מעברים

בפוסט הזה אני משתפת בכל מיני דברים שלא בהכרח קשורים אחד לשני אבל מזמן לא כתבתי והם הצטברו אז הם כאן ביחד…

אתחיל בכך שאני לא כל כך אוהבת שינויים. הם מפחידים אותי, מאיימים עלי, ובעיקר, אני מאוד אוהבת את המוכר והנוח. אם זה היה תלוי רק בי, יש סיכוי טוב שעדיין הייתי גרה בדירת חדר ברחוב דוסתאי 14 ועובדת במכון טרומן.

אבל החיים קורים, וכוללים גם שינויים, וכך מצאנו את עצמנו, אחרי חיפוש ממושך, קונים בית בעיירה קטנה וכפרית, 40 דקות דרומית לדנידין.

בשנה האחרונה ראינו המון בתים. השיטה כאן היא שיש בית פתוח שכולם מגיעים אליו בכמה זמנים נתונים, ואחר כך אפשר להגיש הצעה למוכרים, וההצעה הגבוה ביותר, שכוללת כמה שפחות תנאים מקדימים, עשויה להתקבל.

מצוקת הדיור בניו זילנד היא ממש עקב אכילס של המקום (מערכת הבריאות היא העקב השני). כשמישהו/י ״זוכה״ באפשרות לקנות בית, זו ממש נחשבת הצלחה או הישג. כל זה נובע מהזנחה רבת שנים של תחום הדיור, ומכך שיש הרבה א/נשים שמחזיקים בבתים למטרות השקעה. ההשקפה של יסמין בנושא הזה היא נחרצת ולדעתה צריך שלא/נשים יהיה רק בית אחד שהם/ן גרים/ות בו כדי שיהיה מספיק לכולם.

על כל פנים, אחרי שביקרנו בעשרות בתים פתוחים בדנידין, שכבר כשמגיעים אליהם אפשר לראות בכניסה תור (מדכדך) של נעליים של קונים פוטנציאלים אחרים – מקובל כאן לחלוץ נעליים בכניסה לבית – ואחרי שראינו שמרוב ביקוש, כבר קשה להשיג בית שנבנה אחרי 1930, בעל בידוד, ללא רטיבות ובתקציב שלנו, הבנו שאנחנו צריכים לחשוב על פתרון שונה.

העליה הקיצונית (והלא מוצדקת) במחירי הבתים בשנים האחרונות, והתחושה שעוד מעט קניית בית כבר לא תהיה אפשרית, מוכרת לנו היטב מהחיים בארץ, ובמיוחד בירושלים. החזרה על החוויה הזו כבר היתה יותר מדי בשבילנו. ולכן, החלטנו לצאת מאזור הנוחות (או לפחות משוק הדיור הצפוף) – כלומר מהעיר.

הרבה שנים עסקתי בשאלה אם אני מעדיפה לקנות בית או לשכור. מבחינה כלכלית טהורה, דני ואני עשינו את כל החישובים האפשריים, וסביר להניח שלו היינו נשארים בבית שבו גרנו וממשיכים לשלם שכירות די נמוכה, יכול להיות שזה היה מיטיב איתנו כלכלית בטווח הארוך. אבל, אני חושבת שהפסיכולוגיה והרגשות התחילו בשנים האחרונות לעשות את שלהם ואחרי 23 שנות שכירות, (מתוכן 20 של שנינו כזוג – בדיוק השבוע :-)) הבנו שאנחנו רוצים קצת ודאות דיורית בחיים.

כל מעבר דירה מלווה כמובן בכאב, והפרידה מן הבית שגרנו בו בשש השנים האחרונות לא היתה קלה. מצד שני, דני מזכיר לי שאמא שלי לבשה כובע ומעיל בתוך הבית מרוב קור בזמן שביקרה אותנו בסוף הקיץ, ושבחורף יוצאים אדים מהפה כשמדברים בתוך הבית, אלא אם כן יושבים מול האח. מורכב…

אחד הקריטריונים שהעסיקו אותנו בבחירת הבית החדש היה שיימצא בעיירה שבה כבר לא מעלים יהודים על המוקד. חברה טובה מהארץ הזכירה לי שזה לא באופנה כרגע, וחברה ניו זילנדית (חכמה מאוד!) הסבירה לי שפשוט זה לא מעניין אף אחד. בקיצור, יש לנו קצת עבודה פנימית לעשות מול החששות שלצערי מוטבעים בדנ״א שלנו.

וכך, בסוף אפריל נפרדנו מגן העדן הנפלא הזה, לטובת בית חדש יותר וטוב, שעם הזמן יהפוך יותר ויותר להיות חלקת אלוהים הקטנה שלנו.

אז מכאן נפרדנו


וכך נראתה תחילת המעבר.




