סוף הסתו

הסתו כמעט מסתיים והוא יפיפה השנה במיוחד. 

השמש בסתו מתחילה להיות יותר ויותר נמוכה ורכה, והאור כל כך עדין ויפה שזה פשוט תענוג, ואני מוצאת את עצמי מסתכלת מחוץ לחלון ולא יכולה להסיר את העיניים מהיויפי הזה ומכל הצבעים. 

לקראת יום ההולדת של תמרי, גייסנו את הסבתות והסבים למתנה מושקעת במיוחד, שמאוד שימושית באגם שלידנו

להודות על האמת, המתנה הזו היא די בשביל כולנו, כי גם דני ואני ממש אוהבים לקייק. 

וזה האגם ביום סתוי וסתמי, עומד לו בלי טיפת תנועה.

עם בוא הסתו גם התבואה מהגינה שלנו הגיעה לקיצה – לפחות בכל מה שקשור לגידולי הקיץ – 

אני עסוקה עכשיו בלהכין את האדמה לחורף – מוציאה את מה שכבר לא ייצמח יותר, ומכסה את הכל בגללים של סוסים שקיבלתי מהשכנה ומתכוננת לשתול את גידולי החורף. 

היה קצת עצוב להיפרד מההרגל שנהניתי ממנו בקיץ – לחפש מה גדל בגינה, ולפי זה לתכנן את ארוחת הערב. השילוב של סיום תבואת הסתו, האינפלציה ומבחר המצומצם למדי של ירקות טריים בסופר במילטון הוביל אותי לפתוח את האופקים לכיוונים קולינאריים אחרים, ולפחות לקראת החורף החלטתי להתמקד בהחלפת המטבח המזרח תיכוני שלנו במטבח הודי. 

לשמחתי, מצאתי את המתכונים המעולים של האמא המקסימה הזו, וזנחתי את הקשר עם דני לטובת השף הזה והתחלתי לנסות את מזלי בבישול הודי, שהוא גם אחד המטבחים שאני הכי מעריכה ואוהבת. 

מסתבר שלא במקרה מסעדות הודיות כל כך נפוצות כאן – הבישול הזה מתאים מאוד למקומות שאין בהם ירקות טריים זמינים – כי בעזרת כמה תבלינים שצריך להצטייד בהם מראש, ועגבניות מקופסא, אפשר בהחלט להכין הרבה מאכלים. 

בזכות חברתי נעימה, שהחזיקה לי מרחוק את היד בתהליך, תפסתי אומץ והכנתי גבינת פניר. 

זה יצא סבבה (המתכון מכאן).

אחרי כמה ימים של העסק הזה, ולא מעט פלפלים חריפים שעברו מתחת לסכין החיתוך שלי, התחלתי להרגיש שהידיים שלי מריחות כמו חנות תבלינים הודיים. 

נראה כמה זמן הניסויים הקולינאריים האלה יחזיקו מעמד. 

****************

באיחור אופנתי הקורונה הגיעה אלינו. או ליתר דיוק, ממש לחדר השינה בקומה העליונה של רחוב דריידן 21. 

מממש לא ברור לי איך נדבקנו – אולי כי חשבתי שעצם היותי האישה החרדה ביותר בעולם מהמחלה גורם לי לסוג של חסינות.  

תוך כדי שאני ממתינה לתוצאות הבדיקה הביתית שלי, חשבתי שיש משהו אירוני בכך שערכות הבדיקה הביתיות מיוצרות בסין (!). שמים בכיס הקטן את המוח היהודי. 

באופן כללי כל העניין הזה עבר בסדר יחסית. לא כיף גדול, אבל אני מניחה שהרבה פחות גרוע מכפי שהיה כשהמחלה התפרצה לראשונה בוואהן. 

הדבר המוזר ביותר במחלה הזו הוא חוסר הוודאות. בכל שפעת רגילה אני בדרך כלל יודעת לצפות מה יהיו השלבים הבאים, ואיך היא תתפתח – אבל כאן, כל יום צופן בחובו שלל סימנים, תופעות ותסמינים שונים ומשונים. 

מכיוון שאני חליתי יומיים לפני דני, הוא נעזר בי כדי לדעת למה לצפות, ואני בתורי עקבתי אחרי ראשת הממשלה, שחלתה כמה ימים לפני.  

רוב הזמן זה היה די מועיל – יכולתי לדעת מה צפוי לי – כמו למשל שהיא איבדה את חוש הטעם בדיוק ביום שהתקיימה האכילה המסורתית של טוסטים עם גבינה (Cheese roles – ממיטב המטבח המקומי) ביום אישור התקציב. 

