהכריז על מצב חירום, ממש היה לי קשה עם זה.

דפוס ההתמודדות שלי עם המצב הקיים נע על הקו שבין החוקרת (זו שיודעת כמה א/נשים נכנסים/ות ויוצאים/ות מבידוד בכל עיירה נידחת בעולם), לבין המגלומנית ("ג'סינדה, תמסרי בבקשה לבוריס ג'ונסון שהוא אידיוט").

לכולם היה ברור שבאיזשהו שלב הצעד הזה יקרה, אבל הזמן שעבר לא פעל, כידוע, לטובתנו. כשסוף סוף התקבלה ההחלטה להכריז על מצב חירום – דבר שמעולם לא קרה בניו זילנד – נרגעתי שעכשיו לפחות נוכל לנסות ולמגר את המגיפה. מה שמאוד הרשים אותי בהודעה שלה על מצב החירום היה שהיא ציינה במפורש שגם אם המצב הזה יהווה אתגר כלכלי גדול, הרי שהצלתם של חיי אדם עולה על הכל. האופן הפשוט והברור שהיא אמרה את זה בו נגע מאוד ללבי.

בכל אופן, לכולם ניתנו 48 שעות להתארגן לעבודה מהבית, ובשעה חמש כבר אפשר היה לראות את כל עובדי האוניברסיטה יוצאים לכיוון הבית עם הציוד שלהם – החל ממחברות וערמות מסמכים וכלה במסכי מחשב וכיסאות משרדיים (כן, כן!).

מכיוון שהבנות החלו בחינוך ביתי כבר בתחילת שנת הלימודים, בחודש פברואר, דני ציין שסביר להניח שהן לעולם לא היו יודעות שבעולם מתרחשת מגפה. זאת מכיוון שאורח החיים היומיומי שלהן לגמרי מנותק מהעולם שבחוץ. אבל מכיוון שהן שמו לב שהבאתי יותר ספרי ספריה מהרגיל, הן שאלו מה קורה, וניצלתי את ההזדמנות להסביר (בעדינות) את המצב החדש.

תמרי מיד אמרה שזה נשמע לה כמו חלום רע, ושאלה איך מנהיגים לא טובים לא ינצלו את ההזדמנות להשתלט על מדינות אחרות. לזה הייתה כמובן תשובה אופטימית (או, יותר מדויק לומר, אופורית), שעכשיו כולם עסוקים בעולם למצוא תרופה למחלה ולשתף פעולה אחד עם השני (לפחות כך אני מקווה, לא בטוחה שאני יכולה לומר משהו טוב על סין וההתנהלות שלה בנושא הזה, אבל לא נכנסתי לפרטים).

וכמובן שתמרי היא היחידה (כמעט) בעולם שידעה מייד מה זה פנגולין.

יסמין, לעומת זאת, קשרה מייד את הכל למשבר האקלים ותהתה, במילותיה –

"how can't people foresee that if they behave this way to nature, this is what will happen?"

אמרתי להן שהן צריכות להנהיג את העולם.

**** ****

אבל אם כבר ניצלתי כאן את ההזדמנות לעשות אאוטינג אלגנטי לעניין החינוך ביתי, אספר קצת איך ולמה כל זה קרה.

מי שעוקב/ת אחרי הבלוג הזה (וכן, אני יודעת שזנחתי אותו לזמן מה. זו היתה שנה לא פשוטה, בלשון המעטה – אבל בכל זאת, סליחה), יודע/ת שמאז ומתמיד היתה לי נטייה לחינוך ביתי, ולשמחתי זה הסתדר יפה עם הנטייה של הבנות להעדיף את חיי הבית על פני בית הספר. כלומר, למרות שאנחנו מאוד אוהבים את בית הספר שלנו, קשורים לקהילה שלו ומעורבים בה, הבנות כבר יותר משנה מבקשות להיות בחינוך ביתי.

לא לגמרי ברורה לנו הסיבה, אבל אני רק אומר שגם אמא שלהן מתקשה לעבוד במסגרות שדורשות שעות ארוכות מחוץ לבית, אז יכול להיות שיש בכך מרכיב גנטי.

ולכן, השנה, כשכבר ביום השני ללימודים הן ביקשו להישאר בבית, החלטנו לנסות להקשיב לבקשה.

ההתחלה של החינוך הביתי היתה ממש טובה, וכמובן שגם מאתגרת. עבר עלי יום אחד שבו חשבתי שעשיתי את טעות חיי שהסכמתי לשיגעון הזה, אבל חוץ מזה, זה ממש כיף ונפלא.

קודם כל, כי סוף סוף הגענו למצב שבו הדבר הזה התאפשר מבחינה טכנית. העבודה שלי היא ברובה המוחלט מהבית. אני עורכת מאמרים, מלמדת קורס שכולל שיעור אחד פעם בשבועיים, ועורכת מחקר שמבוצע דרך האינטרנט, והכל די גמיש ונוח.

