שנה חדשה ופרידה

בראש השנה, בימים של קדושת אדם ועולם, נפרדתי מדודתי.

דודתי האהובה, החזקה ומלאת החיים, ובעלת חוש ההומור המשובח, הציירת, שציוריה מלווים את חיי מיום שנולדתי.

דודתי היתה מין אמא קטנה לאמי, או כך לפחות סבתי נהגה לספר. היא היתה בת 15 שאמי נולדה, והיתה כל כך מאושרת בה, טיפלה בה במסירות, ואפילו הכינה לה את אלבום התמונות הראשון שלה. וגם עבורי היא היתה דודה נהדרת – שתמיד שלחה לי חבילות מיוחדת בילדותי – לא דברים מסחריים, אלא בגדים או עבודות מיוחדות מהקיבוץ. תמיד התקשרה אלי לכל דירת סטודנטים שגרתי בה, וראתה בעיניה הבהירות את הדברים נכוחה. ובעיקר, דאגה לי ואהבה אותי.

בביקורי האחרון בארץ, היא שלחה איתי שני ציורים, ובחרה במיוחד כאלה שגם יישמחו את בנותיי. והיא צדקה, כמובן.

בימים האחרונים, כשכבר ידעתי שאני עומדת לאבד אותה, עבדתי באדמה כל היום. ניסיתי לנחם את עצמי עם צמחים שצומחים, וכאלה שעדיין ייצמחו. חשבתי על עץ הרימון והלימונים בחצר ביתה, ולא הפסקתי לחשוב עליה. כל הזמן.

ועל המרחק הגיאוגרפי שנחווה אצלי עכשיו ככואב ואכזרי, לא אכתוב עוד. זה כבר נושא לפוסט אחר.

אולי הפוסט שהוא סיפור חיי.