למזלנו יש לנו חברים מקסימים שעזרו לנו להעביר הכל בקלות יחסית. וזה היה נפלא, ובעיקר מחמם את הלב, כי כשיש שינוי כל כך גדול בחיים, ובכלל, מאוד נעים שיש מי שתומכים ועוזרים.

את התרנגולות ארזנו בארגז אחד (בחלק האחורי של הרכב הנגרר), והבנות הכינו לדון החתול קופסא עם חורי אוורור בצורת חתול, וכתבו ״Caution, cat!".

אני חושבת שקראתי פעם שחתולים מייללים עד 6 יללות ביום. בארבעים הדקות שהעברנו את דון, אני חושבת שהוא ילל את המכסה התלת-שנתית שלו.




והנה ילדה אחת שכבר מתחילה להתאקלם



תמונות נוספות מהבית החדש בפוסטים הבאים.

******

מאז שקנינו את הבית אני עסוקה בללמוד איך לגדל עצים מענפים. כבר כמה שנים שאני אוספת את הזרעים מהחצר ומגדלת מזרעים שלי (שיש להם גם את היתרון שהם מותאמים לתנאים האקלימיים של החצר הספציפית שלנו).




זה ממש כיף ועושה תחושה של שפע.

השכנה המקסימה שלנו הכינה לי ייחורים לעצים לשתול בחצר החדשה. וזה אחד הדברים שעשיתי.

בנוסף נטעתי כבר את העץ שקיבלתי מחברים אחרי שאחי נפטר באדמה של הבית החדש.




******

אחד הדברים שמאפיינים עיירות ניו זילנדיות כפריות הוא שאי אפשר לקנות בהן אוכל צמחוני, ושחלב סויה לקפה עדיין לא הגיע לבית הקפה היחיד במקום, שגם מוכר צ'יפס ודגים ואוכל סיני מוקפץ. הדבר השני הוא שבכניסה לסופר א/נשים משאירים את המגפיים שלהם/ן כדי לא ללכלך את החנות בבוץ. והדבר השלישי, הוא שלל כנסיות מנומנמות, שמזמינות את המקומיים לבוא לתפילה בכל ראשון בבוקר.

העיירה שלנו, מילטון, סימנה וי על כל הסממנים האלה, אבל לשמחתי ראיתי שמורה נלהב בתיכון המקומי מתכנן לפתוח מועדון קולנוע, ושיש סדנת סריגה פעם בחודשיים ללא תשלום. בקיצור, נראה לי שנסתדר כאן.

עוד משהו נחמד הוא שנדמה שכל אחת מתושבות העיירה חובשת כמה כובעים. למשל, הדוורית, שהגיעה במכונית קטנה וחמודה להביא לנו חבילה, היא במקרה גם מישהי שכתבה לי בפייסבוק שיש לה דשן אורגני והמתדלקת בתחנת הדלק למדה בתיכון עם הבעלים הקודמים של הבית. בקיצור, עיירה קטנה.


*******

בשנים האחרונות אני עסוקה מאוד במושג של זמן, יכול להיות שמאז שאחי נפטר (ואחר כך, בת דודתי) הבנתי עד כמה החיים זמניים, ועד כמה החיים הם עכשיו, ואנחנו לא ממש יודעים כמה זמן עוד ישאר לנו. אבל הערך של זמן הוא משהו שמאוד התחדד לי מאז שהפכתי לאמא. הבנתי שמספר השעות ביממה גם הוא קצוב, ושאני רוצה, עד כמה שאני יכולה, לבחור איך לחלק אותן.

מאז שאני ילדה, אמא שלי תמיד היתה צוחקת עלי שאני צריכה יותר שעות ביממה כדי להספיק את כל מה שאני רוצה, ואני חושבת שהיא צודקת במידה רבה. בשנים האחרונות אני מנסה לקחת על עצמי פחות דברים, ויחד עם זאת, להקדיש את הזמן במלואו לדברים שחשובים לי באמת.

וכך לפני כשבוע מצאנו את עצמנו, יסמין ואני, מחליפות סוללה לשעון היד של תמרי, בחנות שנראתה בעצמה, כמו מסע בזמן. החנות היתה מלאה בשעונים כיס ישנים, וכל מיני עתיקות מעניינות.

השען עצמו היה מאוד ידידותי וכשראה שיסמין ואני מתעניינות, הוא הזמין אותנו לראות איך הוא מפרק את השעון, הסביר לנו על החלקים במנגנון, ונתן ליסמין להרכיב על עיניה את זכוכית המגדלת המיוחדת שהוא משתמש בה.

ואז, כשהבין שאנחנו מדברות עברית, הוא סיפר לנו שמי שהקים את החנות היה אדם יהודי שהגיע מפולין ממש לפני המלחמה, והיה אומן במלוא מובן המילה. הוא סיפר שלמד ממנו את המלאכה, ובסוף קנה ממנו את החנות ואת הציוד שבה (והראה לנו מברגים וכלי עבודה "של פעם" עם ידית חזקה מעץ).