מעבר לכך, לקחתי את הפרויקט הזה על עצמי רק אחרי שראיתי שהבנות יכולות להסתדר מספיק זמן בעצמן באופן שמאפשר לי לעבוד. כבר כמה חופשים שמתי לב שאנחנו מצליחות לבנות יפה את הימים באופן שבו אני עובדת בבוקר כמה שעות ואנחנו עושות דברים יחד כשאני מתפנה.

כך זה נראה בימים שיש מזג אוויר יפה, כשהבנות רוחצות את הדמויות שלהן –

ותוך כדי כן עושות ניסויים מדעיים עם מים ועלים

וכך נראים "שיעורים" יותר מובנים, שבהן אנחנו לומדות עכשיו על מצרים העתיקה – אחד התחומים שאני ממש מרותקת אליהם בערך מאז שאני זוכרת את עצמי (הציור שלי (-: ).

הלמידה על מצרים גרמה לנו ממש לחבב את המצרים הקדמונים, מה שעורר אצל תמרי תחושות לא נוחות סביב סיפור יציאת מצרים. היא אמרה שאם היא היתה מצריה היא היתה ממש נעלבת שהמציאו סיפור כזה עליהם (וטרחה לציין, שגם היא לא כל כך אוהבת את הסיפור על הפרסים במגילת אסתר). זה עורר גם אצלי שאלות ברוח דומה – מה המשמעות של להמציא מיתוס שמכפיש עם אחר, ואיך אנחנו יכולים לציין ולחגוג את המיתוס הזה בשלוות נפש מידי שנה. כל זה השתלב עם שאלה ששאלו אותי לא מזמן שני חברים מצרים בנוגע לאופן שבו ילדים/ות יהודים/יות לומדים/ות על מצרים.

פניתי לכמה חברים/ות שאני מעריכה את דעתם בשאלה הזו. הם עזרו לי למצוא כיוון בכך שהתייחסו לצורך לראות את המורכבות האנושית, ועל כך שראייה של מישהו רק כטוב או רע, בטח כשמדובר בעם שלם, מחטיאה את הלקח שאפשר ללמוד על יחסים בין בני אדם בכלל.

אם למישהו/י כאן יש מחשבות בעניין, אשמח לקרוא בתגובות שלכם/ן.

**** ****

נורא קיוויתי שלנוכח המצור הצפוי גם לנו אוכל להתגאות קצת במשק האוטרקי שלנו, אבל הקיץ השנה היה קריר במיוחד, ואני חושבת שזה לא יהיה מוגזם לומר שלא היו כאן הקיץ יותר מעשרה ימים שהטמפרטורה בהם עלתה על 27 מעלות.

מכיוון שכך, למרות העבודה הקשה שלי, הגינה הניבה השנה רק כמה עגבניות קטנות, אבל לשמחתי הרבה פרחים יפים, עשבי תיבול, אפונה ושעועית.

לשמחתנו, דווקא עצי הפרי היו מאוד נדיבים אלינו הקיץ

וזה מה שאספתי היום מהגינה.

וכך זה נראה אחרי שדני נאלץ לעמוד כמה שעות, ולהכין אותם לשימור לחורף, כמנהג המקומיים.

ואלה התינוקות שמיועדים לשתילה לקראת החורף

ולסיום, כמה עבודות של תמרי ששימחו אותי, וכמה תמונות מטיולים קטנים באזור העיר שלנו.

אני משתפת בהן בעיקר כדי שנזכור כולנו שעוד יהיו לנו ימים יפים וטובים, ושהמצב הקשה הזה זמני והוא יעבור.

שמרו על עצמכם/ן

פורסם בקטגוריה חינוך, חקלאות, ניו זילנד | 4 תגובות

הכנסת אורחים, חתולים ויום הולדת מיוחד

לאחרונה הבנתי שבשנה וחצי שעברו עבדתי הרבה יותר מידי.

העבודה על הדוקטורט היתה תובענית מאוד, ונראה שהשיטה שלי מימי התיכון של עבודה בלילות כבר קצת פחות יעילה אחרי גיל ארבעים. במקום החריצות והמיקוד של בת 16 שיכולה ללמוד רק כשהחברות שלה ישנות ואי אפשר לדבר איתן בטלפון, בשלב הנוכחי של החיים, כל ניסיון לעבוד אחרי חצות מתגלה כטעות מרה ביום למחרת ומלווה בתופעות ג'ט לגיות שונות ומשונות.

הדבר העיקרי שהבנתי שקרה בשנה וחצי הזו הוא שאיבדתי זמן יקר שאני אוהבת לבלות בבית ועם הבנות. כן, אני שמחה שהדוקטורט הסתיים, ומרוצה מהגשמת החלום הזה, ומהאפשרויות שאולי זה יפתח בהמשך. אבל לא, אני לא בנויה לקצב החיים שהעבודה הזו דרשה ממני. אני לא מצליחה לאזן את זה כל כך טוב עם הדברים האחרים שחשובים לי בחיים, גם אם הם פחות רווחיים כלכלית.

וכך, לשמחתי הרבה, עכשיו אני יכולה קצת להאט את הקצב, לפחות בתקופה הקרובה, ולחזור לדברים שחשובים לי באמת – המשפחה שלי, הבית, הגינה וכל הדברים המשמחים האחרים.

