בראש השנה, בימים של קדושת אדם ועולם, נפרדתי מדודתי.
דודתי האהובה, החזקה ומלאת החיים, ובעלת חוש ההומור המשובח, הציירת, שציוריה מלווים את חיי מיום שנולדתי.
דודתי היתה מין אמא קטנה לאמי, או כך לפחות סבתי נהגה לספר. היא היתה בת 15 שאמי נולדה, והיתה כל כך מאושרת בה, טיפלה בה במסירות, ואפילו הכינה לה את אלבום התמונות הראשון שלה. וגם עבורי היא היתה דודה נהדרת – שתמיד שלחה לי חבילות מיוחדת בילדותי – לא דברים מסחריים, אלא בגדים או עבודות מיוחדות מהקיבוץ. תמיד התקשרה אלי לכל דירת סטודנטים שגרתי בה, וראתה בעיניה הבהירות את הדברים נכוחה. ובעיקר, דאגה לי ואהבה אותי.
בביקורי האחרון בארץ, היא שלחה איתי שני ציורים, ובחרה במיוחד כאלה שגם יישמחו את בנותיי. והיא צדקה, כמובן.
בימים האחרונים, כשכבר ידעתי שאני עומדת לאבד אותה, עבדתי באדמה כל היום. ניסיתי לנחם את עצמי עם צמחים שצומחים, וכאלה שעדיין ייצמחו. חשבתי על עץ הרימון והלימונים בחצר ביתה, ולא הפסקתי לחשוב עליה. כל הזמן.
ועל המרחק הגיאוגרפי שנחווה אצלי עכשיו ככואב ואכזרי, לא אכתוב עוד. זה כבר נושא לפוסט אחר.
אולי הפוסט שהוא סיפור חיי.
נוגע ללב. ומועך אותו. חיבוק
תודה רבה נעמה. החיבוק שלך עזר לי. חיבוק חזרה
תודה ששיתפת, קרן. עצובה איתך.
תודה רבה תמר יקרה. זה עזר לי שכתבת. חיבוק גדול
קרן יקרה – התרגשנו…
תודה לילך. חיבוק גדול
קרן מה שכתבת מאד מרגש
אוהבת אותך
תודה אמא. אוהבת חזרה, מאוד.
משתתפת בצערך. עצוב מאד ונוגע ללב. אני מבינה שהצלחת לפגוש אותה בערוב ימיה ואולי זו נחמה מעטה.
תודה רבה אורי יקרה. אכן, בהחלט נחמה. חיבוק גדול
תנחומי, נראה שידעה איך לחיות
תודה רבה. לגמרי ידעה לחיות. הלוואי עלי!
קרן אהובה, עצוב היה לי מאוד לקרוא. תנחומיי וחיבוקיי!
תודה שרוני. חבוקיי חזרה
מחכה לפוסט חייך…