מעט מחיי היומיום

הגעתי לכמה תגליות מעניינות ביממה האחרונה.

הראשונה, ואולי המשמעותית ביותר, זה שמה שנראה בעיני כיום רגיל בלי הרבה התרחשויות, עבור הבנות הוא יום מלא פעילות ועניין. למשל, אתמול בבוקר, שהיה נראה לי בוקר מרוח למדי – היה עבור הבנות מלא פעילות עשירה – הזדמנות לעשות אמבטיה ליאסו בחצר, ואחר כך הצגה בסלון – שכללה גם בניה של איזור מיוחד לצופים (כלומר אני, ועוד איזה 6 חיות פרווה) שהופרד בעזרת קוביות עץ מהבמה של ההופעה.

יאסו מתאושש

כל זה, על כל פנים היה אתמול, אבל היום התחברו ביחד הרצון שלי לקבור את שאריות המזון שלנו איפה שהוא (כן, אני קצת מתקמצנת בשלב זה על רכישת פח מיוחד לקומפוסט ב- 36$), לבין הרצון של תמרי להכין מלכודת לפיל נפיל שתכלול גם אוכל עבורו. באופן הזה, הצלחתי למשוך קצת זמן להכנת קארי הודי מורכב, בעוד הבנות חופרות בור לפיל נפיל, ומחכות בשיא הסבלנות לכך שאכין עבורן עוד שאריות מקליפות ירקות.

תמרי גם הכינה שלט מיוחד שמסביר שזה בור לפיל נפיל.

אגב המתכון ההודי  (שהיה מוצלח למדי) הבנתי שיש לי שיטת בישול חדשה – אני לא טורחת לקרוא מתכונים עד הסוף, ואז, תוך כדי הבישול מתברר שחסרים לי כמה מרכיבים (חלקם משמעותיים במידה מסוימת לתבשיל) או ששלבי הבישול קצת יותר מורכבים ממה שתכננתי או לא צפויים – כך למשל קרה כשהכנתי עם תמרי אזני המן בריאות במיוחד, וגיליתי תוך כדי שהבצק הוא בכלל ללא אפייה, אלא רק תערובת קצת משונה של אגוזי קשיו טחונים.

בשבועיים האחרונים, בארוחת ערב, התחלנו במנהג חדש בהשראת אייטם מעניין שקראתי באיזה שהוא בלוג. הרעיון הוא, שבתרבות שלנו, שהרבה דברים נמדדים בה בצרכנות ובעושר חומרי, קשה לזכור להעריך את הדברים הקטנים. הרעיון היה שבכל ערב נעשה סבב במשפחה וכל אחת בתורה (או תורו) יגידו במה הם הרגישו היום שמחים, אהובים וגאים. מאז שהתחלנו לבנות היו כמה דברים מעניינים לספר, למשל – תמרי היתה גאה בעצמה שלקחה לבד לחמנייה בקבוצת משחק, וגם היתה גאה שהצליחה לדבר אחרי שהתביישה. נונו לעומת זאת חזרה כל יום על כך שהייתה שמחה שהלכנו לקבוצת משחק (למרות שזה היה אירוע שקרה כבר כמה ימים קודם). בקיצור, הבנות החליטו לקחת גם הן אחריות על העניין הזה, והדבר הכי מצחיק בעולם, הוא לשמוע את נונו מנהלת את הדיון (בקול מתנגן) – "במה הרגשת היום גאה"?.

השכונה שבה אנחנו גרים נודעת לשמצה כ"איזור הסטודנטים" שנוהגים בזמנם החופשי לשרוף ספות, לרוץ ערומים ברחוב (ראינו מקרה כזה, ונונו ציינה שזה "מאוד מצחיק") ובעיקר לשתות הרבה, להרעיש ולזרוק זבל ברחובות. כל זה נשמע מפתה למדי במעבר לעיר חדשה. על כל פנים, מה ששמתי לב אליו, זה שלפחות באיזור הסמוך לנו, נראה שהסטודנטים בוודאי שמים לב שאנחנו הבית הכי רועש בשכונה.