ובתזמון הזה בדיוק הגיעה בת-דודתי, יעל, לעירנו הקטנה והנידחת.

אחד האתגרים שלנו בקבלת אורחים הוא שמאז האורחת האחרונה שביקרה אותנו במרץ, בת של חברים מישראל, חדר האורחים הפך לממלכת החיות. זה התחיל בכמה חיות שבדקו את השטח, ועוד לפני ששמנו לב שנתנו אצבע, כל היד הזו כבר נלקחה מאיתנו.

כל חיה חדשה שמצטרפת לסוואנה מתקבלת בטקס חגיגי, שכולל תרועות רמות של החיות, ארוחות חגיגיות ושלל פעילויות.

בשגרה, בסך הכל שורר דו-קיום עדין אך נסבל בין הדרמות המתחוללות בממלכת החיות לבין פינת העבודה שלי, שנמצאת באותו החדר. אבל המצב הופך להיות הרבה יותר מסובך כשהחיות צריכות לפנות את המרחב שלהן, רחמנא ליצלן, לטובת אורחים/ות.

ואחרי תקופה מסוימת, הן אפילו נעשות חסרות סובלנות לשינוי הזה. כך, למשל, בימים האחרונים לשהותה של בת דודתי אצלנו, היא החלה להרגיש שרגליה נדחקות החוצה מפאת שעטות הרגליים וקוצר הרוח של עדרים שלמים, עם פקלאות על גבם, שהתכוננו להתפנות המרחב הביתי שלהן.

למרות שהסטיגמה של מי גרמה לחיות שלהן להתפנות מהחדר דבקה ביעל, מה שהציל את המוניטין שלה היה מקום העבודה החדש שלה – מושבת הפינגווינים שנמצאת ממש ממולנו – בצידו השני של המפרץ.

לאחר שביקרנו שם, הבנות השתכנעו שזו ללא ספק העבודה הטובה ביותר בעולם.

ואני האחרונה שיכולה לחלוק עליהן.

זו חוויה די מדהימה לראות את החבורה הזו עולה ככה מתוך הים לפתע פתאום.

הפינגווינים במושבה הזו הם פינגוונים כחולים, הסוג הקטן ביותר שיש (גובה של כ-30 ס"מ, ומשקל של 1 ק"ג). בערב שהיינו בו עלו לחוף 121 פינגווינים, אבל בשיא העונה, המספר יכול להגיע ל-600!

איכות התמונה לא משובחת, כי החברים האלה מאוד רגישים לאור, ולכן אי אפשר להשתמש בתאורה מלאכותית בצילום.

******

למרות שאנחנו עדיין זקוקים נואשות לכלב/ת רועים גרמנית לדעתה של תמרי, העולם של בנותיי מתרחש בחודשים האחרונים בממלכת חתולים.

הכל התחיל מסדרת ספרים בשם Warriors (בעברית, לוחמי הפרא), שהילדה החלה לקרוא, ושגורמת לה להישאר עד 1 בלילה כדי לסיים כל ספר.

אני לא מצליחה לעקוב יותר מידי אחרי מגוון הדמויות, והיחסים בין חבורות החתולים השונות, אבל הרושם שלי הוא שזה מעין משחקי הכס לילדים.

העיסוק הזה מספק לא מעט שעות משחק אצלנו ומהווה מקור השראה מרענן לעולם הכלבים וחיות הסוואנה.

כך נראים חתולי משחק תוצרת בית של תמרי

והנה אחד חמוד של יסמין

******

את הזמן שהתפנה לי בבית, אני מנצלת להכין את הגינה שלנו לקיץ.

השנה השתתפתי בקורס מיוחד לחקלאות בת-קיימא. זה נושא שמעניין אותי כבר כמה שנים, ובארץ אפילו בילינו כמה לילות בחוות אדאמאמא שמדגימה יסודות של פרמה-קלצ'ר. הכרתי גם הרבה מהנושאים מהחוברת המעולה הזו של הגינות הקהילתיות בירושלים, אבל עדיין למדתי המון דברים חדשים, בעיקר על החשיבות של האדמה לתנובה החקלאית.

למשל, מסתבר שהרבה שיטות שבהן משתמשת החקלאות המודרנית – כמו להפוך את האדמה כדי לזרוע זרעים חדשים – היא הרסנית, גם עבור האדמה וגם עבור הצמחים. כי האדמה נשחקת והרבה ממנה פשוט הופך לאבק ואובד, והצמחים מאבדים קשרים עמוקים עם מערכת מורכבת של פטריות שמזינה אותם מתחת לפני הקרקע.

בנוסף, ישנם קשרים חשובים בין צמחים, ובין חרקים שמגיעים ומפרים אותם.

התמונה מכאן: https://i.imgur.com/sdqOreU.jpg

בהשראת הסדנה הזו, והסרט המדהים הזה על זוג שהקים יער מזון בבית ניו זילנדי די שגרתי לפני 23 שנים, החלטתי השנה להתמקד בהתחלה של שתילה מתחת לעצי פרי.