אבל הבעיה העיקרית בלעקוב אחריה היתה שבעוד שאני מדדה ממיטת חוליי לכיוון שולחן העבודה, או במקרה הטוב יורדת קומה ומנסה ללמוד משהו קטן עם הבנות, הטיפוס החרוץ והפעיל שהיא כבר מתכוננת לנסיעה לארצות הברית. 

כל זה לא תרם במיוחד לתחושת הערך העצמי שלי. 

בתקופת המחלה הנוכחית ראינו כמה הא/נשים סביבנו נחמדים – הסופר הקפיץ לנו את ההזמנה הביתה בחינם, מכיוון שאנחנו גרים ממש מעבר לפינה, והמכולת השכונתית החליפה לנו את בקבוקי החלב הריקים במלאים, בזמן שאנחנו השארנו אותם מחוץ לחנות. 

זה ממש חימם את הלב, והזכיר לי משהו ששמעתי ומאוד מצא חן בעיני.

יש לי מכרה שיש לה בלוג ופודקסט מקומי ממש מעולה בענייני כספים. למעשה הכרנו דרך הבלוג שלה, ומאז אנחנו מחליפות אינפורמציה בעניינים כלכליים ובכלל. היא אישה מאוד מיוחדת, ואני לומדת ממנה הרבה. 

התכתבנו לאחרונה גם על הנושא של המלחמה באוקריאנה, והיא אמרה משהו שמאוד דיבר אלי. היא אמרה שהיא משתדלת פחות לחשוף את עצמה לזוועות המלחמה, כי היא יודעת שזה לא יעשה לה טוב מבחינה נפשית, מה גם שהיא חסרת ישע בעניין הזה, וממילא אין לה שום דרך להשפיע על מה שקורה. במקום זה היא החליטה לעשות יותר כדי לעזור למי שבקרבתה – להיות יותר אדיבה לאנ/שים במקום העבודה, להרים לכלוך אם היא רואה משהו זרוק ברחוב ולתרום עוד יותר מהרגיל לבנק המזון. 

חשבתי שזה ממש גאוני – כי במקום לשבת מול תמונות איומות ולחשוב לעצמנו עד כמה בני האדם יכולים להיות איומים, כמה אכזריות יש בעולם, ולהרגיש חוסר אונים מול כל זה, היכולת שלנו לעשות דברים קטנים וטובים בקרבתנו מחזירה לנו גם את תחושת המסוגלות, וגם את האמונה בטוב שבעולם ובבני האדם. 

****************

המחלה בהחלט עיכבה קצת את הלימודים של הבנות, אבל כן הספקנו להכין כמה דברים חמודים – 

הבנות ציירו באקו – חיה מהמיתולוגיה היפנית שאמורה לאכול את החלומות הרעים שלהן.

תמרי עבדה על ציור מיים של עלה של עץ שדר

ושתינו קלענו סלים מיניאטוריים ממחטי אורן – 

הסל הימני, של תמרי, כולל גם ידית למתלה על חדק של פיל. אני יודעת, חשיבה פרקטית היא משהו חזק אצלנו בבית. 

ההנחיית לקליעת הסלים נמצאות כאן. זו פעילות מהנה במיוחד, אבל דורשת המון סבלנות, ושעתיים פנויות.  

ולסיום, כמה תמונות מביקור הבזק שלנו בוולינגטון. 

אף פעם לא הייתי בעיר הבירה של ניו זילנד, ולמעשה, מכיוון שאני לא לגמרי אישה של ערים גדולות, לא ממש נמשכתי לנסוע לשם. אבל הצורך לחדש את הדרכונים של הבנות, שמחייב ביקור בשגרירות הישראלית, הוביל אותנו לנסיעה מיוחדת לשם כך לעיר הגדולה. 

וולינגטון מקסימה, ומאוד הרשים אותי שגם בעיר גדולה הא/נשים היו נחמדים ומנומסים. כמו למשל חבורת המתבגרים שהיתה ממורמרת קצת שהאטובוס מאחר והם לא יגיעו בזמן לבית הספר, עדיין טרחה להודות לנהג כשהם ירדו מהאוטובוס. 

את עיקר היום בילנו בשוטטות – בגן הבוטני המקסים, ובטיילת שלאורך הנמל. 

ומסתבר שגם במרכז העסקים הסואן אל העיר אפשר למצוא מרחב לדברים החשובים באמת. 

ימים טובים ושמחים! 

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על סוף הסתו

  1. נילי הגיב:

    קרן, כתבת נפלא כדרכך!

  2. tamarwg הגיב:

    עוד פוסט מקסים, קרן. איזה בנות וברי מזל אנחנו שאת משתפת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s