בחנות יש לו כמה תמונות של הבעלים הקודמים שבאמת נראה כמו מהגר מכובד מאירופה בחליפה ומגבעת. מה שהיה מעניין, וגם עצוב, זה שלחנות קראו על שם הבעלים הקודמים, ברנשטיין, ושבזמן המלחמה, ואחריה, אנשים לא רצו לקנות בחנות כי הם חשבו שהיא שייכת לאדם גרמני, ומאז שמה שונה ל- Southern Cross Jewellery, כדי לעודד רוכשים פוטנציאליים שלא ששים לבצע עסקאות עם מי שמייצגים עבורם מדינת אויב.

זו היתה חוויה מיוחדת מאוד, וגם אפשרות להיפגש מקרוב עם עולם שקצת הולך ונעלם. חשבתי בלבי כמה עצוב שכשיסמין תהיה גדולה יהיו מעט מאוד, אם בכלל, בעלי מקצוע שעושים בעצמם עבודת אמנות כזו, ולא מחשבים.

******

אגב זמן שחולף, או אינו חולף, כבר מאז פורים יסמין מקפידה להסתובב בעיר מפעם לפעם בתור קרנף.

כך למשל היא נראתה ביציאה מבריכת השחיה



עם אחותה


בטבע



ובשיעור פסנתר.

יסמין, או הקרנף – כפי שאנחנו קוראים לה בימים שהיא קרנפית – ואני לומדות עכשיו על סיפורי המקרא, וזה ממש כיף, כי זו גם הזדמנות טובה ללמד אותה לקרוא ולכתוב בעברית.

יסמין כל כך התרגשה שזו התרבות שלנו, שהיא אמרה לי כמה פעמים שבשביל חומרי הלימוד של אחותה על יוון העתיקה היינו צריכות להוציא הרבה ספרים מהספריה, אבל "בשביל סיפורי התנ״ך לא, כי יש לנו את הכל בבית". שימח אותי מאוד שהיא גאה ומרגישה מחוברת לאוצרות התרבותיים שלה.

והנה כמה לוחמים יווניים במלחמת טרויה

******

לסיום, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לחברתנו היקרה גבריאלה.

את גבריאלה הכרנו לפני כמה שנים, כסבתא של שני ילדים מהגן האנתרופוסופי, שמאז כבר הפכו לילדי בית הספר.

היא הגיעה לכאן מגרמניה כדי לעזור לבתה לגדל את שני ילדיה. או במילים אחרות, היא עברה לצד השני של העולם, עזבה את מקום עבודתה בבית חולים אנתרופוסופי, כדי לעשות את זה.

אבל גבריאלה לא רק עשתה את זה, אלא שהיא גם עבדה עד לא מזמן כאחות (למרות שבהכשרתה היא רופאה, אבל זה כבר סיפור אחר) במחלקה האונקולוגית בבית החולים בדנידין, היתה פעילה מאוד בבית הספר ובקהילה שלנו – ובזכותה גויסו כספים והוקם עוד מבנה שהיה חיוני לבית הספר.

היא הקימה את קבוצת תיאטרון הבובות שהבנות ואני מציגות בה, ושהעלנו בה השנה את ההצגה ״הנגנים מברמן״ – עיר הולדתה של גבריאלה.




אביה של גבריאלה היה מורה בבית ספר אנתרופוסופי, וגם היא עצמה למדה בבית ספר אנתרופוסופי בילדותה, ושלחה לבית הספר גם את ילדיה. היא מלאת ידע בתחום, ובכלל אשת ספר ודעת, וגם אישה של העולם הישן, שמסתכלת קצת מהצד על המודרנה.

בשנה האחרונה היא ניהלה את קבוצת הקריאה האנתרופוסופית בבית הספר, שהיתה מעשירה ונפלאה.

רצה הגורל, וכמה חודשים אחרי שפרשה לפנסיה המיוחלת גבריאלה עצמה חלתה בסרטן, וטופלה באותה מחלקה עצמה שבו עבדה בבית החולים. היא הספיקה עוד לחזור לגרמניה, ולהיפרד מאחיה, וחבריה, לפני שנפטרה לפני שבועיים בגיל 67.

אני רוצה להודות לגבריאלה על כל מה שנתנה לנו. על החמלה, הדוגמא האישית, וההשראה, ועל המחויבות שלה לבית הספר ולקהילה. היא מודל לחיקוי עבור כולנו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה יומיום. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מעברים

  1. יהלי הגיב:

    תודה, נהנתי מאוד לקרא:)

  2. נילי הגיב:

    כתבת נהדר כדרכך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s