בחרתי שני עצי תפוחים באיזור קצת פחות שימושי של החצר שלנו, והתחלתי לשתול שם, נראה לאן זה יתפתח.

בעיקרון לחצר שלנו יש הרבה יותר פוטנציאל, כי יש לה אזורים עם הרבה עצים ועצי פרי, מין "מיני יערות" קטנים, ובקצה יש גם אפיק של נחל, אבל זה ידרוש עוד הרבה השקעה, ולא בטוח ששלנו…

זו אולי תוכנית פעולה טובה ל-23 השנים הבאות. אני רק צריכה לוודא שדני מבין שפנינו מועדות לשם.

מה שכן, שינויי האקלים כבר מאוד מורגשים כשעובדים באדמה. החורף שהיה קל ויבש בצורה מדאיגה, גרם להרבה צמחים לפרוח הרבה לפני שהגיע המועד לכך, ואילו האביב השנה מאוד קר וגשום, וכל זה משפיע את תוכניות השתילה והפיתוח האמביציוזיות שלי.

האביב הלא צפוי הזה גם הביא לכך שפסטיבל האביב של בית הספר התקיים בתוך הכיתה של תמרי, ולא, כרגיל, בחוץ.

כך נראתה ההזמנה של תמרי לאירוע

והגרסה החתולית של יסמין

והארוע עצמו שהיה פשוט מקסים, ופשוט…

מדהים כמה דברים פשוטים כמו סרטים צבעוניים, פרחים, ריקוד ונגינה (של התלמידים עצמם) יכולים למלא בשמחה.

קצת אחרי הפסטיבל האביבי הזה, התארחנו ביום הולדת מיוחד. לנורמה, העוגב הענקי שבבניין העיריה, מלאו 100 שנים, מאז שנבנתה לראשונה בלונדון ב-1919, והגיעה לדנידין ב-1930.

חגיגת יום ההולדת היתה למעשה קונצרט מיוחד של יצירות לעוגב, שביניהם גם יצירה של ריכרד וגנר. הכל היה מאוד יפה, כולל היצירה הזו. ברק לא הכה בנו מהשמיים, אבל זה כן היה עצוב לחשוב שבני אדם שיכולים ליצור דברים כל כך יפים יכולים גם לשנוא באופן כל כך עמוק אנשים אחרים.

עוגב בן מאה, וחוגגת בת שבע וחצי

אבל כל זה לא העיב כלל על שמחת יום ההולדת כולל על עוגת השוקולד עם מאה הנרות שהודלקו לכבוד החגיגה.

ימים טובים ושמחים!

פורסם בקטגוריה חקלאות, טבע, יומיום | 2 תגובות

בין כסה לעשור

אני מתה על חגי תשרי.

תנו לי תקופה בשנה שהמשימה העיקרית והמוערכת בה היא התבוננות עצמית; מחשבות על ההתנהלות שלי מול העולם בשנה האחרונה; איך אפשר להשתפר; קצת חרדות קיומיות, חרדות בנוגע לעתיד והשפעתי (המדומיינת) עליו – ואני שם.

אוקיי, בלי עניין הצום. אני חושבת שהיהודים בעולם סבלו כבר מספיק בלעדיו.

בכלל, יש לי מין תיאוריה כזו שלא סתם רבים מההוגים/ות הגדולים/ות בפסיכולוגיה המודרנית היו יהודים/ות. פרט לנסיבות ההיסטוריות של שייכות לקבוצת מיעוט נרדפת ומה שזה עושה לנפש האדם, יכול להיות שגם דת שמעודדת חשיבה כזו משפיעה קצת על היחס לנושא של עיסוק בעצמי. אני בטוחה שכתבו על זה כבר לא מעט, ואולי אעמיק בזה פעם בעתיד.

השנה בחרנו לעצב את ההזמנה לפעילויות החג של בית הכנסת על גבי כרטיס ברכה משוויץ משנות ה- 1930 עם ציור של הכהן הגדול, מתוך הדף המרתק הזה של אתר בית התפוצות (הגרסה העברית של הדף קצת שואתית מידי עבורי).

את התפילה הובילו אורחים מאוסטרליה. החזנית, שעל הופעתה הראשונה אצלנו סיפרתי כאן, התחתנה בינתיים, והגיעה השנה עם בן זוגה. יש לה קול יפהפה, ושניהם מלחינים נעימות חדשות לטקסטים ותפילות מסורתיים שפשוט תענוג לשמוע.

המסורת בקהילה שלנו כאן שונה מאוד ממה שגדלתי לתוכו, בבית הכנסת היידישאי משהו שבו התפלל סבי בעיר העתיקה בירושלים.

בהתחלה היה לי לא פשוט עם זה. כשגדלים לתוך מסורת אורתודוקסית, הכללים מאוד ברורים ונוקשים (או לפחות הם נחוו כך על ידי בשנות ה-80') וכל מה שחורג מהמוכר מרגיש קצת חורק ולא מתאים. היום, למרות שאני עדיין מתגעגעת לחלק מהדברים שאני רגילה אליהם, אני גם שמחה מאוד ממה שיש, ומתרגשת מההסתכלות החדשה על התפילות המוכרות והישנות, שלא תמיד קל לתווך אותם לקהל שרובו ככולו אינו דובר עברית, ויודע מעט מאוד על שורשיו היהודיים.

