בשבוע האחרון ציינו כמה וכמה אירועים שקשורים באמצע החורף. ב-21 ביוני, היום הקצר ביותר בחצי הכדור הדרומי, חל ראש השנה המאורי, ה- Matariki. תחילת השנה קשורה במסורת המאורית בהערכה מחודשת לחיים שלנו, והיזכרות במתים, והכל קשור בדרך זו או אחרת לצורת כוכבים מיוחדת בשמיים – שלצערי אני ממש לא מצליחה להבין. ובאמת שניסיתי. על כל פנים, בגן של הבנות, יש טקס מקסים שבו כל ילדה (וילד) הולכת עם נר כבוי ביד במעגל ספיראלי שבמרכזו יש נר דולק. הילדה מדליקה את הנר ובדרך חזרה מניחה אותו בתוך כוכב משלה שנמצא בספירלה. הרעיון הוא שהחורף הוא עונה של התכנסות פנימית, וההליכה במעגל אמורה לעורר אצלנו חיבור לחום פנימי-נפשי-רוחני שיחזיק אותנו עד האביב. בשלב זה כולנו צריכים הרבה חום פנימי כזה, כי האביב נראה מאוד רחוק. לשמחתנו הפסטיבל בגן היה בדיוק בערב בהיר, קר אבל יפיפה, ואחרי ההליכה בספירלה, צעדנו כולם סביב בית הספר, מלווים במנורות כמובן ולבסוף אכלנו מרק חם.
ילדה עם מנורה
למחרת החגיגה בגן, היה האירוע, אבל לגמרי בה"א הידיעה, של העיר – צעדת מנורות חגיגית במרכז העיר. זה ארוע שנערכים אליו המון זמן מראש, ומגוייסים להפיק אותו לא מעט מתנדבים מסורים. גם אנחנו נערכנו מראש לאירוע, ותמרי ואני הלכנו להכין יחד את המנורה שלה. 
הניו זילנדים מאוד חזקים בלעשות את הדברים בעצמם. אני זוכרת שכשהייתי בצרפת בפעם האחרונה, מאוד הרשימה אותי התרבות הכתובה. את רוצה לדעת משהו, אז תקראי את ההנחיות שכתובות בדיוק כאן. אני מאוד מעריכה את הגישה הזו – הכל כתוב, הכל ברור, השפה פשוטה וכל אחד/ת יכול/ה לקרוא בדיוק מה הנהלים, שבדרך כלל אינם מסורבלים מידי, ולהסתדר באופן עצמאי. אני חושבת שהגישה הזו מעצימה, ולא מייצרת מצב שבו אדם תלוי במצב הרוח שבו התעורר בבוקר הפקיד במס הכנסה/ביטוח לאומי (השלימו את החסר). אלא שלפעמים אני מתרשמת שהניו זילנדים לוקחים את הגישה הזו צעד אחד רחוק מידי. לא מזמן הייתי חולה, והתקשרתי למרפאה, העבירו לי את האחות שהייתי צריכה לתאר לה את הסימפטומים, והרגשתי שממש בעוד רגע היא תסביר לי איך לבצע את האופרציה הרפואית לגמרי בעצמי בבית. ולכן, לגמרי לא הופתעתי כאשר בניית המנורות לוותה בהסברים כתובים ונוכחות מינימאלית של מדריכים 
אחרי שעה וחצי של עבודה, וילדה שהיתה הכי סבלנית בעולם, יצאנו עם התוצר הסופי 
בכל שנה נבחר נושא אחר לפסטיבל. והשנה הנושא היה "גינה " – ולכן, תמרי הכינה פרח טיפות שלג, וחבורת הנגנים שמצולמת למטה, ניגנה על כלי עבודה לעבודה בגינה. והנה עוד כמה תמונות 
ולסיום – הגאווה החדשה במשפחה – נונו למדה לתפור בתפרי שמיכה. היא הסבירה שבעצם התחילה לתפור כבר כשהתחילה ללפף את רעמת השיער שלה שהיתה לראסטה מפוארת ולסוג של סימן היכר. ועכשיו, כשהיא כבר תופרת ממש, היא הסכימה שנגזור את הרעמה, והיא מפנה את עיקר כוחות היצירה האלה שלה לדג חביב שהיא תופרת כמאכל לאחד מדובי הפרווה הגדולים. 
אהבות חדשות 
הי קרן,
את כותבת מקסים ומצחיק.
תמיד שמחה לקרוא ואני אובייקטיבית לגמרי!!!
תודה אמא! את ללא ספק הקוראת הנאמנה ביותר של הבלוג (-;