אחד הדברים המקסימים שהחזנים עשו היה שהם הזמינו מתפללים/ות לעליות לתורה לפי התמות השונות בפרשה. כך שלעליה הראשונה, למשל, הוזמנו מי שהועמדו השנה במבחן, בדומה לזה שאברהם נדרש לו בעקדת יצחק, וכן הלאה. כמובן שמצאתי את עצמי מתנדבת לעליה הזו. השנה הזו זימנה לי גם את המבחן בעל פה על התזה (שעבר בהצלחה לפני כשבועיים), ובעיקר את ההתמודדות הגדולה עם האבל והאובדן של אחי. והניסיון לפצח את השילוב הבלתי נתפס שבין חווית עצב גדולה, לבין שמחה ואושר מעצם החיים.

אבל מה שבעיקר מצא חן בעיני היה האופן שבו הם חיברו בין הטקסטים והמסורות לבין ההזדמנות שלנו להעמיק בחשיבה על מה שהיה ואיך אנחנו רוצים להתנהל בעתיד, וזה הפך את כל העניין להרבה יותר מרגש ומשמעותי.

אחת מחברות הקהילה נשאה דבר תורה מעניין שעסק בפגיעות, ונגע גם בפגיעות והשבריריות של הקהילה שלנו – שהיא גם מאוד קטנה, ומתוך כך חמימה ומשפחתית, אבל גם כזו שהקיימות שלה מוטלת בספק. זו שאלה שאנחנו עוסקים בה זמן רב, איך "לפתוח" את הקהילה, ועד כמה לאפשר סוג של חברות למי שאינם/ן יהודים/ות (למשל, בני/ות זוג של חברי/ות קהילה) אבל שרוצים/ות לתמוך בה. וזו שאלה משמעותית עבור קהילה שרגילה להיות קצת סגורה (ואולי אפילו מסתורית?) בפני הציבור הלא יהודי בעיר, שאין לה בדיוק רצון להתחיל לעסוק בשאלות בסגנון "מיהו יהודי?" ושרוצה להסתכל קדימה, ולראות איך אפשר להיפתח למה שקורה סביבנו.

אגב פתיחות לסביבה, לפני החגים הציעה המועצה הבין-דתית של עריית דנידין, לעזור לנו להכין את בית הכנסת לאביב ולחגים. כמובן ששמחנו, וציפינו לאחר-צהריים מנומנם, שיכלול כמה קשישים שמצוידים בעיקר ברצון טוב.

להפתעתנו, מלבד לכמה אנשים מבוגרים תושבי העיר, שהגיעו לעבוד במרץ בניקיון בית הכנסת וטיפול בגינה, חבורה של כ-30 מתנדבים/ות – מיסיונרים/ות צעירים/ות שנסעו מכל המחוז (עד כשלוש שעות נסיעה), רק כדי לעזור לנו – הגיעה גם היא, מוכנה לעבודה קשה. בתוך שעה וחצי הם ניקו לנו את כל החלונות, סדרו את הגינה, וטיפלו בלא מעט טחב וירוקת שהצטברו מהחורף. רובם סיפרו שזו הפעם הראשונה שלהם בבית כנסת, והיו מאוד נרגשים וסקרנים לשמוע ולראות מה יש בבית כנסת, וקצת על הדת.

והנה חלק מהמתנדבים וחברי הקהילה

המחווה הזו ריגשה אותנו מאוד. היא עזרה לנו להרגיש רצויים ושייכים, וגם עוררה רצון לעזור לקהילות אחרות בעיר.

המחווה הזו היתה חשובה במיוחד לאור תחושת הפגיעות שקהילות רבות חשות כאן עכשיו בעקבות מתקפת הטרור בקרייסטצ'רץ', ושהעלתה גם אצלנו בקהילה שאלות על מה זה ביטחון, ומה מעניק ביטחון – טיפוח יחסי שכנות טובים או גדרות ושומרים. הדיון הזה העלה הרבה רגשות, בעיקר כי כולם/ן באים/ות עם הרקע והמטענים שלהם/ן בנושא.

אבל מסביבנו, הרשימה אותנו באמת התגובה הציבורית למתקפת הטרור. היא התחילה בתגובה האנושית, הרגישה והאמפתית של ראשת הממשלה לקורבנות ומשפחותיהם, והמשכה בקו אסרטיבי והחלטי של חקיקה מיידית של איסור על החזקת נשק חצי-אוטומטי.

זה היה מדהים לראות כיצד ראשת הממשלה אינה משתמשת באירוע כהזדמנות לניגוח וקיטוב, אלא בוחרת לחבק, מילולית ממש, את מי שנפגעו, ולגייס את כלל הציבור לעמוד לצד החלשים.

ערוץ הרדיו הממלכתי ערך חשבון נפש נוקב בשאלה כיצד אירוע כזה היה יכול להתרחש, ומה זה אומר על החברה הניו-זילנדית. חשוב לציין שהמחבל עצמו היה תושב אוסטרלי, ולא "צמח" כאן, אבל ללא ספק גם כאן יש גזענות, כמו בכל מקום, ואירוע הטרור עורר וממשיך לעורר שיח ציבורי בנושא הזה.

בעיר שלנו התקיימה עצרת בהשתתפות 16,000 איש, כשראש העיר, שהיה עטוי בכפייה כמחווה לקהילה המוסלמית בעיר, שיתף במהלכה בכמה תובנות, שאני זוכרת שהיינו מעלים כשהנחינו קבוצות דיאלוג יהודיות פלסטיניות בארץ – שאם מישהו/י מרגיש/ה גזענות כלפי אחרים/ות, עליהם/ן להסתכל אל תוך עצמם/ן, ולראות שהבעיה היא בתוכם/ן וששם צריך להתחיל.

בסוף אותו הערב, אגב, הוא ביקש מהמשתתפים/ות שלפני שהם הולכים הביתה, הם יסתכלו סביבם ויראו אם יש מישהו/י שהם אינם מכירים, ואם כן, שיראו כלפיהם אכפתיות וחמלה.

זה היה מרגש מאוד, וכל השיח האנושי הזה, שלא היתה בו טיפת כוחנות או ציניות, היה מפעים. אגב, ראש האיגוד המוסלמי של המחוז ציין שאסלמופוביה ואנטישמיות הינם סוגים של שנאה שקשורים אלה באלה. אני מציינת את זה כי לא היתה שום ציפיה או צורך שיזכיר את זה בשעתה הקשה של הקהילה שלו, אבל בכל זאת הוא טרח לעשות את הקישור, והוכיח בכך שהוא רואה איך כל זה מתחבר לתמונה הכללית, ולא רק לקורבנות של הקבוצה שלו.

כאן יש עוד תמונות מאותו האירוע אם אתם/ן רוצים/ות להתרשם.

בהמשך לכך, הציבור הניו-זילנדי גייס תוך מספר שעות 10 מיליון דולר לעזור למשפחות הקורבנות, נשים בכל המדינה חבשו כיסוי ראש לאות סולידריות עם הנשים המוסלמיות, והמונים נהרו למסגדים והקיפו אותם כחגורת מגן אנושית בזמן התפילות.

ועוד כמה תמונות רחוב

 

אותנו גם מאוד הרשימה התגובה החמה של הקהילות היהודיות ברחבי המדינה, שמיהרו לגנות את הפיגוע, והציעו מיד את עזרתן.

והנה רישום של ראשת הממשלה, שצייר אחיה של מרצה מהחוג לפסיכולוגיה

ולסיום – משימה קטנה לקוראים/ות המסורים/ות של הבלוג –

אני רוצה להזמין אתכם/ות לשחק איתי משחק שקשור בשנה שחלפה ובזו שמתחילה.

זה יחסית משחק קצת יותר מאתגר מאלה הרגילים שאני משעשעת את עצמי בהם (אם היית חיה, איזו חיה היית, או אם היית רופאה, במה היית מתמחה. אני אגב, הייתי אלבטרוס ופסיכיאטרית).

הרעיון – אתם/ן תכתבו כאן למטה, שיר שמשקף את השנה שחלפה בשבילכם/ן, ושיר שמבטא את מה שאתם/ן מאחלים/ות לעצמכם/ן לשנה הבאה,

ואני – בתמורה – אכין פלייליסט של כל השירים ואשתף אתכן/ם בחזרה.

אתם/ן לא חייבות לכתוב לי מייד, כי זה עשוי לדרוש קצת מחשבה, אבל אם נציב כיעד את מוצאי יום כיפור (רביעי בערב) זה יהיה נפלא.

ומכיון שלי כבר היה זמן לחשוב, אשתף ראשונה –

השיר שמשקף את השנה החולפת עבורי הוא ללא ספק של מאיר אריאל – מודה אני

והשיר שממנו אני מסתכלת קדימה לשנה החדשה – משנה לשנה של יהודית רביץ

מיטבי/ות הלכת, מוזמנים/ות לחשוב רק על שירים של מאיר אריאל, וחוץ מזה, כל שפה הולכת.

מאחלת לכם/ן גמר חתימה טובה. שנדע רק שמחה, בריאות וימים של שלום.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

הביקור

בחודש מרץ התחלתי לכתוב פוסט על פיגוע הטרור בקרייסצ'רץ', ותכננתי להקדיש אותו לאחי, שנודע לי בדיוק אז שהוא נאבק בסרטן. קראתי לפוסט ההוא, פוסט טראומה, ואיכשהו הוא נתקע אצלי – בעודי עסוקה בטראומה האישית של אחי, משפחתו, ומשפחתנו בכלל, אבל אני עוד אכתוב אותו.

יום לפני שיצאנו לביקור המיוחל שלנו בארץ, אחי נפטר באנגליה.

עוד מוקדם לי לכתוב על זה. אני מרגישה שייקח עוד זמן לעבד את מה שקרה.

בינתיים, קצת מתוך הבנה שלצערי זה לא האובדן הראשון או האחרון שאחווה בחיי, התחלתי לקרוא ספר מצויין, שעוזר להבין את שלבי ההתמודדות עם אבל, ונותן לגיטימציה מבורכת לכל התחושות שאירוע כזה מביא איתו.

מה שכן, מאוד מעניין לראות איך ילדים מגיבים לבשורות קשות, וכמה תמיכה ואהבה אינסופית אפשר לקבל מהם.

יסמין למשל אמרה, שהיא חשבה שיש דברים לא טובים שיכולים לקרות כמו מריבות, אבל לא דברים לא טובים כאלה. אחרי שתיקה ארוכה, היא אמרה שכשדבר כזה קורה זה באמת נראה שאין אלוהים, אחרת זה לא היה קורה, והוסיפה אחרי עוד כמה דקות שכשדבר כזה קורה היא היתה רוצה להאמין שיש אלוהים.

תמרי, ברגישות הגדולה שלה, ידעה לומר ולעשות את הדברים הנכונים – לחבק, כשצריך, להזכיר לי לצאת מתוך השריון וההתכנסות, ואפילו להכין את הכרטיס הזה לתיק שיסמין סרגה לאמי לקראת הפגישה איתה

בינתיים אני משתפת בשתי תמונות שלנו – האחת, במבצע ספונטני של שטיפת הבית

והשנייה מהתקופה שהיינו בבית הספר באנגליה. דווקא באותו הזמן לא היינו החברים הכי טובים בעולם, ואפילו הצטערתי שהחליטו לצלם אותנו ביחד. היום אני דווקא שמחה שיש לי את התמונה הזו, ואני חושבת שהיא מאוד חמודה.

ועכשיו לביקור שלנו

אחד הדברים הכי מוזרים היה הערבוב בין האבל והעצב לבין השמחה לפגוש משפחה וחברים/ות שכל כך אוהבים.

התוכנית הראשונית שלי היתה לנסוע עם הבנות לחודשיים, בעיקר כדי שהן תוכלנה לחוות את חיי היומיום בארץ, ולהשתלב בחיים של הסבים והסבתות שלהם (שאצלנו קרויים "הסבאים"). בילדותי היינו נועם ואני נוסעים לפחות פעם בשנה לשבוע אצל הסבים שלי בקריית ביאליק,והזיכרון הכי משמעותי שלי מהם הוא בדיוק מהרגעים שלא עושים בהם שום דבר מיוחד, אלא פשוט נהנים מהשגרה הכי פשוטה יומיומית, אבל ביחד.

לשמחתנו זה התאפשר במידה רבה אצל הוריו של דני בנצרת, כשהבנות טיפלו בגינה

למדו מסבא להכין קומפוט

עשו כל מיני דברים עם סבים שמתרגשים לקבל את הנכדות שלהן

ועשו עבודות עץ אצל חברים מקסימים של הסבים.

כנראה שבשנים האחרונות עשינו קצת אידיאלזציה לישראל, כי הבנות הופתעו והתאכזבו לראות שיש הרבה זבל שזרוק ברחוב, ובנוסף, הן גם ציינו ש"ישראל ממש לא Plastic Free". בהקשר הזה, אני התרשמתי שא/נשים חיים בארץ כאילו אין מחר, ואפילו זכיתי לכמה הערות מלגלגות כששאלתי בכמה מקומות אם יש כוס רגילה במקום חד פעמית (בדיחות בסגנון "זה פלסטיק שמתמחזר, חחח").

אני התרשמתי שכן יש יותר הקפדה על התחשבות במרחב הציבורי – א/נשים פחות מדברים בקולי קולות בטלפון, ומנסים יותר להתחשב בזולת.

אגב כך, סוף סוף סרנו למשרד הפנים כדי לשנות את המען שלנו לביתה של אמי, וגם כאן, היחס היה סופר יעיל ואדיב!

בקיצור, יש תקווה.

הבנות התלוננו שהאנשים בישראל עצבניים וצועקים, והן אמרו ששמו לב שהאמהות עצבניות על הילדים, והבנים כועסים וצועקים. בהקשר הזה אפילו זכינו למחמאה לא צפויה מתמרי, שאמרה שברגעים כאלה למרות שאנחנו מעצבנים אותה, היא שמחה שאנחנו ההורים שלה.

לחברה שלי, שהיא פסיכולוגית וגם מאוד חכמה, היה הסבר מעניין לכך שאולי בארץ הפער בין התנהגויות שמקובלות בתוך הבית (להיות עצבניים כלפי הילדים), לבין התנהגויות של חוץ הוא יותר קטן מאשר בניו זילנד .זאת אומרת, שאנשים מרשים לעצמם להתנהג בחוץ בצורה דומה יותר לאיך שהם היו אולי מדברים לילדים שלהם בעצבנות בבית. ויש בזה משהו בהתחשב בזה ששיעור האלימות במשפחה בניו זילנד הוא מהגבוהים בארצות ה- OECD.

אני חושבת שזה הסבר מעניין, ומוסיפה, שגם החום מאוד משפיע בעיני – וגיליתי שהסבלנות שלי הרבה יותר קצרה כשבחוץ 40 מעלות….

הבנות נדהמו מהחום, ושאלו כמה וכמה פעמים איך התמודדתי עם זה כילדה.

זו היתה הדרך שלהן להתמודד עם השרב

יחד עם זאת, הבנות קלטו מהר מאוד את הדברים הנפלאים שיש למקום להציע, ויש כאלה בשפע –

קודם כל, תמרי צינה שהאוכל בארץ יותר עסיסי. ואני האחרונה שיכולה להתווכח עם זה.

אגב כך, גילתי טריק להתמודדות עם יוקר המחיה בארץ. האוכל הכי שווה בעיני הוא אוכל הרחוב – שיכול להחליף בקלות ארוחת צהרים ב-20 ש"ח, בעוד שבבתי קפה ישבתי רק בשביל קפה (אין מצב שאני אשלם 60 שקלים על סלט!!).

יסמין היתה בהיי מטורף משפע הפירות והירקות

ושתיהן התאהבו בים שהוא באמת חם ואפשר לשחות בו.

הן גם נפגשו בפעם הראשונה עם גורת מדוזה על החוף, ואמרו שהן לא כל כך אוהבות איך שהיא מרגישה, ואני בצעד הירואי ונחוש (ולראשונה בחיי, נוגעת מבחירה במדוזה) הראתי להם כיצד משיבים אותה לים.

אבל ללא ספק מבחינת העניין, אין בעיני תחליף לאוצרות הארכיאולוגיים שיש לארץ להציע, ואבא שלי ואני ממש משוגעים על הדבר הזה.

אולי זו ירושה מהימים שסבא שלי למד באוניברסיטה העברית בשנות ה- 1930', ואפילו הדריך טיולים לירדן, סוריה ומצרים (בתמונה, הוא מאחור במרכז, חובש מגבעת)

על כל פנים, נראה שהבנות הבינו שאנחנו לגמרי בעניין, ולשמחתנו, שיתפו פעולה, וממש גמעו כל דבר בתחום.

ובאיזה עוד מקום בעולם אפשר לפגוש ברחוב ארכיאולוגים שמצאו בדיוק שברי חרס עם סימון של הלגיון העשירי הרומי, וגם משקולת של כהנים מימי הבית השני

והן קצת התחברו למזרח-תיכוניות שלהן

ובשורה התחתונה

המקום המדהים בעיני– העיר העתיקה. ללא ספק.

רגע השיא הקולינארי – היו הרבה, אבל ללא ספק הארוחה שחברי בשיר הכין לכבודי, שהיתה מדהימה (ואל תגלו ליסמין שאכלתי דג).

הגילוי המפתיע – שליד הפח בשכונה של אמא שלי אפשר למצוא הכל. אני חושבת שאם בפעם הבאה אשריין מכולה, אני יכולה להאכיל את חצי דנידין ממה שזורקים שם (באריזות שלמות…).

התסכול – הזמן שהלך והתקצר. בני/ות משפחה וחברים/ות שחשבתי שבחודשיים אראה אותם/ן מידי יום, ובסוף נפגשנו במקרה הטוב פעמיים.

רגע של גאווה – הבנות בביקור בתערוכת "מבוך השלום" שדני אצר על יישוב סכסוכים במוזיאון המדע בירושלים, והיום היא מוצגת במוזיאון הארכיאולוגיה בקיבוץ עין דור.

רגעי נחת – האחיינים/ות הנפלאים/ות שלי, והילדים/ות הנפלאים שפגשתי.

תחושת התודה הגדולה ביותר – למשפחה שלנו כולל דודים/ות, ובני/ות דודים/ות ולחברים/ות המדהימים/ות שלנו, שעשו כל מאמץ להתאים את עצמם ללוח הזמנים המוזר שלנו והמשתנה, וקבלו אותנו באהבה ונדיבות. אין לי מילים להודות על כל זה.

חברת התעופה השווה ביותר – ללא ספק – אייר ניו זילנד, שעושים הכל, אבל הכל, שיהיה נעים בטיסה, אבל לא פורמאליים מידי, אלא עם הרבה חן, והעיקר – עם Wifi חינם בטיסה!

סרטי הטיסה הטובים ביותר – מכיוון שהפעם לא טסתי עם טורקיש אירליינס, לא זכיתי להשלים קולנוע מזרח תיכוני או אירופאי איכותי. אבל כן צפיתי ב"ספר הירוק", שהוא מעניין, אה, וראיתי גם את אמפרית הקיסרים 2 – לפחות 4 פעמים בהלוך – ולמדתי דבר או שניים על פינגווין קיסרי. בדרך חזרה, היה מעט גיוון, וראינו את מרי פופינס חוזרת. הבנות נכנסו לבינג' מטורף, ובאיזה שהוא שלב ביקשו לראות את הסרט הזה שוב גם בספרדית, צרפתית וגרמנית.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, ישראל | 2 תגובות